האם התמכרות היא עניין אישיותי?

נוח לחשוב על פרסונה ג׳אנקית אבל זה יותר מורכב כנראה:

תפיסת ההתמכרות כחלק אינהרנטי מהאישיות עלולה להוביל אנשים להאשים את עצמם בכך או להאמין שמדובר בחלק אינהרנטי ממי שהם.

גם החברה, כמובן, מצליפה ב״בעלי האישיות הבעייתית״ בדרכיה המקוריות. 

בעייתי, אבל עדיין, נראה שישנן תכונות שקשורות בהתמכרות יותר מאחרות. 

לפני כן חשוב לזכור: 

כל מי שסובל מהתמכרות או חושש שהוא מכור יכול לדבר עם מטפל מומחה בהתמכרויות.

איש מקצוע מוסמך יוכל להעריך מתמודד עם התמכרות, ולכן חשוב לחפש יעוץ, עם תמיכה פרטנית וקבוצתית, ולזכור כי החלמה מהתמכרות היא אפשרית.

הקונספט של אישיויות מתמכרות מגיע מהרעיון שיש אנשים שמפתחים התמכרויות בגלל היבטי אופי כאלה ואחרים. 

בראיית עולם כזו אנשים עם אישיות מתמכרת הם מטבעם בעלי סבירות גבוהה יותר להתמכר משאר האוכלוסייה.

למשל, מחקר מ-2018 מצא שאימפולסיביות היא תכונה נפוצה בקרב מתבגרים (בנים) עם התמכרויות (Thomsen et al, 2018).

זה לא אומר שיש להם אישיות מתמכרת, אבל תומך ברעיון שתכונות מסוימות מגבירות את הסיכון להתנסות בשימוש בחומר ממכר. 

ישנן עדויות לכך שבעלי סגנון התקשרות לא בטוחה מצויים בסיכון גבוה יותר להתמכרויות לחומרים כמו גם להתמכרויות התנהגותיות (כמו הימורים, התמכרות למין והתמכרות לטכנולוגיה). 

יש הטוענים כי ההתמודדות של אנשים עם התקשרות לא בטוחה מול אתגרים ביצירה ובשימור מערכות יחסים, מביאה אותם להשתמש בחומרים כסוג של טיפול תרופתי עצמי שנועד להקל על כאב, להתמודד עם סטרס, לווסת רגשות או לשמש תחליף למערכת יחסים קרובה. 

אישיות התמכרותית - מיתוס מול מציאות

הקונספט של אישיות מתמכרת שנוי במחלוקת. 

רוב המומחים להתמכרויות לא מקבלים אותו ורבים טוענים שקיומו מזיק.

גריפית'ס (2017), למשל, טוען שהרעיון של אישיות ממכרת אינו נתמך בראיות אמפיריות ולכן אפשר להתייחס אליו כמיתוס ולא כעובדה מדעית.

יש משתנים אישיותיים שיכולים להשפיע על הסיכון לפתח התנהגויות ממכרות,,ובהן נוירוטיות ומצפוניות, חיפוש אחר ריגושים, נון-קונפורמיזם וסובלנות כלפי התנהגות הסוטה מוסכמות חברתיות. יחד עם זאת, לא קיים פרופיל אישיות ספציפי שמנבא התמכרות באופן עקבי. 

עוד טיעון ספקני לגבי קיומה של אישיות ממכרת הוא שתיאור דפוס אישיותי של מכורים מתבסס רק על תצפיות. מה שרואים בהן זה שיש אנשים מסוימים שמפגינים התנהגויות דומות בהתמכרויות שונות, או שהם מחליפים התמכרות אחת באחרת. התצפיות הללו מעידות אולי על דפוסי התמכרות שחוזרים על עצמם אבל היא לא ממשיגה דפוס אישיות פסיכולוגי. אפשר למשל להסביר את הדפוסים ההתמכרותיים כביטוי של גורמים פסיכולוגיים או סביבתיים רחבים יותר. 

עוד ביקורת היא היעדר הגדרה אופרציונלית ברורה. נכון להיום אין בספרות המחקרית הגדרה אחידה, מה שמוסיף קושי על הבנת המושג. המבנה התיאורטי העמום של "אישיות התמכרותית" משמש לעתים קרובות כדי לתאר בצורה מעורפלת את האישיות של אדם אחרי שפיתח התמכרות, במקום לזהות תכונות שיוצרות אצלו מלכתחילה נטייה מוגברת להתמכר.

בקיצור, המבקרים טוענים שתכונות אישיות יכולות למלא תפקיד חשוב בהבנת התמכרות, אבל התפיסה לגבי קיומה של אישיות מתמכרת ייחודית שיכולה לחזות סיכון מוגבר להתמכרות אינה מבוססת.

נראה שהכי נכון להבין את מקורות ההתמכרות דרך נקודת ראות ביו-פסיכו-סוציאלית, כזו שלוקחת בחשבון מגוון גורמים אינדיבידואליים וסביבתיים.

מבט רחב כזה עדיף על הניסיון להרכיב פסיפס אישיותי חמקמק שמתאמץ להסביר מועדות להתנהגויות ממכרות דרך ״פגמי אופי״.

רוב המומחים תופסים התמכרות כמחלה, לרבות ה-CDC האמריקאי (המרכזים לבקרת מחלת ומניעתן) ואין אבחנה קלינית פורמלית של ״אישיות מתמכרת״

למשל, המכון הלאומי האמריקאי על התמכרות לסמים (NIDA) מגדיר התמכרות כהפרעה כרונית חוזרת, כלומר היא יכולה ללכת ולחזור לסירוגין על פני תקופות ארוכות.

מהצד, הדבר עשוי להיראות כמו הדרדרות שמתרחשת בגלל אישיות של אדם, כשלמעשה זה פשוט חלק מהמחלה.

למרות שארגוני הבריאות אינם תומכים ברעיון האישיויות המתמכרות, יש כמה ראיות לכך שתכונות מסוימות עשויות להגביר את הסיכוי להתמכרות. נוסף לאותו מחקר שקשר בין אימפולסיביות להתמכרות, 

בפועל, זוהי מחלה מורכבת ורבת פנים הקשורה לגורמים רבים.

גורמי סיכון הקשורים בהתמכרות

אין גורם אחד שיכול לנבא אם אדם יפתח התמכרות, אבל יש שילוב של גורמים שמעלים את הסיכון לכך, בהם: 

אפיגנטיקה

 חקר ההשפעה הסביבתית על גנים. מדענים מעריכים שאפיגנטיקה עשויה לקבוע 40-60% מהסיכון של אדם להתמכר. 

סביבה

חיים עם הורה/מטפל שמשתמש בסמים או בעל גישות חיוביות כלפי שימוש לרעה בחומרים הם גורם שנקשר לגישות והתנהגויות דומות בקרב בני נוער. באופן דומה, לחץ מקבוצת השווים יכול להשפיע על מתבגרים להתנסות בחומרים ממכרים. 

דיסלוקציה חברתית

הפסיכולוג ברוס אלכסנדר הציע לפני כ-40 שנה נקודת מבט מרעננת על טבעה הפסיכולוגי של ההתמכרות. 

הניסוי המפורסם שלו זכה לכינוי "פארק החולדות":

חולדות שהוחזקו לבדן בכלוב עם גישה לסמים התמכרו לחומרים ואף צרכו אותם עד שמתו. לעומת זאת, חולדות שהוחזקו בסביבה חברתית עשירה עם גישה זהה לסמים נמנעו לרוב משימוש ולא התמכרו. 

ניתן להסיק מכך שיצורים חברתיים (בין אם חולדות ובין אם בני אדם) נוטים לפתח תלות פחותה בחומרים ממכרים כאשר הם מרגישים חלק מסביבה עשירה ומספקת חברתית. ההתמכרות אינה תוצר בלעדי של ׳אישיות בעייתית׳, אלא תגובה למצוקה נפשית וחברתית עמוקה וגורם מרכזי להתמכרות הוא חוויה של דיסלוקציה - נתק וניכור של האדם מסביבתו הטבעית.

במצב של דיסלוקציה, המשיך אלכסנדר, ההתמכרות מהווה ניסיון נואש למצוא הקלה על כאב פנימי בלתי נסבל. ניתן לראות את ההתמכרות כמנגנון הסתגלות יצירתי, גם אם מאוד הרסני, שתכליתו לשכך את כאב הבדידות, חוסר המשמעות והניכור כלפי העצמי.

גישתו של אלכסנדר כלפי המכור היא בראש ובראשונה אמפתית. היא רואה בהתמכרות תופעה חברתית, שבני אדם - רובם ככולם - אחראים לה.

את המכורים היא כאנשים שלא מצאו אסטרטגיה יעילה יותר לחיבור, קשר ומגע הכרחיים.

על פי המודל הסוציולוגי של אלכסנדר, בתנאים של דיסלוקציה מובנית, הסיכון להתמכרויות יגבר אצל כולנו - שכן ההתמכרות מבטאת ניסיון לא יעיל לווסת מצוקה רגשית וקיומית כדי למצוא מזור לכאב. 

לפיכך, התמודדות יעילה עם התמכרות מחייבת, בראש ובראשונה, חמלה כלפי מכורים. לצדה נדרשת חשיבה ביקורתית נוקבת לגבי המציאות החברתית בה אנו חיים, ובפרט על פיתוח אופנים בהם ניתן לספק לכל אחד ואחת תנאים אלמנטריים לחיבור חברתי והשתייכות. 

שימוש מגיל צעיר

שימוש מוקדם בחומרים ממכרים יכול להשפיע על התפתחות המוח, מה שמעלה את הסבירות להתמכר לחומרים במהלך החיים. 

זאת ועוד, מחקר שפורסם לאחרונה מספק עדות לכך שההשפעות הסובייקטיביות של שימוש ראשון באלכוהול ובקנאביס עשויות להשתנות מאוד בין אנשים ועשויות להעיד על בעיות עתידיות של שימוש בסמים.

שימוש בתרופות מרשם

יש אנשים שמפתחים התמכרויות לחומרים לאחר שנטלו אותם מסיבה רפואית. למשל, רופא יכול לרשום משכך כאבים, שהינו חומר ממכר מאוד אפילו אחרי שימוש קצר ויכול לגרום לתלות גופנית בו. 

מתח וטראומה

טראומה פסיכולוגית היא פצע נפשי שיכול להתרחש כתוצאה מאירוע מלחיץ ביותר, לרבות הזנחה או התעללות בילדות, בריונות, תקיפה, פשע או השפלה.

כל אירוע מלחיץ או טראומטי עלול לגרום לאדם להתמכר בניסיון להתמודד עם הזיכרונות והתחושות הקשורים אליו.

מלבד כל אלה, חוסר שוויון משחק גם הוא תפקיד בהתמכרויות. חיים בקהילה עם רמות גבוהות של עוני הוא גורם סיכון להתמכרות, כתוצאה מחוסר גישה לחינוך, לעבודה ולטיפול רפואי.

גזענות ואפליה

במאמר נוקב טוענות פנטאה פרמנד ועמיתיה מ-NYU כי בבסיס תופעת ההתמכרות בקרב מיעוטים גזעיים בארה"ב ישנן 3 סיבות עיקריות: 

• הטיות גזעניות מוסדיות, עמוקות ומושרשות, שמעצבות את חיי כל האמריקאים.

• השפעת גורמי הלחץ הקשורים לגזענות על התפקוד הביו-פסיכו-חברתי של אנשים שאינם לבנים.

• הטיות מודעות ובלתי מודעות שמשפיעות על ההתנהגות כלפי אנשים לא לבנים, כולל בקרב אנשי מקצוע ברפואה ופסיכולוגיה. 

המאמר מדגיש את תפקידה של מערכת אכיפת החוק, אשר מאז שנות ה-70 הגדילה דרמטית את שיעורי המאסר עקב העלייה בתגובה פלילית לשימוש לרעה בסמים, מה שפגע באופן לא פרופורציונלי באוכלוסיות שחורות ולטיניות.

התמכרות יכולה לנבוע מדיכוי על רקע גזעי במגוון קבוצות מוחלשות, למשל, דחיית להט״בים ע״י משפחותיהם ואחרים מהווה אף היא גורם סיכון לשימוש בחומרים בקרב בני נוער. 

נטייה להתמכרות

ניתן לזהות אדם מכור לחומר או לפעילות מתמכרת בכמה סימנים:

• הוא נוהג בכפייתיות  כשהמטרה היא בריחה והקהיה רגשית.

• הוא ממקד הרבה מזמנו הפנוי ואף מזהותו בהתנהגות הממכרת.

• הוא מתחיל להסתיר,למדר ולפצל בין החיים הנורמטיביים לחייו כמכור.

• מרגיש צורך להגביר בקביעות את מינון החומר כדי להשיג את ההשפעה המקורית.

• החומר מקוטלג תודעתית כצורך השרדותי - לצד שינה, אוכל ושתייה. כאשר השימוש מזוהה כדחף קיומי (באופן מודע או לא), המכור מוכן לשאת מגוון השלכות שליליות ״כדי לשרוד״. אלה כוללים למשל חוסר אמינות במערכות יחסים, הזנחת אחרים (גם ילדים) ופיטורים.

• המשתמש עסוק בפעילות מסוכנת, כמו נהיגה בשכרות. 

• הוא חווה תסמיני גמילה כאשר הוא מחליט להפסיק (או נאלץ).  

מי שמודאג מכך שיש לו נטייה להתמכרות או שיפתח אותה בעתיד עשוי להרגיש כך בשל חרדה, היסטוריה משפחתית, מידע שקרא אונליין או שימוש קודם בחומרים.

אבל חשוב לזכור שהתמכרות היא לא גזירת גורל.

האינדיקטור היחיד לכך שאדם נוטה להתמכרות היא ההתנהגות שלו וההשפעה של הדבר על חייו. 

התמכרות מגיעה בצורות רבות -

אפשר להתמכר לחומרים כמו אלכוהול, ניקוטין, סמי שעשועים ותרופות מרשם, או להתנהגויות כמו הימורים, שופינג ומין.

ואולם, יש התנהגויות שאנשים ימצאו קושי להפסיק אותן אך הן אינן תוצאה של התמכרות. התנהגויות כאלה עשויות להיות כפייתיות. 

פרה-התמכרות 

אם אנחנו מתייחסים לאישיות מתמכרת, הרי שניתן לדון גם במצב של קדם-התמכרות (Preaddiction).

כמו כל הפרעה אחרת, ניתן לראות בהתמכרות ספקטרום שלם של הפרעות שימוש בחומרים (McLellan et al, 2022).

בנוסף, המעבר משימוש בחומר ממכר לפיתוח הפרעה Full blown הוא בדרך כלל איטי, משתנה ומתמשך. 

הבעיה היא שהתמכרות עונה להגדרות האיבחוניות של ה-DSM רק בחלוף שנים של שימוש שניתן לזהות ולנהל הרבה לפני כן.

האפשרות של המשגת מצב סאב-קליני להפרעת שימוש בחומרים יכולה לעשות שינוי.

בדומה לרעיון דומה שיושם בשנות ה-2000 לגבי סוכרת, הגדרת מצב פרה-התמכרותי עשויה לאפשר זיהוי, מיפוי, הערכה ובעיקר מניעה ראשונית שתצמצם את ההסתברות לכרוניקה של הפרעה נפשית קשה המלווה במחיר סביבתי גבוה מאוד.

התמכרות מול כפייתיות

יש אנשים שמשתמשים במונחים ״אישיות מתמכרת״ ו״אישיות קומפולסיבית״ כביטויים נרדפים או משלימים, אבל אף אחד מהם אינו אבחנה רפואית.

קומפולסיות, או התנהגות כפייתית, הן התנהגויות רפטטיביות או טקסיות שאדם מבצע כדי לנהל חרדה.

למשל, אדם שיש לו מחשבות עקשניות לגבי פולש עשוי לנעול את דלתות ביתו באופן קומפולסיבי מספר מסוים של פעמים כדי לוודא את בטחונו. דבר זה הוא מאפיין של הפרעה טורדנית כפייתית (OCD).

בעיות נפשיות אחרות שיכולות לגרום לקומפולסיות הן הפרעת חיטוט בעור, טריכוטילומניה (הפרעת מריטת שיער) ואימון גופני קומפולסיבית, שאינה נחשבת לאבחנה רשמית אבל רבים חווים אותה. 

התמכרות וקומפולסיות עשויות להיראות דומות למתבונן מהצד, אבל בעוד שלרוב התמכרות מספקת סוג של גמול, כמו זרם של עונג או בריחה זמנית, קומפולסיות מבוצעות כדי להקל על פחד.

אנשים יכולים לסבול מהפרעה קומפולסיבית ומהתמכרות בעת ובעונה אחת.

חשוב לדעת שבשתיהן חשוב וניתן לטפל. 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

Alexander, B. K., Beyerstein, B. L., Hadaway, P. F., & Coambs, R. B. (1981). Effect of early and later colony housing on oral ingestion of morphine in rats. Pharmacology, Biochemistry, and Behavior, 15(4), 571–576. https://doi.org/10.1016/0091-3057(81)90211-2

Amodeo, M. (2015). The addictive personality. Substance Use & Misuse, 50(8-9), 1031-1036.

Crane, M. (2023, January 11). What are the traits of an addictive personality? American Addiction Centers. https://americanaddictioncenters.org/the-addiction-cycle/traits-of-an-addictive-personality

Estévez, A., Macía, L., Momeñe, J., & Etxaburu, N. (2022). Attachment and behavioral addictions. In V. B. Patel & V. R. Preedy (Eds.), Handbook of Substance Misuse and Addictions (pp. xx-xx). Springer, Cham. https://doi.org/10.1007/978-3-030-67928-6_7-1

Estévez, A., Macía, L., Momeñe, J., & Etxaburu, N. (2022). Attachment and behavioral addictions. In V. B. Patel & V. R. Preedy (Eds.), Handbook of substance misuse and addictions (pp. 1-1). Springer, Cham. https://doi.org/10.1007/978-3-030-67928-6_7-1

Farahmand, P., Arshed, A., & Bradley, M. V. (2020). Systemic racism and substance use disorders. Psychiatric Annals, 50(11), 494-498.

Griffiths, M. D. (2017). The myth of ‘addictive personality’. Global Journal of Addiction & Rehabilitation Medicine, 3(2), 555610. https://doi.org/10.19080/GJARM.2017.03.555610

McLellan, A. T., Koob, G. F., & Volkow, N. D. (2022). Preaddiction—A missing concept for treating substance use disorders. JAMA Psychiatry. https://doi.org/10.1001/jamapsychiatry.2022.1652

Rømer Thomsen, K., Callesen, M. B., Hesse, M., Kvamme, T. L., Pedersen, M. M., Pedersen, M. U., & Voon, V. (2018). Impulsivity traits and addiction-related behaviors in youth. Journal of Behavioral Addictions, 7(2), 317-330. https://doi.org/10.1556/2006.7.2018.22

Varshneya, N. B., Dunn, K. E., Grubb, C. J., Okobi, S. I., Huhn, A. S., & Bergeria, C. L. (2023). Can initial experiences with drugs predict future drug abuse risks? Experimental and Clinical Psychopharmacology, 31(1), 186–193. https://doi.org/10.1037/pha0000559

מה זה גרומינג?

כשמדברים על גרומינג (Grooming), או בעברית טיפוח, מתכוונים בד״כ לתופעה בה מבוגרים משתמשים בטקטיקות מניפולטיביות כדי לנצל מינית קטינים ברשת. 

גרומינג של ילדים הוא תהליך יזום של עברייני מין שבונים בהדרגה ובסודיות יחסים מיניים עם מתבגרים וילדים.

על פני השטח, גרומינג של ילד עשוי להיראות כמו מערכת יחסים קרובה בין המבוגר הפוגע לבין הילד הנפגע. 

בפועל, מדובר בתהליך של הונאה נפשית שנצרב אצל הנפגע כטראומה נפשית, שההדהוד שלה ישפיע שנים רבות קדימה, לעיתים לכל החיים. 

אבל גרומינג היא אסטרטגיית פיתוח פרוורטית שאינה מוגבלת לילדים. 

מבוגרים רבים שנמצאים במערכות יחסים רעילות ומתעללות יחוו גרומינג בניסיון של בן/בת הזוג לבנות תחושה כוזבת של קשר רגשי עמוק, לבסס תחושת תלות וןלייצר מצב פגיע יותר להתעללות גופנית, רגשית ומינית. 

על התופעה זו נדבר כאן. 

גרומינג אצל מבוגרים

כמו במקרה של ילדים, גרומינג במערכות יחסים של מבוגרים מכוון כולו לשליטה, כוחניות ועליונות. 

גרומינג הוא סוג של מניפולציה שלעתים קרובות קשה ביותר לזהותה, גם אצל מי שאינו תמים ונאיבי, כי בהתחלה היא אף מעניקה תחושה טובה, שמבטיחה שלאדם ה״מטופח״ לא יהיה מושג שהוא נתון להתעללות. 

ראשית, המטפח ינסה לבנות חברות או חיבור רגשי עם פרטנר פוטנציאלי, שייראה בטוח וכן.

אך בחלוף הזמן ועם בניית הקשר והאינטימיות, המטפח יתמרן את הקורבן באיטיות ובאופן סמוי למצב של תלות בו. 

למשל, ייתכן והמטפח ישכנע את הפרטנר לפתוח חשבון בנק משותף שרק המטפח מורשה לבצע בו פעולות או ישכנע את הקורבן שרשת התמיכה שלו רעילה ושהמטפח הוא האדם היחיד שבאמת אכפת לו ממנו. 

הטקטיקות האלה נראות לנו די שקופות, אבל עבור האדם שחווה את ייסורי מערכת היחסים, שכוללת התעללות סמויה, קשה הרבה יותר לקלוט שהוא לכוד ולפות במערכת יחסים מניפולטיבית.

אם המטפח הצליח בהתנהגותו המתעללת הסמויה, הוא בודד את הפרטנר מרשת התמיכה שלו, השריש בו תחושה של תלות פיזית, כלכלית ו/או רגשית, ותמרן אותו להשגת מבוקשו מבחינה מינית, רגשית או אחרת. 

הפסיכופתולוגיה בבסיס גרומינג

בעוד שכל אדם יכול להפגין התנהגויות של גרומינג, אין זה נדיר שמטפחים סובלים מהפרעת אישיות קשה. 

הפרעת אישיות בהחלט אינה מצדיקה התנהגות כזו, למרות שהיא מספקת הקשר לשאלת המוטיבציה של הפוגע. בהרבה מקרים הם לא מכירים משהו אחר. 

למשל, מאפיין שכיח של הפרעת אישיות נרקיסיסטית הוא שימוש באחרים לשם רווח אישי, בלי להתחשב בחוויית האחר כמישהו שנעשה בו שימוש. 

כמובן שלא כל נרקיסיסט הוא מטפח, אבל יש להם יכולת ונטיה מוגברת לגרומינג בהשוואה לאדם הממוצע, זאת לאור הצורך הכפייתי שלהם בתדלוק רגשי שמגיע דרך שימוש באחרים.

לעתים קרובות קשה לזהות מטפחים, כי לרוב הם יכולים להקסים את הקורבנות,  את החברים ואת בני המשפחה.

הם יודעים כיצד ליצור תחושה של חיבור רגשי אותנטי, ובכך להקל על יצירת ההנחה הכוזבת שהמטפח הוא ״כל מה שהפרטנר צריך״. 

דגלים אדומים לגרומינג

אחת מהדרכים המוצלחות ביותר להישמר מפני גרומינג בקרב מבוגרים במערכות יחסים אינטימיות היא ע״י הכרת הדגלים האדומים.

אז הנה כמה סימנים מקדימים, נורות אזהרה שיכולות להעיד על בעיה: 

• קשר שמתקדם בקצב לא מותאם. יש משהו מלהיב ורב-עוצמה בחיבור סימביוטי מיידי עם פרטנר שמתאהבים בו, רק שהכל אמור להתרחש תוך שמירה על הגבולות ובנכונות מודעת של שני הצדדים. יש מצבים בהם בן זוג חדש מנסה לרכוש אמון בלי הדרגתיות, תוך שהוא יוצר אצל הקורבן תחושה שהוא הכי מיוחד שיש (ולכן הכי הגיוני שנתקדם מהר מהרגיל). כאן גם יכולה להופיע ״הפצצת אהבה״ -  מניפולציה נוספת שכופה קשר רגשי חזק ותלות אינטנסיביח. ככל שהתהליך מהיר יותר, כך פוחת הסיכוי שתהיה לאדם הזדמנות לקחת צעד אחורה ולהבין מה מתרחש בעולמו הבינאישי.

• דגל אדום נוסף הוא חתירה של המטפח לעבר שליטה בלתי מותנית ולשלול יותר ויותר בחירה מחיי הנפגע. למשל, ציפיות ברורות לגבי מנ הפרטנר ילבש, עם מי ייפגש ומה יעשה בזמנו הפנוי. במקרים מסוימים תתבטא קינאה הרסנית במעקב כפייתי (סטוקינג) של הפוגע אחר הקורבן, בעיקר במדיה החברתית. ככל שהמטפח צובר כוח, כך הוא מצליח לבודד את הפרטנר מהמעגל החברתי שלו.

• עוד דגל אדום הוא אי הסכמה לקבל ״לא״ כתשובה. למשל, במקרה בו הקורבן עובר גרומינג מיני, המטפח עשוי לכפות עליו מגע מיני על אף שאינו מעוניין לקחת בו חלק. המטפח עשוי לנסות לשכנע את הפרטנר שעליו לענות על צרכיו המיניים, וישתיל מסרים לפיהם תפקידו של הפרטנר הוא לספק אותו מינית, חרף  העצמאות והבעלות של הקורבן על עצמו ועל גופו.  עם הזמן, המסרים הללו שוחקים את תחושת האוטונומיה של הקורבן.  

• כיוון בעייתי אחר הוא הטיה קוגנטיבית בעייתית למדי, לפיה אנו תופסים תהליכי גרומינג כשכיחים יותר בקשרים חוצי-מין, לפחות בהקשר של פגיעה בילדים. למשל, חוקרים הציגו בפני משתתפים/ות סדרה של סיפורים קצרים, חלקם מתארים התנהגויות האופייניות לגרומינג ואחרות בלי גרומינג. הם הוסיפו עוד משתנה, של פוגע-נפגע מאותו מין או מהמין השני. התוצאות מלמדות כי המשתתפים נטו לתייג את ההתנהגויות כגרומינג כאשר הוצגו מצבים הכוללים זוג מבוגר-ילד מהמין השני, זאת לעומת זוג מבוגרים-ילדים מאותו המין (Spenard and Cash, 2022).

כמו צורות רבות אחרות של מערכות יחסים מתעללות ורעילות, גרומינג הוא אסטרטגיה שמנציחה את מעגל ההתעללות הטראומטי. 

לעתים קרובות זהו מעין ״כישוף״ שמטריף (במובן השלילי) את הפרטנר וזורע הרס שיטתי שצריך להשתקם ממנו בטיפול מעמיק. 

עדכון אחרון:

8 בדצמבר 2022 

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

Chiu J, Quayle E. Understanding online grooming: An interpretative phenomenological analysis of adolescents' offline meetings with adult perpetrators. Child Abuse Negl. 2022 Jun;128:105600. doi: 10.1016/j.chiabu.2022.105600. Epub 2022 Mar 23. PMID: 35338948.

Spenard KD, Cash DK. Detecting Grooming Behaviors in Same-Sex versus Opposite-Sex Child Sexual Abuse. J Child Sex Abus. 2022 Nov-Dec;31(8):875-891. doi: 10.1080/10538712.2022.2146561. Epub 2022 Nov 14. PMID: 36373689.

Kayla Tricaso (2021). Understanding Grooming in Adult Relationships. https://www.modernintimacy.com/understanding-grooming-in-adult-relationships/

אטיולוגיה של פוביות 

 איך קורה שמצב ניטרלי

הופך לפוביה?

איך זה שיש לנו דווקא

פוביות מסוימות ולא אחרות? 

ואיך מבינה הפסיכולוגיה

את הסיבתיות בבסיס פוביות? 

פוביות הן פחדים מתמשכים, עזים ולא מציאותיים מפני אובייקט או מצב מסוים.

פוביות ספציפיות קשורות לחפצים ולמצבים מסוימים.

הן כרוכות בדרך כלל בפחדים הקשורים לבעלי חיים, סביבה טבעית, בעיות רפואיות או מצבים ספציפיים.

במאמר הזה נתמקד במקורות והגורמים להתפתחות פוביות.

נחקור את המכניזם בו מצב ניטרלי הופך לפוביה, ונבין מדוע סוגים מסוימים של פוביות הפוצים יותר מאחרים.

נציג מגוון תאוריות המסבירות את הסיבתיות של פוביות מנקודת מבט פסיכולוגית - 

נעסוק בהתניה קלאסית, תהליך שבו חוויות שליליות יוצרות קשר בין גירויים ניטרליים לתגובת פחד, וכן בהתניה אופרנטית, בה פוביה מתפתחת מתוך התנהגות המתגבשת באמצעות חיזוקים ועונשים.

לבסוף, נתן דגש לאספקט הקוגניטיבי בהתפתחות הפוביות, המתייחס לתהליך החשיבה ולדפוסי התגובה לחוויות שליליות.

בואו לקרוא: 

הגישה ההתנהגותית 

הגישה ההתנהגותית מתארת פוביות כלמידה הנרכשת בתהליך דו-שלבי: 

התניה קלאסית

התניה קלאסית יכולה לעתים קרובות להסביר התפתחות פוביה.

למשל, אם אדם חווה התקף חרדה תוך כדי עלייה במעלית, הוא עלול לקשר בין מעליות לבין פאניקה ולפתח הימנעות ופחד מוכלל לגבי כל שימוש במעלית.

כך, גירוי ניטרלי (מעלית) הוצמד עם תגובת תבהלה והפך למאיים בזכות עצמו.

התניה אופרנטית / אינסטרומנטלית

תהליך למידה אקטיבי יותר מהתניה קלאסית .

בהתניה אופרנטית פוביות נרכשות באמצעות חיזוק שלילי (ההתנהגות מחוזקת ע״י הסרה של תוצאה לא נעימה).

לדוגמה, אם ילד שסובל מפוביה מכלבים רואה כלב ביציאה לטיול, סביר שיתחמק מהכלב על ידי חציית הכביש.

כאן מופיע כבר מימד של פעילות קוגניטיבית:

כדי שלא תתעורר אצלי שוב תחושה קשה, אני צריך להמנע מהגירוי המאיים. 

המחיר הוא שהימנעות לא מאפשרת הכחדה של הלמידה הפובית ואפילו לא בדיקה שלה:

כיוון שהאדם אינו פוגש יותר את הגירוי המקורי, אין לו שום דרך לדעת האם החרדה עודנה בתוקף.   

אנדרו סקוט מסביר יפה על

תרומת שתי ההתניות (קלאסית ואופרנטית) ליצירת פוביות: 

פוביות לא-אסוציאטיביות

תיאוריית הלמידה רואה פוביות כתהליך אסוציאטיבי בין גירוי מותנה ללא מותנה - שילוב של החוויה השלילית יחד עם האוביקט הפובי יוצר פחד מותנה. כלומר, כל הבעייתיות נוצרת כתולדה של אירוע שנלמד.

אבל עובדות לחד ומציאות לחוד: המציאות הקלינית מלמדת שמרבית המתמודדים עם פוביות פשוטות אינם מסוגלים להצביע על נקודה בזמן שבה התרחשה טראומה ברורה שתוכל להסביר את הלמידה הפובית.

איך ניתן להסביר זאת?

הרי לפי ההסבר של תיאוריית הלמידה הסובלים מהפחד המותנה אמורים לזכור את האירוע המקורי. 

הסבר הגיוני אחד הוא שפוביות לא-אסוציאטיביות נובעות באופן ישיר מהתורשה, למידה גנטית שעוברת מאב לבן, ומייצגות הבדלים בינאישיים, תוצר של המורשת האבולוציונית שלנו. עכבישים, נחשים, תמיד היו מקושרים לסכנה, וכנראה שהרתיעה מהם מוטבעת כבר ב-DNA האנושי. 

פסיכולוגים התנהגותיים רדיקליים מתנגדים לעניין. הם יחפשו חוויות מוקדמות שיוכלו להסביר את הלמידה ויתחקו אחר האירוע הטראומטי שגרם לפוביה. מבחינתם מדובר כאן על קושי בזיכרון ולא בתורשת אינטילגנציה מדור לדור. 

הסבר התנהגותי להימנעות פובית

פוביה יכולה להתפתח גם אחרי מקרה חד פעמי של טראומה, בין היא ישירה או עקיפה.

כיצד ניתן להבין את האפקט ארוך-הטווח של רכישת פוביה בגלל אירוע בודד?

לפי עקרונות הלמידה הקלאסית והאופרטנית לא מסתדר מצב של למידה אחרי הצמדה חד-פעמית בין גרוי לתגובה. 

הסיבה לרכישה מהירה זו היא כי הימנעות תורמת לשימור של פוביות בכך שאיננה מאפשרת הכחדה של הקשר שנלמד.

ברגע שלאדם אין ברירה אלא להיחשף לגירוי ממנו הוא חרד, קיימת תמיד אפשרות לרכישת אסוציאציה חדשה - אם הגירוי עקושר להיעדר התחושה השלילית תהיה לנו הכחדה. 

הבעיה היא שאנשים פוביים מקפידים להימנע מכל סיטואציה בה הם נתקלים באובייקט או המצב המאיים.

ההימנעות יוצרת חיזוק שלילי בכך שהיא מפחיתה את החרדה, מה שגורם להנצחת ההתנהגות הנמנעת.

סטרס

מתח נפשי לטווח ארוך יכול לתרום ואף לגרום לחרדה ולדיכאון.

לחץ בעוצמה גבוהה מדי מפחית את היכולת להתמודד במצבים מסוימים.

מציאות חיים סטרסוגנית עלולה לגרום להעצמה של פחדים או חרדות, עד לרמה שלא רוצים להיות שוב במצבים כאלה.

לאורך זמן עלולה להתפתח פוביה.

האם פוביה יכולה להתחיל באופן פתאומי?

יש רק שני פחדים שכולנו נולדים איתם:

הפחד מנפילה ופחד מרעשים חזקים.

שאר הפחדים והספקות נלמדים במהלך התנסויות בחיים, לרוב בשנות הילדות.

 יחד עם זאת, ישנן גם פוביות שמתעוררות באופן בלתי צפוי, בדרך כלל במהלך גיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת.

הגישה הקוגניטיבית

הגישה הקוגניטיבית לפוביות (Beck and Emery 1985) מדגישה את התפקיד המתווך של דפוסי חשיבה ודימויים נפשיים המאפשרים הסתגלות אינדיבידואלית לגירויים פנימיים וחיצוניים. 

מחשבות כשלעצמן אינן נחשבות גורם לחרדה והתנהגות נמנעת, אך הן כן מייצגות מערכת מתווכת של עיבוד מידע לקוי.

לקות כזו בעיבוד המידע עשויה לנבוע מאינטראקציה בין פגיעות ביולוגית מולדת לבין היסטוריית למידה קוגניטיבית שנפגעה.

בעיות קשב בבסיס הפוביות

מחקר עדכני מספק הבנה טובה יותר של המנגנון הקוגניטיבי בבסיס הפוביות. באמצעות טכנולוגיית מעקב אחר תנועות העיניים (eye-tracking), החוקרים גילו תופעה מעניינת: אנשים שסובלים מפוביות מתקשים "להתנתק" מגירויים חזותיים - וזה קורה גם מול תמונות ניטרליות לחלוטין, ולא רק כשהם צופים במושא הפחד. 

החוקרים מצאו שאנשים עם פוביות מפגינים:

• עיכוב בהסטת הקשב מכל גירוי חזותי.

• האטה משמעותית בקבלת החלטות כשהם נחשפים למושא הפחד.

• קושי בסינון מידע לא רלוונטי.

התוצאות מרחיבות את ההבנה של הגישה הקוגניטיבית: 

פוביה אינה רק תוצר של עיבוד מידע לקוי ספציפי של גירוי המפחיד, אלא מבטאת קושי כללי יותר בתפקוד המערכת הקשבית. כלומר, אדם עם פוביה מתמודד עם קושי בגמישות קוגניטיבית ובשליטה בקשב, מה שמעצים את הקושי בהתמודדות עם הגירוי המאיים.

הממצאים תומכים בהרחבת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי בפוביות גם לשימוש באימון ממוקד של מיומנויות קשב וגמישות קוגניטיבית, מעבר לחשיפה ההדרגתית המקובלת.

הגישה הביולוגית 

חוקרים יודעים כיום הרבה על האופן בו המוח מעבד פחד מותנה, בעוד שפחד מולד נותר עם יותר סימני שאלה מתשובות..

הגישה הביולוגית טוענת שנטייה מולדת היא מרכיב מכריע בפיתוח פוביה.

למשל, מחקרים מראים כי קיים רכיב גנטי לסיכוי ללקות בפוביה.

מעבר לגנטיקה, זיהו חוקרים פעילות-יתר באזורים ספציפיים במוח, בהם קיימת אבנורמליות במסלולים של מוליכים עצביים, כמו דופמין וסרטונין, בהשוואה לאנשים לא פוביה.

הגישה עסקה (ועודנה עסוקה) במאמצים לזיהוי פתרון תרופתי אופטימלי, כאשר מחקרים חדשים על יעילותן של התערבויות תרופתיות תומכים בתפיסה זו, למשל ראיות קליניות על שימוש בקנאביס רפואי כאמצעי לטיפול בפוביות.

תמיכה לסיבתיות תורשתית וגנטית: 

•  ל-31% של הקרובים מדרגה ראשונה יש פוביות בעצמם (לאו דווקא אותה פוביה).

•  אצל זוגות תאומים זהים שגדלו בנפרד קיימת הסתברות גבוהה יותר שלשניהם תהיה פוביה,בהשוואה לתאומים לא זהים.

• אין עדיין גן ספציפי שידוע לנו, אבל נראה שהגנוטיפ משחק תפקיד חשוב בפגיעות להתפתחות פוביה.

הגישה האבולוציונית

הגישה האבולוציונית מתייחסת לפוביה כשריד אבולוציוני מיותר של פחדים ממשיים ומוצדקים שהיו לבני האדם בקדמת דנא, שפשוט שרדו אצלנו.

פוביה מנחשים, למשל, נוצרה טרם גילוי האש, כאשר לאדם לא הייתה דרך יעילה להגן על עצמו בלילה, מה שהביא אותו לשינה עריבה על העצים.

כיוון שנחשים יודעים איך לטפס על עצים נרכשה פוביה ונותרה חרדה כתבונה גנטית שעוברת מדור לדור.

מאוד מעניין, אפרופו פסיכולוגיה אבולוציונית, שיש מספר מוגבל לסוגי הפוביות שאנו "בוחרים".

סביר שאבות אבותינו היו פוחדים גם הם מאותם אובייקטים או מצבים: גובה, מים, בעלי חיים, חושך, נחשים. קולטים? אין פוביה מאקדחים. הדריכות האנושית היא למידה גנטית, לא סביבתית (יש מחקרים על קופים שנולדו במעבדה ופיתחו פוביות רק כלפי אוביקטים ש"מפחידים באופן טבעי"). 

חשוב לציין כי הטיפול וההסבר הקליני המתאים ביותר כיום לפוביות הוא במסגרת הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית.

אובייקטים ומצבים אליהם בני אדם נוטים לפתח פוביות הם די מצומצמים והסיכוי שתתפתח פוביה כלפי מצב מסוים גבוה יותר מאשר למצבים אחרים. במילים אחרות, ישנן פוביות נפוצות יותר.

דוגמא: הסיכוי לפתח פוביה לנחשים גבוה יותר לעומת הסיכוי לפתח פוביה לארנבונים.

מה גורם לסלקטיביות הזו? האם אנו פשוט מגיבים לסכנה?

אכן יש יותר סיכוי לפתח פוביה למשהו שהוא באמת בעל פוטנציאל סיכון לעומת משהו שליו ועדין.

• בתחילת המאה ה-20 , Thorndike ניסה ללמד את ילדיו להתרחק מסכנות (חפצים חדים וכביש) ע"י למידה אופרנטית (עונש), אבל לא הצליח.

• בשנות ה-70, מחקר שהשתמש בהלם חשמלי לא הצליח ליצור פוביה לרובים (לעומת זאת כן הצליחו ליצור פוביה לעכבישים ונחשים).

הממצאים הללו לא יושבים בקנה אחד עם ההנחה של תגובה מותאמת לסכנה.

אם כך מה גורם לסלקטיביות?

 פרה-דיספוזיציה (מוכנות) אבולוציונית

• התגובות הפוביות אינן מתפתחות אוטומטית כלפי מצבים ואוביקטים מסוכנים, אלא כלפי סכנות שקיימות משחר ההיסטוריה האנושית. למשל - נחשים, חרקים, חושך, ברקים ורעמים, גבהים. לכן חיה, שהייתה קיימת גם בעבר, תגרום לפוביה, אבל רובה אוטומטי, כלי נשק שבהחלט קשור בחרדה, בקושי יעורר פוביה.

• תגובת חרדה והימנעות עשוי לספק יתרון הישרדותי.  בעבר, מי שנמנע מהאובייקטים הללו שרד יותר, לכן קיים סיכוי גבוה יותר שהתכונה השתמרה לאורך האבולוציה. כך התפתחה פרה-דיספוזיציה מולדת, נטייה להיעשות חרד ומפוחד כלפי אותם אובייקטים.

• מוכנות מולדת ללמידה - Preparedness -  חוקרים הגיעו למסקנה שפוביות הן לא רק תוצאה של למידה, הן גם בעלות אלמנט ביולוגי אבולוציוני- ישנה מוכנות ללמידה מסוימת ולא לאחרת. כלומר זו לא סתם התניה קלאסית אלא התניה קלאסית עם מוכנות מסוימת (יש מוכנות ללמוד את ההתניה הזו עם נחשים, אך אין מוכנות ללמידת ההתניה הזו עם הרובה).

הסתייגות- ישנם מקרים שלא מתאימים לרעיון הזה, יש פוביות שלא ניתן להסביר דרך פרספקטיבה אבולוציונית (למשל פוביה מכפתורים), אבל נכון לומר שהפוביות הנפוצות הן כאלה.

בסופו של דבר, בין אם ניתן להסביר זאת על ידי כך או לא, הטיפול הוא יעיל הן לפוביות אלה והן לפוביות אלה. 

הגישה הפסיכואנליטית

נסיים בגישה הפסיכואנליטית של פרויד וממשיכיו, למרות שהם היו הראשונים שהעלו השערות לגבי מקורות הפוביה.

ההסבר הפסיכואנליטי להתפתחות פוביות מתאר אותה כמנגנון הגנה על האגו.

אחד ממנגנוני ההגנה להתמודדות עם החרדה שמעורר הקומפלקס האדיפלי הוא התקה (השלכת הרגש העצמתי כלפי אובייקט פחות רלוונטי אך סימבולי).

האדם מתיק את האנרגיה הנפשית, את הדחפים הקונפליקטואליים, את החרדה, כלפי אובייקט שהיה עד עכשיו ניטרלי ולא קשור.

מקורה של אותה התקה בפיתרון לא מספק לתסביך האדיפלי - חרדה לפגוע באבא, ובעקבותיה חרדת סירוס מנקמתו האב למשאלתו של הילד להתחתן עם אמא. 

בדרך כלל, וזה מעניין, לא מדובר באובייקט נטול משמעות, לפעמים יש קשר סימבולי בינו לבין האובייקט ממנו מתיקים את הפחד.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

Cottraux J., Mollard E. (1988) Cognitive Therapy of Phobias. In: Perris C., Blackburn I.M., Perris H. (eds) Cognitive Psychotherapy. Springer, Berlin, Heidelberg. https://doi.org/10.1007/978-3-642-73393-2_9

Fritscher, L (2020). Psychoanalytic Theory of Phobias. In Verywellmind Website: https://www.verywellmind.com/psychoanalytic-theory-of-phobias-2671510

Garcia R. (2017). Neurobiology of fear and specific phobias. Learning & memory (Cold Spring Harbor, N.Y.), 24(9), 462–471. https://doi.org/10.1101/lm.044115.116 

Saalwirth, C., Stefani, M., Sauter, M., & Mack, W. (2024). Eye-tracking analysis of attentional disengagement in phobic and non-phobic individuals. Attention, Perception, & Psychophysics, 86(8), 2643–2658. https://doi.org/10.3758/s13414-024-02968-6

מהו טיפול בגישת IFS?

מערכות משפחתיות פנימיות, או IFS, הוא סוג של טיפול פסיכותרפי שמאמין שכולנו מורכבים מכמה חלקים או תתי-אישיות.

גישה זו פותחה על ברכי ההיבטים המבניים, האסטרטגיים והנרטיביים של הטיפול המשפחתי וכן בהישענות על גישתו של מורי בואן. 

המייסד של IFS, ד"ר ריצ'רד שוורץ, חשב על הנפש כעל משפחה פנימית והחל ליישם טכניקות שבהן השתמש בדרך כלל עם משפחות על יחידים.

התיאוריה בבסיס IFS גורסת כי האישיות מורכבת ממגוון חלקים, שכל אחד יש מאפיינים משלו.

כל החלקים הללו מוחזקים על ידי ה"עצמי", או תודעת הליבה.

ממש כפי שבמשפחה יש חברים שונים, גם לאישיות יש חלקים שונים, וכולם רוצים את הטוב ביותר עבור העצמי, המרכז הנפשי.

אירועי חיים שונים או טראומה יכולים לגרום לנו לצאת מהתפקידים הבריאים אל תפקידים קיצוניים.

החדשות הטובות הן שהתפקידים הפנימיים הללו אינם סטטיים ויכולים להשתנות עם זמן, טיפול ועבודה.

מטרת פסיכותרפיה בגישת IFS היא למצוא את העצמי ולחבר את כל חלקיו יחד.

טכניקות קליניות של IFS

אמנם עשויים להיות חלקים אינסופיים בתוכנו, ישנם שלושה סוגים עיקריים: 

הכבאים, המנהלים והגולים.

חלקי הכבאי הם החלקים המגנים אשר מופעלי מול טריגר.

דוגמה לכך היא שימוש בחומרים פסיכואקטיביים כאשר עולה זיכרון כואב בניסיון לכבות את ״אש הכאב״.

חלקי המנהל גם הם חלקים מגנים, הם עושים זאת על ידי ניהול מצבים באמצעות תכנון אינטנסיבי על מנת להימנע מכל דבר שעלול לגרום לאדם לכאב עמוק.

גם הכבאי וגם המנהל, לפי התיאוריה, פועלים כדי למנוע מהחלקים הגולים להופיע ולהציף בזיכרונות של כאב וטראומה.

מטפלי IFS משתמשים בתהליך בן שישה שלבים כדי לעזור לאדם למצוא את החלקים הללו ולשחרר אותו מהנטל שלהם:

למצוא

ראשית, תתבקשו להפנות את תשומת הלב שלכם פנימה, אולי על ידי תרגול מדיטציה. תשימו לב לתחושות בגוף שעולות כדי לזהות חלק לעבוד איתו.

(מי שחווה פעם קלקול קיבה בגלל שהיה עצבני, בטח יוכל להבין איך המוח והגוף שלנו עובדים יחד על הרגשות שלנו).

להתמקד

לאחר מכן, תתבקשו להפנות את המיקוד לחלק זה שמצאתם.

לחקור

לאחר שמצאתם חלק והתמקדתם בו, הגיע הזמן להגדיר אותו - כדי לראות מה עוד אפשר  ללמוד עליו. למשל, אילו רגשות קשורים אליו? יש לו צבע מסוים? האם הוא מייצג אותכם בגיל מסוים?

להרגיש 

איך אתם מרגישים לגבי החלק הזה? זה יעזור למטפל להבין את גודל התפקיד שהחלק הזה ממלא בחייכם.

לְהתיידד

זה עשוי להיות הצעד הקשה ביותר - להכיר את החלק ולראות איך הוא מתעצב בחיינו. זה כרוך במידה מסוימת של קבלת קיומו של החלק, אבל זה לא אומר בהכרח שהוא צריך להישאר שם.

לפחד

בתהליך ההתיידדות, תגלו מהם הפחדים שלכם מאותם החלקים שזיהיתם וממה אותם חלקים חוששים שיקרה ללא נוכחותם בחייכם?

במה טיפול IFS יכול לעזור?

טיפול ב-IFS יכול לעזור עם גורמי לחץ כלליים בחיים כמו אבל, קשיים בזוגיות, בעיות בקריירה ויכול לעזור בחיזוק החוסן וההערכה העצמית.

למרות שהוא לא פתולוגי (כלומר, לא יעלים את האבחנה לגמרי), הוא עשוי לטפל במספר בעיות ומצבים של בריאות הנפש, ביניהם: 

• חרדה.

• הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD).

• הפרעה דיכאונית קשה.

• הפרעה דו קוטבית.

• הפרעת זהות דיסוציאטיבית.

• הפרעת אכילה.

• התמכרויות.

 בנוסף, על פי מחקרים פסיכותרפיה יכולה להועיל למערכת החיסון.

היתרונות של טיפול IFS

במחקר שנערך על נשים בקולג' עם דיכאון בינוני עד חמור נמצא שלטיפול IFS יש את היתרונות הבאים עבור המשתתפות במחקר:

• נותן למשתתפות כוח, על ידי מנהיגות עצמית, בהשגת איזון פנימי.

• מקדם חמלה עצמית.

• רואה בתסמיני דיכאון תגובות נורמליות לגורמי לחץ או טראומה, במקום אבחנה.

• מספק הבנה טובה יותר של העצמי.

• מכין לקושי רגשי בעתיד.

• מבהיר ומתקן תפיסות שגויות נפוצות לגבי טיפול.

יעילות הטיפול

טיפול IFS נוסד בשנות ה-80, אך עדיין, איננו נחקר לעומק.

עם זאת, הן במחקר על נשים בגילאי קולג' והן במחקר על חולים עם דלקת מפרקים שגרונית (RA) הוכח שטיפול ב-IFS מפחית סימני דיכאון. במחקר RA, טיפול IFS נקשר גם להפחתה בתסמיני הכאב.

בשנת 2015, טיפול ב-IFS נוסף לרישום הלאומי של מינהל התמכרות לסמים ובריאות הנפש לתוכניות ופרקטיקה מבוססות ראיות בשל יעילותו המוכחת במחקר RA.

הצלחתו בשיפור הרווחה הנפשית (well-being) זיכה אותו בתואר- טיפול אפקטיבי.

בנוסף, הטיפול סומן כמבטיח עבור המצבים הנפשיים הבאים:

• פוביות למיניהן, כמו גם התקפי חרדה.

• הפרעת חרדה כללית.

• מחלות גופניות וכאב כרוני. 

• חוסן נפשי.

• הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).

• דיכאון ותסמיניים דיכאוניים (Haddock et al, 2017).

מה חשוב לקחת בחשבון?

כמו עם סוגים אחרים של טיפול, כשאנו מתחילים להתמודד עם הבעיות שלנו, אנו עלולים להרגיש גרוע יותר לזמן מה, לפני שנרגיש טוב יותר.
מידה של זה היא נורמלית, אבל אם אתה מוצא את עצמך עוסק בפגיעה עצמית או חווה מחשבות אובדניות, עליך לדבר עם המטפל שלך ולשקול להפסיק או להאט את סוג הטיפול הזה.

אם יש לך סכיזופרניה או שאתה מתמודד עם אשליות אקטיביות או פרנויה, ייתכן שזה לא סוג הטיפול המתאים לך.

הביקורת על טיפול מסוג זה כוללת אי טיפול בבסיס נוירוביולוגי כלשהו של בעיות בריאות הנפש. בנוסף, מספר תביעות משפטיות טענו שמטפלים ב-IFS דחפו אותם "לשחזר זכרונות" של טראומה מודחקת. 

איך מתחילים?

אם אתה מעוניין לנסות טיפול IFS, חלק זה ידון כיצד למצוא מטפל לסוג זה של טיפול ולמה אתה יכול לצפות בתחילת הדרך הטיפולית.

ניתן למצוא מטפל מוסמך לפי אזור מגורים.

בארץ הוקם מרכז ל-IFS, ע״י ד"ר אסנת ארבל ועינת ברונסטין. 

אצלנו במכון ניתן להתחיל טיפול IFS באיזור ירושלים, עם דר׳ נירית שלמון ביטון. 

אנו ממליצים לשקול את ההעדפות לטיפול לפני כן כמו- האם ההעדפה היא לטיפול מקוון או פרונטאלי.

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

What Is Internal Family Systems Therapy? Written by Hope Gillette on December 7, 2021. https://psychcentral.com/health/internal-family-systems-therapy

Haddock SA, Weiler LM, Trump LJ, Henry KL. The Efficacy of Internal Family Systems Therapy in the Treatment of Depression Among Female College Students: A Pilot Study. J Marital Fam Ther. 2017 Jan;43(1):131-144. doi: 10.1111/jmft.12184. Epub 2016 Aug 8. PMID: 27500908.

Schwartz RC. Moving from acceptance toward transformation with Internal Family Systems Therapy (IFS). J Clin Psychol. 2013 Aug;69(8):805-16. doi: 10.1002/jclp.22016. Epub 2013 Jun 27. PMID: 23813465.

מהי הגנה של Disavowal?

פרויד התייחס למנגנוני הגנה כפעולות נפשיות לא מודעות.

מנגנוני הגנה מופעלים במצבים מעוררי חרדה, למשל כאשר מימוש של משאלה אינסטינקטיבית מאוים על ידי סכנה חיצונית, אובדן אוביקט, אובדן אהבת האוביקט או סירוס (פרויד, 1926).

איך התכחשות / התנערות מתפקדת כמנגנון הגנה?

ניקח דוגמא מהחיים: 

אף אחד מאיתנו לא היה נכנס לרכב אילו היו יושבים לנו בראש כל הסיכונים הכרוכים בכך - מעורבות בתאונה קשה, אובדן שליטה, פגיעה בהולכי רגל ונהגים אחרים.

אנחנו כן יודעים שהבלגן הזה עלול לקרות, אבל הידע עובר פיצול מסוים מהתודעה.

דוגמא נוספת של התנערות היא היענות להתנהגות עדרית, למשל בתהליכי שיימינג קבוצתיים. 

שיקול הדעת והידע שלנו מצטמצמים ואנו נוטים להתעלם מהם תוך נכונות מרגשת להצטרף לקבוצה ולהשתייך.

התכחשות פטישיסטית

עכשיו נסבך את זה קצת:

פרויד טען כי במצב של התהוות פטיש (fetish), חוברות יחד הגנות של התכחשות (Verleugnung בגרמנית) והתקה. 

כדי שתהליך כזה יתרחש חייבת להתקיים אפשרות לפיה נאמין כי שתי הצעות סותרות יכולות להיות נכונות בו זמנית. 

מה ההבדל בין התכחשות לבין הכחשה?

כאשר אנו משתמשים במנגנון הגנה של הכחשה המידע הזה מוסתר ביסודיות מהחשיבה המודעת, בעוד שבמנגנון ההגנה של Disavowal אנחנו מנטרלים את האיום ומפחיתים משמעותית הסתברוות התרחשותו, כך שאינו משפיע מהותית על קבלת ההחלטות. 

כלומר יש הבנה שהסכנה אמיתית ומציאתית וברור שהשלכותיה עלולות להיות חמורות, אבל על ידי הצבתה מעבר לקיר זכוכית מנטלי אפשר להתנהג כאילו אינה אמיתית, עם ידיעה אובייקטיבית שהיא כן.

הבחנה נוספת בספרות הפסיכואנליטית היא בין התכחשות לשקר: 

בעוד ששקר הוא פעילות מנטלית מודעת ומכוונת התכחשות היא תופעה תהליכית לא מודעת. 

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

Freud, S. (1926). Inhibitions, symptoms, and anxiety. S.E. 20, 75–174.

Siegfried Zepf (2013). A note on the application of the term “disavowal” in psychoanalysis.  Scandinavian Psychoanalytic Review 36(1):35-42. DOI:10.1080/01062301.2013.795367

Zepf, S. (2012b). Repression and substitutive formation — The relationship between Freud’s concepts reconsidered. The Psychoanalytic Review, 99, 397–420.

Zizek, Slavoj. The Sublime Object of Ideology. London: Verso, 1989.

הנרקיסיסט הדיכאוני

אפשר להבין מדוע נרקיסיזם פתולוגי משלב בתוכו גם הפרעות מצב רוח, ובפרט דיכאון. 

 ואכן, שגרת חייהם של המתמודדים/ות עם הפרעת אישיות נרקסיסיטית עמוסה בחוויות של עצבות, חוסר תקווה ודיספוריה לצד ביטויים קליניים של דיכאון.  

בעוד שההבחנה בין דיכאון תגובתי (אקסוגני) לדיכאון אנדוגני היא כבר די מיושנת, הרלוונטיות שלה מודגשת בהקשר של נרקיסיזם. 

נרקיסיסטים מגיבים בדיכאוניות לא רק למשברי חיים נורמטיביים אלא גם לתנודות באספקה הנרקיסיסטית. 

מבחינה מבנית, האישיות הנרקיסיסטית כאוטית למדי והיא שבה כל פעם מחדש לבייסליין שלה באופנים די בעייתיים. 

הנרקיסיסט מווסת את תחושת הערך העצמי שלו ע״י צריכה של אספקה נרקיסיסטית מאחרים, וכל איום על הזרם השוטף של אספקה זו מסכן את היושרה הפסיכולוגית שלו ואת יכולתו לתפקד.

זה לא סתם צורך בתשומת לב, הריקנות נתפסת ע״י הנרקיסיסט כסכנה של ממש לחיות הנפשית שלו. 

ניתן להקביל את הטרגדיה של הנרקיסיסט לחוויה הבסיסית של המכור.

במקום להיות ג׳אנקי לחומר ממכר או להתנהגות מענגת, הנרקיסיסט זקוק למנה של הכרה והתפעלות כדי לעבור עוד יום. 

כמו מכורים, גם נרקיסיסטים מגלים כי תשומת לב והתייחסות הן רק חוויות זמניות של שובע, שבסופו יצוף שוב הרעב. 

הנרקיסיסט מכוון את כל ההתנהגות שלו, למעשה את חייו, כדי למצוא מקורות לתדלוק רגשי.

הוא מטמיע את הדלק הרגשי הזה כחלק מתמונה קוהרנטית, מוטה לחלוטין, של עצמו, כאשר למעשה הוא נועד לווסת את תפיסת הערך העצמי הלבילית והשברירית שלו.

דיספוריה שמקורה באובדן וחסך

תגובתו הדיכאונית של הנרקיסיסט לאובדן של אחד או יותר ממקורות האספקה הנרקיסיסטית שלו, או להתפוררות המרחב הנרקיסיסטי הפתולוגי שלו (מרחב המעקב והציד שלו או היחידה החברתית שחבריה מרעיפים עליו תשומת לב).

דיכאון עמוק ואקוטי מאיים על הנרקיסיסט במצבים בהם מקורות אספקה אנושיים מפנים גב או שמרחב נרקיסיסטי בטוח (כמו מעמד במקום עבודה) אינו תקף עוד.

באבלו על האובדנים הללו, הנרקיסיסט מבכה גם את התוצאה הבלתי נמנעת של היעדר או מחסור בחיזוקים נרקיסיסטיים. 

בהתאם למעגל הנרקיסיסטי, המצוקה המדכדכת מחדירה בנרקיסיסט אנרגיה הישרדותית מחודשת שמניעה אותו למצוא מקור אספקה חדש שימלא את המלאי המדלדל שלו. 

דיספוריה על רקע קושי בוויסות הערך העצמי

הנרקיסיסט מגיב בדיכאון לביקורת או לחוסר הסכמה, בעיקר כאלה שמגיעות ממקור אספקה נרקיסיסטי יציב, כזה שנתפס כיציב וקבוע. 

הוא חרד מפני האובדן הממשמש ובא של מקור המילוי הרגשי ומהנזק לאיזון המנטלי העדין שלו עצמו.

הנרקיסיסט גם מתרעם על פגיעותו ועל התלות הקיצונית שלו בפידבק מאחרים.

סוג זה של תגובה דיכאונית הוא מוטציה של תוקפנות המכוונת פנימה.

מתמודדים עם נרקיסיזם פגיע נוטים להראות מאפיינים בולטים של דיסתימיה, דיכאון ואנהדוניה.

עם זאת, הגרנדיוזיות והצורך בהערצה יהיו בולטים למרות הסימפטומים הרגשיים, אשר יבדילו אותה מהפרעת דיכאון מג'ורי (2021 ,Mitra & Fluyau).

דיכאוניות עקב פער בגרנדיוזיות

הנרקיסיסט תופס את עצמו בתוקף (אם כי בניגוד לעובדות) ככל יכול, כל יודע, נוכח בכל מקום, מבריק, בעל הישגים, בלתי ניתן לדחייה, חסין ובלתי מנוצח.

כל מידע שיסתור זאת לרוב מסונן, עובר רפריימינג או מושלך הצדה.

אבל בכל זאת המציאות חודרת פנימה, מבעד להגנות הנוקשות, ויוצרת פער בין הגרנדיוזיות לבין הדיכאון ותחושת היעדר הערך. 

הנרקיסיסט נאלץ להתעמת עם העובדה שהוא בן תמותה ולעמוד נוכח המגבלות והנחיתות המצבית שלו.

אחרי שימצה את ביטויי הזעם סביר שישקע אל תוך דיספוריה משתקת (שעם מעט חיזוקים תיעלם כשלעומת שבאה). 

דיכאוניות של הענשה עצמית

רבים מייחסיים לנרקיסיסט אהבה עצמית מופרזת, אבל בתוך תוכו, הנרקיסיסט שונא את עצמו, מפקפק בערכו ומוקיע התמכרותו הנואשת לאספקה הנרקיסיסטית.

הוא שופט את פעולותיו וכוונותיו באופן נוקשה וסדיסטי.

למרות שיכול להיות שאינו מודע לדינמיקה הזו, היא נמצאת בראש ההפרעה הנרקיסיסטית והסיבה לכך שמלכתחילה נזקק לנרקיסיזם כהגנה מפני המנגנון הזה.

הבאר הבלתי נדלית של צורך בלתי ניתן להשבעה בהכרה והערצה, תוכחה וספק עצמיים ותוקפנות שמופנית פנימה מייצרים שלל התנהגויות שיש בהן תבוסה והרס עצמיים, החל מחיפםוש תמידי עאחר ריגושים ושימוש בחומרים ועד למחשבות וניסיונות התאבדות.

קשר לאובדנות

מחקר מלמד כי נטיות נרקיסיסטיות – פגיעות וגרנדיוזיות – משפיעות על הקשר בין דיכאון למחשבות אובדניות:

פגיעות נרקיסיסטית מחזקת את הקשר בין דיכאון למחשבות אובדניות, מכיוון שאנשים בעלי פגיעות גבוהה נוטים לסבול מהערכה עצמית שברירית ורגישות יתר לביקורת, שמגבירים את הסיכון האובדני במצבי דיכאון.

גרנדיוזיות נרקיסיסטית יכולה לפעול כגורם מגן או גורם מחמיר, תלוי בהקשר. אצל חיילים, למשל, גרנדיוזיות מחמירה את מצב עקב גורמי לחץ הקשורים בתרבות הצבאית. לעומת זאת, בקרב הציבור הרחב, גרנדיוזיות עשויה דווקא להחליש את הקשר בין דיכאון למחשבות אובדניות, כנראה בזכות שימוש במנגנונים שמגבירים תחושת ערך עצמי ומספקים הגנה רגשית.

קשיים באבחון ובטיפול

אבחון וטיפול בדיכאון מז׳ורי בקרב מתמודדים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית מהווים אתגר ייחודי לאור המורכבות הפסיכולוגית של שתי ההפרעות.

גרין והולדרנס (2024) מתארים אתגרים באבחון ובפסיכותרפיה עבור המתמודדים עם שתי ההפרעות: 

קשיי אבחון

• חפיפה בין תסמינים - אנשים עם נרקיסיזם שברירי עשויים לחוות תחושות חוסר ערך וביקורת עצמית, הדומות מאוד לתסמינים של דיכאון. החפיפה הזו מקשה על ההבדלה בין דיכאון קליני לבין תכונות אישיות פתולוגיות.

• הטיות בקריטריונים - הקריטריונים הנוכחיים להפרעת אישיות נרקיסיסטית מתמקדים בעיקר בגדלות ובהתנהגות חיצונית, ופחות מתייחסים להיבטים שבריריים או פנימיים של ההפרעה. לכן, מטופלים עם נרקיסיזם שברירי עשויים להישאר ללא אבחון מתאים.

• מידע לא מדויק מצד המטופל - נרקיסיסטים נוטים להימנע מחשיפת קשייהם האמיתיים, ולעיתים מציגים את עצמם בצורה "מלוטשת" יותר. זה עשוי להקשות על המטפל לזהות את הבעיות הבסיסיות.

• כלים אבחוניים חלקיים - ראיונות חצי-מובנים יכולים לשפר את היכולת להבחין בין דיכאון להפרעת אישיות, אך האבחנה הסופית עדיין מאתגרת ודורשת זהירות רבה.

קשיים בפסיכותרפיה

• קשר טיפולי ארוך טווח - טיפולים פסיכולוגיים דורשים יצירת קשר ארוך טווח בין המטופל למטפל. מסגרות טיפול אקוטיות מתקשות לעמוד בדרישה זו, מה שמגביל את האפקטיביות של הטיפול.

• תלות יתר בצוות המטפל - דפוסי התנהגות של תלות מוגזמת בצוות המטפל וצורך מתמיד באישורים חיצוניים מעידים על חוסר ביטחון עצמי בסיסי, מה שמקשה על תהליך הטיפול.

• שינויים תכופים במצב הרוח - מתמודדים עם נרקיסיזם נוטים לשינויים מהירים במצב הרוח, תכונה שמקשה על המטפלים לשמור על קו טיפולי אחיד ולהתקדם בתהליך.

• הערכה עצמית שברירית - הערכה עצמית של מתמודדים עם אישיות נרקיסיסטית תלויה לעיתים קרובות בשימור דימוי עצמי ייחודי. משברים כמו אובדן עבודה או פרידה יכולים לערער את הדימוי הזה ולהחמיר את הסימפטומים.

• חוסר עקביות בטיפול - אנשים עם הפרעה נרקיסיסטית נוטים לעבור בין צוותי טיפול שונים, מה שמוביל לחוסר עקביות בטיפול ולפגיעה באפקטיביות שלו.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון:

31 בדצמבר 2024 

מקורות:

Green, Y. S., & Holderness, C. C. (2024). Adding insult to narcissistic injury: Comorbidity of narcissistic personality disorder and major depressive disorder. Psychiatric Times, 41(2). Retrieved from https://www.psychiatrictimes.com

Mitra P, Fluyau D. Narcissistic Personality Disorder. [Updated 2021 May 18]. In: StatPearls [Internet]. Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2022 Jan-. Available from: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/books/NBK556001/

Preston, O. C., Daruwala, S. E., Butterworth, S. E., & Others. (2024). The grim side of narcissism: Examining pathological traits, depression symptomology, and suicidal ideation in at-risk populations. Journal of Cognitive Therapy, 17(1), 93–121. https://doi.org/10.1007/s41811-023-00185-x

Vaknin, S. (2008, January 3). The Depressive Narcissist (Narcissism, Depression, and Dysphoria), HealthyPlace. Retrieved on 2022, February 4 from https://www.healthyplace.com/personality-disorders/malignant-self-love/the-depressive-narcissist-narcissism-depression-and-dysphoria

טכניקת החץ היורד, הנקראת גם Laddering, היא סוג של תשאול סוקרטי, בו המטפל מעלה בפני המטפל רצף שאלות המתחקות אחר אמונות הליבה של המטופל.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי מתבסס על ההנחה שהמחשבות, הרגשות וההתנהגויות שלנו קשורות זו בזו, ושהמחשבות שלנו משפיעות על איך אנחנו מרגישים ומה אנחנו עושים.

המטרה ב-CBT היא לזהות ולשנות אצל המטופל דפוסי חשיבה שליליים או הרסניים על מנת לשפר את מצב הרוח, הקוגניציה וההתנהגות שלו. 

על פי טכניקת "החץ היורד" אמונות ליבה לא יעילות הן אלו המובילות לתחושות שליליות. הנחות אלו הן הבסיס לאופן בו אנו תופסים את עצמנו, את העולם ואת האחרים.

הן אינן תמיד מודעות לנו, ולעיתים נובעות מפרשנויות שגויות או מעוותות של המציאות.

התנסו בתרגול הטכניקה ב- GPT מיוחד שיצרנו עבורה:

דוגמאות לאמונות שעלולות להוביל לתחושות שליליות:

• "אני לא ראוי לאהבה"

• "אני לא מספיק טוב"

• "אני תמיד נכשל"

• "אף אחד לא באמת אוהב אותי"

חשוב להדגיש שטכניקת החץ היורד אינה טוענת שהנחות אלו נכונות או לא, אלא שהן משפיעות על האופן בו אנו חווים את העולם ועל הרגשות שלנו.

מהי המטרה של טכניקת החץ היורד? 

אמונות ליבה הן חלק קריטי מהפורמולציה של טיפול CBT. 

מטפלים ומטופלים עסוקים בזיהוי אמונות הליבה, מה שמאפשר להבין טוב יותר את הסימפטומים הרלוונטיים.

היכרות עם אמונות הליבה של המטופל מעניקה למטפל כוח לבחור את רכיבי הטיפול הנכונים וגם להבין טוב יותר אילו מיומנויות CBT יהיו היעילות ביותר.

הבעיה היא שלעתים קרובות קשה לשנות אמונות ליבה.

טכניקת החץ היורד יכולה לסייע בכך.

טכניקת זו נועדה להקל על שיפור בסימפטומים דרך הבניה קוגניטיבית.

לפעמים מטופל יתגלה כבעל יכולת טובה למדי להבניה של מחשבות שליליות שונות ואמונות מתווכות, אך הדבר אינו תמיד מיתרגם ליכולת לזהות אמונות ליבה.

כדי להבין איך להשתמש במחשבות אוטומטיות ובאמונות מתווכות כמקפצה לגישה לאמונות ליבה, ניקח בדוגמה:

מטופל הלוקה בדיכאון סבור שמי שהוא יוצא איתה אינה אוהבת אותו, שנשים תמיד חושבות שהוא טיפש, שהוא לא מסתדר בקבוצות גדולות ושלעולם לא יהיה לו חבר קרוב.

אם אמונת ליבה של המטופל, למשל האמונה שלא ניתן לאהוב אותו, עומדת מאחורי האמונות המתווכות והמחשבות האוטומטיות הללו, התקדמותו עשויה להיעצר עד שתהיה התייחסות לאמונה שלא ניתן לאהוב אותו.

הנה הדגמה לשימוש בחץ היורד בטיפול CBT עם חנה,

המתמודדת עם חרדה חברתית:

שלבי השימוש בטכניקת החץ היורד 

שלב ראשון – העמקת ההיכרות עם המטופל

טכניקה זו עובדת הכי טוב אחרי הגעה לניסוח ראשוני של האתגרים המרכזיים בטיפול.

התהליך הזה עשוי להימשך כמה מפגשים, בין אם הם מפגשי אינטיק, קדם-טיפול או טיפול. 

שלב שני – הכנה לקראת בחירת מחשבת ההפעלה הנכונה

בהכנה לקראת המפגש, יש לזכור את סוגי המחשבות והאמונות המתווכות אליהן רוצה המטפל להקשיב. 

לרוב מדובר על מחשבות ואמונות חזקות, כאלה שהמטופל נאחז בהן בקשיחות. 

מטפל שיכין את עצמו בצורה כזו לפגישה,סוג של ״מארב טיפולי״, יהיה מוכן לקלוט את המחשבות הללו כאשר יצוצו. 

שלב שלישי – בירור עם מטרה

אמונות מצויות שלב אחד עמוק יותר, לכן מוצעות שאלות אלה: 

• מה זה אומר עליך? 

• מה אם זה היה נכון? 

• מה אתה חושש שיכולה להיות הכוונה של זה?

• ולמה זה מפריע לך? 

• על מה זה יכול לרמז? 

אזהרות שחשוב להכיר

אין להשתמש בטכניקה זו לגישה לאמונות ליבה בשלב מוקדם מדי של הטיפול.

 אין להסתמך על הטכניקה כרגע של וואו בטיפול. המטרה אינה תובנה, אלא מידע. יש להשתמש במידע זה כדי לאפיין טוב יותר את המשך העבודה עם המטופל. 

חשוב לא להכניס מילים לפיו של המטופל במהלך השימוש בטכניקה. 

יכול להיות מפתה לומר משהו כמו ״ואתה חושב שזה אומר שאתה לא מסוגל, באופן כללי?״, 

כלומר הטכניקה הכי יעילה כאשר הניסוח מגיע מהמטופל.

זאת ועוד, לא כדאי שהמטופל יחווה לחץ להסכים עם האמונות המשוערות של המטפל, בעיקר אם הן אינן תואמות במדויק את הבנתו.

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

https://www.manhattancbt.com/downward-arrow-technique/

איך מתמודדים עם מצב בו עובד מתאבד בארגון?  

התאבדות במקום העבודה היא אירוע פסיכולוגי רב-נפגעים, אובדן טראומטי שקשה להפריז בעוצמתו. 

הוא מערער את הביטחון ברמה הבסיסית ביותר ומטלטל כל מה שמוכר מסביב.

לאחר אירוע אובדני בארגון, עומדים מנהלים מול אתגר רב-ממדי. 

כולם, החל מראשי צוותים, דרך מחלקת HR וכלה במנכ״לים וחברי/ת הנהלה, חובשים בעת ובעונה אחת שני כובעים: 

כמו כלל עובדי הארגון, הם חשופים לאירוע ומתמודדים בדרכם האישית, אך באותה עת הם מגויסים כמקור תמיכה פנים-ארגוני טבעי עבור העובדים, שנועד ללוות, להקשיב, להרגיע ולהכיל.  

במאמר הזה נדון ב-Postvention, סדרת צעדים של התערבות מקצועית ראשונית, קבוצתית ואישית בעקבות התאבדות בארגון, עבור מנהלים ועמיתים של הנפטר.

בחלק האחרון מוצעות נקודות מרכזיות עבור אנשי מקצוע. 

המהלך הפסיכולוגי הטבעי לאחר התאבדות עמית לעבודה

במהלך 72 השעות לאחר קבלת המידע על התאבדות העובד, קיימות כמה תגובות טבעיות מוכרות, שכל אדם חווה חלק מהן: 

• הכחשה, או לפחות הלם, תדהמה וקושי להאמין, למידע הנמסר על ההתאבדות.

• ניסיון להשיב שליטה באמצעות ניתוח התנהגותי רטרוספקטיבי של התנהלות העובד בעת האחרונה. 

• חיפוש עדויות תומכות או מפריכות המתייחסות לעוצמת המצוקה הנפשית של הנפטר. 

• מו״מ פנימי, צוותי וקבוצתי לגבי השאלה ״האם ניתן היה לעשות משהו אחר כדי למנוע את ההתאבדות?״.

• לעיתים יופיעו רגשות אשם. אשמה מתעוררת לרוב סביב ספק באשר ליכולת למנוע את האירוע. 

• חשיבה מאגית. תחושת חוסר האונים שכופה האירוע האובדני על העובד מזמינה מאמצים קוגנטיביים להשיג שליטה ויכולת ניבוי. חשיבה מאגית יכולה להתבטא, למשל, בחישוב הסתברות של התאבדות עתידית בארגון. 

• ביטויי כעס כלפי הנהלת הארגון, ובפרט ביקורת שמתמקדת במושקעות של הארגון ברווחה הנפשית של העובדים. 

• קשיי שינה, בכי, שינויים בתיאבון. 

• חלימה מוגברת בהקיץ עד לתחושה של נתק דיסוציאטיבי.

• רה-אקטיבציה של אובדנים פתאומיים לאורך החיים. היזכרות טורדנית באירועי אובדנות מהעבר האישי, כולל השוואה של התנסויות קודמות עם האירוע בהווה.  

• עוררות גופנית מוגברת, אותה ניתן לשייך לתסמינים סומטיים של מצב חרדה.

לאחר הימים הראשונים צפויים המופעים הללו לדעוך ספונטנית, כאשר חזרה לשגרה מגיעה במקומה.

במקרים חריגים נראה המשכיות של חלק מהתסמינים, מה שעשוי להעיד על מצוקה נרחבת יותר, שמחייבת לעיתים מעורבות של איש/ת מקצוע מנוסה בעבודה עם פוסט-טראומה. 

ייעוץ Postvention למנהלים

בראש סדר העדיפויות של הארגון קיים הצורך בתמיכה יעילה לרווחת העובדים שנפגעו מאקט ההתאבדות, כמו גם ניהול תקשורתי רגיש וקר רוח עם כלל העובדים.  

אבל כמו בסדר ההנחיות המוכר בטיסות, חשוב שהמבוגר יתחבר קודם בעצמו למסיכת החמצן האישית, כדי שיוכל לסייע לילדים להתחבר למסיכות שלהם.

חשוב להישאר רגועים ואופטימיים עד כמה שניתן במצב כזה, להיות מודעים למציאות המשתנה במהלך המשבר ולאופן שבו הם מגיבים רגשית ופיזית.

מודעות אינטגרטיבית כזו, שניתן לתרגל אותה, מאפשרת למנהלים לעבור מהתייחסות למשבר כאתגר חוסם ומצמצם לתפיסתו כבעיה שניתן לפתור ביעילות ואף ללמוד ממנה. 

עבור מנהל/ת, מוות פתאומי של עובד אותו ניהל על בסיס יומיומי יכול להיות קשה ואף טראומטי. 

על הארגון להבטיח כי מנהלים, בכל מדרג ההיררכיה הארגונית, יזכו לתמיכה מקצועית הולמת במצב של אובדנות בצוות. 

מידת ההשקעה של מקבלי ההחלטות בדרגים הניהוליים עשויה להשפיע על המסוגלות הכללית של הארגון להשתקם במהירות, לשוב לפעילות שגרתית בריאה ואף להגביר את תחושת החוסן והעמידות.   

התערבות קבוצתית לצוות 

הרבה מילים ודעות הוחלפו ב-20 שנה האחרונות לגבי איך נכון לעזור נפשית לעובדים שעברו אסון. 

אישית, התחלתי עם דיבוב (CISD) בנט״לֿ, התקדמתי עם המקצוע לשיטות התערבות המשלבות עבודת גוף בעיבוד טראומה ולבסוף המצב העכשווי בו אנו חותרים לניסוח נרטיב קוגניטיבי שמעניק פשר והסבר מתקבל על הדעת לאירוע.   

התכנסות קבוצתית היא דרך מצוינת לעזור לצוות להתמודד עם אירוע אובדני ולחזור לתפקוד מלא.

חשוב רק לזכור מה רוצים להשיג וממה נכון להישמר.   

מנחה או מנחים שמקיימים סדנה חד-פעמית בארגון פוסט-טראומטי לא מגיעים כדי ״לעשות ונטילציה לצוות״.

הם מחזיקים בראש במקביל כמה משימות חשובות:

• הערכה ראשונית וטריאז׳ לגבי מצבם הנפשי של עובדים / מנהלים עם תסמינים חמורים יותר של טראומטיזציה, שעלולה להתפתח להפרעה כרונית.   

• הערכה מקצועית לזיהוי מקרים בהם עובדים מזדהים עם המתאבד ועלולים לקבל מהארוע חיזוק להתאבדות נוספת. 

• עובדים שבוחנים אובדנים קודמים בארגון ועלולים לבסס אסוציאציה בינם לבין האירוע בהווה, כולל הכללתם הבעייתית על תפיסת המנטליות הארגונית. 

• העברת ידע פסיכו-חינוכי על משבר התאבדות והתמודדות עמו, בארגון ובכלל. 

• הפרכת מיתוסים לגבי התאבדות, למשל שניתן לנבא בקלות התאבדות שעתידה להתרחש.  

• הקניית מיומנויות התנהגותיות וקוגניטיביות מבוססות מחקר, כולל אפשרות של הדגמה ותרגול קבוצתי.

• מתן תיקוף ל״אובדן האינטואיציה הזמני״,ֿ תחושה אישית שקשה לזהות ולקלוט מה קורה אצל אחרים. 

• שימוש בקבוצה כמקור לאוניברסליות, ההכרה הנרכשת של משתתפים בקבוצה, לפיה ״מה שהאמנתי שרק אני חושב מתקיים גם בתודעתם של אחרים״.  

• נאמנות לסמכות הניהולית, גם כאשר מופנית כלפיה ביקורת גלויה או סמויה. ברמת הדינמיקה הקבוצתית, ויסות קולות מפצלים יחד עם חתירה לאינטגרציה וללכידות. 

• עבודה קבוצתית שמבחינה בין האירוע כמושא מרכזי לעיבוד לבין דיון קבוצתי בו האירוע הופך לאמצעי למינוף צרכים ארגוניים אחרים. 

• עמידה על המשמר במצבים של ״שיתוף יתר״, בהם עובד/ת נסחף ומשתף במידע אישי עודף שלא היה חולק עם הצוות סביבו בימים כתיקונם.  

אֲנָשִׁים מִשְתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶה

כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי

שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם.

-- יהודה עמיחי

תמיכה מקצועית פרטנית

כאשר הארגון מציע, מרבית העובדים יידעו לדווח על צורך אינדיבידואלי בעזרה.מקצועית.

חשוב להציע, אבל לא להאיץ. המטרה היא לאפשר למנגנוני ההסתגלות הטבעיים של ארגון בריא לעשות את מלאכתם. 

עם זאת חשוב שמנהלים יטו אוזן להתנהגויות חריגות של עובדים ויציפו אותן בפני הגורם המתאים. 

כאשר נעזרים בשירותי ייעוץ פרטני של מומחה חיצוני, חשוב להדגיש בפני העובדים כי לא מדובר בטיפול פסיכולוגי מתמשך אלא במפגש או כמה מפגשים שתכליתם לחזור למסלול. 

בנוסף, יש לשקול להחליט מראש עם היועץ וגם ליידע את העובדים המעונינים, האם חלה סודיות רפואית חלקית או מלאה על המידע שעולה בשיחות הפרטניות (כלומר שההנהלה אינה חשופה אליו). 

שמירה על רצף תעסוקתי

חשוב להעמיד לרשות העובדים את כל התמיכה הרגשית והפסיכולוגית הדרושה, אבל לא פחות חשוב לפעול במהירות כדי להבטיח שהצוות ימשיך לתפקד אופרציונלית.

יש תקופת הסתגלות של פעילות חלקית, כמה ימים בהם נדרשת גמישות רגישה. 

יחד עם זאת, ממש כמו חיילים שחוזרים מיידית לפעילות אחרי אובדן לוחם ביחידה, חשוב ליצור גשר להמשך, כי לשגרה יש תרומה להחלמה.

לעניין הבסיסי הזה בטיפול בטראומה קוראים עקרון הרציפות.  

יידוע פנימה והחוצה

התאבדות בארגון מחייבת התגייסות ניהולית מהירה שתוכל לייצר קול אחיד, שקוף ובהיר שמעביר את המסר הקשה לכלל עובדי הארגון. 

לפני שעושים את זה חובה להתייעץ עם נציגי המשפחה לגבי מידת החשיפה בה הם מעוניינים בשלב זה, למשל לגבי נסיבות המוות ו/או אמצעי ההתאבדות.  

כלפי חוץ, יש לשקול העלאת הודעה קצרה באתר החברה ולשקול היטב את המשמעויות האפשריות של המסר המופיע בה. 

מטקס לעיבוד אבל

טקס רגיש שמתוכנן נכון עשוי לתרום לתחילת תהליך עיבוד האבל של העובדים, שכן הוא מציע ארגון ואיסוף של רגשות לא מדוברים.  

הפרקטיקה של טקס אינה מהותית, ניתן לקיימו גם כישיבת זום, הרעיון הוא לגייס את כוחותיה החיוביים של הקבוצה בנקודת זמן מוגדרת מראש.  

בנוסף, יש מקום להתחיל לחשוב על הנצחה, עדיף בשילוב כוחות עם משפחת הנפטר. 

תכנית מניעה לעתיד

תכנית מניעה ארגונית יכולה לעמוד כ-Toolkit נפרד או כחלק מתכנית יותר נרחבת של רווחה ובריאות הנפש בארגון. 

למרות שבישראל אנחנו נוטים לפחות יסודיות, חשוב ששכבת הניהול תהיה מצוידת מראש בתכנית התמודדות עם מוות כתוצאה מהתאבדות עובד.

היא מעניקה בטחון, ודאי במצב של פוסט-אירוע.

תרבות ארגונית מבוססת קהילתיות, שיש בה אכפתית וחמלה, מעודדת תמיכת עמיתים בעקבות אובדן בכלל והתאבדות בפרט.

בתכנית ״התערבות אחרי התאבדות״ ניתן לבנות ערכת התמודדות למצבי חירום בארגון, שיכולה להוות תשתית גם עבור מצבים של מוות פתאומי של עובד / מנהל.

להלן כמה דוגמאות: 

• ערנות ל- Diversity:  היכרות בסיסית עם משתנים בין-תרבותיים ייחודיים. חשוב למשל להכיר אמונות ומנהגים דתיים הקשורים בשכול ובאבל בקרב עובדים מתרבויות מגוונות בחברה.  

• לעזור למנהלים לתרגל ניהול של שיחות רגישות ותומכות עם חברי צוות, כולל הפנייתם למקורות עזרה מקצועיים שיסייעו להם, אם והיכן שצריך.  

• התייחסות ארגונית להיבטים טכניים, כמו פינוי שולחן העבודה והחפצים האישיים של העובד שהתאבד, הגעה להלוויה וביקור בשבעה. 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

במצבי חירום יש לפנות לפסיכיאטר, למיון או לער"ן 

נקודות מרכזיות ליועצים לקראת התערבות במקרה אסון בארגון

במרוצת השנים מצאתי את עצמי מתמקצע בתחום של התערבות במשבר בארגונים. 

הייתי שמח לצבור ידע וניסיון בנושאים פחות דרמטיים, אבל החיים, כידוע, מובילים אותנו לאן שהם רוצים.

רשמתי כמה נקודות שיוכלו לסייע בהתערבות צוותית:

•  יש ערך רב בהערכת פסיכופתולוגיה אישית, שלעיתים מתבטאת ספציפית רק בתוך מרחב קבוצתי ורק בנוכחות של מנחה אורח (שאינו מזוהה כיועץ פנימי בארגון).

• חשוב להמשיג את המטרה בשיחה עם מזמיני ההתערבות. רוב המנהלים מתארים צורך כמו ״לאוורר קצת עם איש מקצוע בקבוצה״. זה לא מספיק. המטרה צריכה לכלול גם את השוליים, כלומר על מה לא מדברים ולמה (למשל, תסכול עקב תנאים לא מספקים שהציב הארגון).

• חשוב לבדוק לפני ההתערבות האם התרחשה אובדנות מאז הקמת הארגון, במהלך השנתיים האחרונות, ובפרט אובדן טראומטי בהקשר של הקורונה.

• להציע למנהל/ים להצטרף להתערבות הקבוצתית ואף להמליץ על כך. נוכחותם מסמנת מציאות, המנעותם מרמזת על טראומטיזציה של יחסים החורגת מעבר למשבר. 

• להציע אפשרות של שיחות אישיות. אם אין עבורן תקציב לשעות ייעוץ, חשוב להציע בכל זאת ממשק עם מערכת תמיכה פרטנית מתוך הארגון.

• חשוב להבין האם השתתפות הצוות בהתערבות מנדטורית או וולונטרית. אם וולונטרית וחלק מהמשתתפים בוחרים לא להגיע, חשוב לשאול מדוע ולהפנות את תשומת לבו של ראש הצוות.

• במידה ומתקיימים כמה מפגשים קבוצתיים, חשוב שכל מפגש יסתיים באיסוף וחיבור לכוחות, קוגניטיבית ורגשית.

• חשוב שכל אחד מהמשתתפים בחדר יגיד משהו, גם אם בקצרה.  

• ככלל, לא מומלץ להיעזר בחומרים השלכתיים. אנחנו מחפשים לקרקע, לא להתעופף.

• ההתמקמות ההנחייתית אמורה להיות קרובה וחמה ובאותה עת סמכותנית ומציבת גבול. 

• ברמה הדינמית - מתקפה ודוולואציה על יחידת ההנחיה במפגש חד-פעמי מעידה על קונפליקט חריף בצוות, ובפרט בין צוות להנהלה, לעיתים עם זיקה לנרטיב האובדני. 

• אם תפקיד המתאבד היה ניהולי, חיונית נוכחות של ההנהלה מעליו, גם אם ייצוגית. זה קשה לפעמים אבל חשוב להתעקש על זה.

מוזמנים/ות להרים טלפון ונחשוב יחד.

מקורות:

עומר, ח. ונחי, א. (1994). עקרון הרציפות גישה מורחבת לאסון וטראומה. פסיכולוגיה, ד, 20-28 .ה', 157-170.

Andriessen K. (2009). Can postvention be prevention? Crisis 30, 43–47. 10.1027/0227-5910.30.1.43

Jacqueline Brassey and Michiel Kruyt (2020).  How to demonstrate calm and optimism in a crisis. McKinsey & Company website: https://www.mckinsey.com/business-functions/people-and-organizational-performance/our-insights/how-to-demonstrate-calm-and-optimism-in-a-crisis

תסמונת אכילת בלילה (NES) היא הפרעה ייחודית המאופיינת בדפוס מושהה של צריכת מזון שבה מתרחשים אפיזודות חוזרות של אכילה לילית ו/או צריכה מופרזת של מזון לאחר ארוחת הערב.

ל-NES יש קשר להפרעות אכילה אחרות ולבעיות הקשורות לשינה.

תסמונת NES שכיחה יותר בקרב מתמודדים עם הפרעת אכילה זלילה (BED) ובולימיה נרבוזה בהשוואה לאוכלוסיה הכללית.

יתר על כן, אנשים עם NES נוטים לסבול יותר מהפרעות אכילה אחרות. 

השכיחות המשוערת של NES בקרב מטופלים/ות עם הפרעות אכילה נעה בין 5% ל-44%.

NES שאינה מטופלת מקשה על שמירה על משקל בריא ואף מגבירה את הסיכון לבעיות בריאותיות כמו סוכרת ולחץ דם גבוה.

מי שסובל מ-NES עשוי לחוש כאילו אינו מסוגל להירדם אם אינו אוכל או כאילו אין לו שליטה על הדחף לאכול באמצע הלילה.

רבים הלוקים ב-NES יחוו גם דיכאון או חרדה שלעתים קרובות יחמירו בלילה.

כדי לעזור לאנשים עם NES, הכי טוב לשלב נכון בין כמה טיפולים, בהם תרופות נוגדות דיכאון, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטכניקות לתיקון מחזור השינה והאכילה.

סטטיסטית, אדם 1 מכל 100 ילקה ב-NES, והיא נפוצה יותר בקרב אנשים הסובלים מהשמנה או מהשמנת יתר, מדיכאון או מחרדה, או מהפרעת אכילה נוספת, כמו בולימיה או הפרעת אכילה כפייתית (BED), או בקרב אנשים שמשתמשים בסמים או באלכוהול.

למרות שכל אחד מאיתנו מפגין לפעמים אכילת יתר, מי שלוקה ב-BED זולל כדבר שבשגרה כמויות גדולות של אוכל תוך שעות ספורות כדי להשתיק רגשות, גם אם אינו רעב, ומיד לאחר מכן חש בושה או אשמה בנוגע לכך.

גם תסמונת זו ניתנת לטיפול בדרכים שונות. אכילת יתר מתאפיינת, למשל, באכילת יותר מקינוח אחד לארוחה או בחיסול שקית פופקורן שלמה במהלך צפייה בטלוויזיה.

כאשר אוכלים יותר מדי בגלל אירוע שגורם למתח, כמו פרידה מבן זוג, הדבר מכונה ״אכילה רגשית״.

לעומת אכילת יתר, BED, עשויה לכלול הברחת שקית גדולה של סוכריות לחדר וזלילתן בהיחבא, אכילת עוגה שלמה בבת אחת ולאחר מכן תחושת אשמה, או אכילת שלושה המבורגרים, למרות ששבעים לגמרי אחרי אחד.

NES אינה סוג של סהרוריות או התנהגות חריגה אחרת בשינה (פאראסומניה), והיא שונה מהפרעת אכילה הקשורה בהפרעת שינה (SRED), משום שאנשים עם NES ערים לגמרי כאשר הם אוכלים בלילה, בעוד שכאלה עם SRED אוכלים בשנתם ואינם זוכרים זאת למחרת.

סימפטומים

לרוב, תסמיני NES נמשכים כמה שבועות או חודשים וכוללים:

• התעוררות לאכילה – לאנשים עם NES יש בדרך כלל אינסומניה לפחות 4 פעמים בשבוע. הם קמים לאכול (לעתים כמה פעמים באותו לילה) במשך כמה שבועות או חודשים והם מרגישים שהם צריכים להיות מלאים כדי לחזור לישון.

• אכילת קלוריות רבות בלילה – אנשים עם ההפרעה אוכלים בלילה יותר מ-25% מצריכת המזון היומית שלהם. הם עשויים לאכול מאוחר בלילה לפני שהם הולכים לישון, במהלך הלילה או שניהם. במקום לאכול ארוחה אחת גדולה, רבים עם NES אוכלים ארוחות קטנות יותר או חטיפים במהלך הלילה. לרוב הם מרגישים חשק עז מזונות עתירי קלוריות, פחמימות או סוכר.

• תיאבון מופחת במהלך היום – היפרפאגיה (רעב עז ואכילת יתר) מתרחשת מאוחר בערב ובמהלך הלילה. אנשים עם NES עשויים שלא להיות רעבים בבוקר, ויש כאלה שלא יחושו רעב עד אחר הצהריים המאוחרים.

• דיכאון וחרדה – בעיות נפשיות כמו דיכאון וחרדה קורות לעתים קרובות ביחד עם NES.

• אנשים עם NES נוטים לחוש כאילו אין להם שליטה על האכילה, וכן אשמה, עצב או מבוכה.

גורמים

הסיבות המדויקות ל-NES אינן ידועות, אך מומחים מאמינים שהיא נובעת מכמה גורמים,  בהם:

• הפרעות בשעון הביולוגי – השעון הביולוגי הוא ה״שעון״ הטבעי של הגוף, השולט בשעות בהן אנו חשים עייפים, ערניים ורעבים. אצל מי שסובל מ-NES השעון הפנימי אינו עובד כראוי. גופו משחרר הורמונים שגורמים לו לחוש רעב וערני בלילה, במקום במהלך היום.

• גנטיקה – NES היא דבר משפחתי, כך שמומחים סבורים שיש גנים שמשחקים תפקיד בהפרעה.

• בריאות נפשית – רבים עם NES סובלים גם מהפרעות מצב רוח כמו דיכאון או חרדה. הפרעות אחרות – אנשים עם NES נמצאים בסבירות גבוהה יותר לחוות הפרעות אכילה אחרות, הפרעת שימוש בחומרים והשמנת יתר. הקשר בין ההפרעות הללו ל-NES טרם התברר.

• דיאטה ביום – NES יכולה לפעמים להיות תוצאה של חוסר בכמות מספקת של קלוריות במהלך היום. אנשים שמגבילים את צריכת המזון שלהם במהלך היום עשויים בסבירות גבוהה יותר לזלול בלילה.

• במקרה של BED, סיבה אפשרית נוספת לזלילה היא הערכה עצמית נמוכה. לעתים קרובות אנשים שזוללים אינם מרוצים מהמראה שלהם, למשל בגלל דברים שאחרים אומרים להם על גופם או צפייה בתכניות טלוויזיה ומגזינים שמציגים תמונות שמדגישות רזון. הערכה עצמית נמוכה כזו יכולה לגרור זלילה ולאחריה תחושת אשמה ובושה, שיכולות להתניע זלילה נוספת.

אבחון

הדרך לאבחן NES היא באמצעות שיחה עם מומחה על הסימפטומים, לרבות תדירות הקימות בלילה והדברים שמסייעים למטופל לחזור לישון.

המומחה יבחן את בריאותו הגופנית של המטופל וישאל שאלות על מצב רוחו, רגשותיו ובריאותו הנפשית.

הוא עשוי לבקש מהמטופל לנהל יומן שינה שיעקוב אחר הקימות שלו בלילה והאכילה הלילית, מה שיסייע למטפל לספק תכנית טיפול מתאימה. המטופל עשוי גם לבלות לילה במרכז לחקר שינה, כדי לבדוק התנהגויות שינה שאינן שגרתיות.

ניהול וטיפול

המטפל עשוי להמליץ על טיפול אחד או שילוב של טיפולים להתמודדות עם NES, בהם:

• טיפול פסיכולוגי ופסיכותרפיה יכולים לעזור לנהל רגשות ולשפר את מצב הרוח. היעיל ביותר בהקשר זה הוא CBT – סוג של טיפול שיחתי שיכול לעזור לשנות התנהגויות בעייתיות ולאמץ הרגלים בריאים יותר. CBT יכול לסייע לאכול יותר במהלך היום ולשלוט ברעב בלילה.

• תרופות נוגדות דיכאון – למשל מעכבי קליטה חוזרת בררניים של סרוטונין (SSRI), להעלאת מצב הרוח ולוויסות רגשי.

• תרגול מיומנויות גוף-נפש – למשל הרפיית שרירים פרוגרסיבית, כדי לסייע למטופל להירגע ולהירדם.

• טיפול באור (פוטותרפיה) – שימוש באור מיוחד משך 15-30 דקות בכל יום. מנורה זו עוזרת לשנות את השעון הביולוגי, כדי להרגיש ישנוניות בלילה. מלטונין – הורמון שמווסת ושולט בשעון הביולוגי. המטפל עשוי להמליץ על תוספי מלטונין לסיוע בהירדמות ובשינה רצופה בלילה.

• תכנית לניהול משקל – מסייעת לשמור על משקל בריא, לבחור במאכלים מזינים ולהרגיש טוב יותר.

במקרה של NES משולבת עם BED, הטיפים הבאים עשויים לעזור –

לנהל יומן אכילה. הדבר יסייע ללמוד מתי יש למטופל נטייה לזלול ומה מוביל אותו לכך.

לאכול ארוחות סדירות וחטיפים במהלך היום. הדבר ישמור על יציבות הסוכר בדם, כך שהמטופל לא ירגיש מספיק רעב כדי לזלול.

חלוקת האוכל למנות. במקום לקחת מהמזווה שקית גדולה של חטיפים ולהתיישב איתה מול הטלוויזיה. מומלץ להעביר מנה אחת לשקית קטנה או לצלחת. כשצריך לקום כדי לקחת עוד מנה, הסבירות לאכילת יתר יורדת.

לחשוב על הסיבות לזלילה. האם אתם מדוכאים או חרדים? כדאי לנסות למצוא דרך אחרת לשכך את הרגשות.

מניעה

מניעת NES היא אפשרית, אבל צריך לעשות צעדים מסוימים כדי לשפר את הבריאות ולנוח היטב בלילה.

• לבבימנע ככל הניתן מג׳אנק – חשוב לוודא שאוכלים בבית בעיקר מזונות בריאים. היפטרות ממזונות עתירי שומן וסוכר יכולה לעזור להימנע מאכילתם בלילה.

• לתרגל היגיינת שינה טובה -  שמירה על טמפרטורה נוחה בחדר השינה וניסיון להיכנס למיטה בכל יום באותה שעה. יש להימנע מקפה ומכשירים אלקטרוניים לפני השינה.

• להפנות קשב פנימה – מומלץ לנהל מתח באמצעות מדיטציה ונשימה עמוקה.

• להישאר פעילים במהלך היום. פעילות גופנית סדירה ופעילות גופנית במהלך היום מסייעת לישון טוב יותר בלילה.

צפי (פרוגנוזה)

NES עלולה לגרום לבעיות בריאותיות, סיבוכים ואתגרים רגשיים כאשר אינה מטופלת.

אלה כוללים סוכרת, כולסטרול גבוה, לחץ דם גבוה ובעיות אחרות שמקורן במשקל יתר ועוד. 

חשוב לזכור, לסיכום, שניתן לטפל ב-NES באמצעות שילוב בין טיפול פסיכותרפי, תרופות ושינויים בסגנון החיים.

אנשים רבים עם NES מוצאים הקלה בתסמינים ע״י היצמדות לתכנית טיפולית מקיפה.

במקרה של תסמיני NES, חשוב להיבדק ולעבור הערכה. NES עלולה להשפיע קשות על הבריאות והרווחה ולגרום לעלייה במשקל, לישנוניות מוגזמת ביום ולתחושת חוסר שליטה.

דיבור כן וגלוי על הסימפטומים בפני מומחה תוכל לסייע להתאים למטופל את תכנית הטיפול האפקטיבית ביותר עבורו.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

Kucukgoncu, S., Midura, M., & Tek, C. (2015). Optimal management of night eating syndrome: challenges and solutions. Neuropsychiatric disease and treatment, 11, 751–760. https://doi.org/10.2147/NDT.S70312