מכון טמיר לפסיכותרפיה
סוגים של מנגנוני הגנה
מה ההבדלים בין מנגנוני הגנה
פרימיטיביים, משניים ומפותחים?
כתיבה:
מילי רביד, פסיכולוגית קלינית מומחית,
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית
מהם מנגנוני הגנה (Defence mechanisms)?
בתחומים רבים בפסיכולוגיה, בעיקר בגישה הפסיכואנליטית, מזכירים את המושג 'מנגנוני הגנה', מונח ששרד באופן מרשים את אתגרי הזמן והגיע לימינו כמעט עם אותו רציונל בו נוסח על ידי זיגמונד פרויד ובתו אנה.
כשאנחנו מדברים על מנגנוני הגנה, אנו מתכוונים לדפוסי התנהגות וחשיבה, אדפטיביים יותר ופחות, שמטרתם להגן על האגו מפני חרדה שמעוררים קונפליקטים פנימיים וחיצוניים.
הגנות נפשיות, אם כן, הן דרך להבין את האופן בו אנשים מרחיקים את עצמם ממודעות מלאה שעלולה להציף במחשבות, בהתנהגויות וברגשות בלתי נסבלים.
התפתחות מנגנוני ההגנה בתיאוריה הפסיכואנליטית
המונח 'מנגנון הגנה' הופיע לראשונה בכתביו של פרויד בשנת 1894 כמושג המתאר את מאבק האגו עם תכנים שגורמים לכאב או שלא ניתן לשאת אותם.
מאוחר יותר, החליף פרויד לזמן מה את מושג ה'הגנה' במושג ה'הדחקה', ובשנת 1926 חזר לעשות בו שימוש, כמונח המאגד את כל הדרכים שבהן משתמש האגו אל מול משאלות קונפליקטואליות ודחפים עוצמתיים שמאיימים לעלות למודע.
״פרויד האמין שמשום שליבת הפסיכופתולוגיה היא הדחקת דחפים סותרים וילדיים, המחפשים סיפוק מוסווה מהמטפל בצורות רבות ומגוונות, חיוני לאנליטיקאי שלא להעניק למטופל כל תחושה של שביעות רצון, משום ששביעות רצון מאפשרת פורקן לדחף, במקום שהמטופל יזכור אותו, יחשוב עליו ואז יוותר עליו״.
- סטיבן מיטשל. פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המוכרת לנו
הגישה הפסיכואנליטית הקלאסית מגדירה הגנות כפעולות שהאגו עושה על מנת להגן על עצמו מפני סכנות פנימיות, כגון דחפי המיניות והתוקפנות, יצר המוות, רגש הכעס ועוד.
הדחקה מגנה גם מפני סכנות מציאותיות, שעלולות לקבל מימד מוגזם ודמיוני בעולם הפנימי, כמו מוות, השמדה, התמזגות וכדומה.
אנה פרויד
אנה פרויד פיתחה ב-1936 את 'מושג ההגנה' של אביה, תוך שהיא מתארת עשרה מנגנונים מרכזיים, ומדרגת אותם לפי רמת ההתפתחות של האגו.
היא ראתה את המניע המרכזי לשימוש בהגנות כדרך התמודדות עם חרדת סופר-אגו מסיפוק הדחפים:
דחפי האיד נתפסים כמסוכנים בעיני הסופר אגו, הרואה מיניות כאסורה ותוקפנות כאנטי-חברתית.
על כן, אוסר הסופר אגו את סיפוקם של דחפי האיד באמצעות הפעלת מנגנוני הגנה, חלקם יעילים יותר וחלקם פחות.
מלאני קליין
מלאני קליין , פסיכואנליטיקאית שפעלה במקביל לאנה פרויד, ראתה את מנגנוני ההגנה של העמדה הסכיזופרנואידית כנגזרות של פיצול.
על גבי הפיצול נבנות הגנות נוספות, כולן פרימיטיביות ונמוכות.
הגנות נמוכות הן הגנות שקל יותר להשתמש בהן, אך ככל שמשתמשים בהן יותר מתרופף בוחן המציאות ומתחילה גלישה למצבים נפשיים אידיוסינקרטיים.
הגנות גבוהות (כמו הדחקה) פחות בולט הפן של עיוות המציאות.
לפיכך, במסגרת תהליך טיפולי, כאשר ברצוננו להפחית את פעולתם של מנגנוני הגנה שאינם יעילים (ולעיתים קרובות אף מזיקים) המטפל חותר להפחית את כוחו של הסופר אגו ולמתן את מידת הנוקשות והרודפנות שלו.
כתוצאה מכך, מתאפשר ביטוי מעודן יותר של הדחפים ויצטמצם הקונפליקט הפנימי.
הגנות במודלים טיפוליים
אוטו קרנברג , מהתורמים המרכזיים להבנת הפרעות אישיות, התייחס לסוג ההגנות בהן אנו נעזרים:
-
הגנות גבוהות: מצויות בשימוש בריא של האגו ואינן פוגעות בתפקוד היומיומי. למשל, אינטלקטואליזציה, רציונליזציה, סובלימציה והדחקה.
-
הגנות נמוכות: בריאות פחות ועלולות לפגוע בתפקוד היומיומי. למשל, כמו, הכחשה, הזדהות השלכתית, אידיאליזציה/דווליואציה.
בעוד שמנגנוני הגנה נתפסים בפסיכואנליזה כבלתי נמנעים ואף חיוביים, גישות שונות הבינו אותם אחרת:
למשל, בטיפול ממוקד-קליינט של קרל רוג'רס, מנגנוני ההגנה הם תמיד בעייתיים.
מבחינת רוג'רס, הם מקבעים את הפער בין העצמי לבין האדם.
לדידו, המטרה של טיפול פסיכולוגי היא לסייע לאדם לחיות ללא מנגנוני הגנה, וכך יאפשר לחוויותיו להיטמע בתוך הסיפור האישי של חייו.
כמה נקודות שחשוב לדעת:
-
ככל שההגנות של האדם נמוכות / ראשוניות יותר כך הן מסייעות לו פחות בטווח הארוך. יחד עם זאת, השפעתן לטווח הקצר יעילה וחזקה ולכן הן מועדפות על ידי רבים ובעיקר על ידי ילדים. מבוגרים שלא למדו דרכים יעילות דיין להתמודד עם מצבי לחץ או עם אירועים טראומטיים, ישתמשו לרוב במנגנונים ראשוניים.
-
קיים קשר הפוך בין עצמת השימוש במנגנוני הגנה לבין בוחן המציאות שלנו. למשל, אדם שיוצא לטיול באופניים בזמן מתקפת רקטות בשדרות משתמש באינטנסיביות בהכחשה, במחיר של בוחן מציאות נמוך שיגביר את הסיכויים שייפגע. הגנות מפחיתות חרדה עד לנקודה בה עלול שיקול הדעת שלנו לפחות. גם כשאנחנו מתאהבים, אנו משתמשים בהגנות רבות עוצמה של השלכה והכחשה, שבאמצעותן נפתחת האפשרות לקבל את האהוב ולהכניסו לחיינו. המציאות מתגלה אחרי כמה חודשים, כשחסרונות בן הזוג מתחילים באופן טבעי לנכוח יותר בתודעה. מאידך, חשוב לזכור שהגנות רופפות מדי עלולות להביא את הנפש למקומות בלתי נסבלים. כשמן כן הן - תפקידן לספק הגנה.
-
בהגנות פרימיטיביות יש נטייה ״להפעיל״ באופן לא מודע את האחר (למשל, במנגנון ראשוני של הזדהות השלכתית). כלומר, הגנות פרימיטיביות מתבטאות לעיתים ביחסים. הן שכיחות בנורמה, אך יש להן חשיבות מיוחדת בהפרעות אישיות.
פסיכותרפיה פסיכודינמית מסייעת למטופל להיות מודע יותר למנגנוני ההגנה בהם הוא משתמש וכך להפחית שימוש במנגנונים פרימיטיביים ולאמץ מנגנונים יעילים ובשלים יותר בעתיד. פרויד הבריק עם המטרה הטיפולית של הפסיכונאליזה: ״היכן שהיה איד, שם יהיה אגו״. עם מנגנוני הגנה מפותחים ובשלים נזכה באגו קוהסיבי, מאורגן ובריא.
במאמר הזה נבחין בין מנגונני ההגנה של האגו לשתי קטגוריות מרכזיות:
-
מנגנוני הגנה ראשוניים ("פרימיטיביים").
-
מנגנוני הגנה משניים ("בוגרים", או ״בשלים״).
מנגנוני הגנה פרימיטיביים
הכחשה
הכחשה (Denial) היא סירוב לקבל את המציאות, תוך התעלמות לא מודעת מאירועים, מחשבות או רגשות כואבים.
הכחשה נחשבת לאחד המנגנונים הראשוניים ביותר היות והוא מאפיין את השלב ההתפתחותי המוקדם בילדות.
אנשים רבים משתמשים בהכחשה בחיי היומיום שלהם בכדי להימנע מהתמודדות עם רגשות כואבים או מהיבטים שונים בחייהם ובאישיותם, בהם הם ממאנים להודות או להכיר בהם.
לדוגמא, אלכוהוליסט מתפקד ייטה להכחיש את בעיית השתייה שלו ויצביע כהוכחה לכך על יכולתו לפעול ביעילות בעבודה, בהורות ובמערכות יחסים.
הכחשה (Denial) שונה מהתכחשות (Disavowal).
במנגנון השני קיימת מודעות רבה יותר.
הפנמה
הפנמה (introjection) היא תהליך שבו מה שמתרחש בחוץ מפורש באופן שגוי כבעל מקור פנימי. בצורתו החיובית מנגנון זה אחראי לתחושת ההזדהות עם אחרים משמעותיים.
ניתן לראות מנגנון חשוב זה כחלק מההתפתחות של התינוק:
הוא סופג לתוכו התנהגויות, רגשות, מחשבות של אחרים משמעותיים עוד לפני שיש ביכולתו לשקול באופן מודע האם "לבלוע" חלקים מתוכם או לא.
השלכה
השלכה (Projection) משמעותה ייחוס מחשבות, רגשות ודחפים בלתי רצוניים ובלתי מקובלים לאדם אחר אשר אינו חווה את אותם מחשבות, רגשות ודחפים.
למשל, אדם עשוי לכעוס על בת זוגו על כך שאינה מקשיבה לו, כשלמעשה הוא זה שאינו מקשיב.
השלכה היא לרוב תוצר של היעדר תובנה או הכרה של הפרט במניעים וברגשות שלו.
תפסנו את ולדימיר פוטין,
השריף ממוסקבה,
מסביר מהי השלכה.
קצר וממוקד, כמו שהוא יודע,
בפחות מ-10 שניות :-) :
הזדהות
הזדהות נחשבת למנגנון שמתקדם וממשיך את מנגנון ההפנמה (introjections) הארכאי.
בעוד הפנמה מתארת בליעה טוטלית ולא מודעת לחלוטין של האובייקט כיישות שלמה, הזדהות היא תהליך שחלקו מודע, כאשר ההפנמה מתבצעת על חלקים סלקטיביים מתוך האחר ומובחנים על ידי בחירה של הסובייקט.
באופן דומה לתהליך בו דפוסים ארכאיים של השלכה הופכים במשך החיים לדרכים יותר ויותר מובחנות של יכולת לאמפתיה, כך דפוסים ארכאיים של הזדהות הופכים לאורך החיים ליותר ויותר מדויקים ומובחנים.
האדם מעשיר דרכם את עצמו דרך יחסים אינטימיים וקרובים עם אחרים משמעותיים.
פרויד הפריד בין הזדהות שאינה הגנתית ותומכת בצמיחה נפשית לבין הזדהות כמנגנון הגנה בו הילד מפנים לתוכו חלקים באובייקט בניסיון להתגונן מפני חרדה שהוא מעורר.
למשל בהזדהות עם התוקפן קיימת הנחה שאם חלקים מהאובייקט יופנמו, חלקים מהם הוא חרד, יהפוך מקור הכח לפנימי ומחזק במקום חיצוני ומאיים.
הדוגמא השכיחה ביותר של פרויד להזדהות עם התוקפן מתבטאת בפתרון תסביך אדיפוס - הילד שחומד את אמו אך ירא את כוחו של אביו (שאינו אלא השלכה של כעסו שלו על האב) מזדהה עם יכולתו של האב, כוחו, גבריותו ומתיימר להיות כמו האב כדי שביום מן הימים יוכל לזכות באהבת אשה בעלת מאפיינים דומים לאמו.
השימוש בהזדהות רווח בעיקר ברגעי מצוקה, לחץ וחולשת האגו.
למשל, מתבגרים המתמודדים עם דרישות מורכבות הן מצד החברה והן בהקשר למה שקורה בתוכם, מחפשים דמויות של גיבורים להזדהות עמן כפיצוי על תחושת האימפוטנציה שלהם.
היכולת להזדהות עם אחרים היא הכלי העיקרי דרכו משיגה פסיכותרפיה מכל סוג הישג כל שהוא.
המטופל מזדהה עם דמות המטפל וסופג ממנו לתוכו חלקים מתקנים ביחס לאלו עמם בחר להזדהות בעבר.
זו הסיבה גם שפרויד הנחה עוד מראשית ימי הפסיכואנליזה את המטפלים שלא לחטוא בחטא הנרקיסיזם הגרנדיוזי, לא לעוץ עצה ולא לחשוף את אישיותם למטופל כי אם רעיונות כלליים יותר כחמלה לאחר, סקרנות אליו, סובלנות לשונות ורגש אחריות כממדים שרצוי שהמטופל יזדהה עמם וישיג תיקון. מבטאת רגשות לא מודעים הנחווים כהרסניים ומעוררי פחד.
הזדהות השלכתית
הזדהות השלכתית (Projective Identification) ממוקמת בקצה הפרימיטיבי של מנגנוני ההגנה, כיוון שהיא מבטלת את הגבול בין העצמי והאחר.
בניגוד להשלכה, בה הדברים מתרחשים ברגע נתון, בהזדהות השלכתית המשליך משוכנע כי מושא ההשלכה מביא עמו מראש את התכונות המושלכות.
הזדהות השלכתית משלבת השלכה והזדהות – האדם משליך כלפי האחר חלקי עצמי ואחר מופנמים, שאינם עוברים אינטגרציה תקינה באגו.
האדם המשליך משוכנע כי אותם חלקים מושלכים מופנמים אצל האחר כחלק מאישיותו ואילו האחר מרגיש ׳מופעל׳ להתנהג בהתאם לחומר המושלך.
פיצול
מנגנון הפיצול עומד בבסיס הגנות נוספות, כמו אידיאליזציה ודה-וואלואציה.
הפיצול בא לידי ביטוי בראייה דיכוטומית ומובחנת של העצמי ושל האחר, בשונה מחוויה מורכבת ולכידה, המשלבת תכונות מגוונות באופן אינטגרטיבי.
על-פי קליין, פיצול הוא אחת ההגנות המוקדמות ביותר של האגו הלא-בשל מפני חרדה.
תחילתו בראשית חייו של התינוק, כאשר התינוק עדיין לא יכול לתפוס את האם (האובייקט) כדמות שלמה, ולכן מתייחס רק לחלקים ממנה.
קליין גרסה כי החרדה מתעוררת כתוצאה מפעילות יצר המוות באדם, ובשל קישורה בפנטזיה של התינוק לאובייקט, היא נחווית כפחד מפני רדיפה.
חוויות העונג המוקדמות של התינוק מקושרות אצלו ל"אובייקט טוב" שהוא מקור העונג, לעומת חוויות של מצוקה הקשורות אצלו ל"אובייקט רע" (קליין וביון, 2001).
התפקיד הראשוני של מנגנון הפיצול הוא הפרדת האובייקטים הקשורים בחוויה טובה מאלו הקשורים בחוויה רעה,
כדי להגן על האובייקטים הטובים ולשמרם, כיוון שבהם תלויה הישרדות העצמי.
לפי קליין, בשל קיומם התמידי של תהליכי הפנמה והשלכה בין האני לאובייקט, הפיצול שמתרחש לגבי האובייקט מתרחש בהכרח גם בתוך האני.
מדוע אנשים עם בורדרליין נוטים לפצל?
פיצול הינו מנגנון הגנה שנפוץ במיוחד בהפרעת אישיות גבולית, בו אדם אינו מסוגל לאחד איכויות חיוביות יחד עם איכויות שליליות באותו הזמן כלפי אותו אדם.
על כן, נוצרת הבחנה חדה בין 'אנשים רעים', למול 'אנשים טובים'. דבר דומה מתרחש גם כלפי פנים, והאדם תופס את עצמו באופן קוטבי שכזה.
מלאני קליין, שלראשונה הצביעה על מנגנון זה, טענה כי שורש מנגנון ההגנה הזה מצביע על החרדה שמא הרע ישמיד את הטוב. לכן, כדי לשמור על הטוב (שבאדם או שבאחרים), על האדם להשתמש בפיצול שמרחיק את הטוב מן הרע.
רגרסיה
גם כאשר ילד שכבר השיג שלבי התפתחות מסוימים, מתעוררת רגרסיה / נסיגה לשלבים מוקדמים יותר.
ככל מנגנון הגנה, גם רגרסיה נועדה להגן מפני חרדה או עומס יתר על האגו לנוכח דרישות השלב המתקדם.
כך למשל במצב עייפות, כאשר האנרגיה המנטלית יורדת, סביר שהילד וגם האדם הבוגר ייסוג להתנהגויות ילדיות יותר.
אצל ילדים בשלב ה-Rapprochement, נבדקת האפשרות ליהנות מתהליך הספרציה מאמם אך שבים להיאחז בה כאשר הם חשים רעבים, עייפים או חולים.
בטיפול פסיכולוגי ניתן לראות רגרסיה כאשר במקביל להישגים חדשים המטופל נאחז בידוע ובמוכר.
עם זאת חשוב מבחינת העברת הנגד לזכור שהרגרסיה (בתנאי שמדובר בתהליך לא מודע) היא חלק הכרחי מההתפתחות וגם אם יש צעד אחורה הכיוון הכללי הוא קדימה.
אחת התוצאות של שימוש יתר במנגנון הרגרסיה הוא הפרעת הסומטיזציה וההיפוכונדריה.
הפרעה זו מתרחשת נוכח קושי של האדם להתמודד עם אספקטים מעוררי לחץ, חרדה וזעם בחיים. כדי לברוח מכישלון, ההתמודדות האדם נסוג למצב של מחלה, למצב שבו הוא מטופל כילד בידי אחרים. זהו חולי שמתבטא גופנית אך ללא הסבר פיזיולוגי וקשור למתח רגשי.
אקטינג אאוט / ביטוי בפעולה
אקטינג אאוט (Acting Out) היא הנטייה להתנהג את מה שלא ניתן לומר במילים.
האפשרות האחרת מלבד דרך הגוף לתת ביטוי למצבים רגשיים היא דרך ההתנהגות.
זהו מנגנון פרימטיבי מכיוון שגם הוא, כמו סומטיזציה, שייך לתקופה הפרה-ורבלי (קדם-מילולית).
במקור, הכוונה להתנהגות של מטופלים רגשות הקשורים לטיפול, מחוץ לטיפול.
כתוצאה מחרדה שרגשות אלו עוררו וקושי עקב כך לתת להם ביטוי בהתנהגות או במילים בנוכחות המטפל.
מאוחר יותר קיבל המונח הרחבה להתנהגות קשת רחבה של רגשות, ללא קשר לטיפול, אשר באופן לא מודע נחוו כטראומטיים ומעוררים חרדה רבה.
Enactment הוא "ייצוג באמצעות התנהגות חוויות שלאדם החווה אותם אין מילים לתארם והן אינן ניתנות לתיאור מילולי".
מה שהופך התנהגות מסוימת ל-acting out או אנאקטמנט היא לא אם היא טובה או רעה, אלא טיבם של הרגשות שמוצאים את ביטויים דרכה – האם הם מנותקים מהחוויה, לא מודעים.
הגוון השלילי המיוחס למושג זה מחמיץ במידה מסוימת את האספקט החיובי שלו – אמצעי ללמוד בטיפול ולהיות במגע עם אזורים לא מודעים של המטופל ולעזור להם לקבל התמרה במילים דרך המיכל החושב של המטפל.
הפרט נוקט בהתנהגות קיצונית על מנת להביע מחשבות או רגשות, שלפי אמונתו אינם יכולים לבוא לידי ביטוי בצורה אחרת. במקום לומר "אני כועס עליך", הפרט עשוי לזרוק ספר על אותו אדם או להכות בקיר, דבר המוביל לשחרור לחץ, להקלה ולתחושת רגיעה.
התקפי זעם של ילד הם צורה של acting out במקרים שבהם הוא לא מקבל את מבוקשו מההורה.
פגיעה עצמית עשויה גם להיות ביטוי התנהגותי שלילי כאשר הפרט לא מסוגל להתמודד עם הכאב הרגשי ולכן הוא מבטא אותו באופן פיזי.
אומניפוטנטיות
הגנה אומניפוטנטית היא מנגנון הגנה פרימיטיבי, שמתבטא בצורך להשיג שליטה בהתרחשות בסביבה מתוך מקום של תיקון גרנדיוזי לתחושה של חוסר ערך, קטנות ונחיתות.
דיסוציאציה
דיסוציאציה (Dissociation) היא מצב שבו האדם מאבד תחושת זמן ו/או ניתוק מהעצמי.
לרוב, אנשים עם היסטוריה של התעללות בילדות וארועים טראומטיים (כמו אונס, פגיעה מינית, שבי, עינויים) סובלים מהפרעות דיסוציאטיביות שונות.
במקרים קיצוניים, דיסוציאציה עלולה להוביל אפילו לריבוי אישיות.
לאנשים המשתמשים במנגנון זה, יש לעיתים קרובות תפיסה עצמית מנותקת אשר שמשקפת את המציאות. במילים אחרות, הם מתנתקים מהעולם האמיתי לפרק זמן מסוים ועוברים לעולם אחר שאינו מכיל זיכרונות, מחשבות מטרידות או רגשות בלתי נסבלים.
לדיסוציאציה ניתן להתחיחס גם כתחושת ניתוק מהרגע הנוכחי. היא אינה נחשבת לאבחנה ספציפית או ואינה מסווגת קלינית כקבוצה אחידה של תסמינים, אך היא מקושרת לחרדה.
למעשה, ההנחה הפסיכולוגית הדינמית היא כי דיסוציאציה היא דרך לא-מודעת להתמודדות ובעיקר להימנעות ממצב טראומטי או מחשבות שליליות.
דיסוציאציה שקשורה לחרדה עלולה להתרחש במהלך אירוע מלחיץ או במהלך/אחרי תקופה. אינטנסיבית של דאגה עזה.
כאשר אדם חווה דיסוציאציה הוא למעשה מתנתק מהסביבה או מעצמו, זאת מתוך נסיון לנהל חוויות רגשיות קשות, כמו זכרונות טראומטיים, בדרך שמפחיתה (באופן זמני) תחושות של בושה, חרדה או פחד. יש לשים לב כי אמנם להתמודדות בדרך זו, הלוא משמעה היא הימנעות, שיש לה אפקט חיובי יעיל לטווח הקצר, אך היא כרוכה בהשלכות שליליות לטווח הארוך.
הדיסוציאטיבי מרוויח מקהות והשטחה רגשיים כדי לסבול פחות מרגשות קשים, אולם המנגנון אינו מבחין בין נתק מחרדה לבין נתק מאהבה, תשוקה וסיפוק.
היפוך תגובה
תגובת היפוך (Reaction Formation) מתבטאת בהדחקת מחשבות, רגשות ודחפים מסוכנים ובלתי רצוניים, תוך נקיטה בהתנהגות הפוכה להם.
לדוגמא, עובדת שכועסת על הבוס שלה ומעוניינת להתפטר עשויה להתנהג בצורה נדיבה כלפיו תוך הבעת רצון להישאר במקום העבודה.
קרי, היא אינה מסוגלת להביע רגשות שליליים של כעס או חוסר שביעות רצון מעבודתה ולכן היא מתנהגת בצורה הפוכה לרגשות הללו.
היפוך
היפוך תפקידים (Reversal) היא הגנה שמתבטאת ביצירת סצנריו חדש, בו הסובייקט הופך לאובייקט ולהיפך.
למשל, אדם שזקוק להיות במקום תלותי, הנזקק למטפל, אינו יכול לשאת את החרדה שמקום כזה מעורר (למשל כתוצאה מהורות מזניחה, לא פנויה, דיכאונית, אלכוהוליסטית), ולכן הופך את הסיטואציה שבה הוא הופך להיות האובייקט המטפל ודרך הזדהות עם המטופל הוא מגיע לסיפוקו.
ניתן לראות מנגנון זה במצב ההתפתחותי הנורמלי שלו דרך משחק של ילדים עם בובות ועם חיילי משחק.
הם הופכים מצב שבו הם הדמות הפסיבית מול ההורה למצב שבו הם אקטיביים מול הבובות. יוזמים לעומת מקבלים. ניתן לראות מצפייה במשחק שלהם את המקום אליו הם כמהים דרך התפקיד שמשחקות הבובות ואת הדרך שבה היו רוצים שיהיו מולם דרך תפקיד "הבמאי".
מגננוני הגנה נוספים:
רציונליזציה, הגנות נרקיסיסטיות, Undoing בידוד.
מנגנוני הגנה בשלים
אלו הם מנגנוני ההגנה היעילים והחיוביים ביותר, אך הם דורשים מאמץ ותרגול בכדי שניתן יהיה ליישם אותם בחיי היומיום.
אנשים המשתמשים במנגנונים אלה נוטים להיות שלמים ושלווים יותר עם עצמם ועם הסביבה:
סובלימציה
פרויד ראה בעידון (סובלימציה) את ההגנה הטובה ביותר, כיוון שהיא משקפת התמודדות יעילה עם דחפים ומשאלות:
במקום לנתב את האנרגיה שלהם למנגנונים יעילים פחות, כגון המרתם למשהו אחר (כמו בהיפוך תגובה) או לכח אחר (כמו בשימוש ברציונליזציה, אינטלקטואלזיציה ועוד) האדם משמר את האנרגיה הנפשית לעצמו, מוצא לה פורקן שאינו מעוות את המציאות או את את צרכיו שלו,
הוא מקובל חברתית ומביא להתפתחות וגדילה.
זוהי דרך יצירתית בה ניתן ביטוי לדחפים פנימיים בעייתיים, מה שמאפשר מגע עם היבטים ילדותיים, גם בבגרות, דרך אמצעים יצירתיים.
פיצוי
פיצוי (Compensation) הינו תהליך פסיכולוגי של איזון חולשות באמצעות הדגשת חוזקות בתחומים אחרים.
על ידי הדגשה והתמקדות בחוזקות, הפרט למעשה מכיר בכך שהוא אינו יכול להיות מוצלח בכל התחומים בחייו.
למשל, כאשר אדם אומר "אני אולי לא יודע כיצד לבשל, אבל אני שוטף כלים מעולה", הוא מנסה לפצות על היעדר מיומנויות בישול על ידי הדגשת כישורי הניקיון שלו.
כאשר נעשה שימוש יעיל במנגנון זה (ולא כפיצוי-יתר), הוא עשוי לחזק את הדימוי העצמי וההערכה העצמית של הפרט.
פניה נגד העצמי
הפניית רגשות שליליים מהאובייקט החיצוני אל העצמי ((Turning Against the Self) היא הגנה שנוסחה על ידי אנה פרויד.
ניתן לראותה אצל ילדים שחווים הורות לא יציבה, בגלל דיכאון, התמכרויות, ריכוז בעצמי ועוד.
במצב של קושי להפנות אצבע מאשימה כלפי הגורם בו הילד תלוי, הוא נוטה להאשים את עצמו.
עם זאת, המחיר של פגיעה בערך העצמי על ידי תחושות אשם גרוע פחות מהאימה שמעוררת חווית הנטישה.
בד"כ מדובר במחשבה ש״אילו הייתי פחות גרועה אזי ההורים היו מרגישים פחות צורך לנטוש״.
המצב משתחזר גם בבגרות, באישיות דיכאונית או בנטייה למזוכיזם.
התקה
התקה כרוכה בהוצאת התסכולים, הרגשות והדחפים שלנו על אנשים או חפצים פחות מאיימים.
תוקפנות שעברה התקה היא דוגמה נפוצה למנגנון הגנה זה:
במקום שעובד יבטא כעס כלפי הבוס שלו, בדרכים שעלולות להיות כרוכות בהשלכות שליליות, הוא מתיק את הכעס ומוציא אותו כלפי אדם או חפץ שאינם מהווים איום (כגון בן/בת זוג, ילדים או חיות מחמד).
הפניה של דחף, רגש, מחשבה, התנהגות מהאובייקט המקורי אליו הם מכוונים לאחר מכיוון שהפנייה למקור מעוררת מסיבות שונות חרדה.
למשל, משולש הבגידה הקלאסי – בעל בוגד באישתו (או להיפך) והאישה הנבגדת מאשימה את האישה עמה הבעל בגד. הכעס על הבעל מותק לאישה האחרת מתוך חרדה שכעס ישיר על הבעל יביא להחלשה נוספת של הקשר הזוגי שגם ככה נחשף בחולשתו במעשה הבגידה
התקה אינה חייבת להיות לאדם אחר, היא יכולה להיות לחפץ או אפילו לחלק מהאדם.
למשל, פטישיזם היא התקה של דחף התשוקה מאיבריו הגניטאליים של האדם לחפץ או לחלק אחר אנושי כמו כפות רגליים. ההתקה מתבצעת מכיוון שהפניית התשוקה לאובייקט המקורי נתפסת משום מה כמעוררת חרדה.
הפן הפחות יעיל של מנגנון ההתקה נמצא בבסיס הפרעת פוביה – מדובר בהפניה של רגש החרדה לאובייקט ספציפי.
במקרה זה יסבול האדם מפוביה ספציפית, כמו פוביה מעכבישים, פוביה מדם ועוד.
בעצם האובייקט המודע ממנו חרד האדם אינו אלא התקה של האובייקט המקורי. למשל, הספרות הפסיכואנליטית רואה את החרדה מהעכביש כחרדה מ"חוטים אמהים חונקים", אמהות חודרנית.
את החלק החיובי של השימוש בהתקה ניתן לראות במספר דוגמאות –
העברה בטיפול כוללת התקה של רגשות שפיתח המטופל כלפי דמויות חשובות ראשוניות בעברו (כמו גם השלכה של חלקים של המטופל על המטפל).
הפתרון המוסרי של תסביך אדיפוס מערב יכולת של התקה – התקת דחפים של תשוקה כלפי ההורה מן המין השני אל עבר בן זוג פוטנציאלי.
בטיפול קבוצתי, כאשר המנחה מעורר כעס, אבל מפחיד לכעוס עליו, המשתתפים יעדיפו להתיק את הכעס על פי משתתף שיהפוך לשעיר לעזאזל.
חשוב לזכור כי מנגנוני הגנה הם לרוב התנהגויות נלמדות, שרכשנו בתקופת הילדות.
הכל, כידוע, מתחיל מהבית.
בנוסף, לכל אחד ממנגנוני ההגנה יש מופעים נורמטיביים, כלומר כולנו מתגוננים ויש לזה היבטים מסתגלים ובריאים. כבוגרים נתונה בפנינו הרשות לבחור ולסגל התנהגויות חדשות ומנגנוני הגנה חדשים ומפותחים יותר, שעשויים להיות רווחיים ויעילים יותר בחיינו.
פסיכותרפיסטים מסייעים לעבוד על כך, אך גם עצם המודעות של האדם לשימוש במנגנוני הגנה תסייע לו לזהות התנהגויות שברצונו לשנות.
מנגנוני הגנה נוספים
הדחקה
הדחקה (Repression) נראית בפועל כשכחה של זיכרונות, שמות ואירועים שיש בנוכחותם המודעת איום על האגו.
פרויד ראה בהדחקה מכשיר להתמודד עם איום על האני – על ידי "התעלמות" מחוויות, מהרגש המקושר אליהן, ממשאלות, צרכים מונע האדם מהם לחדור למודעות.
ההתעלמות יכולה להיות מהתנסויות חיצוניות – כגון אירועים טראומטיים למיניהם או מהתנסויות פנימיות כגון משאלות לא מוסריות, דחפים, צרכים המאיימים על האגו.
הדחקה ודיסוציאציה
פרויד ראה בהדחקה כלי להתמודד עם איומים הן מחוץ והן מבפנים. כיום נהוג לראות הדחקה יותר כמכוונת להתמודדות עם משאלות, פנטזיות, דחפים פנימיים ואילו מנגנון הדיסוציאציה (שהדחקה היא בעצם תת סוג שלו) פועל במקרים של טראומה. במילים אחרות, הדחקה היא מנגנון הגנה שנועד להפחית חרדה כתוצאה מקונפליקטים תוך--נפשיים ואילו דיסוציאציה פותרת חרדה כתוצאה ממפגש מכאיב עם המציאות על ידי התנתקות כללית ממנה).
היננץ קוהוט, מייסד פסיכולוגיית העצמי, הרחיב על יחסי הגומלין בין הדחקה לאסוציאציה, באמצעות חלוקה סכמטיתל שני סוגים של פיצול:
-
פיצול אופקי - בהמשך למודל הטופוגרפי של פרויד, בחלקו העליון של הפיצול קיים ״המודע״ והחלק התחתון ״הלא מודע״.
-
פיצול אנכי - במצב דיסוציאטיבי, בשני עברי הפיצול מצויים ״מצבי עצמי״ שאינם מצויים באינטראקציה זה עם זה. למשל, מצב עצמי טראומטי ומבויש, שכדי להישמר מהרגשות שהוא מעורר, הנפש יוצרת פיצול שמונע אינטגרציה של הטראומה עם חלקי עצמי אחרים.
הדחקה ביא במקור מנגנון אדפטיבי המתפתח לאחר שהילד השיג אבני דרך של קביעות אובייקט (המכיל יחדיו גם טוב וגם רע) והמשכיות של זהות העצמי (אינטגרציה בין טוב לרע).
במידה ולא הושגו אבני הדרך ההתפתחותיות של קביעות אובייקט והמשכיות העצמי, הילד ולאחר מכן האדם הבוגר מתמודדים עם איומים אלו מבחוץ ומבפנים באמצעות מנגנונים פחות מפותחים כגון פיצול, הכחשה והשלכה.
למשל, הדחקה משרתת את הילד בהתמודדות עם משאלות אסורות בשלב האדיפלי, אולם היא מלווה אותנו לאורך כל החיים.
למעשה, פרויד ראה בכל ההגנות רכיב בסיסי של הדחקה.
קומפרטמנטליזציה
מנגנון הגנה זה מאפשר לשני מצבים סותרים להתקיים בכפיפה אחת, מבלי לעורר קונפליקט, במובן של אשמה או חרדה.
בעוד שבמנגנון הבידוד קיים פער בין ידע לרגש, במנגנון זה יש פער בין שתי ידיעות שאינן תואמות.
האדם מחזיק סימולטנית שני רעיונות, עמדות או התנהגויות שהסתירה ביניהם מהותית, מבלי להבחין או לחוש בסתירה.
דוגמה יומיומית לכך הנה כשבתור אנשי מקצוע אנו מהדרים את הרעיון של תקשורת פתוחה, ומצד שני לא מדברים עם מישהו בגלל רגש שהיינו מייעצים לאדם שנעזר בנו לדבר עליו; אנחנו יכולים להשתתף בהפגנה שמוחה על אפליה נגד מיעוטים אבל צוחקים מבדיחות גזעניות.
ברמה יותר פתולוגית, יש אנשים שדוברים בעד הומניטריות, בעוד שבבית הם אלימים כלפי בנות הזוג שלהם.
כאשר אדם מרגיש אשמה על מעשה, לא מדובר בקומפרטמנטליזציה.. השימוש בהגנה ז מופיע כאשר האדם מודע לשני המצבים, אך אינו ער לסתירה הברורה בינהם.
סקסואליזציה (Sexualization) / אינסטינקטואליזציה (Instinctualization)
הפגנת מיניות מופרזת יכולה להיות ביטוי של אקטינג אאוט, החצנה בפעולה, אך לעתים היא מופיעה כתוצר של מנגנון הגנה נפרד, שנקרא סקסואליזציה.
אחת מהנחות היסוד של התיאוריה הפסיכואנליטית היא כי אנרגיית החיים והמיניות, הליבידו, מניעה כל התנהגות אנושית שהיא (בהמשך הוסיף פרויד את דחף התוקפנות), ומכאן שהתנהגות מינית מהווה ביטוי ישיר - לא עקיף ולא הגנתי – של דחפיות.
יחד עם זאת, יש גם אפשרות שהתנהגויות ופנטזיות מיניות יקבלו חיים משלהןבאופן הגנתי.
אנשים עשויים להפוך כל התנסות מאיימת ומציפה, אינטימיות וקירבה רגשית למשל, להתנסות בעלת אופי מיני.
עוררות מינית היא דרך חד-משמעית להרגיש בחיים, ובאופן טרגי יש היגיון פנימי בהפיכת אירוע מאיים ומערער (כמו נטישה, טראומה או התעללות) לאירוע שמחזק ומתקף את החיים. ֿ
מהי הגנה פנטזמטית?
כאשר החיים נראים משעממים או מלחיצים, אנשים בדרך כלל מפנטזים על דרך מילוט מהמציאות, כסוג של אסקיפיזם.
למשל, הם עשויים לפנטז על זכייה בלוטו או על שינויים חיוביים בחייהם.
פנטזיות עוזרות לנו לחקור אלטרנטיבות לסיטואציות הגורמות לנו לאומללות.
יחד עם זאת, ציפיות בלתי ריאליות עשויות לגרום לאיבוד קשר עם המציאות ולנקיטת פעולות ממשיות להגשמתן.
מהו פסימיזם הגנתי?
תהליך הגנתי בו אנשים מהרהרים בצורה נרחבת על ההתרחשות הנוראית ביותר שיכולה לקרות.
זוהי חשיבה שמתמקדת במה שיכול להשתבש עוד לפני שהתרחשה תוצאה וחשיבה על דרכים בהן ניתן למנוע את ההתרחשויות השליליות הללו.
אחת התגובות הקדומות והראשוניות של האדם למצבי לחץ הן דרך הגוף – להלחם, לברוח או לקפוא במקום.
הסמקה היא תגובה אוטומטית של הגוף לבושה, פעילות יתר של מערכות פנימיות היא תגובה אוטומטית של הגוף לטראומה.
חלק מתהליך ההתבגרות וההתפתחות הפסיכולוגית של האדם כולל לדעת לשים מילים למצבים הרגשיים באופן, תחילה בתיווך ההורה ולאחר מכן באופן עצמאי. כשתהליך זה נכשל, הגוף הוא הדרך היחידה דרכה האדם מצליח לתת ביטוי למצבים רגשיים.
נטייה לשימוש יתר במנגנון הסומטיזציה נצפתה אצל ילדים שחוו דפוס התקשרות לא בטוח, טראומה בילדות או פגיעה מסיבות שונות בהתפתחות חווית עצמי קוהסיבית
מעקף רוחני (Spiritual Bypassing)
מנגנון הגנה חדש יחסית, שמתייחס להתעלמות מבעיות נפשיות בסיסיות באמצעות הסברים רוחניים, תופעה שרלוונטית בעיקר לעידן החדש.
מקורות:
אורית כהן ודנה פרידמן, באתר הספרייה הווירטואלית של מט״ח: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13482
Grohol, J. (2016). 15 Common Defense Mechanisms. Psych Central
from https://psychcentral.com/lib/15-common-defense-mechanisms
A look at common defense mechanisms we employ to protect the ego. https://www.psychologistworld.com/freud/defence-mechanisms-list