מכון טמיר לפסיכותרפיה
שעירות לעזאזל היא תהליך פסיכולוגי בו נעשה שימוש מאסיבי במנגנוני הגנה פרימיטיביים, כמו השלכה, התקה והזדהות השלכתית, במטרה לתקוף חבר קבוצה או לפגוע בקבוצה אחרת.
בהקשר הנרקיסיסטי, שעירות לעזאזל היא טקטיקה אלימה המופעלת בחסות טענות מגוונות לגבי התנהגות לא אתית או לא מוסרית של המותקף.
התופעה נוכחת במגוון מצבים בינאישיים, ואלה העיקריים בהם:
-
ברמה הפסיכולוגית - מצב בו תשומת הלב של ההורים נשללת מהילד, או נוצרים קונפליקטים מתמשכים בין ההורים לילד, עד כדי אלימות פיזית, יכולים לבטא "הקרבה" של הילד לצורך הגנה והמנעות מהכאב הכרוך בשיח על קונפליקטים מעולם המבוגרים.
-
ברמה הארגונית / משפחתית - קבוצה שיוזמת חרם חברתי על אחד מחבריה כדי לטשטש כישלון משותף. מצב זה יוצר עבור הנהלת הארגון הזדמנות לאסטרטגיה מניפולטיבית, שתכליתה להרחיק אשמה מהארגון. המהלך נעשה על ידי משחקי האשמות שמטילים אחריות על עובד מסוים, תוך הצגתו כמי שאחראי באופן בלעדי למעשים. השעירות לעזאזל מתבטאת בניקיון כפיים של התוקפים, ובהעמסת הרוע על אדם אחד.
-
ברמה הסוציולוגית / אנתרופולוגית - קבוצות שלמות שמאשימות קבוצות מוחלשות יותר על בעיות חברתיות או כלכליות.
תפקיד השעיר לעזאזל במשפחה
דינמיקה של בחירת שעיר לעזאזל במשפחה היא תופעה בה חברים במשפחה מנקזים את המתחים הלא פתורים שלהם דרך הילד, ומפנים אליו אצבע מאשימה לגבי בעיות שקשה לקחת עליהן אחריות או לטפל בהן ב״קומת המבוגרים בבית״.
לפי התיאוריה המערכתית, מכניזם הגנתי של טריאנגולציה נוצר כאשר בני זוג מכניסים צד שלישי (אחד הילדים, או פציינט מזוהה אחר) כדי לשמור על איזון יחסי במשפחה.
כתוצאה מכך, הילד הופך לקורבן (או שעיר לעזאזל) שמחזיק עם האצבע את החור בסכר וכך מונע קריסה.
ההשלכות ארוכות הטווח של היות הילד שעיר לעזאזל במשפחת המקור עשויות להימשך אל תוך הבגרות ולהשפיע על היבטים התפתחותיים שונים. למשל, הם נוטים להתקשות יותר ביצירה ובשימור מערכות יחסים בריאות, כיוון שהם רגישים יותר מאחרים לגבי בעיות אמון ופחד מדחייה.
תפקיד השעיר לעזאזל במשפחה עלול לפגוע גם בערך העצמי של הנפגע ולמנוע ממנו להיכנס לתחרות שתכליתה להשיג מטרות ולהגשים שאיפות, בגלל שהוא מוותר מראש. או להיפך, הניסיון להפריך את גזירת הילדות בונה אישיות של אנשים שכל חייהם מאבק להשגת יעד שאינו קיים באמת.
תפקיד השעיר לעזאזל בארגונים
הקונספט של שעיר לעזאזל מופיע לא רק בחיי היומיום אלא גם ביחסי עבודה ובניהול, בד״כ כאשר עובד / מנהל בדרג נמוך מואשם על טעויות של מנהלים בכירים כדי לחמוק מאחריות.
הארגון הנרקיסיסטי שמחליט לחסל את אחד מחבריו ישתמש במגוון זרועותיו הלגיטימיות, תוך שהוא מכסה על המטרה האמיתית. ההנהלה תוציא הודעות פומביות, ראיונות, עדויוות, הדלפות והצהרות כדי לתמוך בטענה שהאדם הנבחר הוא האחראי העיקרי לבעיה. היא תבייש, תגזים, תתנכל, תגייס את חבריו של העובד ותשתמש במגוון טכניקות פסיכולוגיות, כמו גזלייטינג כלפי עובד, שתוביל את הקורבן לפקפק בחפותו.
אצלנו כונתה התופעה ״תסמונת האשמת הש״ג״, זאת על רקע תחקיר ליל הגלשונים בצה״ל, בו המסקנות הובילו לעריפת ראשים בדרגים הזוטרים בלבד.
האשמת אדם ספציפי בתוך ארגון מתאפשרת כאשר הציבור הרחב יודע כי ההתנהלות במקרה לא הייתה תקינה מוסרית, אבל לא ברור בדיוק מי אחראי לכך בתוך הארגון.
שעירות לעזאזל בשירות האבולוציה
יש הסוברים כי לנטייה להקריב קורבן אנושי יש הסבר אבולוציוני:
ההיסטוריון רנה ז'יראר פיתח את המושג שעירות לעזאזל לכיוון הזה, כפרשנות של התופעה כאמצעי השרדותי בתרבות האנושית.
לדעת ז'יראר, האנושות זקוקה לצורות שונות של אלימות כדי לכפר, לפייס ולתקן.
הוא טען כי בני אדם מונעים על ידי תשוקה מימטית, אותה תיאר כדחף אנושי להשיג את מה שיש או לאחר או את מה שהאחר מתאווה אליו.
כאשר יותר מדי אנשים רוצים את אותו הדבר, נוצרת טריאנגולציה של חשק (triangulation of desire). זוהי דינמיקה בה בני אדם מונעים ממאוויים המושפעים מאחרים. היא גורמת למתיחות, קונפליקטים ומאבקים בתוך החברה.
ז׳ראר טען כי ניגוד האינטרסים הזה מתגבר עד לנקודה בה החברה ניצבת בפני סיכון לכאוס.
בנקודה זו נשלף מנגנון השעירות לעזאזל - אדם אחד מוגדר כגורם לצרות ומחוסל קןלקטיבית על ידי הקבוצה.
הסדר החברתי מושב באחת לסדרו, כאשר המעורבים מרוצים מכך שפתרו את הגורם למשבר, לפחות עד שהם פוגשים אותו שוב בפעם הבאה.
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
מקורות:
Poljak Lukek, S., Pate, T., & Gostečnik, C. (2023). Physical Violence and Scapegoating Within the Family: An Exploration of Biblical Texts and Contemporary Psychology. Journal of religion and health, 62(4), 2638–2655. https://doi.org/10.1007/s10943-023-01818-3
Riordan, D. V. (2021). The scapegoat mechanism in human evolution: An analysis of René Girard’s hypothesis on the process of hominization. Biological Theory, 16(3), 242–256. https://doi.org/10.1007/s13752-021-00381-y
Roulet, T. J., & Pichler, R. (2020). Blame game theory: Scapegoating, whistleblowing and discursive struggles following accusations of organizational misconduct. Organization Theory, 1(1), 1–30. https://doi.org/10.1177/2631787720975192