דונלד מלצר

דונלד מלצר היה פסיכואנליטיקאי בגישה קלייניאנית.

הוא בלט בתחום האנליזות לילדים ובבניית גשרים בין הפסיכואנליזה לבין אסתטיקה ופילוסופיה. 

התיאוריות העיקריות שלו הנמצאות בשימוש הן בתחום של הזדהות השלכתית פולשנית, הבנות חדשות בנוגע לטיפול בילדים על הרצף האוטיסטי ומה שהוא כינה "הקונפליקט האסתטי" בתחילת החיים.

הכשרה, קריירה והשפעות

מלצר נולד בניו ג'רזי ולמד רפואה באוניברסיטת ייל.

בהמשך בקולג' על שם אלברט איינשטיין בניו יורק.

את לימודי פסיכיאטריה הוא השלים בסנט לואיס, מיזורי, והחליט להתמקד בפסיכיאטרית ילדים ולהרחיב את העניין שלו ברעיונתיה של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין.

ב 1954 החל לעבוד כפסיכיאטר ילדים בחיל האוויר של ארה"ב.

הוא החל אנליזה אצל מלאני קליין וזמן קצר לאחר מכן עזב את השירות הצבאי והחל הכשרה פסיכואנליטית בחברה הפסיכואנליטית הבריטית.

את ההדרכה על טיפול במבוגרים עבר אצל חנה סגל והרברט רוזנפלד, והמשיך ללימודי פסיכואנליזה לילדים שם קיבל הדרכה על טיפול בילדים מבטי ג'וזף, אסתר בריק וחנה סגל.

כמו כן, הוא הושפע בעבודתו מחברותו עם וילפרד ביון ורוג'ר מוני קירל. 

הוא העשיר את השכלתו בחברה הפסיכואנליטית הבריטית, בשנות ה 50 וה 60,

הוא החל לעבוד כאנליטיקאי והפך מדריך מבוקש, ויצר קשרים קרובים עם פסיכואנליטיקאיים של ילדים שהוכשרו במרפאת טאביסטוק בלונדןו.

כתביו הפסיכואנליטיים נרחבים, ועוררו עניין עולמי ברעיונותיו, מה שהקנה לו הזדמנויות רבות למסעות למדינות אחרות וללימוד מעבר לים.

בשנות ה 80 המוקדמות חווה משבר ביחסיו עם החברה הפסיכואנליטית הבריטית, בשל חוסר הסכמה בנוגע לארגון החברה ומרירות ביחסים הבין אישיים שרקם שם, הוא המשיך לחיות ולעבוד באוקספורד. 

רעיונותיו כמורה, קיבלו הערכה ניכרת בדרום אמריקה ובאירופה.

את קשריו לפסיכואנליטיקאים העובדים עם ילדים הוא שימר גם דרך נישואיו השלישיים למרתה האריס שהייתה אחראית על לימודי פסיכותרפיה בטביסטוק. 

ספרו הראשון, התהליך הפסיכואנליטי (1967), הדגיש את העניין המיוחד שהיה לו בתיאור קליני של התפתחות הקשר הטיפולי.

הוא מתמקד בעולם הפנימי של המטופל ובחשיבותה של המציאות הנפשית.

ספריו הנוספים - "מחקרים באוטיזם" (1975), "הקלאוסטרום" (1992), חוקרים תופעות קליניות ספציפיות בצורה עמוקה ומפורטת.

הספר על אוטיזם, היה הראשון מבין מספר ספרים שהוציא יחד עם שותפים נוספים. הדרך המועדפת עליו לפתח את רעיונותיו הייתה כתאורטיקן שעובד עם קולגות שהם קלינאים וזהו המודל הפסיכואנליטי שהציע. שיתוף פעולה נוסף נעשה בספר "תפיסת היופי" (1988), שכתב יחד עם חוקרת הספרות והאמנית מג האריס וויליאמס. 

חלק מרעיונותיו המשפיעים ביותר זכו להסכמה רווחת בעוד אחרים שנויים במחלוקת.

המאמר החתרני שלו "אוננות אנאלית והזדהות השלכתית" (1965), הציג צורה פולשנית של הזדהות השלכתית, הקשורה לכישלון ביכולת להתפתחות אותנטית המובילה לבלבול זהות. 

רעיונות אלו זכו לבחינה מעמיקה יותר בספר "הקלאוסטרום", שהרחיב את הבנתו לגבי תפקודם של כוחות אנטי-התפתחותיים בתודעה וכן את ההבנה בנוגע לאיכות האישיות המבוססת על הימנעות מהכרה בתלות באובייקט. 

לתיאוריה זו יש קשר מובהק להסתכלות של רוזנפלד על יחסי אובייקט נרקיסיסטיים אנטי-ליבידינליים ולתיאוריה של סטיינר "נסיגה נפשית".

הקונפליקט האסתטי

בעבודתו המאוחרת, מלצר החל להתעניין בתצפית על תינוקות ככזו שתורמת להבנת התפתחות מנטלית ראשונית ותפקוד המשפחה. מאמר שנכתב ל UNESCO, "מודל פסיכואנליטי של הילד בתוך המשפחה בתוך הקהילה" (מלצר והאריס, 1976), הוא מיוחד ביחס שלו להשפעה של הזוג ההורי ושל ההקשר החברתי הרחב על פוטנציאל ההתפתחות של הילד. 

השנים בהם טייל ולימד יחד עם מרתה האריס, היוו גם רקע לראייתו המחודשת בנוגע לתקופת הינקות המוקדמת. במסגרת שינוי זה הקונפליקט האסתטי", כלומר ההשפעה על התינוק של המפגש עם ה"יופי והמסתורין" של האם, הוצב בתחילת החיים.

פסיכואנליזה כאמנות

מלצר גם היה חבר בקבוצת אימגו, שאיגדה היסטוריונים חשובים בתחום האמנות, פילוסופים ופסיכואנליטיקאים וכך העמיק את העניין שלו בחוויה האסתטית. 

הדגש ששם מלצר על המימד האסתטי של החיים ושל העבודה וההבנה הפסיכואנליטית הוא נדבך מאחד בכתיבתו.

ניכר כבר בספרו הראשון שלמרות הכשרתו הרפואית והדגש שהוא שם על תיאוריה, תפיסתו הבסיסית היא של פסיכואנליזה כאמנות.

סלידתו מהמורכבות של מוסדות ופוליטיקה עשויה להיתפס כמימד נוסף של גישה זו.

עבורו, היצירתיות האישית תמיד הייתה חשובה ביותר. ספריו, שמקדישים תשומת לב מועטה לסופרים פסיכואנליטיים אחרים (יוצא דופן הוא ההתפתחות הקלייניאנית (1978)), שמים דגש על אווירת חדר הטיפולים ועל הרעיונות הפסיכואנליטיים שמלצר העריך.

כתיבתו של מלצר מלאה בדמיון קליני עשיר ותפיסה עמוקה וייחודי של התהליך הנפשי, למרות שהקריאה מעלה לעיתים תסכול מהאידיוסינקרטיות המאפיינת את החשיבה והכתיבה שלו.

מקורות:

Margaret Rustin (2013). Donald Meltzer. courtesy of the Melanie Klein Trust. https://psychoanalysis.org.uk/our-authors-and-theorists/donald-meltzer

כשאנו חושבים על טיפול נפשי, ברור לנו כי ״פיתוח מודעות״ היא אחת המטרות המרכזיות וגם אמצעי חיוני להשגת שינוי. 

מודעות גבוהה והיכרות עם פתלתלות החיים הנפשיים היא אכן מטרה בטיפול טוב אבל נראה שהמציאות הפנימית מורכבת יותר, לעיתים פרדוקסלית ודיאלקטית.

קשה ללכוד תובנה ולהשאירה בחיים.

כלומר, אפשר לרשום ולשים על המקרר אבל היא תאבד במהרה את העוצמה ההתנסותית שהתלוותה אליה בתהליך המקורי של הפקתה. 

ביון וה-O

מבין הפסיכואנליטיקאים שהמשיכו בכתיבה את דרכו הפסיכואנליטית של פרויד, וילפרד ביון הוא ללא ספק אחד הנחושים, היסודיים והמחדשים בהם. 

גישתו של ביון השתנתה לאורך שנות עבודתו, אבל מעניין שאת מושג ה- O מעולם לא נטש.

להיפך, הוא רק הלך והתפתח.ניתן להבחין בדגש הולך וגובר על מסתורין ועל אי ידיעה בהמשך עבודתו, בניתוח קבוצות, בטיפול אנליטי פרטני ובסמינרים הקליניים שהעביר למטפלים דינמיים.

O 

ביון הגדיר את ה- O בתור המציאות האולטימטיבית, אמת שאין ביכולתנו ליצור עמה מגע ישיר.

הגדרה זו, עמומה ככל שתהיה, מספקת לנו חופש לחשוב, אולי להבנות אמיתות משלנו על רקע אמת אחת גדולה שאינה בטווח החשיבה שלנו. 

ביון פתח כאן הזדמנות להכיר בצורה יצירתית יותר את המסתורין האופייני לטבעו של השינוי הפסיכותרפויטי ושל הנפש בכלל. 

בכתיבתו, ביון הצליח לספק ביטחון שאי ידיעה אינה סימן לחוסר יכולת וכך גם ביסס את ההבנה שחווייה משותפת של O היא לא מטרה שאינה ניתנת להשגה. 

כפי שנראה, ה-O התפתח ושינה צורה, עד שבכתיבתו של ביון המאוחר מיטשטש ההבדל בין הפסיכולוגי לבין המיסטי והרוחני.

מקורות ה-O

ביון הגדיר לראשונה את O כ- 'דבר בתוך עצמו' ('a thing in itself') (ביון, 1965 עמ' 12). 

מקור הביטוי בהגותו של קאנט, ובפרט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה". 

בשלב ראשיתי זה בכתיבתו של ביון, המונח O בלתי ניתן לתיאור לחלוטין ונותר מושג מופשט ואניגמטי.

בהמשך דרכו ביון החל להעמיק ולחקור את האופן בו אנו מבינים חוויות, ובפרט חוויות בלתי ניתנות לתיאור. בעשותו כן, הוא דחק את גבולות החשיבה הפילוסופית, והכיר בכך שישנן מגבלות לשיח ולחשיבה הלוגית. 

הוא הודה בכך שישנם דברים שמתקיימים מעבר לגבול ההבנה שלנו, כך שלמעשה לעולם לא נדע אותם. 

על אף שכתיבתו המוקדמת יותר של ביון, ובפרט ספרו "ללמוד מן הניסיון" (1962), התמקדו במיוחד באפיסטמולוגיה, ה - O של ביון נוגע לקבלה, המתסכלת במידת מה, של הכישלון שלנו לדעת דבר מה. 

על כן, O הופך להיות הרגע בו הפירוק של הידע נחווה לאו דווקא כהרסני, אלא כרגע בעל פוטנציאל ליצירתיות. 

בפרט, ניתן לומר ש O מעודד את המטפל לסמוך על כך שחוויית אי הידיעה לא צריכה להיות חלל חסר משמעות או סימן לכישלון. להיפך, O מזמין את המטפל לשהות באי הידיעה כרגע המכונן יצירתיות וגדילה. 

במובן זה, O מייצג התפתחות וגדילה.זהו הרגע המסמן מעבר מנטלי מידיעה על משהו להפיכתו למשהו. 

ה-O מתקיים ב״פסיכולוגיה של שניים״

לפי ביון, המפגש עם O נולד מתוך ובתוך המרחב הפסיכואנליטי. 

על כן, O חייב להתקיים תמיד בשניים, באופן דיאדי, דינאמי ולא לינארי

הוא דורש חוויה תוך-נפשית משותפת. 

ביון מסביר:

 "בפסיכואנליזה, O שאינו משותף למטופל וגם לאנליטיקאי, ועל כן אינו זמין לטרנספורמציה עבור שניהם, יש להתעלם ממנו ולהסיק שאינו רלוונטי" (ביון 1965 עמ' 48). 

כוחה של אי-הידיעה

בספר "קשב ופרשנות" (1970), ביון מתאר את O כאמצעי מתוכו ניתן לאמץ בבת אחת את כלל האפשרויות והמגבלות לגדילה. 

במאמרו "הערות על זיכרון ותשוקה" (1967) ממשיך ביון להתייחס לאי הידיעה כנקודת מוצא בעבודה הטיפולית. 

בכתיבתו הוא מוסיף וגורס כי על המטפל להיות מודע לכמיהה האינהרנטית לתיקון (הן של המטופל והן של המטפל), עליו לחקור כמיהה זו ובמידת האפשר - לשהות בה.

ביון גרס כי יש להתנגד לזכרון ולתשוקה משום שהזיכרון מושך אותנו לאחור והתשוקה מניעה ודוחפת אותנו קדימה. 

בכך, שניהם מפריעים לשהייה הקריטית בהווה, ברגע הנוכחי. שהייה זו, בכאן ועכשיו, הוא מצב הזמן הקריטי העומד בלב לבה של הפסיכותרפיה הפסיכודינמית.

"הנקודה החשובה היחידה בכל סשן היא מה שאינו ידוע"

אם כך, המטפל אמור להביא עמו את היכולת לשאת אי ידיעה, ובה בעת להחזיק ולבטא תקווה במקומות שאינם ברורים. 

הלך רוח זה עשוי להיות מאתגר, ולעיתים בלתי נסבל עבור מטופלים ומטפלים כאחד. 

מתוך כך, ביון גורס כי מטפל ״טוב״ מסוגל לשאת את השנאה הפוטנציאלית שתופנה אליו ע״י המטופל, ביחסי ההעברה,  כמו גם להכיר בחוסר יכולתו לדעת כל כל מה שנראה לו חשוב לדעת על המטופל או על מערכת היחסים הטיפולית. 

זה נשמע די פשוט לא לדעת. אבל אם נחשוב על זה, הרי שהיכולת והנכונות של המטפל לעמוד בפני השאיפה לריפוי המטופל דורשת ממנו פתיחות רדיקלית. בהישארות בהווה, בכאן ועכשיו, המטפל נדרש להכיל, לחלוק ולשאת את התסכול שנוצר ונחווה במהלך המפגש הטיפולי. 

על אף שמטופלים עשויים להתרעם על הדגש הרב שניתן לאי הידיעה, כי המטפל בעיקר יושב ומהמהם, ביון חוזר ומדגיש כי "הנקודה החשובה היחידה בכל סשן היא מה שאינו ידוע".

הבחנה זו מספקת עידוד משמעותי וקריטי למטפל, שכן ההמתנה להתגלותן של האמת והמשמעות דורשת סבלנות ואמונה בתהליך הטיפולי.

בראייה המזכירה את האנליזה ההדדית של פרנצי, המטפל והמטופל אצל ביון יכולים בנקודות מסוימות להיות שניהם מטופלים השרויים במצוקה. על פי ביון האתגר לא לדעת משותף לשני הצדדים: המתנה וההתנגדות לדחף לריפוי ולתיקון הינה בחירה בהתמקמות נפשית שנדרשים גם המטופל וגם המטפל לפתח יחדיו.

ה- O כאמת שאינה נגישה לעולם

הגלגול הבא באבולוציה של המונח O מציעה את ההסבר הנרחב ביותר למינוח: 

״אשתמש בסימן O על מנת לציין את המציאות האולטימטיבית המיוצגת במונחים כגון האמת המוחלטת, האלוהות, האינסופי, הדבר- עצמו" (ביון 1970, עמ' 26). 

כמו הרבה פסיכואנליטיקאים, אנשי דת ופילוסופים, גם ביון קילף וקילף את כל שכבות הבצל, אבל גילה לבסוף שכאשר נגמר החומר, נותרת רק רוח, פרדוקס שאין אלא לקבלו. 

אפלטון, למשל, גרס כי לכל אובייקט יש מהות ייחודית משלו, שאינה יכולה להיות ידועה. 

ויש גם משלנו - הרבי נחמן מברסלב טען לגבי הסתר הפנים של ה׳, כי  ״תכלית הידיעה היא שלא נדע״. 

מסע החיים של ביון בחיפוש אחר ה״אמת״ בטיפול  מסתיים בהכרה שתמיד יישארו היבטים מוסתרים, וקבלה של אי-הידיעה מאפשרת כשלעצמה הזדמנות להתפתחות נפשית.

קשה להפריז בחשיבותה של הכרה זו בכל סוג טיפול פסיכולוגי, ספציפית בטיפול דינמי וביחסי עוזר-נעזר ככלל.

כתיבה:

איתן טמיר, MA, 

ראש המכון 

תודות:

מאיה לוי, תלמידת MA בפסיכולוגיה קלינית,

המרכז האקדמי רופין,

בוגרת התכנית הרב-תחומית במדעי הרוח

בדגש על לימודי פסיכואנליזה,

נשים ומגדר, אוניברסיטת תל אביב

מקורות:

Bion, W. R. (1962). Learning from experience (pp. 1–116). London: Tavistock.

Bion, W. R. (1965). Transformations: Change from learning to growth (pp. 1–172). London: Tavistock.

Bion, W.R. (1967b). Notes on memory and desire. Psychoanalytic Forum 2, 271-280.

Bion, W. R. (1970). Attention and interpretation (pp. 1–130). London: Tavistock.

Jennie Hogan (2021) Singing potatoes: Bion’s concept of O and the frustrations of not knowing, Psychodynamic Practice, 27:2, 159-175, DOI: 10.1080/14753634.2021.1887753

אנורקסיה מינית, או הפרעת סלידה מינית (Sexual Aversion Disorder), מתייחסת למצב בו מתקיים אובדן קיצוני של ״תיאבון״ לאינטראקציה רומנטית או מינית.

התופעה שכיחה לרוב בהקשר של פחד מאינטימיות ומתבטאת בחרדה קשה סביב פעילות מינית וההיבטים הרגשיים הכרוכים בה, בחשיבה ובמעשה.

היא יכולה לפגוע במצב הגופני, המנטאלי והרגשי של אנשים, והמיקוד שלהם בהימנעות מסקס עלול לשלוט בחייהם.

אנורקסיה מינית יכולה להשפיע על אנשים מכל מגדר, ומי שלוקה בה עשוי בכל זאת להשתתף בפעילויות מיניות, אך לחוש פחד או אימה ביחס לכל אינטימיות גופנית.

היכן ממוקמת התופעה על ״מפת המיניות״?

הפירוש המילולי של אנורקסיה הוא "הפרעה בתיאבון". 

כך שפרט לצמצום בתיאבון אין קשר בין אנורקסיה מינית לבין אנורקסיה נרבוזה, ההפרעה הנפשית הקטלנית ביותר ואחת המאתגרות לטיפול. 

יש אנשים שמתארים אנורקסיה מינית כהיפוך של התנהגות מינית כפייתית, או היפרסקסואליות, שלעתים מתייחסים אליה כאל התמכרות למין. 

שתי ההפרעות הללו חולקות מאפיינים משותפים רבים, ובשתיהן אנשים יכולים להשתמש כמנגנון התמודדות. 

מהם הסימנים והסימפטומים של סלידה ממין?

כאמור, אנורקסיה מינית יכולה להשפיע על אנשים מנטלית, רגשית ופיזית, והם עשויים לחוות:

• פחד מאינטימיות ומרגשות עזים.

• פחד מהימשכות לאדם אחר.

• פחד מהמיניות שלהם עצמם.

• שיפוט עצמי או זלזול עצמי.

• ספקות עצמיים עמוקים בתחום המיני. 

• הימנעות אובססיבית ממין.

• תחושות עצמיות של שינאה וגועל אחרי קיום יחסי מין.

• חרדה ממחלות המועברות במגע מיני,

• עיסוק בהתנהגויות של הרס עצמי כדי להימנע ממין, כמו אפיזודות של מופקרות שבעקבותיה מופיעות תקופות קיצוניות שלה הימנעות מלאה ממיניות.

אנשים רבים הלוקים בהפרעה עשויים לחוש שהם חייבים למנוע מעצמם עונג וקשרים מיניים או רגשיים, ויש כאלה שיעסקו בהתנהגויות כפייתיות להסתרה או פיצוי נוכח ההפרעה, בהן:

• התנהגות מינית עם אנשים שאינם פנויים רגשית.

• שקיעה בפנטזיות, בעיקר במצבי לחץ.

• בידוד מאחרים.

• שימוש מופרז בפורנוגרפיה.

• אוננות קומפולסיבית.

• התנהגויות כפייתיות אחרות מבוססות התמכרות, כמו אגרנות או שימוש בסמים.

אבחון

המדריך הסטטיסטי האבחוני בפסיכיאטריה (DSM) תיאר בעבר הפרעת אברסיה מינית (Sexual Aversion Disorder) כ"סלידה קיצונית חוזרת או מתמשכת מכל מגע גניטלי עם בן זוג מיני, אשר אינו מיוחס להפרעה פסיכיאטרית אחרת".

הפרעה זו הוסרה בינתיים מה-DSM-5-TR עקב שכיחות נמוכה והיעדר מחקר תומך.  היא נכנסת כרגע כאבחנה המוכללת בקטגוריה של הפרעה בתפקוד המיני.

לפי ה-DSM, המאבחן יבחן האם קיימים הקריטריונים הבאים:

• נוכחות של התסמינים משך 6 חודשים לפחות.

• המטופל חווה תסמינים בכל או בלפחות 75% מהמפגשים המיניים.

• התסמינים גורמים למצוקה קלינית משמעותית.

כדי לאבחן הפרעה מינית, איש מקצועות הבריאות עשוי להעריך את האלמנטים הבאים:

• הסימפטומים מובילים למצוקה.

• היעדר עונג סביב סקס.

• רגשות שליליים במהלך סקס או במחשבה על סקס.

אנורקסיה מינית ובעיות אחרות

אנורקסיה מינית עשויה להיות דומה להפרעות מיניות אחרות בעלות גורם פסיכולוגי.

מצבים אחרים, כמו דחף מיני נמוך, עשויים להיות בעלי גורם גופני, כמו בעיה רפואית המצויה בשורשם.

אברסיה ממין והתמכרות לסקס

אנורקסיה מינית והתמכרות למין עשויות לחלוק מאפיינים דומים.

התמכרות למין היא התעסקות מופרזת בהתנהגויות מיניות שעלולה להיות בעלת השפעות שליליות על חייו של אדם, ויש אנשים שחושבים ששני המצבים האלה קשורים זה לזה באופן מהותי (Wéry et al, 2016).

יש כותבים המתארים את שני המצבים על פני ספטקרום, כאשר הימנעות מינית היא קצה אחד של הספקטרום והתמכרות מינית היא הקצה האחר.

אבל אדם יכול לחוות את שתי ההפרעות.

שני המצבים עלולים להוביל למחשבות אובססיביות על סקס ועשויים להיות קשורים לטראומה או לאמונות שליליות על מין, ולשניהם יכולה להיות השפעה רגשית דומה.

למשל, אדם עם התמכרות מינית יכול להרגיש תחושת שליטה אם הוא חווה תקופה שבה הוא מתנזר מסקס, והדבר עשוי להוביל למחשבות אובססיביות על הימנעות מסקס.

מנגד, אנשים עם אנורקסיה מינית עשויים לעסוק בסקס עם פרטנרים לא פנויים באופן התמכרותי וכפייתי, בצורה המציגה מאפיינים של התמכרות מינית.

סלידה ממין ו-וגיניסמוס

לסלידה ממין יש חפיפה מסוימת עם וגיניסמוס, מצב של התכווצות שריר נרתיקית חוזרת או מתמשכת (Binik, 2009).

הרלוונטיות של וגיניסמוס גוברת בהקשר שלנו,שכן התופעה מתוארת לעתים קרובות כפחד מחדירה ולא רק כהתכווצות שרירית (Basson et al, 2003).

פחד כזה עשוי להסביר המנעות פובית לאור הציפייה לכאב. 

חשוב לציין כי שתי ההפרעות יכולות להיות מאובחנות בו זמנית.

סלידה ממין VS דחף מיני נמוך

חשוב לציין כי חלק מהמומחים סבורים שהמתמודדים עם סלידה ממין יכולים להמשיך לחוות תשוקה מינית רגילה, לפנטז ביצירתיות ולעתים קרובות להגיע לאורגזמה באוננות.

אז נבחין:

דחף מיני נמוך, או ליבידו נמוך, הוא תשוקה נמוכה או אפסית לסקס.

דחף מיני נמוך יכול להיות די מורכב פסיכולוגית, אולם לרוב הוא מבטא סימפטום של מצב גופני או מנטלי אחר.

דחף מיני נמוך וסלידה ממין אינם מוציאם זה את זה, כלומר אדם עם אנורקסיה מינית יכול לחיות עם דחף מיני נמוך.

דחף מיני נמוך קשורצ במגוון מצבים פסיכולוגיים וגופניים:

• חוסר איזון הורמונלי.

• תופעות לוואי של תרופות, כמו חלק מאמצעי המניעה והתרופות להפחתת דיכאון.

• עייפות.

• מתח.

• תת-פעילות של בלוטת התריס.

• כאבים במהלך סקס.

• שותפות בקשר בו אינטימיות מפוצלת ומתקיימת בנפרד ממשיכה מינית.

• דיכאון.

• הפרעות חרדה.

במהלך חייו, אדם יכול לחוש תנודות בדף המיני. דחף מיני נמוך הופך לבעיה רק אם הוא גורם לדאגה או לבעיות במערכת היחסים.

דחף מיני נמוך יכול להיעלם כשניתנים מענה וטיפול לגורמים השוכנים בבסיסו.

מה גורם לסלידה ממין?

יניות ובריאות נפשית הם נושאים די מורכבים ויש להן אטיולוגיה סבוכה. 

גם במקרה שלנו המקורות של אנורקסיה מינית אינם תמיד ברורים. 

טראומה 

סלידה ממיניות יכולה להיות תוצאה של טראומה בילדות.

בסקר בו השתתפו מתמודדים/ות עם אנורקסיה מינית, רבים השיבו שחוו טראומה בילדות, לרבות:

• הזנחה רגשית.

• מחסור.

• התעללות מינית, גופנית או רגשית.

• שיימינג מיני.

• מוות של בן משפחה אחד או יותר.

פוביה ממין

הלן זינגר קפלן (2008), פסיכיאטרית שהתמחתה בסקסולוגיה, תיארה את התופעה כפוביה ממין.

בספרה היא מתארת את הפאניקה המלווה את המתמודדים/ות, לכן ניסתה להתאים גישות טיפוליות שנמצאו יעילות לטיפול בפוביות ולהפרעת פאניקה (Kaplan, 2008).

יתירה מכך, קפלן ציינה כי נשים הסובלות מהפרעת פאניקה נמצאו מועדות יותר לפתע אנורקסיה מינית.

היא חיברה את ההיפותזה הזו לתכונות אישיות, כמו חרדת נטישה, רגישות מופרזת לדחייה, ותגובתיות-יתר לביקורת.

דיכוי מיני 

סביבה המדכאת מיניות עשויה אף היא לשחק תפקיד חשוב ביצירת בעיות נפשיות ורגשות שליליים ביחס לסקס.

דיכוי מיני מתרחש כאשר אדם אינו יכול לבטא את המיניות שלו באופן לגיטימי, על רקע ציפיות דתיות תרבותיות, הומופוביה מופנמת או פגיעה מוקדמת.

גורמי סיכון

כפי שנאמר לעיל, אנשים שחוו טראומה בילדות מצויים בסיכון גבוה יותר לפתח אנורקסיה מינית. 

וכך גם אנשים הסובלים מהתמכרויות או מהפאעת אגרנות.

בנוסף, אדם עשוי גם להיות פגיע יותר לפיתוח סלידה מינית אם הוא חי עם בעיות נפשיות כמו דיכאון, חרדה, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, או הפרעת אישיות גבולית. 

כיצד מטפלים?

אדם החושש שהוא או מישהו שהוא מכיר סובל מאנורקסיה מינית, יכול לפנות לאיש מקצועות הבריאות, ליועץ או למטפל מיני.

הטיפולים בהפרעת סלידה מינית עשויים לכלול פסיכותרפיה פרטנית או זוגית, והמטופל עשוי למצוא תועלת בשיחה על רגשות, טראומה ופחדים הקשורים לאנורקסיה מינית.

יועץ או מטפל עשויים לעבוד עם המטופל לתכנון צעדים להתגברות על האנורקסיה המינית, וניתן גם ללמוד טכניקות להקהיית רגישות, שיכולות לעזור להפחית חרדה בתגובה לפעילויות מיניות.

אפשר לעבור חשיפה הדרגתית ע״י העלאה בדמיון של טריגרים –

בתור התחלה אלה שמעוררים הכי פחות פחד, ואז לעלות לטריגרים מפחידים יותר, תוך תרגול טכניקות הרפיה.

לאחר מכן ייתכן והמטופל יוכל ליישם את הטכניקות הללו כשהוא בגפו או עם פרטנר.

המטופל יכול גם למצוא תועלת בשיחה קבוצתית על החוויות שלו עם אנשים בעלי חוויות דומות.

קבוצות שכאלה או תוכניות מובנות בשלבים יכולות לסייע.

למרות מיעוט הראיות לגבי יעילות הטיפולים, נראה שתוכניות טיפול וקבוצות תמיכה מלמדות לפחות על מידה של אפקטיביות, שטרם בוססה מחקרית.

עדכון אחרון:

26 ביוני 2022 

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

Basson, R., Leiblum, S., Brotto, L., Derogatis, L., Fourcroy, J., FuglMeyer, K., et al. (2003). Definitions of women’s sexual dysfunction reconsidered: Advocating expansion and revision. Journal of Psychosomatic Obstetrics and Gynaecology, 24, 221–229.

Beth Sissons on June 21, 2022, What to know about sexual anorexia. https://www.medicalnewstoday.com/articles/sexual-anorexia

Binik, Y. M. (2009). The DSM diagnostic criteria for vaginismus. Archives of Sexual Behavior, Doi: 10.1007/s10508-009-9560-0

Brotto, L. (2010). The DSM Diagnostic Criteria for Sexual Aversion Disorder. Archives of sexual behavior. 39. 271-7. 10.1007/s10508-009-9534-2.

Kaplan, H. S. (1988). Intimacy disorders and sexual panic states. Journal of Sex and Marital Therapy, 14, 3–12.

Wéry, A., Vogelaere, K., Challet-Bouju, G., Poudat, F. X., Caillon, J., Lever, D., Billieux, J., & Grall-Bronnec, M. (2016). Characteristics of self-identified sexual addicts in a behavioral addiction outpatient clinic. Journal of behavioral addictions, 5(4), 623–630. https://doi.org/10.1556/2006.5.2016.071

Sexual Aversion Disorder (SAD): Symptoms, Causes, & Treatments. Published: February 17, 2022: https://www.choosingtherapy.com/sexual-aversion-disorder/

קונקרטית, ניתן להגדיר מתנה כמשוה חיובי שניתן מרצון מצד אחד לאחר, בלי ציפייה לפיצוי.

הענקת שי חומרי היא ביטוי מקובל להערכה לבמגוון הקשרים, למשל ועד הכיתה שאוסף כסף מכל ההורים כדי לרכוש מתנת סוף שנה למחנכת,.

מתנה שמגיש מטופל למטפל בסיום טיפול פסיכולוגי נראית כמו מחווה טבעית, בעיקר במצב הנוגע ללב, בו השניים מסכמים מסע פסיכותרפויטי משותף, שתרם למימוש מטרות מנטליות, רגשיות ופרגמטיות שקידמו את המטופל בחייו. 

אלא שכמו כל היבט אחר במערכת היחסים בין מטפל למטופל, גם נושא המתנות זכה לפולמוס ער וכמו רוב הפולמוסים בפסיכותרפיה ניתן לאתר את מקורותיו במרחב החשיבה הפסיכואנליטי של זיגמונד פרויד בווינה. 

פרויד התעכב על שאלת המתנות בטיפול.

מבחינתו כל אקט התנהגותי בקשר האנליטי מבטא רכיבים לא מודעים ולכן לא ניתן להפרידו מתהליך השינוי. 

לכן פרויד הזהיר מפורשות מפני החלפת מתנות, ממטופל למטפל ולהיפך. 

יחד עם זאת, בסתירה שממחישה את מורכבות הסוגיה, פרויד נהג דווקא לקבל מתנות ממטופלים בשלבים שונים של האנליזה.

כתיבה על מתנות בטיפול

מסקירת ספרות שפורסמה ב-2018, עולות מספר תמות מחקריות על קבלת מתנות על ידי פסיכותרפיסטים (Smolar, 2018):

הגודל והתוכן של המתנה

יש מומחים הטוענים כי קבלת מתנות קטנות וצנועות היא לגיטימית ותקינה. 

כמעט כל המטפלים מסכימים כי קבלת מתנות גדולות ויקרות אינה אתית ויש בכוחלה גם לפגוע בטכניקה הטיפולית.

רבים גם מציינים כי על המטפל לדחות מתנות "אישיות" מדי, כמו פריט לבוש, או מתנות פרובוקטיביות, למשל ערכת מצעים למיטה זוגית.

מאפייני המטופל

רבים מסכימים שחולים מבוגרים שהם שבריריים, שעדיין לא בקשר טוב עם המטפל, או שהתקשו "נתינה" בחייהם ובטיפול שלהם, צריכה להיות המתנות שלהם התקבל, ואולי אף אושר במפורש.

עם זאת, חלק מאותם מחברים היו מעורפלים לגבי בדיוק אילו סוגים של מתנות במסגרת הטיפולית.

השלב בטיפול

חלק מהכותבים עודדו קבלת מתנה בשלב מוקדם יחסית בטיפול, בסביבות חגים, או בזמן סיום.

אחרים רואים את זה זמנים "מיוחדים" בעלי פוטנציאל לטשטש עמוק יותר, סמוי יותר, של מניעי המטופל (18, 19).

משתנים תרבותיים

אנחנו חיים בחברה עם שפע תרבותי עשיר ביותר.

אצל מטופל אחד, נתינה של מתנה צנועה לחג עוברת כמהלך כמעט רפלקסיבי.

אצל מטופל שני, בקבלה או במתן מתנה מצד האחד לשני יש ציפייה שהמקבל ישיב במחוות הוקרה, שיכולה במקרים מסוימים להיות מתנה בעלת ערך כספי שווה.

עם מידה של שיקול דעת ומנטליזציה, על המטפל להעריך עד כמה המטופל יהיה פתוח, לפי הנורמות בתרבות המוצא שלו, לפתוח דיבור על מתן מתנה או החלפת מתנות.

זה כבר לא כ״כ שכיח, אבל בחלק מהתרבויות המסורתיות ניתן לראות את העיסוק בעניין כעלבון מסוים. 

המשמעות הדינמית של המתנה

רוב הספרות התמקדה בתחום הפסיכודינמי, שמבין את אקט מתן המתנה דרך נקודותה מבט של העברה, התפתחות והתייחסיותיות. 

מקורות:

אלה הר-נוי (2010). שי לרופא. מדריך. האם מותר לכם להביא מתנה לרופא? מה עושים אם רופא מבקש מכם כסף? מתוך אתר כמוני.

Smolar AI. Reflections on gifts in the therapeutic setting: the gift from patient to therapist. Am J Psychother. 2002;56(1):27-45. doi: 10.1176/appi.psychotherapy.2002.56.1.27. PMID: 11977781.

פיטר פונגי

פיטר פונגי הוא פסיכואנליטיקאי הונגרי-בריטי, פרופסור לפסיכואנליזה בת-זמננו בUniversity College- London, מדריך בחברה הפסיכואנליטית הבריטית וראש תחום המחקר בפסיכולוגיה קלינית ב-UCL. 

פונגי מכהן גם כמנכ"ל המרכז הלאומי לילדים ומשפחות על שם אנה פרויד ומאז 2013 הוא מייעץ קליני במשרד הבריאות ו-NHS בנושא הנגשת טיפולים נפשיים לילדים ולצעירים.

חייו האישיים

פונגי נולד ב-1952 בבודפשט ובהיותו בן 15 היגרה משפחתו מהונגריה לפריז. 

הוריו של פיטר התעקשו שיקבל חינוך בריטי לכן שלחו אותו בגפו ללמוד בלונדון. 

ללא משפחה או חברים וללא ידע באנגלית, פונגי נעשה די מדוכא והתמודד עם קשיים בלימודים.

לאחר ששכן הציע לו לפנות לעזרה, הוא החל טיפול פסיכואנליטי עם פסיכותרפיסטית ילדים בשם אן הורי במרכז אנה פרויד (באותה תקופה נקרא מרפאת המפסטד).

בעזרתה, חל שיפור במצב רוחו של פונגי ובביצועי האקדמיים.

בהמשך להתנסות החיובית עם המקצוע, פונגי התקבל ללימודי פסיכולוגיה ב-UCL, כאשר סיים את לימודיו בתיכון. 

פונגי רואה תקופה זו בחייו כנקודת מפנה, שבמהלכה גילה כמה יכולה הפסיכואנליזה להיות אמצעי תרפויטי יעיל ורב עצמה. 

הניסיון הזה הוא שהוביל אותו לעבוד בעצמו כאנליטיקאי.

לאחר סיום לימודיו בפסיכולוגיה, פונגי שקד וסיים דוקטורט במדעי המוח. 

לאחר מכן, החל במשרת הוראה ב-UCL, המשיך את הכשרתו כפסיכולוג קליני וב-1980 החל את הכשרתו במכון הבריטי לפסיכואנליזה. 

לאחר שהוסמך כאנליטיקאי, השלים פונגי גם את ההכשרה גם בפסיכואנליזה לילדים במרכז אנה פרויד. 

ב- 1992 קיבל משרה כפרופסור ב-UCL. 

שיתוף פעולה עם מורן

בשנות ה-80 עבד פונגי עם הפסיכותרפיסט ג'ורג' מורן.

עבודתם התמקדה בטיפול בילדים עם מצבים מורכבים של סוכרת (brittle diabetes)- סוג של סוכרת תלוית אינסולין שבה לא מצליחים לשמור על רמות סוכר יציבות וקבועות בדם.

זוהי מחלה מסוכנת, אשר התבררה כקשה מאוד לטיפול. מורן ופונגי עבדו יחד על מנת לפתח גישה טיפולית חדשה, שבמרכזה שיחה עם מטופלים על חייהם הפנימיים ועל העולמות הרגשיים שלהם.

הם גילו שבאמצעות שיטה זו הם הצליחו לעזור לילדים לפתח יכולות חשיבה וויסות רגשות.

זה, בתורו, הוביל אותם לנהל טוב יותר את מחלתם ולהתקדם פיזית ואינטלקטואלית.

אתגר הטיפול באישיות גבולית

במהלך אותה תקופה החל פונגי לעבוד גם עם מטופלים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית (BPD) חמורה ועד מהרה גילה כי גישה אנליטית קלאסית לטיפול בהם אינה יעילה. 

התעניינותו המעמיקה בעבודתם של מלאני קליין ודונלד ויניקוט, אסכולת יחסי האובייקט ותיאוריית ההתקשרות, עוררה שינוי במסגרת המושגית שלו, ועזרה לו לפתח דרך חשיבה אחרת על BPD. 

מנטליזציה כרכיב מרכזי בשינוי נפשי

אם נשאל מטפלים על האסוציאציה שמעלה אצלם המילה מנטליזציה, רבים יאמרו ״פונגי״.

וגם להיפך, פונגי מתחבר היטב למנטליזציה. 

מה ההבדל בין מנטליזציה לאמפתיה?

לפי פונגי, מנטליזציה מורכבת יותר מאמפתיה.

אמפתיה מתבססת על היכולת לדמיין מה אדם אחר מרגיש.

מנטליזציה, לעומת זאת, היא היכולת לדמיין את החוויה של האחר, את המרחב המנטלי שלו, שמעורר את אותה אמפתיה.

מנטליזציה מגיעה מתוך ידע לגבי האחר באותה מידה שהיא מגיעה מתוך ידע עמוק על עצמי.

השינוי החשיבתי הוביל להתפתחות תיאוריה של מנטליזציה ויחד עם הפסיכואנליטיקאי והפסיכיאטר אנתוני בייטמן, להתפתחות שיטת טיפול חדשה: 

טיפול מבוסס מנטליזציה (MBT). 

שיטת MBT רווחת מאוד בקרב מטופלים המאובחנים עם BPD, אולם היא נחקרת גם כטיפול בהפרעות נפשיות אחרות, כמו הפרעת אישיות אנטי-חברתית, התמכרויוית והפרעות אכילה. 

למרות מגוון הקשיים שחווים מטופלים אלו, פונגי טען כי המכנה המשותף בין כל הקשיים האלה הוא ביכולת לקויה להגות כראוי את העצמי המנטלי ואת היחס שלו לעולם החברתי. 

עמודות התווך התיאורטיים

פונגי הושפע מהרבה פסיכואנליטיקאים, חוקרים וקלינאים, אבל את חותמם המשמעותי ביותר השאירו ג'וזף סנדלר ואשתו אן מארי.

לזוג הייתה השפעה על עיצוב גישתו של פונגי בעבודה קלינית ותיאורטית והם גם היוו עבורו מקור לתמיכה תמיכה אישית ומקצועית בראשית הקריירה של פונגי. 

תאוריית ההתקשרות

בסיס תיאורטי משמעותי נוסף של עבודתו הוא תורת ההתקשרות, שבה הוא מצא שילוב של עבודה אמפירית קפדנית ותובנה עמוקה לגבי התפתחות והפרעות פסיכולוגיות. 

השילוב הזה, בתורו, הפך להיות מאפיין של עבודתו של פונגי עצמו, עבודה שהיא חדשנית אך מעוגנת היטב על ידי מחקר וממצאים אמפיריים. 

קליין וביון

השפעה גדולה נוספת על עבודתו של פונאגי, התיאוריה הקלייניאנית, סיפקה לו תיאור רב ערך של היכולת של המוח לחשוב על העולם, ושל האופן שבו יכולת זו פגיעה לדרישות רגשיות. 

מודל הנפש של מלאני קליין והרחבתו ע״י של וילפרד ביון, מדגים שהממשק בין האלמנטים המכניסטיים והייצוגיים שלו הוא הרבה יותר נזיל ממה שאולי נרצה להאמין.

אצל אנשים עם הפרעה כמו BPD, מנגנונים נפשיים אלו פגיעים אף יותר. 

לדוגמה, פונגי מצא כי קורבנות התעללות בילדות מגיעים לבגרותם עם יכולת חשיבה פגומה, תוצר של התנגדות עזה לחשיבה על מחשבותיהם של אחרים. 

התנגדות זו היא בעצמה תגובה הגנתית כנגד מחשבות ורגשות של אחרים, שנחוות כעוינות ואלימות. מה שמגן במקור על הנפש מפני הרס בלתי נסבל מסכל בסופו של דבר את היכולת לראות את עצמך ואנשים אחרים באופן קוהרנטי וברור. מכיוון שמנגנון הגנה זה מושרש בתוך הארגון המנטלי של האדם, הוא מעכב התפתחות רגשית, פוגע במערכות יחסים ומפריע למחשבה יצרנית. 

אנה פרויד

בטיפול בהפרעות כאלה, פונגי רואה בתפקידו לעזור למטופלים ליצור מחדש את היכולות הרגשיות שלהם על ידי חשיבה לצידם, ולתמוך בארגון מחדש של המיינד שלהם כדי שיוכלו להיות יותר פתוחים ומסוגלים יותר להתייחס לאחרים; סוג של עזרה התפתחותית כפי שאנה פרויד הייתה רואה זאת. 

פונגי מגדיר עצמו גם כתאורטיקן פסיכואנליטי כך שהלך בעקבותיה של אנה פרויד ושל דורותי ברלינגהם, שתיהן חלוצות בתחום הפסיכופתולוגיה ההתפתחותית.

הניסיון וההכשרה המגוונת של פונגי הובילו אותו לגישה בינתחומית, שעיצבה את המחקר והעבודה הקלינית שלו.

פונגי מאמין שפסיכואנליזה יכולה להועיל מאוד לאפשר לאנשים לחשוב ולהרגיש בדרכים שאחרת לא היו נגישות עבורם, כלומר בהרחבת יכולת המנטליזציה שלהם. 

מבחינה אפיסטמולוגית, שאיפתו היא לקיים את הפסיכואנליזה בשילוב עם דיסציפלינות אחרות החוקרות את המוח האנושי ולנסות ליישב את החוויות השונות של בני האדם לאופן הבנה יחיד. 

מעל לכל, פונגי מאמין שהפסיכואנליזה חייבת להישאר בדיאלוג עם מה שידוע לנו על הנפש ממקצועות סמוכים, כולל מדעי המוח, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. 

הפסיכואנליזה היא בעיניו, נכון להיום, הגישה הקלינית טובה ביותר שיש.

כתיבה: 

גלי יפה, תלמידת MA לפסיכולוגיה קלינית,

מתאמת טיפול במכון טמיר תל אביב,

עם מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

16 ביוני 2023   

מקורות:

Fonagy, P. 2001 Attachment Theory and Psychoanalysis. New York, Other Press.

Eleanor Sawbridge Burton 2017. Peter Fonagy. In British Psychoanalytical Society. https://psychoanalysis.org.uk/our-authors-and-theorists/peter-fonagy

הרברט רוזנפלד 

הרברט רוזנפלד היה פסיכואנליטיקאי פוסט-קלייניאני גרמני-בריטי. 

הוא נולד בנירנברג, גרמניה ועם פרסום חוקי נירנברג ועליית המשטר הנאצי היגר לאנגליה.

ב- 1945 הוא הוסמך כפסיכואנליטקאי, אחרי שעבר בעצמו אנליזה אצל מלאני קליין.

במהלך שנות פעילותו נכנס רוזנפלד לעובי הקורה בכל מה שקשור לטיפול בפסיכוטיים ובסכיזופרניים.

רוזנפלד נודע ביכולתו הייחודית להכניס את עצמו לנעליו מטופליו ולהבין מתוך עמדתם מה החוויה אותה הם חווים. 

הוא התייחס לתהליכים פתולוגיים המופיעים בשלב המוקדם של העמדה הפרנואידית- סכיזואידית.

הוא טען כי תהליכים אלה מעכבים את התפתחות האגו בשלב מאוחר יותר וכי הם שופכים אור על מצבי תודעה סכיזואידיים אצל מתמודדים גבוליים ונוירוטיים. 

ההתמקדות שלו הייתה על חקר ההעברה אצל מטופלים פסיכוטיים, או במילים אחרות על ניסיונות לפענח העברה פסיכוטית ולהבין אותה בהמשגה פסיכואנליטית.

במאמר נפרד, שרלוונטי גם בימינו, רוזנפלד מיפה ביצירתיות את הסוגים והמניעים השונים של הזדהות השלכתית.

למשל, הוא טען כי המטופל הפסיכוטי משתמש בהזדהות השלכתית כהגנה מפני קנאה מאיימת, שיש לה קשר הדוק עם הנרקיסיזם של המטופל. 

מצבי דפרסונליזציה ובלבול

רוזנפלד הניח את התשתית לגישה חדשה, כאשר הראה כיצד שימוש מופרז בהזדהות השלכתית ובמנגנון הפיצול של חלקים מהעצמי לאובייקטים עמדו בבסיס פיצול האגו ומצבי דפרסונליזציה.

במאמר שפרסם ב- 1950, הוא תיאר כיצד מצבים מבלבלים נוצרים כאשר מתחולל הפיצול הנורמלי והמבני בין "טוב" ל"רע" מתפרק ולא מתנהל כמתוכנן.

כלומר, אם הקנאה שולטת בנו ישנן מתקפות הרסניות נגד האובייקט "הטוב", כך שלא ניתן להבחין בין "טוב" ל"רע" ותוצאות הבלבול הן קשות ובלתי נסבלות.

נרקיסיזם פתולוגי 

תרומתו המקורית והמשמעותית של רוזנפלד הייתה עבודה על נרקיסיזם פתולוגי בשני מאמרים קלאסיים המתארים שני היבטים של נרקיסיזם.

ההיבט הראשון היא הופעתה של אידיאליזציה עצמית גרנדיוזית, שבנויה על ניכוס עצמי של התכונות הטובות של האובייקט, ופיחות והתעלמות מהחלקים הרעים של האובייקט.

בטיפול פסיכולוגי, ייטה המטופל הנרקיסיסטי להעברה מוחקת, או מאיינת, את הערך של האובייקט הטוב (שהמטפל אמור לייצג).

כנופיה נפשית - Psychic Mafia 

אידיאליזציה עצמית זו נובעת מהגנה מפני הנפרדות של האובייקט ה"טוב" שמעוררת דחפים הרסניים בלתי ניתנים לניהול. הנרקיסיזם גם מקבל צורה של אידיאליזציה של החלקים "הרעים" של העצמי, אשר מיוצגים לעיתים קרובות כמו כנופיה.

הכוונה היא שמתייחסים אליהם כמקור עליון  שפונים אליו מלמעלה ושמתגייסים באופן מאורגן לתקוף חלקים אלה.

ביטויים נרקיסיסטים אלה יוצרים פיצול בעצמי וגורמים לכך שהעצמי השפוי יתעכב בהתפתחותו. 

טראומה ונרקיסיזם

בעבודתו האחרונה- 1987 ,Impasse and Interpretation רוזנפלד שם דגש רב לתפקידים של טראומה וכישלונות סביבתיים בפיתוח מבנים נרקיסיסטיים.

הוא הפך למודאג מכך שמטופלים שסבלו מחוסר או שעברו טראומה בילדותם עלולים להיפגע מחדש כתוצאה מניתוח פסיכואנליטי, במידה והמטפל שם דגש רב מדי על הרסנות מולדת. 

מסה זו התמקדה בדרכים האפשריות להתמודד עם רגעים קריטיים עם מטופלים קשים.

רוזנפלד השתכנע יותר ויותר ש"מבוי סתום מסוכן כזה... כרוך בכתמים השחורים הנסתרים או לא כל כך נסתרים של האנליטיקאי".

בכך סלל רוזנפלד את הדרך להתפתחויות המאוחרות יותר של הפסיכואנליזה ההתייחסותית.

השקפותיו המאוחרות מובילות למחלוקת בין קבוצות אנליטיות שונות. אך הן מהוות תזכורת לאנליטיקאים משני צידי המחלוקת, שעליהם להקשיב היטב לתגובות המטופל ולהתערבויות שלהם, 

זאת על מנת לזהות טעויות אפשריות וגישות שאינן מועילות למטופל. 

עדכון אחרון:

20 ביוני 2022 

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

תודות:

דנית מכלוף, תלמידת תואר שני

בפסיכולוגיה קלינית לילדים ונוער,

אוניברסיטת רייכמן

מקורות:

אור נתנאלי  (2015) יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים לפי רוזנפלד (1964). http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/02/narcissism-rosenfeld-1964.html

Cyril Couve 2012 – from the Melanie Klein Trust: Herbert Rosenfeld. https://psychoanalysis.org.uk/our-authors-and-theorists/herbert-rosenfeld

Herbert Rosenfeld at Work: The Italian Seminars (2001)

Rosenfeld, H. 'On the psychopathology of narcissism: A clinical approach', International Journal of Psychoanalysis. 45: 332-337; republished in Psychotic States. Hogarth Press (1965).

John Steiner (ed.), Rosenfeld in Retrospect (2008)

בטי ג'וזף 

בטי ג'וזף הייתה פסיכואנליטיקאית בריטית, מטפלת ומדריכה המזוהה עם הגישה הקלייניאנית.

ג'וזף טענה כי אנליטיקאי מיומן חייב לשאוף לכנות אישית מוחלטת. 

היא הרחיבה את ראיית העולם הקלינית של מלאני קליין וטענה שעל המטפל להתבונן במה שכינתה המצב הטוטאלי (The total situation), אשר כולל את הקשר בין המטופל למטפל ואת המצב האנליטי כולו,

היא נחשבת לאחת מהוגי הדעות הקלייניאנים המובילים בדורה, יחד עם וילפרד ביון, הרברט רוזנפלד וחנה סגל (אותם ראתה ג׳וזף, בניגוד אליה, כ״אנליטיקאים מבטן מלידה״). 

תרומתה השפיעה גם על אנליזה לילדים, תחום שפיתחה במסגרת החברה הפסיכואנליטית הבריטית.

מה שייחד את עבודתה של ג'וזף היה מסירותה לטכניקה האנליטית.

היא האמינה שרק באמצעות תשומת לב משמעותית יותר למה שהמטופל אינו רק אומר, אלא גם עושה במהלך הפגישה הטיפולית, בשילוב עם ההעברה הנגדית של האנליטיקאי עצמו, תוכל להיווצר מציאות נפשית.

ג׳וזף פיתחה מיומנויות, ״אנטנות״ רגישות במיוחד, לזיהוי השלכות בפגישה האנליטית, ולאחר שזיהתה אותן החלה לחקור את השפעת ההשלכות הללו על המטפל/ת, שנוטה לעיתים להתחמק מבלי דעת מהמחשבות והרגשות הקשים שעולים בעולמו הפנימי. 

היא האמינה בחקירה,פרשנות ופענוח של ההעברה הנגדית אצל האנליטיקאי.

התבוננות על תהליכים אלו הציעו מבחינתה את הדרך היעילה ביותר לשינוי נפשי מתמשך. עבודה דקדקנית זו על ״הכאן ועכשיו״ באינטראקציה בין המטופל לאנליטיקאי דרשה מידה רבה של אומץ מצד האנליטיקאי, כמו גם יכולת לשאת חרדה, ספק ואי ודאות. 

משימה זו קשה בגלל האופן בו המבנה הנפשי של המטופל הכולל את ההגנות שלו ימשוך את האנליטיקאי חזרה למשהו נסבל יותר, מאחר ששינוי נפשי ותובנה חדשה תמיד יוצרים נטייה חזקה לחזור ליציבות המוכרת, אל המצב המוכר לנו.  

החיים האישיים

בטי ג'וזף נולדה בברמינגהם, אנגליה, ילדת סנדוויץ׳ בין שני אחים, במשפחה אנגלו-יהודית.

אביה הוכשר כמהנדס חשמל, והוא ואחיה של בטי הקימו חברת הנדסת חשמל מצליחה זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה.

אמה הייתה בעלת אישיות דומיננטית, בדומה לבטי.

היא הוכשרה כעובדת סוציאלית באוניברסיטת ברמינגהם ולאחר מכן בביה״ס לכלכלה של לונדון, שם סיימה את התואר בתחילת שנות ה-40.

באותה תקופה החלה לגלות עניין בפסיכואנליזה.

את האנליזה הראשונה עברה אצל מייקל באלינט ובהתאם להמלצתו פנתה להכשרה פסיכואנליטית בלונדון.

מכניזם השינוי הנפשי

ג׳וזף ניסתה להבין מדוע חלק מהמטופלים מתקדמים בטיפול, אבל נראה שלא באמת עשו שינוי.

היא חיפשנ את התשובה בתוך הקשר הטיפולי:

כמו קליין וביון, היא טענה שהמטופל מפעיל את המטפל להתנהג בדרכים שונות באמצעות הזדהות השלכתית.

ג'וזף ייחסה חשיבות יתירה להתבוננות המקבילה והסימולטנית של האנליטיקאי על עצמו ואת המטופל, תוך הדגשת ההעברה הנגדית.

דרך התבוננות זו יוכל המטפל לקבל מידע שיהיה ניתן לקשר עם החומר הגלוי בטיפול וכך לבנות הבנה מדויקת ועמוקה יותר של המתרחש.

בראייתה של ג'וזף, פרשנות (אינטרפטטציה) צריכה להיות קצרה ופשוטה, בדיוק כפי שרעיונות קצרים ופשוטים ניתנים למגע תקשורתי בתודעת המטופל.

מיקרואנליזה

ניתן לחשוב על הטכניקה של ג'וזף כמעין מיקרואנליזה, אך זה לא אומר התעלמות מהתמונה הרחבה יותר והיא הייתה מאוד נבונה בהערכת הרמה שאליה צריך להתקרב בכל רגע נתון. 

לעתים קרובות חלק מוצלח של "מיקרואנליזה" עשוי להוביל להופעתה של רמה בוגרת הרבה יותר. על האנליטיקאי להיות ערני גם לשינוי הזה, שפירושו התייחסות לכמה ממדים בו זמנית או ברצף מהיר. 

אנליזה בילדים 

לג'וזף הייתה תשוקה בנוגע לאנליזה בילדים.

סביר להניח כי העניין הרב שלה בטיפול בילדים, שבמסגרתו פעולה היא תכונה בולטת, תרם והשפיע על האופן בו התעצבו הטכניקות הטיפוליות שלה.

הדרכה אצל בטי ג׳וזף

ג'וזף הייתה ידועה כמדריכה מבריקה וכבעלת יכולת מרשימה לראות את המטופל דרך המודרך. 

ג׳וזף הייתה ידועה כמדריכה קשוחה למדי, שתבעה כנות ואותנטיות מצד המטפלים שהדריכה והכשירה.

למרות האתגור ההנחייתי, מודרכיה של ג׳וזף מתארים תהליך התפתחותי של התמקצעות מטפחת ומעצבת.

"סדנאות בטי ג'וזף" המפורסמות התקיימו לאורך כמה עשורים.

מפגשי ההדרכה איתה נחשבו לאחת מחוויות ההדרכה המעשירות ביותר בתחום.

ספרה In Pursuit of Psychic Change, שיצא לאור ב-2004, מציג באופן אינטגרטיבי את תרומותיה של ג׳וזף ומשולבים בו פרקים שכתבו אנליטיקאים מובילים שחברו אליה לדיון בסדנאות שלה.

הספר חותר להמשיג את המכשולים בדרך לשינוי נפשי בטיפול הפסיכואנליטי.

עדכון אחרון:

19 ביוני 2022 

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

תודות:

דנית מכלוף, תלמידת תואר שני

בפסיכולוגיה קלינית לילדים ונוער,

אוניברסיטת רייכמן

מקורות:

Robin Anderson. Betty Joseph. In British Psychoanalytical Society: https://psychoanalysis.org.uk/our-authors-and-theorists/betty-joseph

Michael Feldman and John Steine, 23 Jun 2013, Betty Joseph obituary. In The Guardian: https://www.theguardian.com/education/2013/jun/23/betty-joseph

Joseph, B. (1985) Transference: the total situation. International Journal of Psychoanalysis 66: 447-54. Reprinted in Psychic Equilibrium and Psychic Change, Selected Papers of Betty Joseph. London: Routledge 1989.

אחד הסימנים הבולטים של דיכאון הוא שינוי בתיאבון.

כשמגיעה אפיזודה דיכאונית, רבים חווים אובדן תיאבון מוחלט, עד כדי תחושה שהכנת ארוחה עשויה להיראות כמשימה בלתי אפשרית. 

מהעבר השני, מתמודדים יכולים לחוש דחף כפייתי לאכול יותר בזמן דיכאון, מה שמתבטא בעלייה במשקל ובעיות בדימוי העצמי, גם בתום האפיזודה הדיכאונית. 

השינוי הסימפטומטי בתיאבון במהלך דיכאון נראה כמו ״עקומת U״. כלומר, השינוי ניכר בשני הקצוות - או שאתה ממעט לאכול או שאתה אוכל יותר מדי. 

מדוע הגוף והנפש מגיבים בשתי קיצונויות כאלה למה שנראה כאותו מצב? 

כדי להבין יותר טוב את העניין הזה צריך להתבונן בכוחות הפסיכולוגיים והנוירולוגיים העומדים בבסיס תיאבון ודיכאון.

מדעי הפסיכולוגיה והמוח מתקשים עדיין להסביר במדויק מדוע חלק מהאנשים מאבדים את התיאבון כשהם נכנסים לדיכאון, בעוד שאחרים אוכלים יותר.

דיכאון ותיאבון מופחת

כמה מהתסמינים הדומיננטיים של כל מתמודד/ת עם דיכאון הם עייפות ואובדן עניין בפעילויות, גם כאלה שעוררו הנאה וסיפוק בעבר. 

לפעמים אפילו המאמץ לקום מהמיטה או להכין כוס קפה, דורש התגייסות רבה אצל האדם הדיכאוני. 

במצב אנרגטי כל כך דליל, ברור שקשה יותר להקפיד על תזונה מתאימה, משימה שמאתגרת כל אחד, בלי קשר לדיכאון.

מעשה פשוט זה של חבלה עצמית – דילוג על ארוחות פה ושם – יכול במהרה להפוך למעגל אכזרי, כי מחסור ברכיבים מזינים מגביר עוד יותר את החוסר באנרגיה נגישה, מה שמוביל ליותר עייפות ולתחושת דיכאון חזקה יותר.

שליטה עצמית

עבור חלק מהמתמודדים עם דיכאון, הפחתה באכילה, בתיאבון ובמשקל קשורות במאמץ מנטלי השרדותי במטרה לשמר מסוגלות, דווקא במצבים בהם הקרקע הנפשית אינה יציבה. 

המכניזם המוטיבציוני של שליטה עצמית קשור להפרעות אכילה ובפרט לאנורקסיה. 

הורמונים

 פעמים רבות דיכאון יכול להיקשר לחרדה ולרמות גבוהות של מתח, מצבים שקשורים הדוקות להפרשת הורמוני מתח למחזור הדם. 

חרדה ודיכאון כרוניות פוגעות במערכת העיכול ובשחרור הורמונים, כמו גרלין, שמדכא תיאבון. 

דיכאון ותיאבון מוגבר 

אבל ירידה חדה בתיאבון אינה מה שכל אדם עם דיכאון חווה, וכאמור, יש אנשים שמבחינים דווקא בעלייה חדה בתיאבון ומתקשים להפסיק לאכול. 

גם לכך יש הסבר פיזיולוגי. כשמרגישים חוסר ערך במסגרת הדיכאון, הצורך להתחבר למקורות הנאה הופך להיות קיומי.  אכילה היא אחת הדרכים הפשוטות ביותר לגירוי שחרור דופמין, נוירוטרנסמיטור חיוני בחיזוק מערכת התגמול המוחית. 

אכילה רגשית מתרחשת בגלל שאכילת מזונות משנה את ההרכב הכימי במוח ומעוררת את מרכזי העונג. רובנו יכולים להעיד על כך שחיסול קופסה של גלידה יכול לשפר זמנית את מצב הרוח. אבל קולטני הטעם בפה מופעלים באופן זמני בלבד. תסמיני הדיכאון חוזרים ועמם שבה המשאלה העמוקה להקלה רגשית על סבל נפשי.

האם תרופות נגד דיכאון גורמות להשמנה?

למרות שתרופות נוגדות דיכאון תורמות לעליה יחסית נמוכה במשקל בהשוואה לתרופות פסיכיאטריות אחרות (כמו נוגדי-פסיכוזה), אחת מהתלונות השכיחות של מטופלים בתרופות נגד דיכאון היא שהתרופות משמינות: 

מחקרים מראים כי למרות שעלייה במשקל היא תופעת לוואי אפשרית של טיפול בתרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRI, סביר להניח שהיא תתרחש רק כעבור שישה חודשים או יותר ותגיע לשיאה בשנה השניה והשלישית לטיפול. לפי עמדה אחרת, תחושת ההתאוששות מדיכאון עשויה להיות ברת השפעה בעלייה במשקל - זה פשוט עושה לנו יותר חשק לאכול.

אילו תרופות נגד דיכאון הכי משמינות?

אם נתייחס לידע המחקרי הקליני:

• סרוקסט (פקסיל) נחשבת באופן מסורתי לתרופה המשמינה ביותר. אבל  מחקר מקיף שנערך לאורך עשר שנים ובחן את משקלם של 300,000 מטופלים, מלמד כי התרופה המשמינה ביותר היא דווקא מירו. 

• סרנדה (לוסטרל) היא התרופה הכי פחות משמינה

• סימבלטה היא תרופה שגורמת לעליית משקל מתונה 

ידוע גם כי תרופות כמו אפקסור (ונלה) ונפאזודון, אינן קשורות בעליה במשקל, בעוד בופרופיון (זיבן) קשורה אפילו להפחתת משקל, ובהיותה מעוררת, היא גם תוודא שכבר לא יהיה לכם קושי לקום בבוקר. 

חשוב לדעת שזה עובד גם הפוך: 

ערך ה- BMI של המטופל קשור ליעילות הטיפול בתרופות נוגדות דיכאון עבור דיכאון קליני, כך עולה ממחקר סיני שפורסם בנובמבר 2020 בכתב העת Journal of Affective Disorders. התרופות שנבדקו במחקר היו סרוקסט ומירו.

איך זה מוסבר?

אצל אנשים עם משקל גוף גבוה התרופות חייבות לעבור דרך יותר רקמות ונוזלי גוף בהשוואה לאנשים שמשקלם תקין או נמוך, מה שמפחית את האפקט. גורמים אחרים להם ניתן לייחס את המנגנונים הפוטנציאליים האחרים העומדים בבסיס הקשר בין משקל גוף לתגובה נוגדת דיכאון הם התנגדות לאינסולין, ויסות דלקתי במוח, חמצון ומתח חנקתי שנגרם על ידי השמנת יתר.

מה גורם להבדלים בין עלייה וירידה בתיאבון?

מה קובע מה משפיע על כיוון התיאבון אצל אדם המתמודד עם דיכאון?

כדי להבין זאת, צריך להתבונן במוח בצורה מפורטת יותר:

הסטריאטום הגחוני (ventral striatum) ורמות קורטיזול

הסטריאטום הוא אחד מגרעיני הבסיס במוח.

עיקר תפקידו בהקשר שלנו הוא ויסות ועיבוד חושי, כמו גם ניהול ושליטה במסלולי תנועה, כמו גם במגוון תהליכי חשיבה. 

מחקר שהתחקה אחר ההבדלים בשינויי תיאבון אצל מתמודדים עם דיכאון העלה כי למשתתפים שחוו ירידה בתיאבון היו רמות קורטיזול גבוהות יותר בדם (Simmons et al, 2018).

בנוסף, ערכי הקורטיזול היו בקורלציה הפוכה עם התגובה של הסטריאטום הגחוני לרמזי מזון. 

לעומת זאת, משתתפים מדוכאים שחוו תיאבון מוגבר הפגינו חוסר ויסות מטבולי וחיסוני בולט (השינוי נמצא באינסולין, לפטין, CRP, IL-1RA ו-IL-6 וגרלין נמוך).

בנוסף, עוצמת התנגודת לאינסולין אצלם נמצאה בקורלציה חיובית עם תגובה לרמזי מזון.

חיווט ועונג

עם השנים אנחנו לומדים יותר על המורכבויות הביוכימיות בבסיס הקשר בין דיכאון ותיאבון. 

למרות שדיכאון אינו קשור לאזור יחיד במוח, יש כמה אזורים שונים במוח שמופעלים במהלך אפיזודה דיכאונית.

מחקרים על חיווט מוחי מצאו כי חלקים שונים שלו שולטים בווריאציות של תיאבון בקרב מטופלים עם דיכאון. ירידות באכילה שקשורות לדיכאון נקשרו לתת-פעילות באזורי מוח כמו ההיפותלמוס, ששולטים במצב הפיזיולוגי של הגוף. 

במצב כזה המוח עסוק פחות בייצור  תחושת רעב, מה שמוביל לחוסר עניין באוכל. לאדישות שחשים מתמודדים עם דיכאון קיימת ״אדישות כימית״ מקבילה במוח. 

מצד שני, עלייה באכילה הקשורה לדיכאון נקשרה לפעילות יתר של חיווטי התגמול במערכת התגמול של המוח, השולטת בתחושות העונג וההנאה שלנו. 

בזמן דיכאון אכילה תספק אפילו יותר הנאה מהרגיל, מה שהופך את אכילת היתר לבלתי נמנעת.

איך מווסתים תיאבון?

שינוי ביוכימי נשמע כמו עניין רפואי, וזה נכון, אבל לא רק תרופות והתערבויות פסיכיאטריות אחרות יכולות להניע אותו.

שינוי ביוכימי בהקשר של דיכאון תלוי גם בהתנהגויות של המתמודד עם דיכאון. 

מודעות לבעיה היא הצעד הראשון בכך. 

כאשר מזהים שינוי בתיאבון, חשוב להעריך את המצב, עצמאית או עם תזונאית מומחית. 

להלן כמה כיוונים לטיפול עצמי אותם תוכלו להוביל בעצמכם, או יחד עם בן/ת זוג עם דיכאון:

דרכים לניהול עצמי של תיאבון במצבי דיכאון

• אחת הדרכים להתמודד נכון עם עלייה או ירידה בתיאבון היא בנייה של תכנית ארוחות. את התפריט שרושמת הדיאטנית מומלץ להרכיב עם דיאטנית, אבל אפשר גם לבנות בעצמכם תכנית תזונתית בסיסית, למשל כזו המבוססת על פירמידת מזון. חשיבה מראש יכולה להבטיח שהגוף יקבל את הכמות הנכונה של רכיבים תזונתיים במינימום מאמץ. 

• מי שמתקשה להשקיע בבישול בגלל אנרגיה נמוכה יכול להכין ארוחות מראש, בזמן שהוא בטוב. כאשר ענן הדיכאון חוזר להקיף אותך, פשוט מכניסים לדקותיים את האוכל למיקרו.

• זיהוי ההקשר בו מתחולל השינוי ברמת התיאבון יכול לתרום הרבה - למשל, האם התיאבון פוחת או מתחזק בתגובה למשבר רגשי? הרעיון הוא לחבר בין הפרת האיזון ברמת התיאבון - כמו אכילת לילה, המנעות מאכילה (צום) או התקפי זלילה  - לבין הטריגר הרגשי. כך, זיהוי של יציאה מאיזון בתיאבון מעלה את ההשערה לגבי החיבור לדיכאון, מה שבתורו מאפשר לנקוט פעולות יעילות למניעה.  מי שמודע לעיתוי יכול לזהות את ״המשבר התזונתי״ שבפתח, וכך להגן על עצמו מבעוד מועד כדי לצמצם דפוס אכילה לא רצוי.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 נכתב ע״י מומחי מכון טמיר

מקורות:

Gafoor Rafael, Booth Helen P, Gulliford Martin C. (2018). Antidepressant utilisation and incidence of weight gain during 10 years’ follow-up: population based cohort study BMJ 2018; 361 :k1951

Simmons, W. K., Burrows, K., Avery, J. A., Kerr, K. L., Taylor, A., Bodurka, J., Potter, W., Teague, T. K., & Drevets, W. C. (2020). Appetite changes reveal depression subgroups with distinct endocrine, metabolic, and immune states. Molecular psychiatry, 25(7), 1457–1468. https://doi.org/10.1038/s41380-018-0093-6

Xiao, L., Zhou, J., Galling, B., Chen, R., & Wang, G. (2021). The association of body mass index (BMI) with treatment outcomes in patients with major depressive disorder. Journal of Affective Disorders, 281, 799-804. https://doi.org/10.1016/j.jad.2020.11.059

תוקפנות מוסרית, או מוראל-אגרסיביות, היא דפוס פסיכולווגי הרסני, המאפיין יחידים, משפחות וקבוצות. 

התופעה נעה בין בריונות וצביעות מיקרו-אגרסיבית לבין שימוש יזום שיטתי בצדקנות כנשק ליצירת טרור ושליטה. 

תוקפנות מוסרית בהיסטוריה

ההיסטוריה האנושית מלאה בפרצי זעם מוסריים שהצדיקו מעשי רצח אישיים והמוניים, מקומיים וגלובליים.

מסעות הצלב הנוצריים, מקארתיזם, ציד המכשפות, סקילה או לינץ', כולם מתארים אלימות מאורגנת שהתבססה על מוטיבציה ערכית של ניקיון כפיים.

בימינו ניכרות תופעות אלימות לא פחות, כמו רצח להט״ב או ביוש אינטרנטי פוגעני. 

“What is lawful is not always identical to what is right.”

Ian MacOwen

השפעה תרבותית

אם נתבונן על הערכים התרבותיים במערב, נראה קונצנזוס רחב לגבי הצורך למגר את הרוע ולחזק את הטוב. 

המציאות כידוע הרבה יותר מורכבת, אבל כפנטזיה היא מאוד ברורה:

יש רעים ויש טובים ואנחנו עם הטובים. 

ההתפתחות הנרטיבית של הרעים יכולה להיות אחת משתיים - חיסול או תיקון.

נראה ש״מסלול התיקון״ התגלה ממש לאחרונה ע״י יועצי תקשורת למיניהם - במקום להתכחש למוצג ולהוכיח את צדקתו, הנפגע מהתוקפנות המוסרית ״מתנצל בפני כל מי שנפגע״ ממעשיו ובכך שולף קלף מוסרי משל עצמו, אשר מבטל את הרציונליזציה של המהלך המוסרי המקורי.

עם תופעות של הנדסת המונים, כמו איתות סגולה (Virtue signalling), אי אפשר כבר לדעת מה קורה פה.

מכניזם הפעולה 

ברוב המהלכים הללו זה מנהיג, שמונע ע״י אידאולוגיה או צרכים אישיים, והמון אנושי שתופס לפיד ורץ בעקבותיו. 

האקט התוקפני-מוסרי משרת פונקציה פסיכולוגית מעדנת, מזככת ומטהרת, אשר בכוחה לשפר את ההערכה העצמית, בקרב יחידים ובקבוצות.

מחקר שנערך לאחרונה מגיש ממצא מעניין:

אנשים הטוענים שהם בעלי ערכים מוסריים חזקים נוטים למעשה להמעיט בהתנהגויות השליליות של עצמם.

במילים אחרות, ייתכן שהם אינם בעלי מידות טובות כפי שהם חווים עצמם סובייקטיבית.

כאשר מדובר בתוקפנות מוסרית של קבוצה (שני אנשים או יותר) כלפי אינדיבידואל, תוקפנות מוסרית משרתת ביסוס וחיזוק של לכידות קבוצתית, כזו שמצליחה לטשטש הבדלים תוך-קבוצתיים ובכך למנוע פיצולים וקרעים פנימיים על רקע תחרות, מאבקי היררכיה וצרות עין.

תרבות הביטול - מהפרט את ההמון

תרבות הביטול (Cancel Culture) מתבטאת בביטול של יחיד, קבוצה או ארגון באמצעות ביוש פומבי, כאשר המוטיבציה של המבטלים היא תגובה לעבירה מוסרית, חוקית או אתית.

ביטול חברתי, או תרבות הביטול, היא תופעה הזו בת-זמננו כיוון שהתשתית הטכנולוגית שלה מתבססת על פעילות ויראלית ברשתות החברתיות.

תחושת זעם מוסרי בעידן דיגיטלי 

האם הרשתות החברתיות, שתחילה הוצגו כניטרליות מתפקדות כיום כגורם המאיץ מגמות של התנהגות חברתית ובהן גם הבעת זעם מוסרי?

חשוב לשאול את עצמנו שאלות אלה ולבחון אותם בעין ביקורתית. שכן לשאלות אלה יש השלכות רגולטוריות ואתיות. 

פרופ׳ מולי קרוקט נחשבת לאחת החוקרות המובילות כיום בתחום הזעם המוסרי ברשת ומקורותיו.

במאמר חשוב שכתבה היא מציעה כמה השערות לגבי השפעת המדיה הדיגיטלית על ביטוי הזעם המוסרי והשלכותיו החברתיות:

זעם מוסרי הינו רגש שבני האדם מתמודדים איתו כבר שנים רבות.

כיום עולה השאלה האם המדיה והרשתות החברתיות משנות את ביטוי הזעם המוסרי ואת השלכותיו החברתיות. 

זעם מוסרי הינו רגש עוצמתי הגורם לאנשים לחוש בושה וחרטה על מעשיהם. הוא מופעל על ידי גירויים המפנים את תשומת הלב שלנו להפרות של נורמה מוסרית. גירויים אלה מעוררים טווח של תגובות רגשיות. לבסוף, הבעת הזעם מובילה למגוון של תוצאות אישיות וחברתיות.

ענישה מוסרית יכולה להיות גורם שמוביל לעשייה טובה ונכונה. אך לעונש יש צד שלילי שבו הוא יכול להחמיר את הקונפליקט החברתי על ידי ביצוע דה- הומניזציה, העונש עלול לגרום להסלמת ויכוחים.

תחושת זעם המוסרי הינה עתיקה כמו הציוויליזציה עצמה. ברחבי העולם, יותר ממיליארד אנשים מבלים לפחות שעה מול הרשתות החברתיות. כל תחושת זעם שהם חווים בזמן זה הינה זעם מוסרי.
בשנים האחרונות עניין השיימינג תפס תאוצה. הוא פוגע כלכלית בחברות רבות בנזק שיכול להגיע למיליונים ובאנשים שהקריירה שלהם נהרסת ברגע. כשהמדיה חברתית חודרת למרחב הפרטי שלנו חשוב שנבין כיצד הטכנולוגיה עשויה לשנות את הביטוי של זעם מוסרי ואת השלכותיו. במחקר שבוצע לאחרונה עלה כי המדיה עשויה להחריף את ביטוי הזעם המוסרי על ידי הדגשה והעצמה של הגירויים המפעילים אותו. 

טריגרים של זעם מוסרי 

לרוב אנשים מתקוממים כאשר הם חושבים שנורמה מוסרית הופרה.

מחקר שנערך לאחרונה בארה"ב וקנדה מצא כי אנו נתקלים בהפרות של נורמה באופן נדיר יחסית-

פחות מ 5% מהמקרים עליהם אנו מספרים לאחרים ביום.

אך הרשתות החברתית והאינטרנט חושפים אותנו למגוון עצום של מקרים כאלה- שחיתויות, רצח, סחר בילדים ועוד.

לפני האינטרנט, הרכילות שימשה אותנו בהפצת הסיפורים על עוולות חברתיות.

המטרה שלהם הייתה לחזק את האמון ואת שיתוף הפעולה בתוך הקהילה. אך לרשתות החברתיות יש סיבות אחרות שבגינן הם משתפים את המידע.

הגורם העיקרי הוא התחרות על תשומת לבנו, הצופים.

כל גורם תקשורתי או רשת חברתית מעוניינת לייצר כמה שיותר טראפיק ובכך להגדיל את הפרסום וההכנסות שלהם.

האלגוריתמים שלהם מקדמים תוכן רלוונטי עבור הצופה, ללא בדיקה מעמיקה דיה האם המידע נכון. 

במחקר שנעשה על תוכן ויראלי מעלה כי תוכן שערורייתי מייצר יותר הכנסות באמצעות שיתוף.

תוכן זה מעלה בנו כצופים תחושות זעם חזקות הרבה יותר מאשר עבירות שאנחנו פוגשים בחיי היום יום שלנו.

מחקר זה מראה כי המדיה החברתית משנה את מידת הזעם המוסרי בחיינו, הן מבחינת הביטוי שלו והן מבחינת הגורמים המעוררים אותו.

כיום הרשתות החברתיות פועלות על זרימה שוטפת של "קליקבייט" שערורייתיים שאנשים יכולים להיכנס אליהם בכל רגע וזמן ולחוות תחושת זעם מוסרית. 

החוויה והביטוי של זעם מוסרי 

הפרות של נורמות מוסריות גורמות לאנשים לחוש זעם מוסרי ולהביע אותו דרך רכילות, שיימינג וענישה.

המדיה הדיגיטלית עשויה לשנות את החוויה הסובייקטיבית של תחושת הזעם. השינוי מתבטא בכך שישנה גדילה בתדירות ובקיצוניות של הגירויים.

לדוגמה חשיפה עקבית לחדשות עלולה להפחית את העוצמה הכללית של חוויות הזעם, או לחוש זעם בצורה סלקטיבית יותר המפחיתה דריכות רגשית וקשב.

מצד שני, באופן פרדוקסלי מחקרים הראו כי חשיפה לתכנים פורקי כעס מגדילה את התדירות שבה אנו מרגישים כעס. 

אנשים מביעים זעם בדרכים שונות ומגוונות, המשתנות מבחינת המאמץ שהן מצריכות.

באופן לא מקוון אנשים מביעים זעם דרך רכילות או דרך עימות ישיר מול האדם בתוקפנות מילולית או פיזית. שתי דרכים אלה דורשות יותר מאמץ והן נושאות סיכון פוטנציאלי עבור המעניש.

לעומת זאת, אנשים יכולים להביע את זעמם דרך האינטרנט מכל מקום שנוח להם לתפוצה רחבה. דרך זאת דורשת הרבה פחות מאמץ והיכולת להביע זעם נמצאת ממש בקצות אצבעותינו, לכן הסף להבעת זעם הינו נמוך יותר באינטרנט לעומת הדרך הישירה והפרונטלית.

בנוסף, הבעת זעם פנים אל פנים- דרך תוקפנות מילולית או תוקפנות פיזי דורש קרבה פיזי לנפגע.

אך הבעת הזעם באינטרנט אינה מוגבלת לפי מיקום, שעה ביום או ההסתברות הסטטיסטית לפגוש עוולה חברתית. אנשים יכולים לחפש ואף למצוא מטרות לזעם אפילו אם הם זרים מוחלטים החיים במדינה אחרת.

הקלות שבה דבר זה קרה, מעלה את האפשרות שבאינטרנט אנשים מביעים זעם בלי לחוות את התוצאות של התנהגותם. שכן ברשתות החברתיות ישנו ייעול של גירויים ותגובות לתוך מצב של 'גירוי- תגובה- תוצאה'.

הקליקבייט הוא דוגמה טובה לכך. קליקבייט הינו כותרת שמוצגות לצד אייקון חזותי המאפשר לאנשים להביע את זעמם בלחיצה קטנה. משוב חיוב, כמו לייק או שיתוף מגיע בזמנים בלתי צפויים והדבר הופך אצלנו להרגל. לכן כאשר ביטוי זעם מתרחש באינטרנט הוא הופך לזמין יותר, דורש פחות מאמץ והוא מחוזק בלוח זמנים שממקסם את הסבירות לזעם עתידי. 

יתרונות וחסרונות של הבעת זעם מוסרי

הבעת זעם מוסרי עשוי להיות בעל השלכות חמורות עבור הפוגע.

כאשר מביעים אותו באופן פרונטלי, הבעת הזעם כרוכה בסיכון, אך באינטרנט סיכון זה קטן,

שכן באינטרנט ניתן להביע את הזעם בפני קהל אוהד, הדבר מוריד את הסיכון בכך שתהיה תגובת נגד קשה.

בנוסף לכך הבעת הזעם ברשתות החברתיות מאפשרת "להתחבא" בתוך קהל גדול יותר של מגיבים. 

מחיר נוסף שאנו משלמים עקב עלייה בהבעת הזעם ברשתות החברתיות, הוא הירידה באמפתיה לנוכח מצוקה הבאים לידי ביטוי בשיימינג, תופעה המוכרת בכל בית.

שיימינג כרוך בגרימת נזק לאדם אחר, מצב שלרוב גורם לנו לחוש אי נעימות.

אך מכיוון שאנו עושים זאת באופן מקוון בלי לראות ולעיתים אף בלי להכיר את האדם בו אנו פוגעים רמת האמפתיה שאנו חשים יורדת משמעותית. שכן הרבה יותר להכפיש ולבייש אדם כשאין לנו יכולת לראות אותו. 

למרות החסרונות המפורטים, לאנשים עדיין יש רצון ומוטיבציה לבטא זעם מוסרי.

אחת הסיבת לכך היא שביטוי זעם מוסרי מראה לאחרים כי אמות המוסר שלנו גבוהות ואיכותיות, כך אנו משמרים את התדמית שלנו בעיניי האחר. לרוב אנשים אינם מודעים לסיבה זו, אך העובדה שרובנו בוחרים לבטא זעם מוסרי בנוכחות אחרים שצופים בנו מראה כי אנו פועלים לשימור המוניטין באופן לא מודע. 

כמובן שרשתות חברתיות מעיצות את היתרונות של הבעת זעם מוסרי, שכן פעולה מקוונת מפורסמת באופן מיידי לתפוצה רחבה של אנשים. כך אותו אדם משמר ומחזק את המוניטין שלו כאדם מוסרי בפני קבוצה גדולה יותר של אנשים. שכן פוסט או שיתוף בודד יכול להגיע במהירות למיליוני אנשים. 

צד נוסף של הבעת הזעם המוסרי קשור לתועלת שזה מביא לחברה בה אנו חיים.

הבעת הזעם מעמידה במקום "שחקנים רעים", היא גורמת להם לקחת אחריות על מעשיהם ולהתנצל על התנהגות שאינה מקובלת חברתית. הפלטפורמות המקוונות מאפשרות לקבוצות שבעבר היו מבוטלות להביע כיום את דעתם על קבוצות בעלות אינטרסים וכוח. בנוסף הבעת הזעם באופן מקוון מול מיליונים מגבירה את דבקותם של אנשים למטרה על ידי התחייבות פומבית לפעולה.

לצד זאת המדיה החברתית מגבילה את היתרונות החברתיים הפוטנציאליים של הזעם המוסרי בשתי דרכים עיקריות.

ראשית, הבעת הזעם באינטרנט מפחיתה משמעותית מעורבות חברתית כמו התנדבות ותרומות. אנשים נוטים להוציא פחות כסף או לתרום מזמנם כאשר יש להם אפשרות להביע את דעתם, שכן הם רואים בהבעת הדעה תרומה בפני עצמה.

שנית, בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים אנשים נראים לנו פחות אנושיים. אנו מסתכלים על האחר כדמות שטוחה, לכן יש נטייה קלה יותר לבקר ולפגוע.

תהליך זה של דה הומניזציה מגביר את הבעת הזעם, וכך מוביל לשיסוע בין קבוצות שונות ומגבירה את הקיטוב החברתי. 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מקורות:

Dong, M., Kupfer, T. R., Yuan, S., van Prooijen, J.-W. (2023). Being good to look good: Self-reported moral character predicts moral double standards among reputation-seeking individuals. British Journal of Psychology, 114, 244– 261. https://doi.org/10.1111/bjop.12608

חשיבה מסתעפת (Divergent thinking) היא מושג חשוב בחקר היצירתיות, המתאר תהליך יצירתי בו מוצעים מספר פתרונות ורעיונות להתמודדות עם אתגר ספציפי.

צורה ייחודית זו של חשיבה זוהתה לראשונה ע״י גילפורד (1950), שהגדיר את המבנה התיאורטי של המונח ופיתח דרכים תקפות ומהימנות להעריך אותו. 

חשיבה מסתעפת מתבטאת במאמץ לפתור בעיות עם אפשרויות  מרובות, לדוגמא:

בכמה דרכים אתה יכול להשתמש במזלג?

חשיבה מסתעפת לעומת חשיבה מתכנסת

אפשר לראות חשיבה מסתעפת כתהליך קוגניטיבי הפוך מחשיבה מתכנסת (Convergent Thinking).

תהליך של חשיבה מתכנסת מתבטא ביישום של מספר שלבים לוגיים כדי למצוא את הפתרון הטוב ביותר לבעיה.

בחשיבה מסתעפת, לעומת זאת, התוצר החשיבתי אינו תשובה נכונה אחת ויחידה. 

מקורות:

Guilford J.P. Creativity. American Psychologist. 1950;5:444–454.