מכון טמיר לפסיכותרפיה
מהי הפרעה דלוזיונית משותפת?
״כמו איזה שני משוגעים״
ההגדרה של ״שגעון בשניים״ היא שתי הפרעות נפשיות זהות או דומות, שכוללות פסיכוזה, אשר משפיעות סימולטנית על שני אנשים או יותר, בדרך כלל בני משפחה קרובה (ולפעמים אפילו על כל המשפחה).
פסיכוזה משותפת, שמה העכשווי של folie à deux, נחשבת כיום לקבוצת משנה של הפרעה דלוזיונית.
הכרה מהירה במצב הזה חשובה לניהולו.
רוב המטופלים עם שגעון בשניים צריכים כמה סוגים של טיפולים, כולל ריחוק פיזי, תרופות אנטי-פסיכוטיות, פסיכותרפיה אישית וקבוצתית וטיפול משפחתי.
האם גם אהבה היא שיגעון משותף?
לא.
זה נכון שבהתאהבות יש שניים שמתעלמים באופן בולט מהחסרונות זה של זה, אבל מדובר באידיאליזציה שמחוברת עדיין למציאות, שיקול הדעת לא תמיד רציונלי, אבל בהחלט קיים.
המונח ״שגעון בשניים״ כולל כמה תסמינים נפשיים, בעיקר הלוצינציות ודלוזיות עם גוון פרנואידי, אי שפיות שמועברת מאדם אחד לאדם אחר או יותר, שניהם קשורים זה עם זה באיזושהי צורה אינטימית, כך שבסופו של דבר שניהם חולקים את אותם רעיונות הזויים.
יש למושג הרבה שמות נרדפים, למשל ׳אי-שפיות מתוקשרת׳ או ׳אי-שפיות מדבקת׳.
ההיקף המדויק של התופעה אינו ידוע, והיו דיווחים עליה גם מחוץ לעולם המערבי, למשל בניגריה ובהודו.
מה שברור זה שההפרעה הזו נפוצה יותר בקהילות ובמשפחות מבודדות שיש בהן דחף חזק להגן על הסטטוס קוו, ואולי, כמו בתלמה ולואיז, לעשות דווקא שינוי מהפכני.
יש הרבה תיאורים קליניים בספרות המקצועית בבריאות הנפש.
הנה אחד מהם:
מרגרט ומייקל, זוג נשוי, שניהם בשנות השלושים לחייהם, שהתגלו כסובלים מהפרעה דלוזיונית משותפת. כשהגיעו להערכה מקצועית נמצא שהם חולקים מחשבות שווא דומות שמתאפיינות ברדיפה. הם האמינו שאנשים נכנסים לביתם, מפיצים אבק ונועלים את נעליהם. לשניהם היו גם תסמינים אחרים שתומכים באבחון של הדבקה רגשית פסיכוטית, תכנים ורעיונות שניתן היה לקיים באופן עצמאי בשני המקרים
תיאור המקרה של מרגרט ומייקל מתוך הספר "תסמונות פסיכיאטריות לא נדירות" שערכו אנוך ובול (2001, עמ׳ 181)
הפסיכיאטרית ד"ר ליסה קונלן מסבירה בקצרה על ההפרעה:
שגעון בשניים הוא מצב מרתק שיש לו חשיבות רבה להבנה של פסיכופתולוגיה, ויתכן שזו הדוגמה הכי מרשימה למערכת יחסים פתולוגית.
לכן לפענוח המנגנון הבסיסי של ההפרעה יש השלכות תיאורטיות על סוגים אחרים של יחסים בינאישיים מופרעים.
בעיקר מבחינים בחשיבות של שגעון בשניים כשמבינים שמעט מאוד אנשים שנמצאים קרוב לאדם הוזה באמת מאמצים את ההלוצינציות והדלוזיות שלו, כמו בתיאור מקרה ידוע של אם ובתה.
הרבה אנשים עם סכיזופרניה חיים באינטימיות עם קרובי משפחה ולא מתרחש שיתוף של מחשבות שווא והזיות.
כשמתחקים אחר המקורות של מקרים כאלה מגלים דפוסים שחוזרים על עצמם, כמו מגע מינימלי של המתמודדים עם קרובי משפחה אחרים או חברים, או אם שמגוננת יתר על המידה על בנה הפאסיבי, התלותי והכנוע ו״מעבירה אליו״ את השיגעון.
קריטריונים אבחוניים
הקריטריונים המקובלים של שגעון בשניים הם:
1. ראיה חד משמעית שהמעורבים בתמה הפסיכוטית קשורים אינטימית.
2. חפיפה גבוהה במאפיינים של תוכן ההזיה, למרות שהפסיכוזה הפורמלית יכולה להיות שונה.
3. ראיה ברורה שהשניים חלקו וקיבלו את ההזיה אחד של השני. רכיב מפתח באטיולוגיה ובפסיכופתולוגיה של שגעון בשניים הוא האופי של היחסים בין מי המשפיע לבין המושפע. למשל, שהמשפיע גם מגביל את היחסים של המושפע עם העולם החיצון, וכך זה קוטע את הקשר שלו למציאות ומאיץ את התפתחות ההפרעה.
יחסים כאלה אפשר להסביר במונחים של תיאוריית למידה:
המושפע לומד את ההתנהגות האבנורמלית ממשפיע יותר דומיננטי ואז הופך לפסיכוטי ומתנהג כמו פסיכוטי. כרגיל, הסברים בגישה הביהביורסטית לא נותנים תמונה עשירה דיה מבחינה פסיכולוגית.
תיכף נראה עוד השערות לגבי הסיבתיות.
מה קורה אם מנתקים את הקשר ביניהם?
לא ברור.
במקרים רבים גם אחרי שמפרידים בין שניים, עדיין נמשכות ההזיות אצל המושפע (הצד שנדבק), לכן ניתן לקחת בחשבון שאם מדובר בקרובי משפחה מדרגה ראשונה, יתכן שמדובר בהשפעה תורשתית של גנים משותפים, שבגללם קיימת נטייה להפרעה.
לגורמים אורגניים יש תפקיד כשמדובר בקשישים אבל ברור שלגורמים פסיכולוגיים וסביבתיים יש חשיבות אטיולוגית הרבה יותר גדולה. בצורה פסיכודינמית, המושפע הכנוע רוכש באופן לא מודע את המאפיינים של המשפיע הדומיננטי, שמסית אותו לקבל את ההזיות במקום להסתכן בהתדרדרות של יחסים קרובים של ריצוי. שגעון בשניים שומר על הזוג מאוחד אבל מגביר את הניתוק שלהם מהמציאות. עוד מנגנון פסיכולוגי חשוב ביותר ביצירה של המצב הזה הוא הזדהות.
לפי ניסוחים פסיכודינמיים עכשוויים מאפיין בולט של המושפע הוא אמביוולנטיות ויחסי אהבה-שנאה. בזמן שהמושפע תלוי מאוד במשפיע, הוא מתעב גם אותו וגם את עצמו, בדיוק בגלל התלות הזו. למרות זאת, הוא צריך לשמור על היחסים עד כדי כך שהוא צריך לחלוק הם המשפיע את ההזיה, אבל באותו זמן המושפע גם מבין ומודה שיהוא מתמודד עם רגשות תוקפניים כלפי המשפיע.
והטיעון הפסיכודינמי מדבר על סיר ומכסה:
הצד הדומיננטי המשפיע זקוק. אף הוא לשותף הפאסיבי, אפילו רק כדי לשמור על קשר כלשהו למציאות.
האהבה הזו יכולה בקלות להפוך לשנאה, במיוחד כאשר עולה חשד שהפרטנר מאיים לנטוש אותו.
אז מערכת היחסים ביניהם מכילה גם תלות וגם אמביוולנטיות משני הצדדים. גם גורמים סביבתיים משחקים תפקיד אטיולוגי בסיבה למצב.
ההגדרה עצמה של המצב מצביעה על יחסים אינטימיים במהלך השנים ועל שיתוף של הזיה אחרי כינון היחסים.
כאלה שחיים בבידוד שהולך וגדל נוטים להפוך ליותר ויותר חשדנים ולהרגיש שהם מאוימים על ידי אווירה עוינת, וזה מוביל לתגובה פרנואידית ובסוף גם לפסיכוזה פרנואידית.
שגעון בשניים הופך לדרך התמודדות עם עוינות כזאת ואגרסיה.
מחקרים שנעשו במערב הראו שבידוד חברתי, בעיקר אצל נשים, תורם להתפתחות פסיכוזה מסוג פרנואידי.
יש גם חוקרים שהדגישו את התפקיד של חיקוי וסימפתיה כגורמים לשגעון בשניים.
עוד הצעה היא שבפסיכוזה של הקשר, המשפיע משתמש בכוחות סוגסטיביים שדומים להיפנוזה בשביל להעביר את ההזיות לצד היותר חלש, למרות שהשליטה ההכרחית לכך שזה יקרה נובעת מכמה גורמים שונים, כמו עליונות גיל, אינטליגנציה, חינוך ומניע תוקפני.
שגעון בשניים הוא מצב שמדגיש עד כמה נדיר שסימפטומים פסיכוטיים מדבקים – כמעט אף פעם, חוץ מבמצבים מאוד מסוימים שפורטו, כמו למשל שהות בבידוד פיזי חברתי.
כמו בכל המקרים הנדירים, הצעד הראשון לניהול נכון ולטיפול בהם הוא הכרה במצב.
כשמעריכים את הסיטואציה והמצב, תמיד צריך לזכור את הגורמים הבסיסיים הקליניים והחברתיים שחשובים לייצור סביבה שמקדמת שיתוף הזיה.
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
5 באוגוסט 2023
מקורות:
Al Saif F, Al Khalili Y. Shared Psychotic Disorder. [Updated 2022 Aug 29]. In: StatPearls [Internet]. Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2023 Jan-. Available from: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/books/NBK541211/
Enoch, D., and H. Ball. 2001. "Folie à deux (et Folie à plusieurs)." In Uncommon psychiatric syndromes (4th ed.). London: Arnold.
Suresh Kumar, P. N., Subramanyam, N., Thomas, B., Abraham, A., & Kumar, K. (2005). Folie à deux. Indian journal of psychiatry, 47(3), 164–166