מיזופוניה היא מצב בו אנשים מגיבים בתגובות רגשיות חזקות לקולות ורעשים יומיומיים ספציפיים, כאלה שאנשים אחרים עשויים כמעט לא לשים לב אליהם.

בין הצלילים הנפוצים ביותר שמציתים תגובות אלה ניתן למצוא לעיסה, נשימה, קליקים של עט, ניקוי גרון, או נחירה קלה.

מי שחווים מיזופוניה מתארים תחושות של עצבנות, כעס, חרדה או גועל חזק, ולעיתים התחושות הללו מגיעות לדרגה כזו שהם חשים צורך להתרחק ממקור הקול, שהוא לרוב אנושי.

תחושת חוסר השליטה הזו עלולה להשפיע על חיי היומיום, על מערכות יחסים, וגם על הבריאות הנפשית.

כיום אין טיפול ברור וחד-משמעי למיזופוניה, אך יש מספר דרכי התמודדות שיכולות לעזור. בין הטיפולים הנפוצים נמצא טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT), שמטרתו לעזור לאדם לזהות את תגובותיו הרגשיות ולפתח כלים להתמודד עימן בצורה יותר מותאמת. לצד זאת, טכניקות להרפיה ושליטה בנשימה, כמו מיינדפולנס, עשויות לסייע להפחית את העוצמה של התגובות האוטומטיות לצלילים. חוקרים רבים מדגישים גם את החשיבות של תמיכה חברתית – הכרה מצד הסביבה בכך שהאדם סובל מתופעה אמיתית יכולה להפחית את עוצמת המצוקה ולעזור לאנשים להתמודד עם המיזופוניה בחיי היומיום. 

מהו ויסות רגשי ואיך הוא קשור למיזופוניה?

ויסות רגשי הוא היכולת שלנו להבין, לנהל ולהגיב לרגשות שלנו בצורה פרופורציונלית ומותאמת למצב.

מחקר שנערך באוניברסיטת מיסיסיפי, שהתפרסם ב-Journal of Psychiatric Research, מצביע על קשר ברור בין רגישות יתר לקולות לבין קושי בוויסות רגשי.

המחקר כלל מעל 4,000 משתתפים שמילאו סדרת שאלונים להערכת רמת המיזופוניה, רמת הלחץ והיכולת לוויסות רגשותיהם. מהתוצאות עולה, כי אנשים עם מיזופוניה ברמה קלינית – כלומר, אנשים הסובלים מהתסמינים בצורה משמעותית שמפריעה לתפקוד – מתמודדים עם קשיים ניכרים בוויסות רגשי. אנשים אלה מתקשים לעיתים קרובות להכיר ברגשותיהם, לזהות אותם בצורה מדויקת, ואף להתמודד איתם באופן חיובי ומותאם.

מיזופוניה אינה משפיעה רק על רגשו פנימה, אלא גם על שגרת החיים של מי שסובלים ממנה.

החוקרים מצאו כי למיזופוניה יש השפעה נרחבת על תחומים רבים בחיים, החל מתפקוד בעבודה, דרך פעילויות חברתיות ופרטיות ועד מערכות יחסים קרובות. עבור אנשים עם מיזופוניה, ישנה נטייה להימנע מסביבות או מקומות שבהם נשמעים קולות שמציתים את הרגישות שלהם, מה שעלול ליצור תחושת ניתוק חברתית ובדידות. יתרה מכך, ההימנעות הזו יכולה להוביל לפגיעה בביטחון העצמי, תחושת חוסר אונים, וקשיים נוספים בקשרים החברתיים ובחיים האישיים.

במחקר ציינו החוקרים שלושה תחומים עיקריים שמאופיינים בקשיים אצל אנשים הסובלים ממיזופוניה:

בהירות רגשית

רבים מהסובלים ממיזופוניה מדווחים על קושי בזיהוי והבנת תחושותיהם. הם מתקשים להבין מאיפה נובע הכעס או הגועל כלפי קולות מסוימים.

ניתן אולי להמחיש את זה מעולם תוכן מסוכן יותר - כשקבוצת חיילים שומעת יריות, קשה לדעת פעמים רבות מהיכן הן מגיעות.

מיקוד במטרות

אנשים עם קושי בוויסות רגשי עשויים לחוות הסחת דעת חמורה ונטייה להיפגע מהקולות, מה שמפריע להם להתרכז במשימות.

כך, לדוגמה, אדם בעבודה יכול לאבד את הריכוז כולו אם רגע מציק נשמע בסביבה.

חלק ניכר מהמצוקה הוא הציפייה להגעת הרעש, buildup שמגביר את הקושי הרגשי.

קושי לשאת תחושות שליליות

קושי לקבל את הרגשות השליליים שעולים עשוי להוביל לתגובות רגשיות חזקות עוד יותר, וזה מעגל די בעייתי.

אנשים עלולים לחוש לא רק כעס כלפי המרעישים אלא גם תסכול כלפי עצמם או מבוכה, שמחריפה את המצב.

לסיכום, מיזופוניה היא דוגמה מעניינת למצב נפשי המשלב תגובות רגשיות, חושיות והתנהגותיות, והשילוב הזה מחייב המשך חקר על ידי אנשי מקצוע.

במחקר הנוכחי ציינו החוקרים כי יש צורך לבחון את התופעה גם בקרב אוכלוסיות עם קשיים רגשיים אחרים, כמו דיכאון וחרדה, כדי להבין טוב יותר את ההבדלים וכיצד ניתן להציע מענה טיפולי ממוקד.

מחפשים מידע נוסף על מיזופוניה?

אם אתם חשים רגישות יתר לקולות ומחפשים כלים להתמודדות, כדאי לפנות למומחה או לקרוא מידע נוסף על טכניקות ויסות רגשי.

הפיתוח של כלים אלה יכול לשפר את איכות החיים ולהפחית את ההשפעה של קולות טריגריים על החיים היומיומיים שלכם.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מקורות:

Dixon, L. J., Goodman, A. M., Welch, B., & Altstein, L. (2023). Misophonia may be linked to emotion dysregulation. Journal of Psychiatric Research, 157, 45-54. https://doi.org/10.1016/j.jpsychires.2023.03.006

עולם המחקר הפסיכולוגי מחלק תהליכי קבלת החלטות לשתי אסטרטגיות עיקריות: 

אינטואיטיבית או רציונלית. 

האינטואיציה, או "תחושת הבטן", היא דרך מהירה לקבלת החלטות המתבססת על ניסיון העבר וזיהוי לא מודע של דפוסים. יתרונה המרכזי בהתמודדות מהירה עם מצבים מורכבים, אבל היא מושפעת בקלות ממגוון הטיות קוגניטיביות. 

לעומתה, קבלת החלטות רציונלית מבוססת על ניתוח מעמיק של נתונים וידע. היא אמנם יסודית יותר ביחס לקודמת, אבל עשויה להיות מגושמת, איטית ולא גמישה דיה במצבים המחייבים גמישות פסיכולוגית.

קבלת החלטות יכולה להיות קושי מאתגר, אך נראה שיש הסכמה על כך שההחלטות הטובות יותר מתקבלות כאשר משלבים בין שתי הגישות: 

אוספים ומנתחים מידע ככל הניתן, אך מקשיבים גם לאינטואיציה, במיוחד במצבי לחץ או כשהמידע מוגבל.

האם קבלת החלטות אינטואיטיבית היא תהליך לא רציונלי?

הנטייה הראשונית היא להשיב בחיוב, המחקר מראה תמונה שונה לחלוטין. 

קבלת החלטות אינטואיטיבית היא למעשה תהליך מתוחכם שמתבסס על עיבוד אוטומטי של ניסיון יקר מפז - אוצר של ידע, תובנות ודפוסים שנערמו בתודעתנו לאורך החיים. 

המוח שלנו מעבד באופן לא מודע את פיסות הניסיון הללו ומייצר תחושות והבנות מיידיות. 

נוירולוגים מסבירים שככל שמצטברות יותר התנסויות בתחום מסוים, כך מתחדדת האינטואיציה והופכת למדויקת יותר. זה מסביר למה מומחים בתחומם, כמו פסיכותרפיסטים מנוסים או משקיעים ותיקים, מסוגלים לקבל החלטות מהירות והערכות מדויקות גם במצבים מורכבים - הם נשענים על מאגר עצום של ידע שמעובד אוטומטית במוח.

מחקר עדכני בחן את ההשפעות של קבלת החלטות אינטואיטיביות על מצב הרוח. 

המחקר כלל 256 משתתפים, אשר התבקשו לדווח על החלטות יומיומיות שקיבלו, תוך ציון האם קיבלו אותן באופן אנליטי או אינטואיטיבי. 

הממצאים העיקריים של המחקר הראו כי קבלת החלטות אינטואיטיביות הובילה לשיפור משמעותי יותר במצב הרוח בהשוואה לקבלת החלטות אנליטיות. 

החוקרים מציינים מספר סיבות אפשריות לכך:

קבלת החלטות באופן כללי מפחיתה אי ודאות ומתחים פנימיים.

עיבוד מנטלי מהיר וקל נתפס כנעים ומספק.

משתתפי המחקר דיווחו על רמת שביעות רצון גבוהה יותר מהחלטות אינטואיטיביות, ונהנו מהן יותר.

זאת ועוד, החלטות אינטואיטיביות יושמו בפועל בתדירות גבוהה יותר, ככל הנראה משום שהיו תואמות יותר להעדפות האישיות.

איך לחזק את האמון באינטואיציה בתהליך קבלת החלטות?

לורה הואנג, פרופסור לניהול בהרווארד, מציעה שלוש טכניקות מרכזיות שיכולות לסייע בפיתוח וחיזוק האמון ברכיב האינטואיטיבי.

תרגול שוטף של טכניקות אלו יכול להוביל לשיפור משמעותי ביכולת לקבל החלטות אינטואיטיביות, וכפי שלמדנו גם להנות מהתהליך:

תרגול מודעות קשובה

מיינדפולנס - פיתוח מודעות קשובה היא טכניקה בסיסית וחשובה. כאשר אתם ניצבים בפני החלטה משמעותית, התחילו בנשימות עמוקות כדי להתחבר לרגע הנוכחי. מצב תודעתי זה מאפשר להבחין טוב יותר בין אותות אינטואיטיביים אמיתיים לבין רעשי רקע או מחשבות חרדתיות. 

רפלקציה על ניסיון העבר 

טכניקה נוספת היא בניית "ספריה מנטלית" המורכבת מהחלטות קודמות. הקדישו זמן לניתוח דפוסים מהעבר:

מה עבד, מה לא עבד ומדוע? 

זיהוי דפוסים אלו מחזק את היכולת האינטואיטיבית ומאפשר קבלת החלטות מהירה ומדויקת יותר. תהליך זה גם עוזר להימנע מהטיות כמו הסתמכות יתר על תחושות בטן או ביטחון עצמי מופרז.

שילוב מאוזן בין רגש להיגיון

הטכניקה השלישית מתמקדת ביצירת איזון בין חשיבה אינטואיטיבית לאנליטית. במקום לראות באינטואיציה אנטיתזה לחשיבה רציונלית, מומלץ לפתח גישה המשלבת בין השתיים. 

כדי לעשות זאת, זהו את המצבים בהם כל גישה עשויה להיות יעילה יותר, והשתמשו בשתיהן באופן משלים.

הטכניקה הזו מזכירה את השימוש במיומנות תודעה נבונה בטיפול DBT.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

מקורות:

Huang, L. (2019, October 22). When it’s OK to trust your gut on a big decision. Harvard Business Review.

Remmers, C., Topolinski, S., Knaevelsrud, C., Zander-Schellenberg, T., Unger, S., Anoschin, A., & Zimmermann, J. (2024). Go with your gut! The beneficial mood effects of intuitive decisions. Emotion, 24(7), 1652–1662. https://doi.org/10.1037/emo0001385

מי שנרתע מ'שמחת תורה' שירים יד.

כמו החשש מתאריך ה-7/10, התאריך הלועזי ליום ששינה פה הכל, כך גם התאריך לאסון שפקד אותנו מהווה טריגר טראומטי ומלווה בחששות ותגובות רגשיות שליליות.

התאריך בו התרחש האסון הכבד מפעיל את הזיכרון הטראומטי המקושר אליו. הוא מעלה אל המסך התודעתי את המראות הקשים, את הסרטונים שהחלו לפקוד את ה'טלגרם' באותו בוקר חשוך, את תמונות הנעדרים מאותו היום, עד שהתקבלה ההבנה על גורלם. בציון יום השנה הלועזי רבים העלו לרשתות תמונות וסרטונים שהעלו ב-7/10 של שנה שעברה, כשעוד לא חיברו את הנקודות לכדי תמונה גדולה, מסמנים לעצמנו את הרגעים הראשונים של העולם החדש שקמנו אליו. 

ואז הגיעו החגים. ראש השנה עבר עלינו, לאחר מכן יום כיפור, והנה, סוכות. ובואו של החג מביא את התקרבות מועד שמחת תורה. 

שני המועדים, העברי והלועזי, הפכו לימי אבל שמעלים בנו את אותן תחושות קשות שנצרבו בגופנו, את המשפט "לעולם לא עוד", שאחרי מה שחווינו נותר עם סימן שאלה. 

ויש באוויר יראה ופחד מפני העתיד להתרחש באותם מועדים, שכן לתאריך יש משמעות סמלית חזקה והוא מפגיש אותנו עם התעוררות מחודשת של הרגשות שהרגשנו. מזכיר את ההלם, את העצב והתדהמה, מפגיש עם תגובות פיזיולוגיות ועם מחשבות אודות האירוע הטראומטי. כל אלו מביאים להתכנסות, לרצון להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה. משבשים את שגרת חיינו, לא מאפשרים לחיות לצד הכאב אלא לחיות את הכאב כאילו מעולם לא הלך.

טראומה יכולה להיות משתקת, לתעתוע שפוקד את חיינו ולא מרפה, וכדי שלא תהפוך לכזו, חשוב שנדע להיתמך. לדבר עם אדם קרוב, להקיף את עצמנו בדברים שגורמים לנו להרגיש טוב יותר. לדבר עם איש מקצוע, שיעזור לנו להתמודד עם הקושי. לא קל, אבל חשוב שנזכיר לעצמנו שיציאה חוצה היא מה שיעזור, ולא השתבללות פנימה, גם אם מרגיש לנו שההיפך הוא הנכון. כי אם נישאר עם הדברים לבד הם לא ילכו לשום מקום, אך אם נאפשר לעצמנו את המקום והלגיטימציה, נבין לאט לאט איך חוזרים לנשום.

'שמחת תורה', וקצת קשה לשמוח, ואולי השנה זו לא המטרה שעומדת לעיני כל. אולי השנה המטרה היא לנסות להפחית ולהקל על הסבל, כדי שבשנים הבאות השמחה תוכל לחזור. 

דנה פיינר, MSW, עו״ס קלינית,

מכון טמיר תל אביב

בשנת 1959, קרל גוסטב יונג, מאבות הפסיכואנליזה, התראיין לתוכנית טלוויזיה בריטית.

כאשר שנשאל אם הוא מאמין באלוהים, ענה את המשפט המפורסם: "אני לא צריך להאמין, אני יודע."

התגובה אחרי הראיון הייתה מיידית:

רבים ראו בכך הצהרה על אמונה עיוורת של ענק פסיכואנליטי, בעוד אחרים ראו בה יומרנות אינטלקטואלית.

יונג הצטער מיד על תשובתו הקצרה, אבל למה בדיוק התכוון? 

האם זה סותר את תפיסתו הרחבה יותר של יונג לגבי המופלא והנשגב כתעלומה בלתי נתפסת? 

בואו נבין את זה רגע בהקשר הרחב יותר:

בשבועות שלאחר מכן, יונג ניסה להסביר את עצמו במכתבים ובשיחות. הוא טען שתשובתו הייתה קצרה מדי, פשטנית מדי, לנושא כה מורכב. 

יונג האמין שיש משהו מעבר להבנתנו - משהו שאנחנו קוראים לו "אלוהים" והיה משוכנע בקיומו של כוח זה, בהתבסס על שנים של מחקר ועבודה קלינית. אבל - וזה "אבל" הגדול - הוא גם האמין שאיננו יכולים להבין את טבעו האמיתי של אותו כוח.

וכאן מגיעה הנקודה המרכזית בתפיסתו של יונג: אלוהים, בעיניו, הוא בראש ובראשונה תעלומה. משהו שקיים, אבל מעבר ליכולת ההבנה המלאה שלנו. 

זה אולי נשמע מופשט, אבל ליונג היו רעיונות מעשיים מאוד לגבי המשמעות של תפיסה זו לחיינו:

1. ענווה: אם אלוהים נשגב מבינתנו, זה מעביר אותנו לאזור נפשי של צניעות. אנחנו מבינים שלא נדע הכל, ומקבלים שהידע האנושי יהיה תמיד מוגבל.

2. פתיחות: אם אף אחד לא יכול להבין את אלוהים במלואו, אנחנו יכולים להיות פתוחים יותר לרעיונות שונים ולדרכי חשיבה מגוונות.

3. חוויה אישית: במקום להתווכח על תיאוריות, יונג עודד אותנו להתמקד במפגש האישי שלנו עם ״הרוחני״.

4. צמיחה מתמדת: ההבנה שיש תמיד עוד מה ללמוד מעודדת אותנו להמשיך לצמוח,לשאול ולהתפתח.

חיים עם מורכבות רוחנית

יונג קראו תיגר על תפיסות דתיות / נוצריות מסורתיות וקרא לגישה פחות מונוליטית ויותר מורכבת כלפי האלוהי. 

הוא לא היה לבד. למשל, אצלנו ביהדות, מרתק לבחון את עמדתו של ישעיהו ליבוביץ׳ שטען כי אלוהים הוא מחוץ לעולם ומעבר להבנה אנושית, וכי אין טעם לנסות לתארו או לדמיינו. 

בניגוד ליונג, שראה בחוויה הדתית ביטוי לתהליכים נפשיים עמוקים, ליבוביץ׳ הדגיש את חשיבות הפרקטיקה הדתית - קיום המצוות וההלכה - מעל לחוויה הרגשית או הפסיכולוגית. עם זאת, שניהם הסכימו על מגבלות ההבנה האנושית ביחס לאלוהי: 

יונג ראה באלוהים סמל לבלתי מודע הקולקטיבי שלעולם לא יובן במלואו, בעוד ליבוביץ׳ טען שכל ניסיון לתאר את האל הוא בגדר אלילות.

כיצד ניתן ליישב את הסתירה לכאורה בין ה"ידיעה" לבין ״סימן השאלה״ בתפיסתו של יונג לבין את האל?

יונג האמין שאנחנו יכולים להיות בטוחים בקיומו של משהו, מבלי להבין את מהותו במלואה. זה כמו לדעת שהשמש קיימת, בלי להבין את כל התהליכים הפיזיקליים שמתרחשים בה.

יתרה מזאת, יונג טען שכל אדם שמאמין בכוח עליון יוצר דימוי אישי של האל. דימוי זה משקף את הניסיון שלנו להבין, אבל ההבנה תמיד תהיה חלקית ולא מדויקת. 

ההכרה בחלקיות הזו היא צעד חשוב בהתפתחות הרוחנית כל בן אנוש.

פרדוקס דומה באנליזה היונגיאנית

גישתו הטיפולית של יונג חיה עם פרדוקס מקביל לזה בו אנו דנים כאן: 

מצד אחד, הוא מעודד את המטופלים לחקור את עולמם הפנימי העמוק ביותר, כולל את הצדדים האפלים והלא מודעים של הנפש (ה"צל"), ולהתמודד עם הארכיטיפים הקולקטיביים המעצבים את חייהם.

מצד שני, יונג מדגיש את חשיבות האינדיבידואציה - תהליך שבו האדם מפתח את הייחודיות שלו ומתבדל מהקולקטיב.

כך, יונג מזמין את המטופלים לצלול לעומק הלא-מודע הקולקטיבי, ובו זמנית לפתח את העצמי הייחודי שלהם. הפרדוקס הזה - של חיבור עמוק למה שמשותף לכל בני האדם, תוך כדי פיתוח הייחודיות האישית - הוא לב ליבה של הפסיכתרפיה היונגיאנית ומשקף את תפיסתו המורכבת על טבע הנפש האנושית.

מה זה אומר עבורנו?

התפיסה של יונג מזמינה אותנו לחיות חיים של סקרנות וענווה. היא מעודדת אותנו להקשיב באמת לאחרים, גם כשהם חושבים אחרת מאיתנו. היא מזמינה אותנו להקדיש זמן להתבוננות פנימית, ולהיות פתוחים לרעיונות חדשים.

בעולם בו רבים טוענים לוודאות מוחלטת - בין אם באמונה דתית או בחוסר אמונה - הגישה של יונג מציעה דרך ביניים מאזנת ובריאה. היא מאפשרת לנו להחזיק באמונותינו, תוך הכרה במגבלות ההבנה.

אולי, בסופו של דבר, זוהי המשמעות האמיתית של חוכמה: 

היכולת לדעת משהו, ובו בזמן להכיר בכך שיש עוד הרבה שאיננו יודעים. 

יונג מזמין אותנו, בסוגיה זו ובכלל בגישתו התיאורטית, לחיים של גילוי מתמיד, חקירה, פליאה ופתיחות - חיים שבהם כל יום הוא הזדמנות ללמוד משהו חדש על עצמנו, על העולם, ועל המסתורין הגדול שחלקנו מתייחסים אליו אלוהים.

מקורות:

ליטמן, ש׳. (2019, 2 ביולי). המחשבה על אלוהים שדואג לנו היא מחלה מדבקת. הארץ. 

נצר, ר. (2015). יונג ויחסו לדת. תל אביב: דביר.

Nesher, R. (2015). Jung and his relation to religion. In Collected Essays on Psychology and Spirituality (pp. 35-38). Seminar Hakibbutzim Press.

בואו נדבר על היעדר ההכרה הפורמלית באבחנה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת (Complex PTSD) במדריך האבחנות הפסיכיאטרי DSM-5-TR, ועל ההשלכות של חוסר זה על ההבנה והטיפול הקליני בהפרעה.

טראומה מורכבת נובעת מחשיפה ממושכת לטראומה קשה, בעיקר בהקשר בינאישי, כמו התעללות בילדות או ממערכות יחסים פוגעניות, בעוד ״PTSD רגיל״ - שנקרא גם טראומה פשוטה -  מתאר לרוב אירועים טראומטיים יחידים, נקודות ספציפיות בזמן, כמו תאונות דרכים או מלחמה.

ב-ICD-11, הגרסה ה-11 של הסיווג הבינלאומי של מחלות של ארגון הבריאות העולמי, הפרעת טראומה מורכבת דווקא מוכרת כאבחנה נפרדת מ-PTSD רגיל. זהו הבדל משמעותי ממה שקיים ב-DSM-5-TR, בו אין הכרה רשמית בהפרעה זו. לפי ICD-11 מתארת מצב בו אנשים חוו טראומה ממושכת או חוזרת, כמו התעללות רגשית, פיזית או מינית, לרוב במסגרת אינטרפרסונלית. טראומות אלו גורמות למגוון תסמינים חמורים יותר מ-PTSD "רגיל". התסמינים של Complex PTSD כוללים לא רק את אותם תסמינים של PTSD כמו פלאשבקים, הימנעות ודריכות יתר, אלא גם קשיים משמעותיים בתחומים כמו ויסות רגשי, דימוי עצמי פגוע, וקשרים בין-אישיים בעייתיים.

היעדר ההכרה באבחנה זו ב-DSM יוצר כמה בעיות. ראשית, יש הבדלים מהותיים בין התסמינים של PTSD ו-Complex PTSD, אבל המדריך לא מכיר בהם. בעוד שהתמונה הקלינית של PTSD ממוקדת בתגובות לטראומה מיידית כמו חרדה או פלאשבקים, טראומה מורכבת כוללת גם קשיים בתפקוד הבין-אישי, תחושות חוסר ביטחון קיומי, בעיות זהות ודיסוציאציה. כתוצאה מכך, אנשים שחוו טראומות ממושכות לא מקבלים את תשומת הלב והטיפול הנדרשים, מכיוון שהאבחנה הרשמית לא משקפת את כל התסמינים שהם חווים.

בעיה נוספת היא ההשפעה על פיתוח טיפולים מותאמים. היעדר הכרה רשמית בהפרעת טראומה מורכבת מגביל את פיתוח הטיפולים התרופתיים והפסיכולוגיים שמיועדים לאוכלוסיות עם טראומות שנמתחות לאורך החיים. מדריך ה-DSM מתאר הפרעת פוסט-טראומה כסיווג אבחוני אחיד עם תסמינים נלווים, אבל הוא לא מתייחס בצורה מובהקת לשוני המאפיין טראומות מתמשכות. העניין הזה מפריע לחקירה קלינית ומחקר מעמיק סביב סוגי הטראומה השונים והאופן שצריך לטפל בהם.

העדר האבחנה גם מקשה על קלינאים להבין ולעזור למטופלים בצורה מיטבית. אנשים הסובלים מהפרעת טראומה מורכבת עשויים להציג תסמינים כמו היעדר יציבות רגשית, קושי ביצירת קשרים בין-אישיים ותחושת ניתוק מהעצמי ומהעולם, מה שמקשה על הטיפול בהם באמצעות השיטות המקובלות לטיפול ב-PTSD רגיל. מצב זה יוצר בלבול ומגביר את הקושי במתן טיפול מדויק ויעיל לאוכלוסייה זו. בנוסף, ההשפעה קיימת גם בתחום הטיפולים התרופתיים. נכון לעכשיו, ה-FDA אישר רק שתי תרופות לטיפול ב-PTSD, אך אלו מראות יעילות מוגבלת עבור אנשים עם טראומה מורכבת. ייתכן שאילו ההפרעה הייתה מוכרת, ניתן היה לפתח תרופות ייעודיות. התרופות הקיימות כיום לרוב אינן מתאימות לאוכלוסייה זו והן לא מצליחות לענות על הצרכים המורכבים המאפיינים אותם.

בסופו של דבר, התעלמות מהפרעת טראומה מורכבת במדריך ה-DSM מגבילה את היכולת להבין ולטפל בצורה מקיפה בתסמיני טראומה ממושכת. ההכרה בהפרעה הזו יכולה להוביל להעמקת ההבנה הקלינית, לפיתוח כלים וטיפולים ייעודיים, ולשיפור איכות החיים של אנשים רבים הסובלים מטראומות מתמשכות, שכיום אינם מקבלים את הטיפול הראוי להם.

מקורות:

חרדה היא אחד האתגרים השכיחים ביותר אצלנו. 

גלובלית, היא משפיעה על כ-4% מתושבי הכדור, והיא מופיעה באינסוף צורות, החל מדאגות כלליות לגבי העתיד דרך פחדים ספציפיים כמו פוביות, חרדה חברתית והתקפי חרדה וכלה בתסמינים גופניים מגוונים. המתמודדים עם חרדה חווים לעיתים תכופות תחושות של אי שקט, קושי בריכוז, תחושת איום מתקרב, ובמקרים רבים גם תסמינים פיזיים כמו דופק מואץ ובעיות שינה.

יש לנו בנמצא מגוון רחב של שיטות טיפול בחרדה, ביניהן סוגים של טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים. 

אנחנו וגם אתם מעדיפים בד״כ טיפול פסיכותרפי על תרופתי, אבל בכל זאת עולה השאלה: האם שיחות עדיפות להפחתת חרדה, או שתרופות יעילות יותר?

למה לא כדור וזהו?

תרופות פסיכיאטריות הן אמנם כלי חשוב בטיפול בחרדה, אך הן לא פתרון קסם ולכל אחת יש סיכונים 

ומגבלות שצריך לקחת בחשבון.

תרופות לטיפול בחרדה, כמו בנזודיאזפינים ו- SSRIs (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין), יכולות להיות יעילות בהקלת התסמינים של הפרעות חרדה, אך הן אינן חפות מחסרונות. 

ציפרלקס או ויאפקס מפחיתות חרדה אצל חלק מהמטופלים, אבל התרופות הללו מלוות בתופעות לוואי לא נעימות כמו עייפות מוגברת, ירידה בחשק המיני ושינויי מצב הרוח. תרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים, כמו קלונקס או ואבן, עלולות לגרום לתלות ולהתמכרות אם נוטלים אותן לתקופה ממושכת. 

מול מגבלות אלו, עולה פתרון חדש-ישן שמתברר כיעיל לא פחות:

מיינדפולנס. 

מיינדפולנס היא טכניקה מוכרת למדי המשלבת מדיטציה ותרגול מנטלי, שמסייעת לאדם להיות נוכח ברגע הנוכחי ולהתמקד בחוויה מבלי לשפוט אותה. 

מחקר שפורסם לאחרונה העלה כי מיינדפולנס יעילה בהפחתת חרדה לפחות כמו ציפרלקס, אחת התרופות המוכרות ביותר לטיפול בחרדה ובדיכאון.

מיינדפולנס יעילה לא פחות

המחקר, שנערך על ידי המכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב, כלל 276 משתתפים שסבלו מחרדה. חלקם קיבלו טיפול באמצעות מיינדפולנס, בעוד אחרים קיבלו ציפרלקס. 

אחרי שמונה שבועות של טיפול, נמצא ששתי הקבוצות חוו ירידה דומה בתסמיני החרדה, אך משתתפי קבוצת התרופות דיווחו על יותר תופעות לוואי.

למה זה חשוב? כי תרגול מיינדפולנס, בשונה מתרופות, אינו כרוך בסיכון לתופעות לוואי שמשפיעות על החיים או חלילה להתמכרות. מה גם שהשיטה מאפשרת לאדם לפתח כלים להתמודד עם החרדה לאורך זמן ולא להסתמך רק על טיפול תרופתי ו׳לחיות על כדורים׳. זהו כלי פשוט, טבעי נגיש, וניתן לתרגול יומיומי, שמחזיר את השליטה לידי המטופל.

אם כי מיינדפולנס דורשת בחינה מקדימה, זמן וסבלנות

לא הכל ורוד, ובכל שיטת טיפול יש מגבלות:

תרגול מיינדפולנס דורש מחויבות וזמן.

רבים נרתעים מהמאמץ הנדרש כדי לפתח יכולת מדיטטיבית. בנוסף, השיטה לא מתאימה לכל אדם, ולעיתים עלולה אפילו להזיק.

מבקרי השיטה, מציינים כי תרגול מיינדפולנס עלול להביא עמו תופעות לוואי לא צפויות עבור חלק מהמתרגלים. למשל, יש כאלה שחווים תוך כדי המדיטציה התקפי חרדה, תחושות דיסוציאטיביות ויש כאלה שחוזרים בתודעתם אל תוך חוויות טראומטיות מן העבר. כל אלה מעלים ספק לגבי הקלה לאנשים עם חרדה.

המחקר שלנו מצא גם כי תרופות פועלות מהר יותר ממיינדפולנס:

המטופלים שנטלו ציפרלקס דיווחו על הקלה מהירה יותר בתסמינים. אבל אם נבחן את התמונה הכוללת, נוכל לראות שלעיתים קרובות עדיף לפנות לתרגול שממקד את התודעה בצורה בריאה, מאשר לקחת תרופה שעלולה לגרום לתופעות לוואי. וזה בדיוק המקום שבו מיינדפולנס יכול להוות אלטרנטיבה ממש אטרקטיבית.

לסיכום, במקרה של חרדה, חשוב להתייחס לתמונה הרחבה – לחרדה יש גם אלמנטים גופניים וגם מנטליים. בעוד שתרופות מתמקדות בתסמינים הביוכימיים במוח, מיינדפולנס מציעה גישה שמתרכזת בניהול תחושות, רגשות ומחשבות בצורה מודעת. זה לא בהכרח טיפול מהיר, אבל לאורך זמן זה יכול להיות יעיל באותה מידה, ואולי אפילו יותר.

תדאגו לעצמכם עם אורח חיים בריא ומונע

במקביל, יש גם דרכים נוספות לשפר את ההתמודדות עם חרדה. פעילות גופנית סדירה, הקפדה על שינה מספקת ותזונה מאוזנת, ותרגול טכניקות הרפיה נוספות, כמו נשימות עמוקות או יוגה, יכולים לשפר את איכות החיים של אנשים המתמודדים עם חרדה. כלים אלו, בשילוב עם תרגול מיינדפולנס, יכולים להוות מערכת תמיכה חזקה ביותר.

לסיכום, אם אתם או קרובים אליכם מתמודדים עם חרדה, כדאי לשקול מיינדפולנס כאופציה טיפולית. מדובר בטכניקה שמחייבת תרגול, אך היא יכולה להציע תוצאות מרשימות ללא המחירים הכרוכים בתרופות. 

ואם בכל זאת תרופות הן הבחירה שלכם, חשוב לשקול זאת עם ליווי פסיכיאטרי מקצועי כדי למזער תופעות לוואי אפשריות. 

הכי חשוב – לא משנה באיזו דרך תבחרו – חשוב לא להזניח את הטיפול, ולהשקיע בבריאות הנפשית כמו שמגיעה לכם.

מקורות:

Hu, H., Mete, M., Rustgi, N. K., et al. (2024). Mindfulness meditation vs escitalopram for treatment of anxiety disorders: Secondary analysis of a randomized clinical trial. JAMA Network Open, 7(10), e2438453. https://doi.org/10.1001/jamanetworkopen.2024.38453

מנגנון הפלצבו נחשב עד לא מזמן לסוג של אשליה פסיכולוגית, פרוצדורה מסקרנת שמהתלת בתודעה, כאשר סוד כוחה בכך שהאדם אינו מודע למניפולציה שמופעלת עליו.

אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים עוד ועוד מחקרים המלמדים כי פלצבו יעיל גם כאשר האמת מוצגת בצורה גלויה.

היכולת של פלצבו לעורר תהליכים רגשיים, פיזיים ומנטליים מוכחת כיום במחקרים מדעיים המצביעים על המשקל המכריע של אמונה וציפייה, כולל השפעה של אפקט פלצבו על הצלחת טיפול פסיכולוגי.

פלצבו גלוי, המכונה גם פלצבו ישיר או פלצבו לא מטעה, מתאר הליך בו המטופל מודע לחלוטין לכך שהתרופה אותה נטולת חומר פעיל, ובכל זאת המטופל מושפע בכיוון הרצוי. 

הרעיון הזה מציע דרכי טיפול יצירתיות וחדשות לטיפול במצבים בריאותיים, כמו גם במצבים פסיכולוגיים, כמו התמודדות עם לחץ נפשי, רגשות אשם, כאב כרוני, שמירה על מוטיבציה ויכולת התמדה בפעילויות שמאתגר הלתמיד בהן.

סקירת מחקרים שפורסמה לאחרונה ע״י החברה הפסיכולוגית הבריטית, בוחן דרכים בהן פלצבו משפיע על חיי היום-יום שלנו תוך הצגת תובנות אמפיריות עדכניות.

הסקירה בוחנת את ההשפעה של פלצבו על מגוון תחומים – החל מהפחתת סטרס ועד עידוד התנהגות פרו חברתית.

תוצאות המחקרים מדגישות את כוחו של הפלצבו לעורר שינויים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים גם כשאין בו מרכיב פעיל, ומזמינות אותנו לשאול – האם ניתן לחיות חיים טובים רק על בסיס האמונות שלנו?

פלצבו עוזר בהפחתת לחץ נפשי

אחת הדרכים בהן פלצבו עובד היא הפחתת סטרס.

במחקר שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת מישיגן, נמצא כי פלצבו גלוי יכול להפחית תחושות של מתח רגשי.

במחקר, נבדקים קיבלו תרסיס לאף, שלא היו בו רכיבים פעילים. החוקרים אמרו למשתתפים שהתזת החומר לנחיריים יכולה לעזור בהפחתת רגשות שליליים, אם יאמינו בכך.

תוצאות המחקר הראו כי המשתתפים חוו פחות מצוקה רגשית כאשר הוצגו בפניהם תמונות מטרידות, והמדדים המוחיים של מצוקה היו נמוכים יותר.

בהמשך, המחקר הורחב ונבדק על אנשים שסבלו מתח ממושך בעקבות הקורונה, ונמצא כי המשתתפים שקיבלו פלצבו לא מתעתע (כלומר פלצבו רגיל) דיווחו על ירידה משמעותית במתח, בחרדה ובדיכאון אחרי נטילת הגלולות לאורך שבועיים ימים.

פלצבו מפחית אשמה

דרך נוספת בה פלצבו עובד היא הקלה על רגשות אשם.

רגשות אשמה יכולים להיות חשובים בכך שהם מעודדים אותנו לתקן טעויות, אך יש אנשים שחווים רגשות אשמה בצורה מוגזמת ופוגענית, גם במצבים בהם הם לא עשו דבר רע.

במחקר שנערך ב-2022 על ידי באוניברסיטת בזל, נבדקו 109 משתתפים בריאים שהתבקשו לכתוב על מקרה בו הפרו כללים חשובים או פגעו במישהו.

לאחר מכן הם דיווחו על קיומם או היעדרם של רגשות, ובכללם אשמה, בושה וגאווה.

קבוצה אחת קיבלה פלצבו לא מתעתע (כלומר פלצבו רגיל), וקבוצה שנייה קיבלה את אותו הפלצבו אך נאמרה להם האמת, שהוא אינו מכיל חומר פעיל ושזה רק פלצבו. קבוצת הביקורת לא קיבלה טיפול.

הממצאים הראו כי גם הפלצבו המתעתע וגם הפלצבו הישיר היו יעילים בהפחתת רגשות אשמה לעומת קבוצת הביקורת.

כלומר, פלצבו יכול לעזור להפחית רגשות אשמה גם כאשר אומרים למטופלים את האמת, מה שמעיד על כך שניתן להשתמש בו בצורה אתית ולסייע בהקלה על רגשות מכבידים, כמו אשמה.

פלצבו משכך כאב פיזי

הדרך השלישית בה פלצבו גלוי עובד היא בהתמודדות עם כאב פיזי.

במחקר שפורסם ב-2023 בכתב העת האירופי לכאב, החוקרים בדקו את ההשפעה של פלצבו גלוי על תחושת כאב.

במחקר זה, 60 משתתפים טבלו ידיים במים קרים מאוד, פעולה שגורמת לכאב. פעם אחת הם עשו זאת ללא שום קרם, ובפעם השנייה נמרח על ידם קרם (והם ידעו שאינו מכיל חומרים פעילים). חלק מהמשתתפים צפו בסרטון שמסביר על ההשפעות של פלצבו ונאמר להם שהקרם יכול להקל על הכאב באמצעות מנגנוני פלצבו. לקבוצה אחרת נאמר שהקרם הוא קרם יעיל להקלה על כאב.

הממצאים הראו כי הפלצבו הגלוי היה לא פחות יעיל מהפלצבו הרגיל בהפחתת תחושת הכאב. כלומר, גם כאשר המשתתפים ידעו שהקרם אינו מכיל חומרים פעילים, הוא עדיין סייע להם להתמודד טוב יותר עם הכאב.

פלצבו עוזר לשמור על התמדה

הדרך הרביעית שבה פלצבו עובד היא בהגברת מוטיבציה ושמירה על התמדה בפעילויות חיוביות.

במחקר שנערך ב-2021 על ידי צוות חוקרים מאוניברסיטת גרץ, התבקשו 160סטודנטים לבצע תרגילים של הרפיית שרירים פרוגרסיבית בבית במשך שבועיים.

חצי מהמשתתפים קיבלו בקבוקון שמן חמניות שסומן כ"פלצבו" ונאמר להם לקחת שלוש טיפות לפני כל תרגיל, לצד הסבר על איך פלצבו יכול לעבוד גם באופן ישיר, ללא רכיב פעיל.

ובכן, המשתתפים שקיבלו את הפלצבו לא דיווחו על תחושת הרפיה גופנית גבוהה יותר בהשוואה לקבוצת הביקורת, אבל הם כן ביצעו יותר תרגול בבית, בהשוואה לקבוצה שלא קיבלה את שמן הפלאים.

המסקנה מהמחקר הייתה שפלצבו גלוי עשוי לעזור לאנשים להתמיד בתוכניות פיזיות, שאולי בטווח הארוך יועילו להם. כלומר, פלצבו יכול לשפר את המוטיבציה וההתמדה לבצע פעולות חיוביות, גם כשאנשים יודעים שאין בו חומר פעיל.

פלצבו מגביר התנהגות פרו-חברתית

פלצבו גלוי עובד גם בעידוד ביצוע התנהגויות אלטרואיסטיות.

במחקר שנערך ב-2023, 160 משתתפים התבקשו לתכנן לבצע פעולה אחת של טוב לב בכל יום במשך שבוע. לדוגמה, לעזור למישהו או להפגין דאגה כלפיו.

חלק מהמשתתפים קיבלו הסבר על פלצבו ועל האופן שבו הוא יכול לעבוד גם בלי חומרים פעילים, ונאמר להם לטפטף כל בוקר 3 טיפות של שמן חמניות, שסומן כ"פלצבו", זאת במטרה לעזור להם להתמיד בפעילויות החיוביות שלהם למען הזולת. קבוצת הביקורת לא קיבלה את הפלצבו.

תוצאות המחקר הראו שהמשתתפים שלקחו את הפלצבו ביצעו בממוצע יותר פעילויות של טוב לב בהשוואה לקבוצת הביקורת (5.8 פעולות לעומת 5.2). ההבדל לא גדול, אבל ברור שהפלצבו הגלוי הגביר את המוטיבציה לבצע את הפעולות המתוכננות.

מקורות:

Saunders, B., Marticorena, F. M., & Gualano, B. (2023). Do you have to lie to induce placebo effects? The use of open label placebos in sport and exercise. In Placebo effects in sport and exercise (1st ed., pp. 11). Routledge. https://doi.org/10.4324/9781003229001

Young, E. (2024, October 11). Five ways ‘honest’ placebos can help. The Psychologist. The British Psychological Society. https://www.bps.org.uk/news-and-policy/five-ways-honest-placebos-can-help

ההשפעה הפסיכולוגית של פלצבו מעניקה לנו תזכורת לגבי הכוח העצום של התודעה, ובפרט כוחה של האמונה:

איך זה שגלולה ריקה, שאין בה חומר פעיל, יכולה לשנות רגשות, לשכך כאבים, או אפילו לשפר את איכות השינה?

הגוף והמוח קשורים זה בזה בצורה עמוקה הרבה יותר ממה שנדמה לנו. התלות בתרופות, ובטיפולים תרופתיים בפסיכיאטריה בפרט, מבטאת את הרצון העמוק שלנו לאחוז במשהו מוחשי, כזה שבכוחו להוביל להקלה, אפילו אם מה שאנו מחפשים אינו מצוי בתרופה עצמה, אלא באמונה בכוחה.

אפקט פלצבו יכול להוות גם חסם ולא רק אמצעי לקידום המטרה הטיפולית. 

למשל, בנזודיאזפינים -  תרופות הרגעה ושינה נפוצות בקרב מבוגרים, שהשימוש בהן לאורך זמן עלול לגרום לתלות ולשלל תופעות לוואי נוספות. בהקשר של גמילה מבנזודיאזפינים, השפעת הפלצבו מביאה לכך שמטופלים חרדים מפני הפסקת השימוש בתרופות מחשש פן יישנו התסמינים. 

מחקר שפורסם ב-JAMA Internal Medicine מציע שיטה יעילה יותר לגמילה מבנזודיאזפינים בקרב מבוגרים הסובלים מנדודי שינה, בהשוואה לשיטות הגמילה הקיימות. 

שיטה זו נקראת "גמילה מוסווית" (Masked Taper), והרעיון מאחוריה הוא להשתמש בקשר העמוק בין מודעות עצמית, אמונה, חופש מתלות וריפוי. גמילה מוסווית ניגשת אל הפחדים העמוקים ביותר לגבי הפסקת התרופה, תוך שהיא מלמדת את במטופל שהוא בעל מסוגלות עצמית גבוהה להשתחרר מהתלות. כל התהליך הזה מלווה בחיזוק האמונה שהמטופל יכול להשיג שינה איכותית, שיש לו לפחות שליטה חלקית לגביה, גם בלי התרופות שכל כך התרגל אליהן.

המחקר בחן שתי קבוצות של מבוגרים מעל גיל 55 שהשתמשו בבנזודיאזפינים לפחות פעמיים בשבוע למשך שלושה חודשים. הקבוצה הראשונה קיבלה תוכנית גמילה הדרגתית ("Supervised Taper") שכללה חיתוך הדרגתי של המינונים במשך תשעה שבועות, בנוסף לשמונה מפגשי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) לנדודי שינה.

הקבוצה השנייה קיבלה גם היא שמונה מפגשי CBT, אך עם טוויסט נוסף – תרגילים ממוקדים שהיו מיועדים לאתגר את האמונה בתרופות ולצמצם את אפקט הפלצבו (ההשפעה הפסיכולוגית המובילה אנשים לחשוב שהתרופה עוזרת יותר ממה שהיא באמת). בנוסף, קבוצה זו קיבלה קפסולות תרופה בתוך מארזים שבועיים שהכילו בהדרגה פחות חומר פעיל ויותר חומר דמה, ללא ידיעת המשתתפים.

תוצאות המחקר הראו כי בקבוצה שקיבלה את הגמילה המוסווית (88.4%) מהמשתתפים הפסיקו את השימוש בתרופות אחרי שבוע אחד מסיום הטיפול, לעומת 67.4% מהקבוצה הראשונה. גם לאחר שישה חודשים, שיעור הגמילה בקבוצה המוסווית נותרו גבוהים יותר (73.4%) בהשוואה לקבוצה עם הגמילה הרגילה (58.6%).

עוד על גמילה מוסווית

"גמילה מוסווית" (Masked Taper) מבוססת על עקרון מעניין ומבוסס מחקר, שבו המינון הפעיל של התרופה מצטמצם בהדרגה מבלי שהמטופל מודע לכך. בתהליך הזה, המטופל ממשיך ליטול את הקפסולות שנראות כמו הכדורים הרגילים, אבל בפועל, ככל שעובר הזמן, יש בהן יותר חומר דמה (פלצבו) ופחות חומר פעיל.

היופי בגישה הזו הוא בכך שהיא מטפלת ישירות בתלות הפסיכולוגית של המטופל בתרופה, מה שמונע את החרדות ואת תסמיני הגמילה הפסיכולוגיים שיכולים להופיע כאשר המטופל יודע שהמינון יורד. בשילוב עם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), שמאתגר את האמונות של המטופלים לגבי הצורך בתרופה, ניתן להשיג הפחתה משמעותית בתסמינים מבלי להעלות את רמות החרדה והפחד של המטופל.

היישום של גמילה מוסווית מוכיח את עצמו לא רק בגמילה מבנזודיאזפינים, אלא גם בגמילה מאופיאטים, שם השיטה מספקת פתרון ייחודי לתלות הפיזיולוגית והנפשית. מטופלים שמשתמשים באופיאטים לאורך זמן מפתחים סבילות והתרגלות לרמות המינון הגבוהות, והפחתת המינון יכולה להוביל לעלייה בתחושת הכאב ולתסמיני גמילה חזקים כמו חרדה, דיכאון ותשוקה לחומר הממכר. בשימוש בשיטת ה-Masked Taper באופיאטים, ניתן לצמצם בהדרגה את כמות התרופה הפעילה, מבלי שהמטופל יידע על כך, מה שמונע את התגובה המידית של פחד ותשוקה הנובעת מההכרה בירידת המינון.

טכניקה זו מאפשרת למערכת העצבים של המטופל להסתגל בהדרגה לשינויים, ללא תסמינים חדים של גמילה, ובכך מפחיתה את הסיכון להישנות ההתמכרות.

בנוסף, כמו במקרה של בנזודיאזפינים, הטיפול בגמילה מאופיאטים משולב עם תמיכה פסיכולוגית שמטרתה להדריך את המטופל כיצד לחיות עם פחות תרופות ולחזק את הביטחון שלו ביכולתו להתמודד עם הכאב ללא תלות באופיאטים.

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מקורות:

 Fung CH, Alessi C, Martin JL, et al. Masked Taper With Behavioral Intervention for Discontinuation of Benzodiazepine Receptor Agonists: A Randomized Clinical Trial. JAMA Intern Med. Published online October 07, 2024. doi:10.1001/jamainternmed.2024.5020

נניח שאתה מרגיש שאתה צופה ביותר מדי פורנו.

אולי אתה מרגיש אשם, מבויש, או אפילו חסר שליטה. 

האם המחשבה "אני מכור לפורנו" עברה לך בראש?

אם כן, אתה לא לבד, ויש אכן תופעה של התמכרות לפורנו.

אבל האם הגדרה עצמית זו באמת עוזרת? או שהיא עלולה לגרום לך יותר נזק מתועלת?

מחקר חדש ודי מפתיע חושף את ההשלכות המטרידות של תיוג עצמי כ"מכור לפורנוגרפיה", והתוצאות לא משהו.

המלכודת הסמויה של הסטיגמה העצמית

חוקרים גילו שאנשים המגדירים את עצמם כמכורים לפורנו נוטים לחוות שני אפקטים הרסניים במיוחד:

1. שתיקה קטלנית: דמיין שאתה נמצא במערכת יחסים, אבל לא מסוגל לדבר על נושא שמטריד אותך. זה בדיוק מה שקורה. אנשים שמתייגים את עצמם כמכורים מדווחים על קושי עצום לדבר על פורנו עם בני זוגם. זה כמו פיל ענק בחדר שאף אחד לא מעז לדבר עליו.

1. מערכות יחסים על סף תהום: המחקר מצא שכאשר אחד מבני הזוג מגדיר את עצמו כמכור לפורנו, הסיכוי שמערכת היחסים תתפרק עולה משמעותית. נראה שהתווית הזו היא פצצת זמן מתקתקת בתוך הזוגיות.

החלק המפתיע באמת הוא שהתוצאות נותרו עקביות גם כאשר שהחוקרים לקחו בחשבון כמה פורנו האנשים באמת צרכו. 

במילים אחרות, לא כמות הפורנו היא שגרמה לבעיות - אלא התווית עצמה!

המחיר הנפשי הכבד

אבל זה לא נגמר כאן. התיוג העצמי הזה גובה מחיר נפשי כבד:

סחרחורת רגשית: אנשים שמכנים את עצמם מכורים לפורנו נוטים לדווח על רמות גבוהות יותר של דיכאון ואפילו מחשבות אובדניות. זה כאילו שהתווית הזו היא משקולת רגשית כבדה שהם סוחבים איתם כל הזמן.

הסטיגמה הרעילה: המילה "התמכרות" מגיעה עם מטען כבד של שיפוטיות וסטיגמה חברתית. זה כמו להדביק על עצמך תווית זוהרת שאומרת "יש לי בעיה" - וזה רק מחמיר את הרגשות השליליים.

מה אפשר לעשות?

האם עלינו פשוט להתעלם מדפוסי צפייה בעייתיים בפורנו? 

ממש לא. 

הנה כמה רעיונות מעשיים:

להחליף שפה

במקום "אני מכור", נסה "יש לי הרגל שאני רוצה לשנות". זה פותח פתח לשינוי במקום לקבע מצב.

לפתוח את הדברים 

 אם אתה במערכת יחסים, נסה לדבר על הנושא בפתיחות. כשחושבים על זה מתעוררת רתיעה , אבל זה יכול להיות משחרר.

להתמקד בהתנהגויות ספציפיות

 במקום להתמקד בתווית הגדולה של "התמכרות", התמקד בהתנהגויות ספציפיות שאתה רוצה לשנות.

לחפש עזרה מקצועית

אם אתה מרגיש שאתה באמת מאבד שליטה, אל תהסס לפנות לעזרה מקצועית. מטפל יכול לעזור לך להתמודד עם הבעיה בלי להיכנס למלכודת התיוג העצמי.

המילים שלנו יוצרות את המציאות

המחקר מלמד אותנו שיעור חשוב:

המילים שאנו משתמשים בהן כדי לתאר את עצמנו הן רבות עוצמה.

הן יכולות לבנות אותנו וגם להרוס.

אז בפעם הבאה שאתה מרגיש שאתה נאבק עם הרגלי הצפייה שלך בפורנו, עצור לרגע לפני שאתה מכתיר את עצמך כ"מכור".

במקום זאת, חשוב: מה אני באמת רוצה לשנות?

ואיך אני יכול לעשות את זה בצורה בריאה ומקדמת?

בסופו של דבר, השינוי מתחיל בראש שלנו - ובמילים שאנחנו בוחרים להשתמש בהן.

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מקורות:

Dover, C. R., Leonhardt, N. D., & Edwards, M. H. (2024). Labels are for soup cans: How self-labeling as “addicted” to pornography is associated with negative outcomes. Archives of Sexual Behavior, 53(12), 3461–3474. https://doi.org/10.1007/s10508-024-02966-7

שעירות לעזאזל היא תהליך פסיכולוגי בו נעשה שימוש מאסיבי במנגנוני הגנה פרימיטיביים, כמו השלכה, התקה והזדהות השלכתית, במטרה לתקוף חבר קבוצה או לפגוע בקבוצה אחרת.

בהקשר הנרקיסיסטי, שעירות לעזאזל היא טקטיקה אלימה המופעלת בחסות טענות מגוונות לגבי התנהגות לא אתית או לא מוסרית של המותקף. 

התופעה נוכחת במגוון מצבים בינאישיים, ואלה העיקריים בהם:

• ברמה הפסיכולוגית - מצב בו תשומת הלב של ההורים נשללת מהילד, או נוצרים קונפליקטים מתמשכים בין ההורים לילד, עד כדי אלימות פיזית, יכולים לבטא "הקרבה" של הילד לצורך הגנה והמנעות מהכאב הכרוך בשיח על קונפליקטים מעולם המבוגרים. 

• ברמה הארגונית / משפחתית - קבוצה שיוזמת חרם חברתי על אחד מחבריה כדי לטשטש כישלון משותף. מצב זה יוצר עבור הנהלת הארגון הזדמנות לאסטרטגיה מניפולטיבית,  שתכליתה להרחיק אשמה מהארגון. המהלך נעשה על ידי משחקי האשמות שמטילים אחריות על עובד מסוים, תוך הצגתו כמי שאחראי באופן בלעדי למעשים. השעירות לעזאזל מתבטאת בניקיון כפיים של התוקפים, ובהעמסת הרוע על אדם אחד. 

• ברמה הסוציולוגית / אנתרופולוגית -  קבוצות שלמות שמאשימות קבוצות מוחלשות יותר על בעיות חברתיות או כלכליות.

תפקיד השעיר לעזאזל במשפחה

דינמיקה של בחירת שעיר לעזאזל במשפחה היא תופעה בה חברים במשפחה מנקזים את המתחים הלא פתורים שלהם דרך הילד, ומפנים אליו אצבע מאשימה לגבי בעיות שקשה לקחת עליהן אחריות או לטפל בהן ב״קומת המבוגרים בבית״.

לפי התיאוריה המערכתית, מכניזם הגנתי של טריאנגולציה נוצר כאשר בני זוג מכניסים צד שלישי (אחד הילדים, או פציינט מזוהה אחר) כדי לשמור על איזון יחסי במשפחה.

כתוצאה מכך, הילד הופך לקורבן (או שעיר לעזאזל) שמחזיק עם האצבע את החור בסכר וכך מונע קריסה. 

ההשלכות ארוכות הטווח של היות הילד שעיר לעזאזל במשפחת המקור עשויות להימשך אל תוך הבגרות ולהשפיע על היבטים התפתחותיים שונים. למשל, הם נוטים להתקשות יותר ביצירה ובשימור מערכות יחסים בריאות, כיוון שהם רגישים יותר מאחרים לגבי בעיות אמון ופחד מדחייה.

תפקיד השעיר לעזאזל במשפחה עלול לפגוע גם בערך העצמי של הנפגע ולמנוע ממנו להיכנס לתחרות שתכליתה להשיג מטרות ולהגשים שאיפות, בגלל שהוא מוותר מראש. או להיפך, הניסיון להפריך את גזירת הילדות בונה אישיות של אנשים שכל חייהם מאבק להשגת יעד שאינו קיים באמת.

תפקיד השעיר לעזאזל בארגונים

הקונספט של שעיר לעזאזל מופיע לא רק בחיי היומיום אלא גם ביחסי עבודה ובניהול, בד״כ כאשר עובד / מנהל בדרג נמוך מואשם על טעויות של מנהלים בכירים כדי לחמוק מאחריות.

הארגון הנרקיסיסטי שמחליט לחסל את אחד מחבריו ישתמש במגוון זרועותיו הלגיטימיות, תוך שהוא מכסה על המטרה האמיתית. ההנהלה תוציא הודעות פומביות, ראיונות, עדויוות, הדלפות והצהרות כדי לתמוך בטענה שהאדם הנבחר הוא האחראי העיקרי לבעיה. היא תבייש, תגזים, תתנכל, תגייס את חבריו של העובד ותשתמש במגוון טכניקות פסיכולוגיות, כמו גזלייטינג כלפי עובד, שתוביל את הקורבן לפקפק בחפותו.

אצלנו כונתה התופעה ״תסמונת האשמת הש״ג״, זאת על רקע תחקיר ליל הגלשונים בצה״ל, בו המסקנות הובילו לעריפת ראשים בדרגים הזוטרים בלבד.

האשמת אדם ספציפי בתוך ארגון מתאפשרת כאשר הציבור הרחב יודע כי ההתנהלות במקרה לא הייתה תקינה מוסרית, אבל לא ברור בדיוק מי אחראי לכך בתוך הארגון.

שעירות לעזאזל בשירות האבולוציה 

יש הסוברים כי לנטייה להקריב קורבן אנושי יש הסבר אבולוציוני: 

ההיסטוריון רנה ז'יראר פיתח את המושג שעירות לעזאזל לכיוון הזה, כפרשנות של התופעה כאמצעי השרדותי בתרבות האנושית.

לדעת ז'יראר, האנושות זקוקה לצורות שונות של אלימות כדי לכפר, לפייס ולתקן. 

הוא טען כי בני אדם מונעים על ידי תשוקה מימטית, אותה תיאר כדחף אנושי להשיג את מה שיש או לאחר או את מה שהאחר מתאווה אליו.

כאשר יותר מדי אנשים רוצים את אותו הדבר, נוצרת טריאנגולציה של חשק (triangulation of desire). זוהי דינמיקה בה בני אדם מונעים ממאוויים המושפעים מאחרים. היא גורמת למתיחות, קונפליקטים ומאבקים בתוך החברה.

ז׳ראר טען כי ניגוד האינטרסים הזה מתגבר עד לנקודה בה החברה ניצבת בפני סיכון לכאוס.

בנקודה זו נשלף מנגנון השעירות לעזאזל - אדם אחד מוגדר כגורם לצרות ומחוסל קןלקטיבית על ידי הקבוצה.

הסדר החברתי מושב באחת לסדרו, כאשר המעורבים מרוצים מכך שפתרו את הגורם למשבר, לפחות עד שהם פוגשים אותו שוב בפעם הבאה. 

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מקורות:

Poljak Lukek, S., Pate, T., & Gostečnik, C. (2023). Physical Violence and Scapegoating Within the Family: An Exploration of Biblical Texts and Contemporary Psychology. Journal of religion and health, 62(4), 2638–2655. https://doi.org/10.1007/s10943-023-01818-3 

Riordan, D. V. (2021). The scapegoat mechanism in human evolution: An analysis of René Girard’s hypothesis on the process of hominization. Biological Theory, 16(3), 242–256. https://doi.org/10.1007/s13752-021-00381-y

Roulet, T. J., & Pichler, R. (2020). Blame game theory: Scapegoating, whistleblowing and discursive struggles following accusations of organizational misconduct. Organization Theory, 1(1), 1–30. https://doi.org/10.1177/2631787720975192