רגרסיה (בגרמנית: Regression) היא מנגנון הגנה שמתבטא בנסיגה מנחמת ולא־מודעת לדפוסים קודמים של התנהגות והתקשרות.

המונח נוסח לראשונה ע״י זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, כהגנה על האגו.

רגרסיה מביאה להתהפכות זמנית או ארוכת טווח של האגו לשלב התפתחות מוקדם יותר כדי להתמודד בצורה מסתגלת יותר עם דחפים לא מקובלים.

היא ניכרת בחזרה לשלבי התפתחות מוקדמים ולצורות סיפוק מותאמות אליהם, כתוצאה מסכנות מעוררות חרדה, שינוי משמעותי, פרידה, או תגובה לקונפליקטים ספירליים שנוצרים בשלב התפתחותי מתקדם יותר. 

חשוב לדעת שהתפתחות פסיכולוגית, חברתית ורגשית אינה מתקדמת באופן ליניארי, אלא מאופיינת בתנודתיות. גם ילד שהשיג יכולות ויסות רגשי מפותחות יחסית, עשוי לסגת לדפוסי התנהגות קודמים כאשר הוא עייף, רעב או כעוס. 

מנגנון ההגנה של רגרסיה, בתיאוריה הפסיכואנליטית, מופיע כאשר אישיותו של האדם נזוגה לשלב מוקדם יותר של התפתחות, תוך שהוא מאמץ גינונים ילדותיים יותר.

ביטוי נוסף של רגרסיה מתרחש במצבים של סומטיזציה:

אדם אשר נוטה להשתמש ברגרסיה באופן מאסיבי עשוי להגיב לכל מצב של לחץ, שינוי וצמיחה בחייו, על־ידי הופעת מחלה.

גם את שלב ה-rapprochment בתהליך הספרציה-אינדבידואציה של מרגרט מאהלר, ניתן להסביר באמצעות התייחסות למנגנון הרגרסיה:

הפעוט מגיע להישג התפתחותי חדש, ההתרחקות העצמאית מהאם, אלא שרגע לאחר מכן הוא נסוג בחזרה למצב מוכר ומנחם, ולרוץ לזרועותיה.

רגרסיה בטיפול פסיכולוגי

גם בטיפול פסיכולוגי אנו רואים הגנה רגרסיבית בפעולה, למשל, כשמטופל מצליח להביע לראשונה את רצונותיו באסרטיביות מבורכת, תוך שהוא מדבר על כעסים או פנטזיות שחשש להביע קודם לכן, חוזר לפתע לדפוסי התנהגות והתקשרות מוכרים מהעבר.

זה טבעי וצפוי. 

תופעה זו עשויה להיות מאכזבת עבור מטפל שאינו מודע לזרימה קדימה ואחורה של ההתפתחות הנפשית (וההעברה הנגדית עשויה להיות דומה לזו של הורה שילדו מצליח סוף-סוף לישון לילה שלם, ולפתע חוזר להתעורר פעמיים בלילה), לפחות עד שמתברר כי מגמת השינוי הכללית היא התקדמות, למרות הנסיגה הרגעית.  

כאשר אדם בוגר מקבל החלטה מודעת לחזור לדפוס מנחם ומרגיע כדי להרגיש טוב יותר, לא מדובר ברגרסיה. למשל, אם הוא מחליט לסיים תחום בקריירה שגובה ממנו מחירים נפשיים של לחץ נפשי מתמיד.  

רגרסיה בשירות האגו

ארנסט קריס, פסיכולוג מגישת פסיכולוגיית האגו, מוסיף תפיסה ספציפית וחיובית לניסוחים הכלליים של פרויד בתיאוריה הפסיכואנליטית. 

גם קרל יונג טען קודם כי הנטייה הרגרסיבית של מטופל איננה רק הישנות של אינפנטיליות, אלא ניסיון להגיע למשהו הכרחי: התחושה האוניברסלית של ילדות, תחושת ביטחון, הגנה, הדדיות, אהבה ואמון. 

רגרסיה אצל ילדים בתקופת הקורונה <

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מהו מדריך ה-PDM?

המדריך לאבחון פסיכודינמי (PDM) נוצר על ידי כוח משימה שבראשו עמד הפסכיאטר סטנלי גרינספן, בשיתוף פעולה פרופ׳ ננסי מקוויליאמס, בחסות האגודה האמריקאית לפסיכואנליזה (APA) וגופים גדולים ובינלאומיים נוספים בתחום. 

מה ההבדל בין PDM ,DSM ו-ICD?

ה-PDM מתייחס לסוגיות שה-DSM (מדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות) וה-ICD (מדריך המחלות של ארגון הבריאות העולמי - WHO - שכולל גם את ההפרעות הנפשיות) אינם מכסה, על אף היותם כלים חשובים מאוד לפסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים.   

הזרקור של ICD  ו-DSM מוטל על תסמינים ולא על תהליכים מהותיים בסיסיים.

הבעיה הזו עומדת בניגוד לדרך בה פסיכולוגים, ובעיקר מטפלים בגישה דינמית, מבינים את עולמם הנפשי של מטופלים.

ה-PDM, לעומת זאת, מעביר את תשומת הלב מהסימפטומים התיאוריים בחזרה אל המטופל.

בשני העשורים האחרונים, גרינספן היה מוטרד מהצמצום ההדרגתי בשיח המקצועי המעמיק  והביו-פסיכו-סוציאלי בנושאים של ניסוח פורמולציות מקרה ותכניות טיפול אינדיבידואליות, הבסיסים שעליהם עומד כל טיפול פסיכולוגי.

למרות שהמאמצים הראויים לציון ליצור מערכת סיווג פסיכודיאגנוסטית יותר אמינה ופחות תיאורטית ביחס לאלה שקדמו לה, מי שפיתחו את ה-DSM  תרמו מבלי להתכוון לתרבות של בריאות הנפש לפיה בעיות קליניות מורכבות עם יחסים הדדיים ביניהן עברו רדוקציה לרמת תיאור מילולי של התנהגויות וסימפטומים (ובסוף הוצגו כאבחנות קומורבידיות), מציאות כזאת מקשה על הצעת טיפולים מקיפים ומשולבים קונספטואלית ביחס להרבה סוגים של בעיות נפשיות.

למרות שהמחברים של גרסאות ה-DSM השונות התכחשו למטרה של הדרכת פסיכותרפיה, השפה התיאורית והלא-היקשית שלהם הפכה לקטגוריות שבהן מטפלים חושבים ומדברים. הבנת הפסיכותרפיה הצטמצמה אל מה שנצפה וניתן לכימות מיידי, ותוצאות של טיפולים הפכו לכאלה שנמדדות כמעט רק במונחים של הקלה בסימפטומים, במקום במונחים של צמיחת המטופל בכיוון של בריאות נפשית הוליסטית (שמוגדרת במונחים כמו חוזק  האגו, עמידות מול קשיים, חוסן נפשי ועוד).

פעם בכמה זמן מתעדכן ה-DSM? <

באקלים רפואי כזה נשמעה כל הזמן את הטענה על כך שאין די ראיות אמפירית שתומכות בהמשגה ובטיפולים הפסיכואנליטיים (שהוזנה במיוחד מצד קופות חולים וחברות הביטוח, שאינן ששות לתמוך פיננסית בטיפולים ארוכי טווח).

נכון שאין הרבה ניסויים מבוקרים שבודקים טיפולים פסיכודינמיים מורכבים יותר עם קצוות פתוחים, ביחס למחקרים מבוקרים של טיפולים יותר קצרים וממוקדים בסימפטומים (כמו טיפול CBT) אבל זה משקף גם גורמים של עלות ושל שאננות בקרב הקהילה הפסיכואנליטית בשיאה.

חשוב לציין שלמרות המחסור בניסויים מבוקרים אקראיים (RCT), יש דווקא המון מידע מדעי שתומך בטיפולים פסיכודינמיים והומניסטיים מסורתיים ובהנחות הבסיס שלהם בנוגע להגנה, אישיות, תגובות רגשיות, התקשרות ותחומים אחרים שרלוונטיים לטיפול.

מדעני מוח בני זמננו מכניסים פנימה גם את הביולוגיה של רפואת ה״דיבור״ המסורתית ומחקרים אמפיריים מראים שוב ושוב שגורמים באישיות האינדיבידואלית ובאיכות של היחסים הטיפוליים (כמו הברית הטיפולית) אחראים לחלק הארי של השוני בתוצאה הפסיכותרפית:

הנוסחאות והטיפולים הפסיכודינמיים הדגישו בדיוק את החלקים שמחקרים אמפיריים הסיקו שהם קריטיים לתוצאה.

לכן, על מסורת שגורתה, הגיבה וגזרה תועלת מגוף מחקרים גדול בתחומים קריטיים לתהליכים קליניים, אין הצדקה להגיד שאין לה בסיס אמפירי.

גרינספן רצה להבהיר את הנקודה הזאת, וטען שהדיסציפלינות של בריאות הנפש חייבות להכיר בערכה של הפסיכודינמיקה לשונות אינדיבידואלית, לחוויה סובייקטיבית, לנושאי התפתחות והבשלה, למורכבות ולהיקשים אודות משמעות.

למרות שהוא ידע שגרסאות עדכניות של ה-DSM פישטו מאוד סוגים שונים של מחקרים, הוא הרגיש שההשענות הקלינית עליו, בהיעדר הערכה ביו-פסיכו-סוציאלית יותר היקשית, ממדית והקשרית, מעוותת את התחום בדרכים שלא רק מפריעות לטיפול אלא גם סותרות אותו.

גרינספן הסיק שמערכת סיווג יותר מוכוונת מטפל יכולה לפצות על האפקט הזה. לכן, בעזרת מנהיגים של ארגונים רלוונטיים, הוא ייסד כוחות משימה להבניית אישיות ופתולוגיה של מבוגרים, תסמונות סימפטומטיות של מבוגרים, תסמונות של ילדים ומתבגרים, הערכות של יכולות הכוללות את בריאות הנפש ומחקר תוצאות, ולשם כך חילץ גם מאמרים מקוריים ממלומדים וחוקרים בולטים בתחום הפסיכואנליזה.

אמיץ... 

למרות השוני התיאורטי המשמעותי בין חברי כוח המשימה, גרינספן קבע טון של שיתוף פעולה שגרם להפקת ה-PDM תוך שנתיים בלבד.

הטקסט שהתקבל מורכב מחלקים על מבוגרים, ילדים ומתבגרים ותינוקות ופעוטות, ואחריהם אוסף של מאמרים. שני החלקים הראשונים מחולקים לפרקים על הבדלים אישיותיים, פרופיל תפקוד מנטלי וחוויות סובייקטיביות אופייניות של מטופלים עם אבחונים על פי ה-DSM.

בסוף כל חלק יש ניסוחי מקרה נרחבים ותיאורי מקרה. תיאורי המקרים הארוכים יותר ממחישים איך מטופלים עם תנאים דומים של אבחנת-DSM יכולים להזדקק לטיפולים שונים מאוד בגלל התכונות והמצבים הייחודיים שלהם.

בחלק על הינקות יש תיאורים מפורטים, עשירים וספציפיים של בעיות מוקדמות בתחומים שונים, שמנסים לעמוד על גבולות הרדוקציוניזם שפופולרי היום באבחנות ילדות, כמו ADHD ואספרגר, ויש להם שימושיות פרקטית לקלינאים שמטפלים בילדים לפני גיל בית ספר ובמשפחות שלהם.

עד עכשיו, התגובות הכי חיוביות של הקהילה הקלינית ל-PDM הן על החלק של הינקות. תגובות שליליות כוללות תלונות על כך שבטקסט שנוגע להתפתחות חסרים חלקים על קשישים. זה יתוקן במהדורה הבאה. ב-PDM יש אזכורים של ספרות אמפירית וקלינית, אבל המאמרים, שמופעים תחת ״יסודות קונספטואליים ומחקריים״ ומהווים חצי מהמדריך, מספקים את כל הבסיס האפיסטמולוגי שלו.

כל מאמר כזה הוא עצמאי ורובם הם סיכומים מצוינים של הנושאים שהם מכסים, ושימושיים במיוחד למטפלים בהכשרה.

במצטבר, המאמרים האלה מערערים את התפיסה שאין מדע אמפירי מאחורי הפסיכותרפיות הפסיכודינמיות וההומניסטיות.

מה ה-PDM מוסיף להערכה הקלינית?

חשבו למשל על מטופלת שמתלוננת על אפיזודות מתמשכות של חרדה חמורה שלא קשורה לטריגר מזוהה. המטופלת חושפת היסטוריה של טראומה, התקפים של זלילה וטיהור, שימוש קבוע במריחואנה, התעלפויות, תקופות של אמנזיה וכאבים פיזיים חוזרים, למשל כאבי ראש או גב לא מוסברים.

מטופלת שתסביר את המצב שלה במונחים של DSM תקבל כמה אבחנות קומורבידיות (ושלילה של אחרות), שאולי יכללו הפרעת חרדה מוכללת (GAD), בולימיה, תלות בקנאביס והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

הרושם הכללי יכול להיות של הפרעת סומטיזציה, אבל המטופלת מדווחת על 3 תסמינים של כאב, לא על 4 שדרושים לאבחנה הזו.

אוסף התוויות הזה תופס מעט ממה שהמטפל צריך לדעת כדי לעזור. אבל במסגרת העבודה של ה-PDM מתקבלת תמונה יותר הוליסטית.

במונחים של אישיות, האישה תתפס כמאורגנת ברמה גבולית מבחינה פסיכולוגית (בשונה מהפרעת אישיות גבולית של ה-DSM), עם בעיות ניכרות בוויסות רגשי, ביציבות ובהערכה העצמית, שאותן היא ניהלה עם התנהגויות קומפולסיביות והתמכרותיות, דיסוציאציות ונטיות לסומטיזציה ששייכות לחקר האופי. בחלק שעוסק באישיות מסוכמות תכונות של אנשים בטווח הגבולי ונידונות השלכות של טיפולים. מטופלים עם סומטיזציה מתוארים בנרטיב ולאחר מכן במונחים של דפוסים מכוננים' טרדות אופייניות, רגשות, אמונות פתולוגיות והגנות. 

המדריך עומד על החשיבות של ממדים כאלה בפסיכותרפיה. פרופיל התפקוד המנטלי של המטופלת יכול לחשוף אותה כמישהי עם חוזקות בוויסות, בקשב ובלמידה, אבל עם חוסרים ברורים באיכות החוויה הפנימית, ביכולת למערכות יחסים ולאינטימיות, בחוויה הרגשית, בביטוי ובתקשורת. הערכה כזו מכוונת מטפל לתחומים שיש להדגיש בטיפול. לבסוף, המטפל יכול לחדד את הכוונון האמפתי שלו לבעיות של המטופלת על ידי התייעצות עם החלק בספר שמדבר על סימפטומים של חוויה סובייקטיבית בתחומים של חרדה, הפרעות אכילה, שימוש בחומרים וטראומה. ה-PDM מתעסק מעט מאוד באטיולוגיה אבל והרבה מאוד עם הפנומנולוגיה של הפסיכופתולוגיה.

השפה שלו נגישה והז׳רגון מינימליסטי. למרות שהמחברים הרגישו שהם צריכים להכיר בהטיה הקולקטיבית שלהם, כשהחליטו לקרוא למדריך ״פסיכודינמיקה״, הם ניסו להפוך אותו לקריא ושימושי למטפלים באוריינטציות אחרות, למשל ביולוגיות וקוגניטיביות-התנהגותיות.

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

1 באפריל 2022   

מקורות:

Gordon, R. M. (2009). Reactions to the Psychodynamic Diagnostic Manual (PDM) by psychodynamic, CBT and other non-psychodynamic psychologists. Issues in Psychoanalytic Psychology, 31(1), 53–59.

מהי הפרעה דלוזיונית משותפת? 

״כמו איזה שני משוגעים״ 

ההגדרה של ״שגעון בשניים״ היא שתי הפרעות נפשיות זהות או דומות, שכוללות פסיכוזה, אשר משפיעות סימולטנית על שני אנשים או יותר, בדרך כלל בני משפחה קרובה (ולפעמים אפילו על כל המשפחה). 

פסיכוזה משותפת, שמה העכשווי של folie à deux, נחשבת כיום לקבוצת משנה של הפרעה דלוזיונית.

הכרה מהירה במצב הזה חשובה לניהולו.

רוב המטופלים עם שגעון בשניים צריכים כמה סוגים של טיפולים, כולל ריחוק פיזי, תרופות אנטי-פסיכוטיות, פסיכותרפיה אישית וקבוצתית וטיפול משפחתי.

האם גם אהבה היא שיגעון משותף?

לא.

זה נכון שבהתאהבות יש שניים שמתעלמים באופן בולט מהחסרונות זה של זה, אבל מדובר באידיאליזציה שמחוברת עדיין למציאות, שיקול הדעת לא תמיד רציונלי, אבל בהחלט קיים. 

המונח ״שגעון בשניים״ כולל כמה תסמינים נפשיים, בעיקר הלוצינציות ודלוזיות עם גוון פרנואידי, אי שפיות שמועברת מאדם אחד לאדם אחר או יותר, שניהם קשורים זה עם זה באיזושהי צורה אינטימית, כך שבסופו של דבר שניהם חולקים את אותם רעיונות הזויים.

יש למושג הרבה שמות נרדפים, למשל ׳אי-שפיות מתוקשרת׳ או ׳אי-שפיות מדבקת׳.

ההיקף המדויק של התופעה אינו ידוע, והיו דיווחים עליה גם מחוץ לעולם המערבי, למשל בניגריה ובהודו.

מה שברור זה שההפרעה הזו נפוצה יותר בקהילות ובמשפחות מבודדות שיש בהן דחף חזק להגן על הסטטוס קוו, ואולי, כמו בתלמה ולואיז, לעשות דווקא שינוי מהפכני.

יש הרבה תיאורים קליניים בספרות המקצועית בבריאות הנפש.

הנה אחד מהם:

מרגרט ומייקל, זוג נשוי, שניהם בשנות השלושים לחייהם, שהתגלו כסובלים מהפרעה דלוזיונית משותפת. כשהגיעו להערכה מקצועית נמצא שהם חולקים מחשבות שווא דומות שמתאפיינות ברדיפה. הם האמינו שאנשים נכנסים לביתם, מפיצים אבק ונועלים את נעליהם. לשניהם היו גם תסמינים אחרים שתומכים באבחון של הדבקה רגשית פסיכוטית, תכנים ורעיונות שניתן היה לקיים באופן עצמאי בשני המקרים

תיאור המקרה של מרגרט ומייקל מתוך הספר "תסמונות פסיכיאטריות לא נדירות" שערכו אנוך ובול (2001, עמ׳ 181)

הפסיכיאטרית ד"ר ליסה קונלן מסבירה בקצרה על ההפרעה:

שגעון בשניים הוא מצב מרתק שיש לו חשיבות רבה להבנה של פסיכופתולוגיה, ויתכן שזו הדוגמה הכי מרשימה למערכת יחסים פתולוגית.

לכן לפענוח המנגנון הבסיסי של ההפרעה יש השלכות תיאורטיות על סוגים אחרים של יחסים בינאישיים מופרעים.

בעיקר מבחינים בחשיבות של שגעון בשניים כשמבינים שמעט מאוד אנשים שנמצאים קרוב לאדם הוזה באמת מאמצים את ההלוצינציות והדלוזיות שלו, כמו בתיאור מקרה ידוע של אם ובתה.

הרבה אנשים עם סכיזופרניה חיים באינטימיות עם קרובי משפחה ולא מתרחש שיתוף של מחשבות שווא והזיות.

כשמתחקים אחר המקורות של מקרים כאלה מגלים דפוסים שחוזרים על עצמם, כמו מגע מינימלי של המתמודדים עם קרובי משפחה אחרים או חברים, או אם שמגוננת יתר על המידה על בנה הפאסיבי, התלותי והכנוע ו״מעבירה אליו״ את השיגעון.

קריטריונים אבחוניים

הקריטריונים המקובלים של שגעון בשניים הם:

1. ראיה חד משמעית שהמעורבים בתמה הפסיכוטית קשורים אינטימית.

2. חפיפה גבוהה במאפיינים של תוכן ההזיה, למרות שהפסיכוזה הפורמלית יכולה להיות שונה.

3. ראיה ברורה שהשניים חלקו וקיבלו את ההזיה אחד של השני. רכיב מפתח באטיולוגיה ובפסיכופתולוגיה של שגעון בשניים הוא האופי של היחסים בין מי המשפיע לבין המושפע. למשל, שהמשפיע גם מגביל את היחסים של המושפע עם העולם החיצון, וכך זה קוטע את הקשר שלו למציאות ומאיץ את התפתחות ההפרעה. 

יחסים כאלה אפשר להסביר במונחים של תיאוריית למידה:

המושפע לומד את ההתנהגות האבנורמלית ממשפיע יותר דומיננטי ואז הופך לפסיכוטי ומתנהג כמו פסיכוטי. כרגיל, הסברים בגישה הביהביורסטית לא נותנים תמונה עשירה דיה מבחינה פסיכולוגית.

תיכף נראה עוד השערות לגבי הסיבתיות. 

מה קורה אם מנתקים את הקשר ביניהם?

לא ברור.

במקרים רבים גם אחרי שמפרידים בין שניים, עדיין נמשכות ההזיות אצל המושפע (הצד שנדבק), לכן ניתן לקחת בחשבון שאם מדובר בקרובי משפחה מדרגה ראשונה, יתכן שמדובר בהשפעה תורשתית של גנים משותפים, שבגללם קיימת נטייה להפרעה.

לגורמים אורגניים יש תפקיד כשמדובר בקשישים אבל ברור שלגורמים פסיכולוגיים וסביבתיים יש חשיבות אטיולוגית הרבה יותר גדולה. בצורה פסיכודינמית, המושפע הכנוע רוכש באופן לא מודע את המאפיינים של המשפיע הדומיננטי, שמסית אותו לקבל את ההזיות במקום להסתכן בהתדרדרות של יחסים קרובים של ריצוי. שגעון בשניים שומר על הזוג מאוחד אבל מגביר את הניתוק שלהם מהמציאות. עוד מנגנון פסיכולוגי חשוב ביותר ביצירה של המצב הזה הוא הזדהות.

לפי ניסוחים פסיכודינמיים עכשוויים מאפיין בולט של המושפע הוא אמביוולנטיות ויחסי אהבה-שנאה. בזמן שהמושפע תלוי מאוד במשפיע, הוא מתעב גם אותו וגם את עצמו, בדיוק בגלל התלות הזו. למרות זאת, הוא צריך לשמור על היחסים עד כדי כך שהוא צריך לחלוק הם המשפיע את ההזיה, אבל באותו זמן המושפע גם מבין ומודה שיהוא מתמודד עם רגשות תוקפניים כלפי המשפיע.

והטיעון הפסיכודינמי מדבר על סיר ומכסה: 

הצד הדומיננטי המשפיע זקוק. אף הוא לשותף הפאסיבי, אפילו רק כדי לשמור על קשר כלשהו למציאות.

האהבה הזו יכולה בקלות להפוך לשנאה, במיוחד כאשר עולה חשד שהפרטנר מאיים לנטוש אותו.

אז מערכת היחסים ביניהם מכילה גם תלות וגם אמביוולנטיות משני הצדדים. גם גורמים סביבתיים משחקים תפקיד אטיולוגי בסיבה למצב.

ההגדרה עצמה של המצב מצביעה על יחסים אינטימיים במהלך השנים ועל שיתוף של הזיה אחרי כינון היחסים.

כאלה שחיים בבידוד שהולך וגדל נוטים להפוך ליותר ויותר חשדנים ולהרגיש שהם מאוימים על ידי אווירה עוינת, וזה מוביל לתגובה פרנואידית ובסוף גם לפסיכוזה פרנואידית.

שגעון בשניים הופך לדרך התמודדות עם עוינות כזאת ואגרסיה.

מחקרים שנעשו במערב הראו שבידוד חברתי, בעיקר אצל נשים, תורם להתפתחות פסיכוזה מסוג פרנואידי.

יש גם חוקרים שהדגישו את התפקיד של חיקוי וסימפתיה כגורמים לשגעון בשניים.

עוד הצעה היא שבפסיכוזה של הקשר, המשפיע משתמש בכוחות סוגסטיביים שדומים להיפנוזה בשביל להעביר את ההזיות לצד היותר חלש, למרות שהשליטה ההכרחית לכך שזה יקרה נובעת מכמה גורמים שונים, כמו עליונות גיל, אינטליגנציה, חינוך ומניע תוקפני.

שגעון בשניים הוא מצב שמדגיש עד כמה נדיר שסימפטומים פסיכוטיים מדבקים – כמעט אף פעם, חוץ מבמצבים מאוד מסוימים שפורטו, כמו למשל שהות בבידוד פיזי חברתי.

כמו בכל המקרים הנדירים, הצעד הראשון לניהול נכון ולטיפול בהם הוא הכרה במצב.

כשמעריכים את הסיטואציה והמצב, תמיד צריך לזכור את הגורמים הבסיסיים הקליניים והחברתיים שחשובים לייצור סביבה שמקדמת שיתוף הזיה.

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

5 באוגוסט 2023   

מקורות: 

Al Saif F, Al Khalili Y. Shared Psychotic Disorder. [Updated 2022 Aug 29]. In: StatPearls [Internet]. Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2023 Jan-. Available from: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/books/NBK541211/

Enoch, D., and H. Ball. 2001. "Folie à deux (et Folie à plusieurs)." In Uncommon psychiatric syndromes (4th ed.). London: Arnold.

Suresh Kumar, P. N., Subramanyam, N., Thomas, B., Abraham, A., & Kumar, K. (2005). Folie à deux. Indian journal of psychiatry, 47(3), 164–166

אפקט דאנינג-קרוגר הוא סוג של הטיה קוגניטיבית, שלפיה אנשים מאמינים שהם יותר חכמים ויש להם יותר יכולת, כשבפועל נדיר שיש להם כאלה. 

לאנשים עם ידע מצומצם בנושא כלשהו יש נטיה להערכת-יתר של מידת הידע באותו נושא. 

העניין הוא שכל תחום הוא עולם ומלואו:

למשל, אם שמעתי הרצאה מעניינת על פסיכולוגיה של הלא מודע, אני משוכנע שאני מבין את החיים דרך הפריזמה הזו. 

אבל הלא מודע התפתח כמושג בפסיכונאילזה, שהיא תחום שמתוכו התפתחו גישות המתבססות על הלא מודע., כמו פסיכולוגיית האגו, יחסי אובייקט ופסיכולוגיית העצמי. 

אותו לא מודע הוא גם חלק מהמודל הטוופגרפי שפיתח פרויד, עם 3 רמות מודעות - מודע, תת-מודע ולא מודע. 

הבנתם, ככה זה נמשך כמעט עד אינסוף. 

אפקט דאנינג-קרוגר הוא השם המדעי לבעיה די מוכרת שרובנו מזהים מיד - 

מצב בו בורים אינם רואים את בורותם, או כמו שניסח זאת צ׳ארלס דארווין:

״בורות מולידה ביטחון עצמי לעתים קרובות יותר מאשר ידע״.

כולנו מכירים את הסיטואציה בה אנחנו יושבים עם חברים ומישהו מתחיל לדבר על נושא באריכות, תוך שהוא עומד על דעתו, במבט מעמיק, באומץ ובביטחון עצום, עם הנחה סומיה ולא נוחה שכולם טועים והוא צודק.

למרות שלכולם סביב השולחן ברור לחלוטין שאין לבן אדם מושג על מה הוא מדבר, הוא ממשיך בשלו, בלי שמץ מודעות לבורות שלו.

אפקט דאנינג-קרוגר הוא הטיה קוגניטיבית, אחת מתוך רבות, שיכולות להשפיע על ההתנהגות וההחלטות שלנו, מעניינים יומיומיים ועד להחלטות משנות חיים.

למרות שלפעמים קל לזהות את ההטיה אצל אחרים, חשוב לזכור שהיא אינה פוסחת גם עלינו (הכי קשה לקלוט שאפקט דאנינג-קרוגר עובד גם עליך).

במובן מסוים, אפקט דאנינג-קרוגר הוא ההיפך מתסמונת המתחזה, מצב בו בני אדם מצליחים, אך משוכנעים שהם מזייפים כישרון מסוים ושזה עניין של זמן עד שיתגלו. 

הבנת הסיבות הפסיכולוגיות בסיסיות שתורמות להטיות קוגניטיביות עוזרת לשים לב לנטיות הללו בתוכנו ולמצוא דרכים להתגבר עליהן.

הנה התורה כולה על רגל אחת:

מה המקור של אפקט דאנינג-קרוגר?

האפקט נקרא על שמם של דיוויד דאנינג וג׳סטין קרוגר, פרופסורים לפסיכולוגיה באוניברסיטת קורנל, שתיארו והמשיגו אותו בשנות ה-90 של המאה הקודמת.

המחקר המקורי שלהם כלל כמה שאלות, שבהן התברר שדווקא נבדקים שהיו באחוזון הכי נמוך במבחנים של דקדוק, הומור ולוגיקה העריכו בצורה גבוהה באופן דרמטי את יכולותיהם (אנשים שהתוצאות שלהם היו באחוזון ה-12 העריכו את עצמם באחוזון ה-62).

באחד המבחנים, למשל, דאנינג וקרוגר ביקשו מ-65 נבדקים לדרג עד כמה בדיחות שונות מצחיקות. חלק מהאנשים היו ממש גרועים בלקבוע מה יצחיק אנשים אחרים, אבל דווקא הם תיארו את עצמם כבעלי שיפוט או הומור מצוינים.

המחקר מצא גם שלאנשים עם יכולות נמוכות במשתנים הללו לא רק היו תוצאות לא טובות במבדקים, אלא שהם גם לא יכולים להעריך ולזהות נכונה את האיכות של ביצועיהם. אגב, שני החוקרים העריכו שזו הסיבה שלפעמים סטודנטים שנכשלים בבחינות ניגשים לערעור כי הם מרגישים שמגיע להם ציון הרבה יותר גבוה: יש להם הערכת יתר לידע וליכולת שלהם, וגם ליכולות של אחרים, ובגלל זה הם כל הזמן סבורים שהם יודעים יותר ויכולים יותר מאחרים.

במקום שחוסר הידע והיכולת שלהם ישאיר אותם מבולבלים וזהירים יותר, דווקא להם יש ביטחון עצמי גבוה עם ייחוס פנימי בלתי מוגדר שהם קוראים לו ״ידע״.

לאפקט הזה יש השפעה עמוקה על מה שאנשים מאמינים, על ההחלטות שהם לוקחים ועל הפעולות שלהם.

במחקר די פמיניסטי שעשו דאנינג וארלינגר, נשים וגברים עשו בחינה מדעית וקיבלו בדיוק אותם ציונים, אבל לנשים היתה הערכת חסר של הביצועים שלהן כי הן האמינו שיש להן פחות יכולת מגברים להיקשים מדעיים. החוקרים משערים שיתכן כי סיבה הזו מעכבת נשים ומעוררת בהן היסוס לגבי השתתפות בתחרויות מדעיות.

דאנינג גם עשה עם קולגות שלו ניסויים שבהם הם שאלו את הנבדקים אם הם מכירים כל מיני מונחים שקשורים לנושאים כמו פוליטיקה, ביולוגיה, פיזיקה וגיאוגרפיה.

חלק מהמונחים שהציגו לנבדקים היו אמיתיים וחלק הם לגמרי המציאו. במחקר אחד בערך 90% מהנבדקים טענו שיש להם לפחות ידע מסוים לגבי המונחים המומצאים. וגם פה, ככל שהנבדק נטה יותר לטעון שיש לו הכרות עם הנושא, כך הייתה לו סבירות יותר גבוהה לטעון שהוא מכיר מונח מפוברק. שוב אותה מסקנה: דווקא בורים מאמינים שהם מומחים.

It is one of the essential features of incompetence that the person so inflicted is incapable of knowing that they are incompetent.

מה מסביר את תופעת דאנינג קרוגר?

לפי דאנינג וקרוגר, התופעה הזו מגיעה ממה שהם קוראים לו ״נטל דואלי״:

אנשים הם לא רק חסרי יכולת אלא שחוסר היכולת שלהם שולל מהם את היכולת להבין עד כמה הם חסרי יכולת.

אנשים חסרי יכולת נוטים להערכת יתר של המיומנויות שלהם, נכשלים לזהות את המיומנויות והמומחיות של אחרים ונכשלים לזהות את הטעויות ואת חוסר המיומנויות שלהם.

לפי דאנינג, בדיוק אותם ידע ומיומנויות שדרושים כדי להיות טוב במשימה הם אלה שבן אדם צריך לזהות כדי להבין שהוא לא טוב במשימה.

בגלל זה, אם אין לו את היכולות האלה – אז לא רק שהוא לא יהיה טוב במשימה אלא שהוא לא יהיה מודע לכך שהוא לא טוב בה.

דאנינג טוען שהחוסרים במיומנויות ובמומחיות יוצרים בעיה כפולה:

החוסר גורם לבן אדם לביצועים ירודים בתחום שבו הוא לא טוב, אבל הידע השגוי והחסר שלו גורמים לו לא לזהות את הטעויות שלו.

מטא-קוגניציה ושאר ירקות

אפקט דאנינג-קרוגר מתייחס גם לקשיים של מטא-קוגניציה, כלומר ליכולת של בן אדם לקחת צעד אחורה ולהסתכל על ההתנהגות והיכולות שלו מבחוץ, מתוך פרספקטיבה.

לעתים קרובות אנשים יכולים להעריך את עצמם רק מנקודת המבט המוגבלת והסובייקטיבית שלהם, שממנה נראה להם שהם בעלי מיומנויות גבוהות והרבה ידע, ושהם יותר טובים מאחרים. בגלל זה, לפעמים אנשים נאבקים מול תפיסות יותר ריאליסטיות של היכולות שלהם.

עוד גורם שתורם לאפקט הוא שלפעמים פיסה קטנה של ידע על נושא מסוים יכולה לגרום לאנשים להאמין בטעות שהם יודעים כל מה שאפשר לדעת על משהו ושהם מומחים בו.

גורם שלישי הוא השימוש שלנו בהיוריסטיקות, אותם קיצורי דרך מנטליים, שמאפשרים לנו לקחת החלטות מהר, והנטייה שלנו לחפש דפוסים אפילו איפה שאין כאלה. המוח שלנו מנסה למצוא סדר והיגיון בטווח מאוד רחב של מידע, כל יום. כשאנחנו מנסים לעשות סדר בבלגן ולפרש את היכולות והביצועים שלנו בעולם האינדיבידואלי שלנו, אולי זה לא מפתיע שלפעמים אנחנו נכשלים לשפוט באופן מלא ומדויק עד כמה אנחנו טובים.

מי נפגע מאפקט דאנינג-קרוגר?

לא משנה כמה ידע או ניסיון יש לנו, אנחנו לא יכולים להיות מומחים בכל תחום.

אני מניח שאילו הייתי מתבקש לכתוב מאמר בכתיבה פופולרית על מכניקת הקוואנטים, הייתי מרגיש פחות בטוח לכתוב אותו בהשוואה לכתיבה מאמר זה. אבל מה קורה אם צפיתי בסרט ביוטיוב על פיזיקת הקוואנטים ואני מרגיש שהצלחתי להבין את הבלתי מוסבר שהיא מציעה. יש מצב שהייתי מרגיש בטוח יותר ואולי אפילו משוכנע שאני מומחה, כי הבנתי את הפואנטה. אבל הנושא הוא יותר מהפואנטה של ניסוי יחיד, יש שם עוד 100 שנה של מחקרים והתפלפלויות שאני פשוט לא ער לקיומם, או בשפת ההטיה שלנו, בור לגביהם.

כולם פגיעים לתופעה, ולמעשה סביר להניח שרובנו חווים אותה על בסיס קבוע. אנשים שבאמת מומחים במשהו עשויים להאמין בטעות שהאינטליגנציה והידע שלהם חלים גם על תחומים אחרים שאותם הם מכירים פחות טוב.

אפקט דאנינג-קרוגר ואינטילגציה

אפקט דאנינג-קרוגר הוא ממש לא ביטוי נרדף ל״IQ נמוך״ או ל״טיפשות״, ומאוד קל לשפוט אחרים ולחשוב שזה לא חל עלינו.

אז אמרנו שחסרי היכולת נוטים לחשוב שהם מומחים, אבל מה המומחים האמיתיים חושבים על היכולות שלהם?

הפסיכולוגים דאנינג וקרוגר מצאו שלאלה שנמצאים בקצה הגבוה של טווח היכולות, באמת יש ראייה  מציאותית יותר של הידע והיכולות שלהם.

יותר מזה, המומחים דווקא נוטים להערכת חסר של היכולות שלהם ביחס לביצועים של אחרים.

"החוכמה האמיתית והיחידה

היא לדעת שאתה לא יודע כלום." 

-- סוקרטס

כמובן שהאנשים שנמצאים ב״טופ״ של היכולות יודעים שהם יותר טובים מהממוצע, אבל הם לא יודעים עד כמה הביצועים שלהם באמת עליונים בהשוואה לאחרים.

הבעיה במקרה הזה היא לא שהמומחים לא יודעים שיש להם הרבה ידע, אלא שהם נוטים להאמין שגם לכל שאר האנשים יש הרבה ידע.

איך להתגבר על אפקט דאנינג-קרוגר?

איך להפחית את התופעה?

האם קיימת נקודה בה חסרי היכולת מזהים את חוסר היכולת שלהם?

למרות שכולנו יכולים לחוות את האפקט, אפשר לעשות צעדים לתיקון דפוס כזה, ככל שלומדים יותר על איך שהמוח עובד ועל הטעויות שכולנו יכולים לעשות.

דאנינג וקרוגר מציעים שככל שאנחנו מנוסים יותר בנושא מסוים, הביטחון העצמי נוטה לרדת לרמה יותר ריאליסטית: כשאנשים לומדים יותר על נושא, הם מתחילים לזהות את חוסר הידע והיכולת שלהם, אבל כשהם כבר צוברים הרבה ידע על הנושא והופכים למומחים, שוב משתפרת הרמה של הביטחון שלהם. 

אז מה אפשר לעשות כדי שתהיה לנו הערכה יותר מציאותית של היכולות שלנו בתחום מסוים, אם אנחנו לא בטוחים שאנחנו יכולים לסמוך בנושא הזה על הערכה עצמית?

להמשיך ללמוד ולתרגל

במקום להניח שאנחנו יודעים את כל מה שאפשר לדעת על נושא מסוים, תמשיכו לחפור בו לעומק, חפשו ממשקים בינו לבין תחומים אחרים, קראו סיכום מחקרים אחרון. ברגע שיהיה לכם ידע נרחב בנושא, סביר יותר שתבינו שנשאר לכם עוד המון ללמוד, מה שיכול להילחם בנטיה להניח שאתם מומחים כשאתם קצת שוטים.

לשאול אחרים

עוד אסטרטגיה יעילה למדי היא לבקש מאחרים שיתנו לכם ביקורת בונה. ביקורת בונה... נו באמת הרי ברור שאף אחד לא אוהב לשמוע ביקורת, אבל אם היא באמת נאמרת באכפתיות מאדם בעדכם, ניתן לקבל דרכה תובנות בעלות ערך בנוגע לאופן בו אחרים תופסים את היכולות שלכם. 

להטיל ספק במה שאתם יודעים

אפילו אם אתם למדתם יותר, ישבתם על המדוכה, נכנסתם לעובי הקורה וקיבלתם פידבק של מישהו שאכפת לו מכם, לפעמים קל יותר לשמוע רק דברים שמאשרים את מה שאתם חושבים שאתם יודעים. זו דוגמה להטיה קוגניטיבית אחרת - הטיית אישור. כדי למזער את הנטיה הזו, המשיכו לאתגר את האמונות והציפיות שלכם ותחפשו מידע שמאתגר עוד ועוד את הרעיונות בהם אתם מחזיקים.

דיאלקטיקה, חברים וחברות, אין כנראה אמת אחת...

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

16 במאי 2023

מקורות:

Eric C. Gaze. Debunking the Dunning-Kruger effect – the least skilled people know how much they don’t know, but everyone thinks they are better than average. https://theconversation.com/debunking-the-dunning-kruger-effect-the-least-skilled-people-know-how-much-they-dont-know-but-everyone-thinks-they-are-better-than-average-195527

Published: May 8, 2023

חוסר ודאות

אי ודאות היא תנאי כמעט הכרחי להתפתחות של חרדה.

גם אם איננה תנאי מספק, היא מייצרת תשתית שבכוחה להצית בנו חרדה ולשמר אותה לאורך זמן.

אנחנו מכורים לשליטה, חיזוי, ניבוי, ניהול סיכונים, נתונים מתעדכנים, או בקיצור תחושת ודאות. 

אבל מה לעשות שבחיים אין תעודת ביטוח לשום דבר וההשפעה שלנו על המציאות מוגבלת למדי ולעיתים אפילו אפסית. תכלס,  החיים מלאים באי וודאות.  כבני אדם, אנו מתכננים את חיינו ואת לוחות הזמנים שלנו הכי טוב שאנחנו יכולים, אבל כמה שנתכנן,אף אחד לא באמת יודע מה יקרה בהמשך.

לכן אנו נלחצים מהמחשבה מה יהיה בעתיד הקרוב. 

קחו למשל את חרדת הקורונה, או את הקשיים הנפשיים סביב ההתחממות הגלובלית, קחו פרפקציוניזם או OCD, בכל המצבים הנפשיים הללו קיימת חוסר ודאות שהסלימה לכדי פסיכופתולוגיה. 

אבל ההפרעה הנפשית בה חוסר ודאות מהווה בסיס סיבתי עיקרי היא הפרעת חרדה כללית, או בקיצור GAD. 

חוסר ודאות מזמין גם קשיי הסתגלות, ולעתים גם הפרעת הסתגלות. החוויה הפנימית בהפרעת הסתגלות משתנה בין אדם למשנהו.

לעתים קרובות המצג הרגשי מתבטא באי שקט לא ברור שנגזר מרגישות לשינויים.

כלומר, ברמה הסובייקטיבית העמוקה, מעבר לחרדה המוצגת, לדיכאון או לשינויים התנהגותיים, יכולות להתפשט גם תחושות של אי ודאות וחשש.

התבנית האישיותית הקודמת והנטיות הרגשיות צובעות את החוויה הסובייקטיבית בקשיי הסתגלות.

לעתים קרובות מה שמקל זה תיאור מפורט אודות חוסר הוודאות והחשש.

מהו קושי לשאת אי-ודאות? 

חוסר סובלנות לאי ודאות (Intolerance of uncertainty) הוגדר כנטייה שנובעת ממכלול אמונות שליליות לגבי אי ודאות והשלכותיה וכרוך בנטיה להגיב בצורה שלילית ברמה הרגשית, הקוגניטיבית וההתנהגותית למצבים ואירועים לא ודאיים. 

בני אדם נוטים לחפש כל רמז אפשרי במצבי חוסר ודאות, זאת במטרה להבין יותר טוב, ולו במעט, את ההתרחשות העכשווית. 

יש לזה מגוון השלכות והקשרים.

למשל בסדרה של שלושה מחקרים נמצא כי נשים נמשכות יותר במצבי חוסר ודאות לגברים בעלי תווי פנים נוקשים יותר. באותם תנאים, גברים נמשכים יותר לנשים עם תווי פנים עדינים יותר. 

חוסר ודאות והפרעת חרדה כללית (GAD)

הסובלים/ות מהפרעת חרדה מוכללת מרגישים כל הזמן דאגה כרונית, מוגזמת, שאינה נשלטת ביחס להרבה בעיות של היומיום. 

בהפרעות חרדה אחרות, כמו פוביות, הפחד הוא ממצבים או גירויים ספציפיים. בהפרעת חרדה חברתית, למשל מתמקדת החרדה בהערכה שלילית, בעוד שבהפרעת פאניקה החרדה  ממוקדת בחשש מהחמרה של סימפטומים גופניים.

מה שמייחד GAD הוא שקשה להניח את האצבע על מקור הפחד. כדי לנסות בכל זאת לזהות את הפחד ב-GAD, משתמשים במודל שיש לו 4 רכיבים, שהכי חשוב מביניהם הוא אי-סובלנות לחוסר ודאות. 

הרכיב הזה הוא תהליך מסדר גבוה שמוביל לדאגה באופן ישיר דרך 3 תהליכים אחרים:

1. אמונות חיוביות על דאגה - האמונה שדאגות עוזרות איכשהו, או בהקשר הזה – שדאגה עוזרת להגביר ודאות.

1. אוריינטציה שלילית לבעיות – כשמרגישים חסרי אונים בפתרון בעיות, כשתופסים בעיות כאיום וכשיש ספק לגבי היכולת העצמית לפתור בעיות.

1. הימנעות קוגניטיבית – התמודדות עם בעיות רק כשממש חייבים. 

לאנשים עם GAD יש פחות סובלנות לבעיות לעומת אנשים עם הפרעות חרדה אחרות, ויש להם מערכת אמונות שמתוכה הם רואים חוסר ודאות כמשהו מלחיץ, לא הוגן ואפילו מכעיס, שצריך להימנע ממנו. 

לפי המודל הזה, שפותח בקנדה בשנות ה-90, כשאנשים דואגים הם בעצם מנסים להפחית את הרגשות של חוסר ודאות. 

למשל, אם מישהו דואג שהוא יאחר לפגישה, הוא ייצא הרבה יותר מוקדם מהבית כדי להיות בטוח במאה אחוז שיגיע בזמן. בגלל שהטריגר לדאגה הוא חוסר הוודאות, הדברים שבגללם דואגים במהלך היום משתנים עם חלוף שעות היממה: 

בבוקר דואגים מאיחור לתור לרופא ובערב דואגים לגבי בחירת אופציה לא כדאית מתוך המסלולים של נטפליקס. 

בקיצור, הדאגה הופכת לטקטיקה שהמטרה שלה זה לנסות לתכנן ולהתכונן לכל תוצאה אפשרית, בעיקר תוצאות רעות. אבל אצל מי שיש לו GAD זה יכול להיות כל כך חמור, שזה הופך לבעיה עצמה. 

סימפטומים של אי-סובלנות לחוסר ודאות

• לחפש מידע ופתרונות לכל בעיה שאולי תצוץ

• דאגה אפילו בגלל דברים שהסיכוי שהם יקרו ממש נמוך, למשל להיפגע בתאונת מטוס או לחלות בסרטן

• רצון למצוא פתרונות מושלמים שיעבדו ב-100%

• לחפש אישור מאחרים שהכל בסדר ולקבל חוות דעת שנייה ושלישית בעניינים רפואיים

• לעשות רשימות

• לבדוק כל דבר פעמיים

• לסרב להאציל משימות לאחרים

• לתכנן בצורה מוגזמת כדי לנהל חוסר ודאות

• לחשוב שהפירוש של חוסר ודאות זה שמשהו רע יקרה

• להרגיש שזה לא אחראי או מסוכן אם יש חוסר ודאות בחיים

• להימנע ממצבים בגלל פחד מחוסר ודאות

• לדחות דברים

• לשמור על שגרה צפויה או לבקש מאחרים לקחת החלטות בשבילנו

• תחושה שאי אפשר לסבול את העובדה שלא יודעים את ההשלכות של מצב מסוים

• להעדיף ידיעה ודאית שתוצאה של סיטואציה תהיה גרועה על פני הישארות בחוסר הוודאות. 

טיפול בחרדה ממצבי חוסר ודאות

מבחינת טיפול בחרדות, הגברת הסובלנות לחוסר הוודאות צריך להגיע לפני השינוי בדאגות. 

הרעיון הוא להגביר אצל המטופל את העמידות  בפני חוסר ודאות.

טיפול CBT לחרדה מחוסר ודאות (IU-CBT) מציע את הרכיבים הרגילים של CBT, אך מוסיף היבטים ייחודיים הרלוונטיים לבעיה:

• זיהוי מצבים ואסטרטגיות - המטופל לומד לזהות בעיות שהוא יכול לפתור לעומת כאלה שלא בשליטה שלו, ואסטרטגיות שיכולת להיות שימושיות לסוגים שונים של בעיות.

• ניסויים התנהגותיים - בוחנים את התחזיות שמהן מפחדים. המטפל יבקש מהמטופל לכתוב את שלושת ההיבטים הבאים של הסיטואציה: התוצאה שהוא מפחד ממנה, התוצאה בפועל ואיך הוא התמודד איתה. למשל הסיטואציה של לבחור מסעדה לארוחת ערב. הפחד: שהוא לא יאהב את האוכל. התוצאה: אהב/לא אהב את האוכל. התמודדות: אם הוא אהב את האוכל, אין תגובת התמודדות, ואם הוא לא אהב את האוכל אפשר לכתוב, נגיד, ״אכלתי משהו אחר בדרך הביתה״ או ״הייתי מאוכזב בגלל שבחרתי מסעדה לא טובה״. עם הזמן, המטרה היא שהניסויים ההתנהגותיים האלה יעברו מסיטואציות קטנות לגדולות ויגעו במגוון נושאים (עבודה, בית, חברה). הרעיון הוא להראות למטופל שברוב המצבים שאין בהם ודאות - התוצאה נסבלת, וגם כשהיא לא – אפשר לנהל את זה. אם תמיד יוצאים לפגישה שעה לפני הזמן  כדי לא לאחר, אין הזדמנות לראות כמה זמן באמת צריך כדי לא לאחר. כלומר, ההתמודדות עם חוסר הוודאות לפעמים מונעת מלראות שמראש אין באמת סיבה לדאגה.

• ברוח הגל השלישי, המטופל מונחה להתמקד יותר בהווה, מה שעוזר לו להתקדם לעבר קבלה של אי ודאות. כאשר אנחנו מתמקדים בהווה ולא בעתיד, חוסר הוודאות לגבי העתיד משפיע הרבה פחות.

ניהול עצמי של מצבי חוסר ודאות

 גם אסטרטגיות של עזרה עצמית יכולות לסייע לפתח סיבולת לחוסר ודאות. 

אפשר למשל לחשוב ״אוקיי, זה בסדר, אבל אני באמת לא יכול להתמודד עם חוסר הוודאות של להתמודד עם מנה חדשה במסעדה מוכרת, אז אולי אני פשוט אצמד למנות שאני כבר מכיר?״, ואז לשאול ״יש יתרונות לקבל קצת חוסר ודאות?״. 

אם אנחנו מוכנים ונכונים קצת חוסר ודאות אפשר, למשל, להרגיש פחות חרדה ודאגה, לנסות חוויות חדשות ואתגרים חדשים ולהתנסות בפתרון של בעיות אמיתיות במקום לדאוג מדברים שאף פעם לא יקרו. 

מי שהסיבות האלה חשובות לו יכול לנסות לקבל חוסר ודאות על ידי תרגול של ניסויים התנהגותיים בעצמו, התרחקות מהמחשבות המחרידות ותרגול של הימצאות ב״כאן ועכשיו״. 

כדי להתרחק מהמחשבות האלה, צריך להבין שהן רק מחשבות, ואינן בהכרח מציאות, כלומר לא חייבים להגיב להן. אם למשל חושבים ״היום זה היום שבו המטוס שלי יתרסק ״, אפשר לחשוב גם שזו מחשבה מעניינת, ולתת לה להמשיך בדרכה... פשוט לא להגיב ולהבין שזה רק סוג של טיק מחשבתי, הבהוב שיילך כפי שהגיע. 

כשמתרגלים ניידות של מחשבות כאלה ומאפשרים להן להמשיך הלאה ללא תגובה מתנגדת, החרדה פוחתת. 

אם המטוס יתרסק או לא? לדאגה אין שמץ של השפעה על נחיתה מושלמת או תאונה. 

הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לנקוט באמצעי בטיחות נורמליים. 

להישאר ב״כאן ועכשיו״ 

קבלה ושינוי היא דרך מצוינת לנהל את החרדה מחוסר ודאות, ובסוף התהליך הן יכולות אפילו לחזק את הגריט שלנו.

אפשר לעשות את זה על ידי תרגול מיינדפולנס, כמו נשימה קשובה, שעוזרת להישאר ברגע הנוכחי, תוך התבוננות, תיאור והשתתפות,  או במדיטציה שמלמדת איך להשקיט את המוח. 

המפתח לניהול הפחד הוא ללמוד לחיות עם חוסר ודאות במקום להימנע ממנו, כלומר ללמוד לסבול אותו ולהתמודד איתו כדי להפחית דאגות וחרדה. אם בכל זאת לא מצליחים לעשות את זה לבד, אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי, כמו טיפול תרופתי או טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

עדכון אחרון:

31 בדצמבר 2023 

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

מקורות:

Van Horen, F., & Millet, K. (2022). Unpredictable love? How uncertainty influences partner preferences. European Journal of Social Psychology, 52, 810– 818. https://doi.org/10.1002/ejsp.2854

אנחנו נושמים אוטומטית, בלי לחשוב על זה, אבל יש דברים שיכולים לשנות את דפוס הנשימה ולגרום לנו להרגיש קוצר נשימה, חרדה או הרגשה שאנחנו עומדים להתעלף. 

מהי היפרוונטילציה (Hyperventilation)?

היפרוונטילציה, או נשימת יתר, היא מצב שמתרחש כאשר שנושמים הרבה יותר עמוק ומהר ממה שרגילים.  

הנשימות הללו משנות את הרכב הגזים בדם:  

בנורמה, אנחנו שואפים חמצן ונושפים פחמן דו-חמצני, אבל במצב של היפרוונטילציה רמות הפחמן הדו-חמצני בדם צונחות דרמטית. 

בדרך כלל מבחיהים מייד בהיפרוונטילציה - קשה לפספס אותה - אבל יש מצבים סימפטומטיים בהם אפיזודה של נשימת יתר חולפת בהיסח הדעת.

היפרוונטילציה יכולה להופיע גם במצבים נורמליים, כמו במהלך אימון אירובי עצים (ספרינט), כשמרגישים ש״נגמר לי האוויר״.

במאמץ גופני אנחנו נושמים יותר מהנדרש כיוון שמתעורר קושי לנשום, אך למעשה זוהי רמה נורמלית של אי-נוחות זמנית בתגובה לרמת פעילות גופנית קיצונית.

לבסוף, היפרוונטילציה היא ההיפך מ-היפווונטילציה, מצב של נשימה איטית או מועטה מדי. 

מהם התסמינים של היפרוונטילציה? 

סימנים וסימפטומים של היפרוונטילציה כוללים:

• קוצר נשימה או תחושה שאין מספיק אוויר.

• קצב לב מהיר יותר מהרגיל.

• תחושה של עילפון או סחרחורת.

• כאב או לחץ בחזה.

• יותר פיהוקים או אנחות.

• תחושת נימול בגפיים - כפות ידיים או רגליים רדומות או מעקצצות.

היפרוונטילציה הכי שכיחה בטווח הגילים 15 עד 55 והיא נוטה להופיע כשמרגישים עצבנות, חרדה או מתח. 

נשים סובלות  מהיפרוונטילציה יותר מגברים וזה יכול לקרות יותר בתקופת ההיריון, אבל במקרה כזה הבעיה בדרך כלל נעלמת אחרי הלידה. 

 לא ניכנס כאן לפירוט מופרז, ונתמקד רק בהקשר של חרדה, אבל חשוב לדעת בכללי שלהיפרוונטילציה יש כמה תתי-סוגים.

אחד מהם הוא נשימת סימן קסמאול (Kussmaul breathing), תגובת חירום של הריאות למצב של עודף חומציות. 

באילו מצבים מופיעה נשימת יתר?

ישנם טריגרים רבים שיכולים לעורר להיפרוונטילציה, ביניהם:

• הפרעות חרדה. במיוחד הפרעת פאניקה.

• אסתמה חריפה.

• מתח, דאגה וסטרס.

• אימוני כושר אינטנסיביים.

• נפחת ומחלות ריאה, כמו COPD.

• תופעות לוואי של תרופות.

• פגיעת ראש טראומטית (TBI).

• הלם וטראומה גופנית. 

מי שסובל/ת בתכיפות גבוהה מהתופעה, סובל כנראה מתסמונת היפרוונטילציה חזרתית, שעלולה להוביל, בין היתר, לדלקתיות בדרכי הנשימה הפריפראליות.

ניתן לעצור היפרוונטילציה אם מתרכזים בלקיחת נשימות מבוקרות.

נשימות מבוקרות יכולות לעזור להתחיל לנשום שוב נורמלי.

כשזה עובד, בדרך כלל מרגישים יותר טוב אחרי חצי שעה. 

הנה 2 דרכים ממש פשוטות לעשות את זה: 

• לכווץ את השפתיים כמו כשמתכוננים לנשיקה, לשאוף לאט דרך האף, לא דרך הפה, ואז לנשוף לאט דרך הפתח בין השפתיים. קחו את הזמן לנשוף, לא בכוח, ואז חזרו על השלבים האלה עד להסדרת נשימה. 

• להגביל את זרימת האוויר – לסגור את הפה ובמקביל לסגור עם האצבע נחיר אחד. לשאוף ולנשוף דרך הנחיר הפתוח, אבל לא מהר או חזק מדי. חזרו על הפעולה כמה פעמים. אפשר גם להחליף בין הנחיריים, העיקר לנשום רק דרך האף, בפה סגור. 

איך לעזור למישהו שנמצא בהיפרוונטילציה?

אם אתם שוהים ליד אדם אחר עם היפרוונטילציה, עודדו אותו לנסות טכניקות פשוטות, כמו הגבלת זרימת האוויר וקפיצת השפתיים, דאגו שהוא שואף ונושף באיטיות והנחו אותו לחזור על הצעדים הללו כמה שנדרש, כי לא רואים את השיפור מיידית.

מה אם לא מצליחים לשלוט בנשימה בהיפרוונטילציה?

אם חולפות כמה דקות ללא שינוי, חשוב לפנות לחדר מיון, במיוחד כאשר מתלווה כאב לנשימת היתר.

אם אין לא הפעם הראשונה והבעיה מפריעה בפעילויות רגילות, יתכן שמדובר בתסמונת היפרוונטילציה או הפרעת חרדה.  

במצב כזה צריך ללכת לרופא המשפחה, או לפסיכולוג, לאבחון ולעזרה בניהול הבעיה. יש גם תרופות פסיכיאטריות שיכולות לעזור בטיפול משולב. 

כמו תמיד באתר שלנו, מה שנכתב כאן אינו מחליף ייעוץ רפואי.

שווה לבדוק. 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

דימיון ושוני

בין זלילה כפייתית (BED)

לבין  בולימיה נרבוזה

למרות שיש הרבה סימפטומים של הפרעת זלילה כפייתית (BED) שדומים לסימפטומים של בולימיה, יש הבדלים ברורים בין שתי הפרעות האכילה הנפוצות האלה.

ההבדל הכי ברור הוא שאנשים עם הפרעת אכילת יתר לא מכריחים את עצמם להקיא את מה שהם אכלו, ואנשים עם בולימיה יקיאו מיד.

BED ובולימיה פוגעות ב-2-3% מהנערות והנשים בארה״ב, ולפחות חצי מהמטופלות עם ההפרעות האלה סובלות גם מהפרעות מצב רוח ו/או חרדה שצריך לטפל בהן פסיכיאטרית.  

הפרעת אכילה כפייתית פוגעת בכ -2% מכלל האוכלוסיה וב -8% מהסובלים מהשמנת יתר.

1 מכל 10 מטופלות עם בולימיה או BED סובלת מהתמכרות לחומרים. יותר מ-25% מהנשים שסבלו בעבר מהשמנת יתר קיצונית יפתחו הפרעת זלילה כפייתית.

סימנים וסימפטומים של BED

לכולנו קרה בחיים שאכלנו יותר מדי ואחרי זה הצטערנו על זה,  אבל אנשים עם BED לא יכולים להפסיק לאכול יותר מדי שוב ושוב, אפילו שאחר כך הם מרגישים אומללים ומצטערים על זה.

סימנים אחרים של BED:

• לאכול מהר בלי מודעות לכמות או למה אוכלים

• לאכול כמויות גדולות של אוכל גם כשלא רעבים

• לזלול לבד כי מרגישים מבוכה אם אחרים רואים את זה

• להרגיש דיכאון או אשמה קיצונית

• להתנתק מהמציאות אחרי בולמוס אכילה

לאנשים שאובחנו עם BED יש התקף זלילה לפחות פעם בשבוע במשך שלושה חודשים ברצף, והם נוטים להיות שמנים ואפילו שמנים בצורה קיצונית.

אנשים עם בולימיה הם אובססיביים לגבי המשקל שלהם, ולמרות שאצל אנשים עם BED זה לא בהכרח כך, הם בדרך כלל מתביישים בגלל איך שהם נראים. סימנים וסימפטומים של BED יכולים להתפרש לא נכון אצל קרובי משפחה וחברים עם כוונות טובות, שלא מודעים לכמויות שנאכלות בהיחבא. רק פסיכולוג או מומחה בבריאות הנפש, שהם בעלי ניסיון בהפרעות אכילה, יכול לאבחן BED במדויק. 

מיכל שני, מטפלת בהפרעות אכילה, מכון טמיר כפר סבא 

סימנים וסימפטומים של בולימיה

בולימיה היא הפרעה בעלת פוטנציאל מסכן חיים ומה שמאפיין אותה זה אפיזודות מתמשכות של זלילה ואז ניסיון להקיא.

בהרבה מקרים, אנשים עם בולימיה יכולים להתמכר להתנהגויות מפצות מזיקות כדי לא לעלות במשקל, למשל להתאמן הרבה שעות בכל יום, להשתמש בצורה מוגזמת בחומרים משתנים ומשלשלים ולהשתמש בסמים ממריצים כדי להגביר את חילוף החומרים והאנרגיה.

עוד סימן לבולימיה הוא שאדם עם ההפרעה הזאת יכול לתפוס את הגוף שלו בצורה מעוותת, למשל הוא יכול לחשוב שהוא שמן אפילו אם הוא בתת-משקל קיצוני.

משהו שדומה ב-BED ובבולימיה זה תחושת אי-נוחות כשאוכלים ליד אחרים או פשוט סירוב לאכול ליד אחרים.

בולימיה יכולה גם לגרום לפתח טקסים מוזרים שקשורים לאוכל (לאכול רק אוכל מסוים, ללעוס מלא זמן או לא לאכול אוכל שמישהו אחר הכין) או לאגור אוכל בשביל זלילה בעתיד. אנשים עם בולימיה יכולים ללכת לשירותים ברגע שגמרו לאכול (בשביל להקיא), לשתות מלא משקאות בלי קלוריות (דיאט-קולה, מים) ולהימנע מלאכול בפומבי.

הרבה פעמים הם גם לובשים בגדים גדולים ורופפים בשביל להסתיר את זה שהם מאבדים משקל.

אם הם מקיאים בכוונה כמה פעמים ביום, יתפתחו אצלם סימנים של ההפרעה שאפשר לראות אותם, למשל התנפחות של הלסת או הלחיים, יבלות בפרקים של האצבעות (מהניסיון להקיא), אבנית בשיניים, מראה נפוח ומחלות שקשורות לירידה בתפקוד של המערכת החיסונית. לפעמים אנשים עם בולימיה דואגים מאיך שהם נראים ובודקים את עצמם באובססיביות במראה בשביל לחפש פגמים שלא באמת קיימים. 

יהלומית (יהלי) סימיונוביץ׳, מטפלת באכילה כפייתית בחיפה והקריות

סיכונים וסיבוכים של BED ובולימיה

הסיכונים של BED ובולימיה קצת שונים. בשתי ההפרעות יש סכנה גדולה לסבול מסיבוכים רפואיים שיכולים לדרוש אשפוז.

חלק מהסיבוכים הרפואיים יכולים להגיע עד לבעיות כרוניות שידרשו טיפול כל החיים.

הרבה אנשים עם BED יכולים להיות שמנים, כי הם לא מכריחים את עצמם להקיא או להתאמן בשביל לרדת במשקל.

השמנת יתר תורמת לסוכרת סוג 2, לחץ דם גבוה, מחלות לב, כולסטרול גבוה, סוגים של סרטן, התנוונות של מפרקים, מחלות בכיס המרה ובעיות פוריות.

לעומת זאת לאנשים עם בולימיה יש הרבה פעמים בעיות רפואיות שנובעות מתת-תזונה, מהקאה חוזרת וממערכת חיסון שנמצאת בסכנה.

בין הבעיות הרפואיות הספציפיות של בולימיה:

• ריפלוקס חומצי

• עצירות

• סחרחורת

• התעלפות

• הפרעות בקצב הלב

• חולשה בשרירים

• הרגשה של קור במזג אוויר חם (לובשים בגדים חורפיים גם כשחם)

• עששת

• דלקת חניכיים

• ציפורניים שבירות

• עור יבש

• שיער דליל או התקרחות נקודתית

• צמיחת שיער בגוף בגלל תת-תזונה/ירידה קיצונית במשקל

• פצעים שמחלימים לאט

תחלואה נלווית של בולימיה ו-BED

בעיות נפשיות שפוגעות באנשים עם בולימיה ו-BED הן דומות וכוללות דיכאון קליני, הפרעת פאניקה, התנהגויות של פגיעה עצמית, שימוש בחומרים ממכרים וחוסר שליטה בדחפים (גניבה מחנויות, הימורים והפקרות מינית).

אנשים עם סוכרת סוג 1 ובולימיה יכולים להיות מאובחנים בדיאבולימיה, סימפטום יחסית חדש של בולימיה:

כשמישהו מגביל בכוונה את המינון של האינסולין שלו כדי לאבד משקל.

דיאבולימיה מתפתחת בגלל שמישהו שיש לו בולימיה וסוכרת סוג 1 חושב שהאינסולין גורם לו להשמין.

איש כזה יכול גם להגביל צריכה של אוכל אחר כדי להפחית את המינון של האינסולין, ולהתרחק ממשפחה וחברים כדי למנוע מצב שהם יתעמתו איתו ויטענו שהוא מזניח את לקיחת האינסולין. 

טיפולים ל-BED ולבולימיה

תכנית טיפול ל-BED ובולימיה כוללת פסיכותרפיות מסוימות ומשטר תרופות שנוצרו על ידי רופאים, פסיכיאטרים ותזונאים מומחים בכל הפרעות האכילה.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT) הם שתי פסיכותרפיות שיש להן הצלחות מוכחות בעזרה לאנשים להבין ולשלוט בבולימיה וב-BED.

שתי השיטות מלמדות מיומנויות שכוללות ויסות רגשות ויכולת לעצור מחשבות ורגשות שליליים כדי שלא יסלימו. המטופל גם לומד איך שינה לא מספיקה, אכילת יתר, הקאה קבועה ושימוש לא הולם בתרופות משפיעים על הבריאות הגופנית והנפשית שלו. המטפל נותן למטופל הנחיות איך לשלב בחיים שלו חוויות אופטימיות וחיוביות כדי שזה יעזור לו להתגבר על הפרעת האכילה. מיומנויות ספציפיות של DBT ו-CBT שתומכות בוויסות רגשי כוללות זיהוי מחשבות ורגשות שליליים וחיוביים, זיהוי טריגרים ומכשולים שמונעים מהמטופל לעצור ולשנות את המחשבות והרגשות השליליים, שיפור היכולת להתמקד בתפיסה אובייקטיבית של המציאות ביחד עם זיהוי וביטול מחשבות מעוותות, וחיזוק הקשיבות לרגשות ספונטניים שאין להם בסיס עובדתי. 

קבלה רדיקלית

קבלה רדיקלית בפסיכותרפיה זה לקבל משהו כמו שהוא או לא להילחם – לפעמים בצורה לא הגיונית - לשנות את זה למשהו שהמטופל רוצה.

בשיטה הזאת אנשים עם בולימיה או BED לומדים לא לקפוץ למסקנות לגבי משהו שהם חושבים שהוא עוין או מזיק לשלומות שלהם.

קבלה רדיקלית היא היכולת לקבל את המציאות כמו שהיא באמת ולא איך שהמטופל חושב שהיא צריכה להיות.

הגישה הזאת לא מעודדת התנהגות פאסיבית של המטופל, אלא לחשוב בבהירות ולעמוד על שלו בביטחון ובצורה רציונלית. ככה אנשים עם בולימיה ו-BED יכולים להתחיל לשלוט במחשבות, ברגשות ובהתנהגויות שלהם, אולי בפעם הראשונה בחיים שלהם.

חוסר במיומנויות לקבל ולהתמודד רציונלית עם טראומות מהעבר ומההווה הוא אחת הסיבות שאנשים עם בולימיה, BED והפרעות אכילה אחרות מרגישים שקשה להם מדי לנצח את המחשבות והרגשות השליליים בלי עזרה מקצועית.

CBT ו-DBT לא רק מלמדים את המטופל על קבלה רדיקלית וטכניקות התמודדות לעמידות במצוקה, אלא גם משלבים ויסות רגשי, יעילות בין אישית ומיינדפולנס בשביל להתגבר על ה״אני״ של הפרעות האכילה ולגלות את ה״אני״ הבריא שלו. 

עמידות במצוקה

למידה של שיטות לעמידות במצוקה דרך CBT ו-DBT מאפשרת לאנשים עם בולימיה ו-BED לחוות רגעים קשים במיוחד בלי שהסיטואציה תסלים.

במיוחד אנשים עם הפרעות אכילה צריכים לשלוט בעמידות במצוקה בגלל שהם מתנהגים בצורה שיש בה הרס עצמי שהרבה פעמים מגיעה מהתמודדות לא אפקטיבית עם קונפליקטים.

דרך השימוש בעמידות במצוקה, קבלה רדיקלית ואלטרנטיבות קשובות אחרות שאפשר ללמוד ב-CBT ו-DBT, המטופל יכול לשנות דרכי התמודדות מזיקות ולא מועילות עם הפרעות האכילה.

כישורי חיים

חלק גדול מכל תכנית טיפול בהפרעות אכילה הוא ללמוד כישורי חיים להתמודד עם מצבים ביומיום שיוצרים תחושה של פאניקה ופחד אצל אנשים עם הפרעות אכילה כמו BED ובולימיה. בהרבה מקרים המטופלים לא יודעים איך להתמודד עם מתח וחרדה פשוט בגלל שהם אף פעם לא קיבלו את הכלים להתמודד עם קונפליקט בצורה חיובית. מצבים שיכולים להיחשב מאתגרים למישהו עם בולימיה או BED יכולים לא להיות מאתגרים לאחרים.

המטופלים עובדים על רכישה ותרגול של מיומנויות  קבלת החלטות על ידי השתתפות בפסיכותרפיה רגשית, CBT ותרפיה קבוצתית עם מנחים ומטפלים בהפרעות אכילה, וכך משתפרת היכולת שלהם לקבל החלטות רציונליות, וגם ההערכה העצמית וכל התחושה שלהם לגבי עצמם.

עם תכנית נכונה ועזרה מקצועית טובה, אנשים עם הפרעות אכילה יכולים לשלוט בחיים שלהם, להבין את ההפרעה ולהתחיל בדרך להחלמה אמיתית.

עדכון אחרון: 

31 במרץ 2022   

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

אחריות יתר 

Inflated responsibility

תחושת אחריות היא בדרך כלל חיובית מאוד - היא עוזרת לנו לשמור על עצמנו, על ילדינו ועל כל מי ומה שיקר לנו בחיים. 

אחריות היא מצפן שמדריך אותנו להירתם ולהיאבק למען ערכים שאנחנו מאמינים ודבקים בהם, אלא שלפעמים אנחנו עלולים קצת להגזים ולקחת על עצמנו אחריות שאינה שלנו. 

אחריות יתר מתבטאת באמונה שהאדם אחראי כמעט לחלוטין למניעת כל נזק לעצמו, לאהובים עליו או לאחרים. הוא מתמודד עם הערכת יתר בתפיסת האיום ומאמין כי המציאות מסוכנת יותר מכפי שהיא באמת. 

נוכל להסכים שיהא זה הגון ואחראי לקחת בעלות על מצב בו פגענו במישהו, גם אם לא בכוונה.

אותו דבר אם שיקרנו למישהו, או אפילו השתמשנו בשקר לבן, ברור שאנחנו אחראים להשלכות.

אבל לא נראה לי שאנחנו אחראים בלעדית להשלכות הפסיכולוגיות של ההתחממות הגלובלית, אפילו שאנחנו יכולים לתרום את חלקנו למחזור או לשימוש מופחת בכלי פלסטיק ובדלקים פוסיליים.

בסופו של יום אנחנו קולטים שאין הרבה דברים שנמצאים בשליטה המלאה שלנו, וזו תובנה קריטית ובריאה.  

המחירים הנפשיים של אחריות מופרזת

אחד מהדברים שמאפיינים אנשים עם חרדה זה שהם לא יכולים להפסיק לחשוב. הם נשארים ערים עד מאוחר, חושבים ודואגים בלי הפסקה.

מחקרים הראו שמעט דאגה עוזרת לאנשים להצליח, אבל יותר מדי חרדה עושה בדיוק את ההפך ומנוונת אנשים. 

הדרייב להצליח יכול להיות ספוג בפחד, ופחד הולך ביחד עם חרדה. 

מחקר שנערך ביפן ופורסם ב-2019 מצא שלאנשים שמדווחים על תחושות חזקות של אחריות יש סיכוי גבוה יותר לפתח הפרעת חרדה מוכללת (GAD)  והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD).

במחקר נמצאו 3 סוגים של ״אחריות מופרזת״: 

• אחריות למנוע או להימנע מסכנה או פגיעה

• תחושה של אשמה על תוצאות שליליות 

• אחריות לחשוב על בעיות ולפתור אותן

בכדי להתמודד עם חרדה קלה, בינונית או חמורה, חשוב מאוד לשים לב שהדאגות הן לא בגלל ש״פשוט אי אפשר להפסיק לחשוב עליהן״ אלא בגלל שמי שחושב אותן מרגיש אחריות.

קל להרגיש עומס מוגזם בגלל דברים שאין לנו שליטה עליהם. נושאים ברומו של עולם יכולים לתת הרגשה שלא ניתן לפתור אותם, למשל שינויי אקלים, עוני וגזענות.

העולם סביבנו מלא בלחץ, אימה וחדשות רעות, בעיקר בתקופת חרבות ברזל.

לחלקנו זה די מפתה לקחת פנימה את הלחץ והפחדים הללו, ולהרגיש אחריות אישית לפתרון של בעיות או להסבר אישי לגבי גרימתן.

אנשים עם OCD  ו-GAD מרגישים אחריות מציפה ומוחצת, אשמה על תוצאות שליליות ולחץ לפתור בעיות שהם באמת לא יכולים לפתור. 

OCD היא הפרעה שמאופיינת במחשבות ותחושות חוזרות ולא רצוניות (אובססיות) שגורמות לאדם לעשות דברים שוב ושוב (קומפולסיות) בשביל להרגיע את החרדה. 

 GAD היא הפרעה שמאופיינת בחרדה שקשה לשלוט בה ושמופיעה לעתים קרובות לעתים קרובות. שליטה היא היטב חשוב של בריאות נפשית.

אם אין מספיק שליטה, הבריאות הנפשית (ואחר כך גם הגופנית) תסבול מזה. 

מצד שני, גם יותר מדי שליטה פוגעת בבריאות הנפשית.

למשל, בהפרעות אכילה השליטה באוכל או במראה החיצוני היא הרבה פעמים דרך להתמודד עם חוסר שליטה בדברים אחרים.

גם חרדה הרבה פעמים מגיעה מתוך צורך להיות כל הזמן בשליטה.

תחושת אחריות מופרזת היא פרופורציונלית לצורך בשליטה, והמקור לצורך לשלוט בהכל הוא הרבה פעמים פחד. 

יתכן גם כי אנשים שחווים האשמה עצמית נוטים לחוות אחריות יתר כאשר הם מנסים לתקן את המצב או למנוע תוצאה שלילית. אחריות יתר זו מובילה בתורה לחשיבה שלילית שחוזרת על עצמה, כולל חשיבה אובססיבית ודאגה. 

באותו מחקר שבוצע ביפן נמצא שנבדקים עם אחריות מופרזת נוטים יותר לדאוג, להתנהג ולחשוב בצורה חרדתית.

בטיפול פסיכולוגי, אם אפילו רק מזהים ומסמנים את גבולות האחריות של המטופל כבר חווה הקלה מסוימת בחרדה.

הכרה כזו באחריות מוגזמת יכולה לעזור גם לאנשים, גם כאלה שאינם מאובחנים קלינית, אבל פשוט חיים תחת ענן של דאגנות. 

כאשר מבינים ומקבלים את הגבולות המציאותיים של האחריות, אפשר להפחית את החרדה ולחיות בצורה ראויה יותר.

למשל, צריך להבין שאנחנו לא אחראים לרגשות, לנוחיות ולאושר של אחרים, במיוחד אם זה מזיק לנו. 

מיכל שני, מטפלת ב-OCD, מכון טמיר כפר סבא 

איך מפחיתים אחריות יתר?

הנה כמה טיפים איך להפחית אחריות מופרזת, חרדה ומתח:

1.  תרגלו מיינדפולנס, ויזואליזציה ונשימות עמוקות. מחקרים מראים שמיינדפולנס, מדיטציה והתרכזות בנשימה מפחיתים משמעותית את החרדה, לעיתים ממש כמו כדור קלונקס. 

2. לצאת החוצה. מחקר עכשווי הראה שאפילו 20 דקות בטבע יכולות להפחית משמעותית את רמות הקורטיזול – ההורמון שאחראי למתח.

3. פנו לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (cbt) -  אם אתם מתמודדים GAD, OCD, או כל הפרעה נפשית אחרת, או שפשוט יושבת עליכם אחריות על חצי עולם ואשתו, כדאי ללכת למטפל cbt מומלץ. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) יכול לעזור לכם לעבד את הרגשות, להבין את המחשבות האוטומטיות ולפתח מיומנויות וכלי התמודדות בריאים שהוכחו במחקרים. CBT מצליח להוריד סימפטומים של חרדה ב-50-75%.  

4. לעקוב אחרי הסימפטומים. קוראים לזה ניטור עצמי, ועובדים בו על מעקב עצמאי ורציני אחת הלך המחשבות שלכם לגבי אחריות. כתבו מתי אתם מרגישים חרדה, מה המחשבות שמגיעות איתה ואילו פעילויות ונסיבות מציתות אותה.. רישום כזה יעזור לכם לקבל תמונה רחבה, שדרכה תתחילו לנהל (באחריות...) את הטריגרים שמעוררים אחריות לא פרופורציונלית.

5. להתאמן! יותר תנועה פיזית פחות חרדה רגשית. 

אנחנו יודעים שלפעמים

קשה לך להחליט

במקום ללכת לאיבוד בסבך הספקות

הירשמו לשיחת ייעוץ ממוקדת

ותקבלו המלצה אחת מותאמת אישית.

השיחה עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 מקורות:

Salkovskis, P. M. (1999). Understanding and treating obsessive–compulsive disorder. Behaviour Research and Therapy, 37(Suppl 1), S29–S52