טיפול CBT-HA

הפרוטוקול של טיפול CBT לכאבי ראש הוא שיטה מבוססת התנהגות וחשיבה, שמטרתה להפחית את תדירות וחומרת כאבי הראש ולהתמודד עם המוגבלות הנובעת מהם.

שיטה זו מתמקדת הן בשינוי דפוסי חשיבה והן בשינוי התנהגותי כדי לסייע למטופלים לנהל את הכאבים בצורה יעילה יותר.

שני הרכיבים המרכזיים ב-CBT לכאבי ראש הם:

התערבות קוגניטיבית (מבוססת חשיבה)

המטופלים לומדים לזהות דפוסי חשיבה שליליים כמו חרדה מציפייה לכאב או מחשבות "קטסטרופליות" (ציפייה לגרוע מכל), ולשנות אותם. שינוי החשיבה עשוי להפחית את החרדה וההשפעות השליליות של כאבי הראש על איכות החיים.

התערבות התנהגותית (מבוססת פעולה)

   המטופלים לומדים לנהל את אורח החיים שלהם בצורה בריאה יותר. לדוגמה, שיפור בהרגלי שינה, תזונה מאוזנת, ניהול מתחים ופעילות גופנית סדירה, כולם יכולים להפחית את הסיכוי לכאבי ראש ולשפר את המצב הכללי.

במה ולמי CBT-HA יעיל?

מחקרים הראו כי טיפול CBT-HA עוזר להוריד את התדירות והעוצמה של כאבי ראש מסוגים שונים כמו מיגרנות וכאבי ראש על רקע מתח. הטיפול מסייע גם לאנשים שסובלים מבעיות נוספות כמו חרדה או דיכאון, שכן הוא מספק כלים לניהול יעיל של תסמינים נפשיים ופיזיים גם יחד.

הטיפול נמצא מתאים עבור 3 קבוצות עיקריות: 

1. אנשים עם גורמים התנהגותיים שניתן לשפר ניהול לא יעיל של סטרס, שינה לא סדירה, ארוחות לא עקביות וצריכה גבוהה של קפאין או אלכוהול.

2. אנשים עם גורמים קוגניטיביים, כמו חרדת ציפייה לכאב או מחשבות קטסטרופליות שמפריעות לאיכות החיים.

3. אנשים שאינם יכולים או מעדיפים להימנע מטיפולים תרופתיים, כמו נשים בהריון, או אנשים עם תגובות שליליות לתרופות.

זיהוי טריגרים לכאבי ראש ודרכי התמודדות

כאבי ראש עלולים להיות מושפעים מגורמים שונים המכונים טריגרים או גורמים תורמים. 

גורמים אלו מעלים את הסיכוי להופעת כאב הראש ולתסמינים הנלווים אליו. 

בעבר היה נהוג להמליץ למטופלים להימנע מכל הגורמים האפשריים שעלולים לגרום לכאבי ראש, לעיתים עד כדי הימנעות מהתנהגויות מסוימות, ובפרט מצריכת סוגי מזון ספציפיים. 

עם זאת, היום מבינים כי הטריגרים משתנים מאדם לאדם, והימנעות מוחלטת עלולה להגביל את אורח החיים ואף להגביר מתח.

אחת הדרכים היעילות לזהות את הטריגרים היא באמצעות יומן כאבי ראש. ביומן זה ניתן לעקוב אחרי גורמים פנימיים, חיצוניים והתנהגותיים שקשורים להופעת הכאב. 

המעקב הזה עוזר למטופל לזהות את הגורמים שמעלים את הסיכוי לכאב ראש. חשוב להבין שלרוב אין "טריגר" אחד קבוע, אלא מדובר בשילוב של מספר גורמים שעשויים להשתנות בהתאם לנסיבות.

גורמים שכדאי להתמקד בהם

במקום להתמקד בגורמים בעלי סבירות נמוכה או באירועים נדירים (כמו מאכלים שאינם חלק קבוע מהתפריט), עדיף להתמקד בגורמים בעלי השפעה וסבירות גבוהות, כמו:

• סטרס.

• חוסר שינה.

• דילוג על ארוחות.

• קפאין ואלכוהול.

גורמים שמובילים לכאבי ראש יכולים להיות פנימיים (כמו הורמונים), חיצוניים (למשל מזג אוויר) או התנהגותיים (כמו דילוג על ארוחות).

הם קשורים זה בזה ולעיתים יוצרים מעגל שמגביר את הסיכוי להופעת התקף הכאב.

חשוב שכל מטופל יהיה מודע לגורמים האישיים, ובמקביל, יתמקד בגורמים בעלי ההשפעה המשמעותית ביותר.

מעקב אחר הגורמים הללו יעזור לו לקשר בין אורח חיים, הביבה וגוף לבין כאבי הראש והתסמינים הנלווים.

לא צריך להימנע מכל טריגר

חשוב לזכור שאין צורך להימנע מכל סיטואציה שעלולה לגרום לכאב ראש. לעיתים זה אף בלתי אפשרי (למשל, במקרה של מחזור חודשי או עונות מעבר).

עם זאת, באמצעות עבודה עם יומן טיפולי ניתן לראות שכאב הראש אינו בהכרח בלתי צפוי, ושניתן להשפיע על התדירות והעוצמה שלו. שמירה על לוח זמנים קבוע היא אחת הדרכים היעילות למניעת תסמינים.

באמצעות עבודה על המודעות לטריגרים האישיים והתאמת אורח החיים, ניתן להפחית את תדירות ועוצמת כאבי הראש במסגרת טיפול CBT.

אבסולוטיזם הוא מושג המתאר את האמונה היסודית והשגויה לגבי העולם כמקום צפוי ובטוח.

כל אחד מאתנו מחזיק בהן כדי לשמר את התחושה, שנועדה לעזור לנו להתמודד עם המציאות עם פחות חרדה.

לדוגמה, רובנו מניחים שכאשר נלך לישון בלילה, נתעורר בבוקר, ושכאשר ניפרד מבני המשפחה בבוקר, נראה אותם שוב עם חזרתנו הביתה בערב. למרות שאנו יודעים שיש סיכוי נדיר שמישהו מאיתנו לא יתעורר או יחזור, אנחנו לרוב לא חוששים מכך באופן יום-יומי. זו הכחשה בריאה שמאפשרת לנו לחיות חיים שגרתיים ללא דאגה מתמדת.

טראומה יכולה לשבור את הכחשה בריאה זו ולהוביל ל"אובדן האבסולוטיזם של חיי היומיום".

חוויות טראומטיות משנות את ההשקפה שלנו על העולם וגורמות לנו להרגיש שהוא מסוכן ובלתי צפוי.

אנשים שחוו אירוע טראומטי מדווחים לעיתים קרובות על שינוי עמוק בראייתם את העולם.

התחושה שהעולם הוא מקום בטוח נעלמת, והם מתחילים לחשוש באופן תמידי מהגרוע ביותר. זה מה שסטולורו מתאר כ"ניפוץ העולם החווייתי".

ההשלכה של אובדן הכחשה בריאה זו היא תהום עמוקה בין החוויה של אלו שחוו טראומה לבין החוויה של אנשים שלא עברו טראומה, ה"נורמליים".

אדם שחווה טראומה מרגיש שהחיים שבריריים וכל רגע עלול להיות האחרון.

התחושה הזו יכולה להוביל לתחושות של בידוד וניכור, כי קשה לאנשים סביבו להבין את תחושת הסכנה המתמדת שהוא חש. 

למעשה, אובדן ההכחשה הבריאה בעקבות טראומה לא מצביע על חוסן או כוח מיוחד. להפך, הוא מוביל לתחושות של חוסר ביטחון ובדידות.

זהו מצב שמחייב יצירת קשרים עם אחרים שמבינים את החוויה הטראומטית, מקום שבו אפשר להיות מובן ומקובל על ידי אחרים.

הבנת האובדן הזה והיכולת ליצור בית התייחסותי חם ותומך יכולים להיות הצעד הראשון במסע הארוך לשיקום.

נרקיסיזם אנטגוניסטי הוא תת-סוג של נרקיסיזם המתמקד בתחרות עזה ובצורך מתמיד להתעלות על אחרים. אדם עם נטייה כזו מקטין את מי שחי סביבם, וגורם להם להרגיש חסרי חשיבות ביחס אליו.

לעיתים קרובות הוא מפגין עוינות מתמשכת ומחפש נושאים לויכוחים לשם הויכוח. 

הם שואפים לשלוט על אחרים, תוך התעלמות מזכויותיהם, ובדרך לשם כל האמצעים כשרים.

במערכות יחסים, הנרקיסיסט האנטגוניסט יכול לשבש את האיזון הפסיכולוגי על ידי פגיעה בחלומות ובמטרות של אחרים ולהפוך את הסביבה לרעילה באמצעות מניפולציות, פגיעה באמון והשמצות.

בעבודה הם עשויים להטריד עמיתים, להפיץ שמועות ולפגוע באופן סוציופטי בהישגים של אחרים כדי לבטל את חשיבותם. ההתנהגות שלהם גורמת לנזק רגשי ונפשי חמור, יוצרת דינמיקות הרסניות בארגונים ובסביבות חברתיות, ובסופו של דבר מובילה ליצירת קונפליקטים מתמידים וחוסר יכולת לסלוח, מה שמסבך את המצב אף יותר.

הם נוטים להחזיק טינה אינסופית כלפי מי שהם רואים כמתנגדים או מאיימים על הדימוי העצמי הממונף שלהם. 

הנרקיסיסטים האנטגוניסטיים לא מאפשרים לאחרים למצוא שלווה אמיתית בחייהם, אם הם לא הכי גבוה ״אין משחק״. הם נהנים מהדרמה ומהקונפליקטים שהם יוצרים, ומחפשים תמיד דרכים לגרום לאחרים להרגיש מעורערים. התנהגותם יוצרת סביבה פרנואיגנית שבה קשה לשמור על קשרים בריאים ומאוזנים.

הקורבנות מתחילים לפקפק בעצמם, כולל ביכולתם להבחין בין אמת לשקר, בין מציאות לדימיון. העיוות הזה מוביל לתחושת ערך עצמי נמוכה ולחוסר ביטחון כרוני. ההתנהגות המזיקה הזו יוצרת תלות רגשית בתוקף, כיוון שהקורבן מרגיש צורך תמידי לאשר את המציאות דרך הנרקיסיסט, ומאבד בהדרגה את המגע עם תחושות הבטן והאינטואיציה הבריאה.

דינמיקת משיכה-דחייה (Push-Pull Dynamic) היא תופעה נפוצה במערכת יחסים עם אדם בעל מאפיינים נרקיסיסטיים.

דינמיקה כזו קשורה ביצירת יחסים טראומטיים, הנוצרים כאשר הקורבן נמשך לתוך מעגל מחזורי של התנהגויות מניפולטיביות מצד הנרקיסיסט, שמצד אחד הודפות אותו, ומצד שני מושכות אותו חזרה בצורה מתעתעת ומבלבלת.

• דחייה (Push): הנרקיסיסט דוחק את הקורבן הצידה באמצעות התנהגות מזלזלת, ביקורתית, ולעיתים אף עוינת באופן מפורש. הדחייה יכול להתבטא במילים פוגעניות, התעלמות מכוונת (טיפול בשתיקה), או מניפולציות רגשיות אחרות. המטרה היא להרגיש עליונות ושליטה במערכת היחסים.

• משיכה (Pull): אחרי הדחייה, הנרקיסיסט משנה כיוון בחדות ומפנה תשומת לב רבה, חנופה, ומחוות שיוצרות מראית עין של עמדה דאגנית ואכפתית. הפער בין ההתנהגות השלילית לחיובית יוצר בלבול אצל הקורבן, שמתחיל להיאחז ברגעי ה"משיכה" מתוך תקווה לשובם.

הדינמיקה הזו הרסנית מאוד, בעיקר משום שהיא יוצרת תחושת תלות רגשית.

הקורבן לומד לצפות לרגעי המשיכה החיוביים אחרי הדחייה, ומכאן מתחזקת ההיקשרות הטראומטית שמקשה על הקורבן להתנתק מהקשר. כמו כן, כיוון שתזמון הדחייה והמשיכה בלתי צפוי, הרגעים הטובים נעשים ממכרים אף יותר, בשל העובדה שמדובר בחיזוק לסירוגין, סוג החיזוק החזק ביותר מבחינה פסיכולוגית.

סוג דינמיקה זה עלול לשחוק את היכולת של הקורבן לזהות את המניפולציה ולצאת ממנה, מה שהופך את מערכת היחסים לרעילה ביותר.

פוביות הן בין ההפרעות הפסיכולוגיות השכיחות ביותר, ומבין הפרעות החרדה הן הכי נפוצות.

לדוגמה, כ-6% מהאוכלוסייה סובלים מחרדה מעכבישים, בעוד כ-10% מהבריטים מתמודדים עם פחד מחללים סגורים בשלב מסוים בחייהם.

הטיפול הסטנדרטי לפוביות הוא טיפול בחשיפה.

למשל, עבור מי הסובל מפוביית עכבישים, זה עשוי לכלול צפייה בתמונות של עכבישים, מפגשים עם עכבישים במציאות מדומה, ואולי אפילו אחיזת עכביש – כל זאת בסביבה בטוחה.

המטרה היא לסייע להם להתמודד ולהתגבר על הפחדים, ולהפחית את עוצמתם לאורך הזמן.

ישנן ראיות לכך שטיפול חשיפה עובד. אך הטיפול עצמו מעורר הרבה לחץ, מה שמוביל לכך שרוב הסובלים מפוביות מהססים להתחיל בטיפול, או אם הם מתחילים, לעיתים נושרים ממנו.

אבל, יש חדשות מעולות:

מחקר חדש שפורסם בכתב העת Psychological Bulletin מסיק כי טיפול תת מודע בחשיפה – בו האדם אינו מודע לכך שהוא נחשף לאובייקט הפוביה שלו, וכך אינו מוצף בחרדה – יכול להיות יעיל מאוד. 

במטא-אנליזה מקיפה שנערכה על 39 מחקרים, נמצא כי 38 מהם הראו שההתערבות הלא מודעת משפיעה לטובה על הפוביות.

ההתערבויות לא היו אחידות, כאשר זוהו עשרה גישות שונות. לדוגמה, בפרדיגמת "חשיפה קצרה מאוד", המטופלים מקבלים סדרת "מיקרו-חשיפות" לתמונות של האובייקט המפחיד, כאשר כל תמונה מלווה בתמונה חסרת קשר כדי למנוע זיהוי מודע.

גישה אחרת, שנקראת "טיפול בפוביית עכבישים ללא עכבישים", כוללת הצגת תמונות של עצמים הדומים לעכבישים אך שאינם מזוהים באופן מודע כעכבישים – כמו חצובה של מצלמה עם רגליים מוטות המדמות רגלי עכביש. למרות שהתמונות נראות במודע, הטיפול מתבסס על עיבוד לא מודע.

הממצאים מצביעים על כך שטיפולים לא מודעים יכולים להפחית תגובות פחד, אפילו בקרב אנשים עם פוביות חמורות, מבלי לעורר תחושת פחד. עם זאת, גודל ההשפעה על ההתנהגות (כמו נכונות להתקרב לעכביש חי) לא היה גדול כמו בטיפול החשיפה הסטנדרטי, אך עדיין נחשב ל"גדול במידה רבה".

כמו כן, רוב המחקרים העוסקים בחשיפה לא מודעת כללו רק מושב טיפולי אחד, בעוד שטיפול חשיפה רגיל מתקיים במספר מושבים. ייתכן שסדרה של טיפולים לא מודעים תהיה אפילו יעילה יותר, אך נדרשים מחקרים נוספים כדי לבחון זאת.

בהסתמך במידה מסוימת על נתוני סריקות מוח, החוקרים טוענים שהטיפול הלא מודע פועל מכיוון שהמוח מגיב הן באופן לא מודע והן באמצעות מסלולים נפרדים, גם כאשר מדובר בדברים מפחידים. הם מסבירים כי כאשר אדם עם פוביית עכבישים נחשף שוב ושוב בתת-הכרה לתמונה של עכביש, האמיגדלה במוח מופעלת אך לא נגרמת תחושת פחד. עם "אימון" חוזר, הזיכרון של האובייקט המפחיד מתעדכן כך שהמוח לומד שהאובייקט הזה אינו אמור לעורר פחד. "באופן מהותי, אנו טוענים שהחוויה הלא מודעת מפחיתה פחד על ידי מניעת הפחד עצמו," מוסיפים החוקרים.

עדיין לא ברור בדיוק אילו אזורים במוח מעורבים בטיפול תת מודע חשיפה ואילו סוגי התערבויות לא מודעות עשויות להיות היעילות ביותר. אולם, בהתחשב בכך שפוביות ספציפיות הן כה נפוצות, והן לעיתים קודמות להתפתחות של הפרעות חרדה נוספות, החוקרים מדגישים את הצורך במחקר נוסף בתחום זה. הם מוסיפים כי תיאורטית, גישה זו עשויה לסייע גם לאנשים הסובלים מהפרעות חרדה אחרות, כגון PTSD.

פסיכולוגים ומטפלי CBT טוענים המון זמן שעלינו להתמודד ישירות עם הדברים שמפחידים אותנו כדי להפחית את הפחד. המחקר החדש הזה מטיל ספק ברעיון הזה ומראה שייתכן שיש טיפולים חדשים שיפחיתו את הפחד דרך תהליכים פחות מודעים.

כיוון שהזיכרון התת-מודע והזיכרון המודע קשורים זה לזה בלמידת פחד, החוקרים סבורים שטיפול לפוביות צריך לעבוד על שני סוגי הזיכרון בו זמנית.

טיפול לא מודע יכול להפחית את הפחד מאובייקטים פוביים אצל המטופל. בכך, התחלת טיפול החשיפה הסטנדרטי, שבו עובדים על המחשבות והפחדים המודעים, תהיה פחות מלחיצה ונוחה יותר למטופל.

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מקורות:

Siegel, P., & Peterson, B. S. (2024). “All we have to fear is fear itself”: Paradigms for reducing fear by preventing awareness of it. Psychological Bulletin, 150(9), 1118–1154. https://doi.org/10.1037/bul0000437

שעבוד התייחסותי (Relational Subjugation) בהקשר של נרקיסיזם מתאר תהליך פסיכולוגי בו נרקיסיסט מפעיל שליטה מתמשכת ועמוקה על הקורבן ביחסים.

תהליך זה נועד לשמר את מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים של הנרקיסיסט ולהעביר את הפגיעות והתלות שלו, אותן הוא מנתק מעצמו, אל הקורבן.

במהות, שעבוד התייחסותי הוא אסטרטגיה פסיכולוגית בה הנרקיסיסט מערער באופן שיטתי את יכולתו של הקורבן לתקף את חוויותיו האישיות. פעולה זו מובילה להפרעה משמעותית בתחושת העצמי והאוטונומיה של הקורבן, יוצרת ספק עצמי כרוני ומגבירה תלות. 

הנרקיסיסט משתמש במגוון טקטיקות מניפולטיביות כדי לשמר את השעבוד ההתייחסותי. אלה יכולות לכלול גזלייטינג, השפלה, בידוד חברתי, ושליטה כלכלית. דרכן, הנרקיסיסט מצליח לשמר את הקורבן בתפקיד ה"אובייקט הרע" לו הוא זקוק כדי לתחזק את הדימוי העצמי המנופח שלו.

חשוב לציין כי רוב התוכן ברשתות החברתיות העוסק בנרקיסיזם מתמקד בתיאור הטקטיקות השונות המשמשות לשעבוד אחרים. עם זאת, הבנה מעמיקה יותר של התהליך חושפת את המורכבות הפסיכולוגית שמאחורי התנהגויות אלו.

השעבוד ההתייחסותי גורם לנזק רגשי משמעותי לקורבן. הוא מוביל לתחושה מתמשכת של חוסר ודאות עצמית, ערעור על המציאות הסובייקטיבית, ופיתוח תלות עמוקה בנרקיסיסט. קורבנות של שעבוד התייחסותי עלולים לאבד את היכולת לסמוך על תפיסותיהם ורגשותיהם, מה שמקשה עליהם מאוד לזהות את ההתעללות ולצאת ממערכת היחסים הפוגענית.

בטיפול בנפגעי  שעבוד התייחסותי, המיקוד הוא על שיקום תחושת העצמי והאוטונומיה. זה כולל עבודה על זיהוי והכרה בחוויות האישיות, בניית גבולות בריאים, ופיתוח מיומנויות לתיקוף עצמי. תהליך ההחלמה מורכב וממושך, אך הוא מאפשר לקורבן להשתחרר בהדרגה מהשליטה הנרקיסיסטית ולבנות מחדש זהות עצמאית ובריאה.

הבנת מנגנון השעבוד ההתייחסותי חיונית עבור מטפלים לא פחות מנפגעים. היא מאפשרת זיהוי מוקדם יותר וליישם אסטרטגיות טיפול יעילות ומדויקות להתמודדות עם ההשלכות ארוכות הטווח של החפצה נרקיסיסטית.

היקשרות טראומטית בהקשר של נרקיסיזם מתארת תופעה פסיכולוגית קומפולסיבית, מעגלית ועמוקה, בה מתפתח קשר רגשי פתולוגי בין קורבן לבין אדם בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית. 

קשר זה מתאפיין בתלות רגשית קיצונית ומהווה למעשה סוג של התמכרות פסיכולוגית, למרות ההתעללות המתמשכת שחווה הקורבן מצד הנרקיסיסט. היקשרות זו מתפתחת כתוצאה ממחזור מתמשך של התעללות רגשית, השפלה, ותגמול חיובי לסירוגין, כאשר הנרקיסיסט מפגין מיומנות גבוהה במניפולציה רגשית ומשתמש בטקטיקות התקרבות מניפולטיביות בשלבים הראשוניים של הקשר, ולאחר מכן מזגזג בין רגעי חום ואהבה לבין תקופות של ביקורת קשה, השפלה וניצול רגשי.

במערכת יחסים כזו, הקורבן מפתח תלות רגשית קיצונית בנרקיסיסט ורואה בו מקור בלעדי לתיקוף ואישור, תוך שהוא נאחז בזיכרונות של מ״תקופות טובות״ ומאמין שהנרקיסיסט יוכל לשוב ולהיות מי שלא היה באמת מעולם. הקורבן מתחיל להפנים ולהזדהות עם הביקורת הבוטה של הנרקיסיסט והדימוי עצמי שלו צונח, תוך כניסה למעגל אינסופי של תקווה ואכזבה.

אחד המאפיינים הבולטים של היקשרות טראומטית בהקשר של נרקיסיזם הוא הקושי של הנפגע לזהות את הדגלים האדומים שמסמנת המציאות ולהבחין בין אהבה אמיתית לבין מניפולציה. הנפגע מצדיק את ההתנהגות הפוגענית ולעתים קרובות מאשים את עצמו ולצד זה מפתח חרדה עמוקה מנטישה.

מבחינה ביולוגית, ההיקשרות הטראומטית לנרקיסיסט מושפעת מתנודות הורמונליות קיצוניות, כאשר מצבי המתח והפחד גורמים לשחרור אדרנלין וקורטיזול, בעוד שרגעי ה"פיוס" מובילים לשחרור דופמין ואוקסיטוצין. תנודות אלו יוצרות מעין "התמכרות" למערכת היחסים, שדומה במאפייניה להתמכרות לחומרים ממכרים.

החלטה סופית על פרידה הופכת את היוצרות - הנרקיסיסט הופך בתחושתו האישית לקורבן חרד במקום בעל הבית של היחסים.  במצב כזה הוא ישתמש בכל הטקטיקות האפשריות כדי למנוע את עזיבת הפרטנר, כולל איומים, מניפולציות רגשיות והבטחות שווא לשינוי.

טיפול פסיכולוגי אישי או קבוצתי מסייע בהיחלצות מהקשר הטראומטי ובבניית דפוסי התקשרות בריאים יותר. 

הקשר בין היקשרות טראומטית לצורך בקבלת תשובות ברורות

מחקר שנערך בניגריה חושף תובנה מרתקת על הדינמיקה הפסיכולוגית בתוך מערכות יחסים אלימות. 

בלב המחקר עומד הקשר המפתיע בין היקשרות טראומטית והצורך בסגירות (need for closure).

הצורך בסגירות מתאר את הרצון העז שלנו לקבל תשובות ברורות כדי להימנע מאי ודאות או עמימות. זהו בעצם קושי לשאת חוסר ודאות, או גוונים המייצגים מורכבות ביחסים בין בני אדם. אנשים עם צורך גבוה בסגירות צריכים לשמוע ״כן״ או ״לא״. 

ובכן, המחקר מגלה שככל שהצורך בסגירות גובר, כך מתחזקת גם ההיקשרות הטראומטית.

במקרה של קורבנות אלימות במערכות יחסים, הצורך בסגירות יכול להתבטא בכמה דרכים:

• חיפוש הסברים: הקורבן מנסה להבין מדוע בן/בת הזוג מתנהג/ת באלימות.

• ניסיון לצפות התנהגות: הרצון לדעת מתי ומדוע תתרחש האלימות הבאה.

• חיפוש פתרונות: ניסיון למצוא דרך לשנות את המצב או לגרום לאלימות להיפסק.

• הצדקת המצב: לעתים, הצורך בסגירות יכול להוביל לניסיונות להצדיק את ההתנהגות האלימה, כדי "להבין" אותה.

מה יכול להסביר את הקשר הזה? 

התשובה טמונה כנראה באופי הכאוטי של מערכות יחסים מתעללות.

בסביבה בה מתקיימת אי-ודאות מתמדת, הקורבן מחפש נואשות אחר הסברים ומשמעות.

לחיפוש הזה יש מאפיינים השרדותיים, והוא עלול להוביל להיצמדות חזקה יותר למתעלל - שנתפס כמקור היחיד לתשובות - אפילו אם התלות במתעלל כואבת.

כך מתגבש מעגל אכזרי, בו אלימות מגבירה את הצורך בסגירות, וזה בתורו מחזק את ההיקשרות הטראומטית, מה שעלול להקשות עוד יותר על הקורבן לעזוב את מערכת היחסים הפוגענית.

הבנת הקשר הזה מעוררת מחשבה על התערבויות טיפוליות חדשות.

למשל, אולי על ידי חיזוק הנפגעים ביכולת להתמודד עם אי-ודאות ומציאת דרכים חלופיות לספק את הצורך בסגירות, ניתן לצאת מהמעגל הזה ולהשתחרר מהקשר המזיק.

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

Isaiah, U. S., Effiong, J. E., Udokang, I., Ogwuche, S., Udoukok, E. N., & Iorfa, S. K. (2024). Need for closure is linked with traumatic bonding among victims of intimate partner violence: A mediation approach. Journal of Social and Personal Relationships, 41(7), 2006-2022. https://doi.org/10.1177/02654075241234074

התמוטטות נרקיסיסטית (Narcissistic Collapse) היא תופעת קצה פסיכולוגית המתרחשת כאשר אדם הנרקיסיסט חווה איום משמעותי על תפיסת העצמי הגרנדיוזית שלו.

זוהי תגובה קיצונית לפגיעה בדימוי העצמי המנופח המאפיין את הנרקיסיסט, המתבטאת בשורה של התנהגויות ותגובות רגשיות דרמטיות.

ההערכה העצמית יורדת מתחת לקו האדום 

במהותה, ההתמוטטות הנרקיסיסטית מייצגת קריסה זמנית של מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים עמם ביצר הנרקיסיסט את נפשו. כאשר המציאות החיצונית מאיימת על הפנטזיה של עליונות וייחודיות, הנרקיסיסט מאבד את יכולתו לשמר את הפסאדה של ביטחון עצמי מופרז ושליטה. 

תהליך ההתמוטטות עשוי להיות מזורז על ידי מגוון גורמים, החל מדחייה אישית או מקצועית, דרך חשיפה של חולשה או כישלון, ועד לאובדן של מקור "אספקה נרקיסיסטית" - אותו מקור חיצוני של הערצה ותשומת לב שהנרקיסיסט תלוי בו.

הביטויים של קריסה נרקיסיסטית מגוונים ועשויים לכלול:

1. התפרצויות זעם בלתי נשלטות.

2. ״התקפי דיכאון״ עמוקים ופתאומיים.

3. התנהגויות אימפולסיביות ללא שיקול דעת, אם או בלי תוקפנות.

4. ניסיונות נואשים לשלוט באחרים, להשמיץ אותם ולנקום בהם.

5. נסיגה חברתית קיצונית.

6. מחשבות אובדניות או התנהגות הרסנית עצמית.

התמוטטות נרקיסיסטית אינה בהכרח חורבן חד-פעמי, היא יכולה להופיע כתהליך פסיכולוגי מתמשך של עליות ומורדות רגשיות, עד פרגמנטציה מלאה.  הנרקיסיסט נע בין מצבי קיצון של גרנדיוזיות מוגברת לבין תחושות עמוקות של חוסר ערך, ייאוש וריקנות.

עבור הסובבים, תקופה זו עלולה להיות מאתגרת במיוחד. צריך הרבה אויר.

מנקודת מבט טיפולית, התמוטטות נרקיסיסטית מהווה אתגר משמעותי אך גם הזדמנות. ברגעים אלה של פגיעות קיצונית, עשוי להיווצר חלון הזדמנויות, צוהר לעבודה טיפולית משמעותית, שכן ההגנות הרגילות של הנרקיסיסט נחלשות. עם זאת, הדבר דורש מיומנות וניסיון רב מצד המטפל.

״הבלון התפוצץ…

הבלון נקרע״

-- מעשה בחמישה בלונים, מרים רות

ניתוק מגע הוא אסטרטגיה תרפויטית המשמשת להתגוננות מפני אדם נרקיסיסט, בעיקר בהקשר של סיום מערכת יחסים פוגענית.

זוהי פעולה מכוונת ומתוכננת של לחתוך את היחסים:

הפסקת כל זיקה עם הנרקיסיסט, במטרה להגן על הרווחה הנפשית של האדם הנפגע ולאפשר תהליך החלמה.

מהותו של ניתוק המגע היא יצירת חיץ מוחלט בין הנפגע לנרקיסיסט. זה כולל חסימה שלו בכל ערוצי התקשורת האפשריים - שיחות טלפון, הודעות טקסט, רשתות חברתיות, ואפילו מניעת קשר דרך צד שלישי. המטרה היא לשלול מהנרקיסיסט כל אפשרות להמשיך במניפולציות רגשיות או בהתעללות פסיכולוגית.

ניתוק מגע אינו רק פעולה טכנית של ניתוק קשר פיזי. הוא מלווה בתהליך פנימי של התנתקות רגשית וקוגניטיבית.

זה אומר שגם מחשבות נתפסות כהתנהגות, והמתנתק מקפיד גם על הימנעות מחשיבה אובססיבית על הנרקיסיסט, ויתור על נוסטלגיה ומיקוד מחודש בעצמי ובצרכים האישיים.

ניתוק מגע הוא כלי רב עוצמה, אך גם מאתגר ביותר.

הוא דורש נחישות רבה ותמיכה חיצונית, שכן נרקיסיסטים נוטים להגיב בחריפות לניסיונות ניתוק, לעתים תוך שימוש בטקטיקות מניפולטיביות כמו "love bombing" (הצפה באהבה) או גזלייטינג, ובמקרים קיצוניים אף באיומים או מעקב.

חשוב להדגיש כי ניתוק מגע אינו פתרון שמתאים בכל מצב. בהקשר של יחסי הורה-ילד, למשל, או בהורות משותפת, ניתוק מוחלט עלול לפגוע גם באדם המתגונן. במקרים אלה, אסטרטגיות חלופיות כמו "תקשורת מינימלית" או "גבולות ברזל" עשויות להיות יעילות יותר.

נרקיסיסטים היברידיים מייצגים נקודת מפגש מרתקת על ספקטרום האישיות הנרקיסיסטית.

בניגוד לתפיסה הדיכוטומית המסורתית של נרקיסיזם גלוי או סמוי, הנרקיסיזם ההיברידי מציג תמונה מורכבת יותר. הוא משקף את הרעיון שנרקיסיזם אינו מצב בינארי, אלא רצף של התנהגויות ותכונות שיכולות להשתנות בהתאם לנסיבות ולסביבה.

אדם עם נרקיסיזם היברידי מציג מגוון התנהגויות אופייניות לנרקיסיזם, כמו אמפתיה מצומצמת עד נעדרת, תחושת זכאות וקושי בהתמודדות עם תסכולים. הוא עשוי להפגין רגזנות בולטת ולהתקשות בלקיחת אחריות על מעשיו. ההתייחסות שלו לאחרים נוטה להיות אינסטרומנטלית - כלומר, הוא רואה בהם נכס או רכוש, ולא סובייקטים עם רצונות וצרכים משל עצמם.

המאפיין המרכזי של הנרקיסיזם ההיברידי הוא הגמישות שלו. בתקופות של הצלחה והכרה, האדם עשוי להציג תכונות של נרקיסיזם גלוי - ביטחון עצמי מופרז, התרברבות, ותחושת עליונות. לעומת זאת, בעתות משבר או כישלון, הוא גולש לדפוסים של נרקיסיזם סמוי, ובהם תחושת קורבנות, האשמת אחרים, ומניפולציות רגשיות.

תיאורטיקנים בתחום טוענים כי למעשה, כל נרקיסיסט הוא במידה מסוימת היברידי. ההבדל טמון בנסיבות החיים ובגורמים סביבתיים המשפיעים על ביטוי התכונות הנרקיסיסטיות. זוהי תובנה חשובה המדגישה את המורכבות והגמישות של אישיות האדם ואת יכולתה להשתנות ולהסתגל.

ההתמודדות עם הנרקיסיסט ההיברידי מאתגרת ומבלבלת, לאור השינויים ההתנהגותיים שחווים הסובבים אותו. לכן, חשוב לפתח מודעות לדפוסי ההתנהגות המשתנים ולהבין את המניעים העומדים מאחוריהם.

אסטרטגיות להתמודדות עם נרקיסיזם היברידי כוללות הצבת גבולות ברורים, שמירה על פרספקטיבה אובייקטיבית והתייחסות בעירבון מוגבל  להתנהגויות הפוגעניות.

פנייה לטיפול עשויה להיות צעד חיוני בהתמודדות עם האתגרים הרגשיים והפסיכולוגיים.