הפרעת אישיות סכיזואידית | מאפיינים, הסבר, אבחון וטיפול

 

מה זה סכיזואיד?

 

המילה סכיזואיד מציינת את הפיצול בנפשו של האדם בעל המבנה האישיותי הסכיזואידי: הפיצול הוא בין עולמו החיצוני לבין עולמו הפנימי, כאשר ההעדפה היא להתכנסות בעולם הפנימי.

 

הסובל מהפרעת אישיות סכיזואידית יימנע מיחסים הקשורים ברגש וישאירם בעולמו הפנימי - כפנטזיה.

 

לעיתים נראה גם נטיה להפר בכוונה נורמות חברתיות מקובלות.

 

בהיותם מנועים מקשרים רגשיים, הם לא ימהרו להגיע לטיפול פסיכולוגי למרות שאין נתונים מדויקים על היקף ההפרעה השכיחות המוערכת ה היא 4.9% מהאוכלוסיה והיא מאפיינת יותר גברים מאשר נשים.

 

 

כתיבה:

 

בר אורקין, פסיכולוג בהתמחות קלינית

 

לאה מרקו, פסיכולוגית קלינית מומחית

 

מילי רביד, פסיכולוגית קלינית מומחית

 

 

 

מה מקור המילה סכיזואיד?

 

מקור המילה סכיזואיד ביוונית עתיקה ומשמעותה פיצול בין עולמו החיצוני של הסכיזואיד לבין העולם הפנימי, אליו הוא מעדיף להתכנס.

 

 

אבחנה מבדלת

 

אין לבלבל בין אישיות סכיזואידית לבין אישיות סכיזוטיפלית, סכיזופרניה, או הפרעה סכיזואפקטיבית, שכן למרות הדמיון בחלק הראשון (״סכיזו״) של 4 המונחים, מדובר בהפרעות שונות.

 

אישיות סכיזואידית מתאפיינת בחוסר עניין ביחסים חברתיים, נטייה להעדיף אורח חיים מבודד, הקפדה קנאית על סודיות, קור רוח רגשי, ניתוק ואדישות. סכיזואידים לעיתים קרובות אינם מסוגלים ליצור ולשמר קשרים קרובים ואינטימיים עם אחרים על אף שיש להם עולם פנימי עשיר.

 

 

כשאתה חיוור מצער
מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך
וללכת בין צלליך
להיות איתך

 

-- אדבר אתך 

אלונה טוראל, רחל שפירא

 

 

סימפטומים של אישיות סכיזואידית

 

ניתן לזהות אצל הסובלים מהפרעה זו את המאפיינים הבאים:

 

• חוסר רצון לקיום קשרים חברתיים.

• העדר חברים קרובים או כאלה אשר מתבססים על יחסי אמון.

• העדפת פעילויות הנעשות ביחידות.

• קושי לבטא רגשות מול אנשים אחרים – כולל כעס או עצבות.

• קושי ליהנות מפעילויות שונות, או לעיתים חוסר יכולת ליהנות בכלל.

• העדר תחביבים.

• קושי רב לקבל ביקורת או אפילו מחמאות.

• חוסר עניין במגע מיני, ולא בגלל העדר ליבידו אלא בגלל הדרישה לקרבה הרגשית שכרוכה בעניין.

• תחושת ניכור כלפי אחרים.

• נטייה להתכנסות וחוסר רגישות לנורמות חברתיות.

 

כפי שאתם מבינים, כתוצאה מהתסמינים הללו מוצאים עצמם רבים מהמתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית בבדידות, ולא במפתיע – סכיזואידים מדווחים על מוטיבציה רבה לאהבה וליחסי חברות קרובה. אלה כנראה שתי הסיבות בגללן בכל זאת יגיעו בכל זאת לטיפול נפשי.

 

"אדם בתוך עצמו הוא גר..." - אז איפה הבעיה?

ובכן, היכולת ליצור ולפתח קשרי אהבה וחיבה יציבים היא אינדיקטור לרווחה ובריאות נפשית.

כולנו כבני אדם מחפשים יחסים, שוחרי אוביקט, זהו מרכיב אישיותי מרכזי בכולנו.

המתמודדים עם הפרעת אישיות סכיזואידית עברו תהליך הגנתי אינטנסיבי בשלב מוקדם מאוד בחיים, שהביא אותם להתכנסות ולצמצום חברתי עקבי וקבוע.

כמו אצל כולנו, לסכיזואידים יש צורך עצום ב תלות רגשית באחר. אלא שההתקשרות עם האחר מעמידה את הסכיזואיד בפני איום מבהיל (טרור נפשי, אין המשגה אחרת) של היבלעות קטסטרופלית, עד כדי אובדן העצמי. 

 

 

לא אשאל אותך מדוע
לא אחריד את בדידותך
זהירה, כמו מהססת
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך.

 

 

אבחון הפרעת אישיות סכיזואידית לפי ה-DSM-5

 

דפוס נרחב של ניתוק מיחסים חברתיים וטווח מוגבל של הבעת רגשות במסגרת בינאישית שתחילתם בבגרות המוקדמת, המוצגים בהקשרים מגוונים ב-4 או יותר מהאינדיקציות הבאות:

 

• היעדר תשוקה או הנאה מיחסים קרובים, כולל היות חלק ממשפחה.

• כמעט תמיד ישנה בחירה לפעילויות ביחידות.

• ישנו עניין מועט, אם בכלל, בחוויות מיניות עם אדם אחר.

• מפיק הנאה ממעט מאוד פעילויות, אם בכלל.

• חסר חברים קרובים או אנשי סוד מעבר לקרובים מדרגה ראשונה.

• נראה אדיש או שווה נפש לדברי שבח או ביקורת מצד אחרים.

• מבטאים קור רגשי, היבדלות/ניתוק או רגשות שטוחים.

 

 

האם סכיזואידים מרגישים?

 

חלק ניכר מהסכיזואידים חווים קרירות רגשית כלפי אנשים אחרים וחוסר רצון ליצירת קשרים קרובים.

עם זאת, חלקם מסוגלים לחוות קשת בריאה ורחבה של רגשות, גם כלפי אנשים אחרים.

עבור אותם אנשים, האתגר בדרך כלל הוא לנהל את אותם רגשות למול הפחדים שלהם לגבי יצירת קשר עם אחרים, מתוך חרדה רבה להיפגע.

ניתן לחשוב על דפוסי ההתבודדות והניתוק כהגנה מפני חרדה להיפגע, במקום העדר רצון לקשרים בינאישיים.

 

 

יש בי כח, יש בי כח,
אל תחוס עלי
אל תפריע לקוצים שלך
לשרוט את רגלי.

 

 

מה ההבדל בין סכיזואידיות לבין תסמונת אספרגר?

 

בעוד שהפרעת אישיות סכיזואידית מאופיינת בחוסר עניין בקשרים חברתיים, תסמונת אספרגר מאופיינת ביכולת מוגבלת של הבנה חברתית ויכולת אמפתיה ונמצאת על הרצף האוטיסטי.

במילים אחרות, בניגוד לאנשים המאובחנים באספרגר, סכיזואידים הם אנשים בעלי הבנה חברתית ויכולת אמפתיה תקינה, שמתמודדים עם אפאתיה וחוסר עניין כלפי אחרים.

כתוצאה מכך, סכיזואידים ייטו להיות יותר מכונסים בתוך עצמם ביחס לאנשים המאובחנים עם תסמונת אספרגר.

הבדל נוסף הוא שלמאובחנים באספרגר יש בדרך כלל ארסנל של תנועות חזרתיות, תופעה מוכרת באוטיזם, בעוד שהפרעת אישיות סכיזואידית אינה מאופיינת בסימפטום זה.

 

 

מה ההבדל בין אישיות סכיזואידית לבין אישיות נמנעת?

 

אנשים הסובלים מהפרעת אישיות נמנעת מתרחקים מאינטראקציות חברתיות עקב חרדה או תחושות חוסר מסוגלות בעוד אנשים שסובלים מהפרעת אישיות סכיזואידית עושים זאת מכוון שהם באמת חשים חוסר עניין ביחסים חברתיים.

 

כלומר, הסכיזואיד נשאר מבודד מכוון שאינו מעוניין בקשרים ואילו הנמנע רוצה במגע עם אחרים אך מעדיף לוותר עליו מפני שהוא חרד מאינטימיות.

 

גישות פסיכואנליטיות מצביעות על כך שהסכיזואיד ויתר על קשר כתוצאה מחוויה עמוקה של דחייה בגיל מוקדם לעומת הנמנע שחווה סביבה הורית מגוננת מדי וכתוצאה מכך הוא חש חרדה לקיים קשר קרוב בעצמו.

 

 

כשאתה עייף עד מוות
לא נרדם בחשכה
בשעה שסיוטיך
מרדפים חלומותיך
אשאר איתך

 

 

מה הקשר בין סכיזואידיות לבין דיכאון?

 

אנשים המאובחנים בהפרעת אישיות סכיזואידית נוטים להיות מבודדים, ולרוב בעלי עולם פנימי עשיר שמאפשר להם להתבודד כדרך חיים.

 

מחירו של הבידוד החברתי הזה, הוא לעיתים דיכאון.

 

בדרך כלל, סכיזואידים יגיעו לטיפול עם סיבת פנייה שקשורה לעולמם הפנימי (למשל, היותם בדיכאון), ולא בגלל סיבות בין אישיות שאולי גרמו לדיכאון מלכתחילה (למשל, הבידוד החברתי וחוסר העניין ביצירת קשרים משמעותיים עם אחרים). 

 

 

מה הקשר בין סכיזואידיות להתאבדות?

 

אנשים בעלי אישיות סכיזואידית נמצאים בסיכון מוגבר להתנהגות אובדנית.

 

הסובלים מהפרעת אישיות סכיזואידית חווים קשיים בינאישיים חמורים ביותר ולכן חשופים יותר לסכנה אובדנית. זאת בנוסף לקשר החיובי בין גורמים בין-אישיים לבין התנהגות אובדנית מסוכנת, שמאופיינת ברמה גבוהה של כוונה אובדנית וביצוע בפועל של ניסיונות אובדניים קטלניים.

 

מחקרים אחרונים אף מצביעים על כך שרמה גבוהה של סימפטומים של אישיות סכיזואידית כמו סגנון חיים מבודד וביטוי רגשי מועט מקושרת לביצוע ניסיונות אובדניים קטלניים במיוחד, בהשוואה להתנהגות אובדנית פחות מסוכנת.

  

 

מהו סכיזואיד סמוי?

 

סכיזואיד סמוי על פי גאנטריפ הוא אדם בעל אישיות סכיזואידית אשר מצליח להפגין כלפי חוץ מעורבות ועניין באחרים ואף לקיים אינטראקציות חברתיות, בעוד שהוא נסוג רגשית ומושקע בעולמו הפנימי. אנשים אלה עשויים שלא לענות על התכונות הנצפות שמהוות קריטריון לאבחון אישיות סכיזואידית על פי הגדרות DSM-5 ו- ICD-10.

 

קליין טוען כי על מנת שניתן יהיה לזהות סכיזואיד סמוי מבעד למסך ההגנתי של קיום אינטראקציות במציאות, יש להתמקד בעולמו הפנימי של המטופל ולשאול על חווייתו הסובייקטיבית. כך ניתן יהיה לגלות הימנעות סכיזואידית מאינטימיות רגשית. 

 

 

 

סכיזואידיות והעיסוק בפסיכולוגיה

 

ארווין יאלום כתב שפסיכולוגים רבים הם סכיזואידים.

 

גם הפסיכואנליטיקאית הלן דויטש טענה כי מטופלים סכיזואידים נוטים להזדהות העוצמה עם האנליטיקאי, מה שיכול להשפיע בחיוב ובונה, כאשר מטופלים סכיזואידים מפתחים לעתים קרובות ייעוד מקצועי להכשיר עצמם כפסיכואנליטיקאים או פסיכולוגים קליניים. 

 

אלו אמירות מבריקות:

רבים מאיתנו, הפסיכולוגים, עוזרים מאוד למטופלים שלנו ומביאים טוב לעולם, אבל מהיכן מגיעה המוטיבציה לשבת בקליניקה 8 שעות ביום ולהקשיב בחמלה לצרותיהם של אחרים?

יכול להיות שבסיום המאמר נוכל להבין יותר. 

 

 

על ידך אני נודדת
בין שנתך ליקיצתך
המילים שלי שבירות הן
וכפות ידי קטנות הן
אך הן לצידך.

 

 

סכיזואידיות בראיה פסיכואנליטית 

 

רונלד פיירברן היה הראשון לדון לעומק בנושא אישיות סכיזואידית.

 

פיירברן טען כי האזור הסכיזואידי בנפש הוא האזור בנפשו של התינוק שהאם אינה מקבלת, אינה מכילה ואינה מבינה. 

 

ההתכנסות והנסיגה של התינוק יכולות להיות מלווות בהתייחסות לעגנית או ביקורתית כלפי ההזדקקות הפסיכולוגית הטבעית של התינוק.

מבחינה דינמית, מה שעומד בבסיס החשש להתערבב בקשרים אינטימיים היא חרדה ראשונית ביצירת קשר עם הסביבה,  שיכולה לגרום לאיבוד הזהות האישית  (חרדה מהיבלעות - אליה מתייחס ליאנג). 

 

פיירברן כתב גם, שכאשר האחר  נהרס על ידי התוקפנות הילדית ואינו הופך להיות מיוצג כאובייקט מציאותי, התינוק יוצר לו עולם של אובייקטים פנימיים. הדרמה של האובייקטים הפנימיים, מתבטאת בקולות שמדברים בתוך הנפש, מה שפוגע במשא ומתן עם אחרים מציאותיים. כל החוויה היא בפנים. למשל בדיכאון התוקפנות מופנית כלפי פנים כאשמה.

חרדת כיליון, חרדה ממוות נפשי, שכיחה יותר אצל סכיזואידים ביחס לחרדת נטישה, שאופיינית יותר להפרעת אישיות גבולית. 

 

הילד מייחל לתת ולקבל אהבה, והדבר האחרון שהוא מצפה לו זו פגיעה טראומטית. העצמי שהעז ויצא החוצה נמלט פנימה ברגע חטוף, עם ניתוק שנותר קבוע. בחזית נראה אדם מתפקד ולעיתים קרובות מצליח מאוד בתחומים שהוא אוהב וטמקבל עליהם חיזוקים לאורך השנים, אבל בעקבות חוויות הדחייה הראשוניות לומד הסכיזואיד לא להנכיח אף פעם חולשה, כי לדידו יש סכנה אמיתית בלהראות חלש. הנסיגה היא לשלב הראשוני וזהו הניתוק והפקת הנאה מהעיסוק העצמי (בניגוד לגישה הקטגוריאלית של ה-DSM שמדגישה יותר את חוסר הרצון ליצור קשרים).

 

אחד המאמצים הנפשיים המרתקים של הסכיזואידים הוא פיתוח של "אישיות בכאילו"- As If Personality -  מצב בו אדם יוצר רושם חיצוני שהוא נהנה ומתוגמל מקשרים בין-אישיים עם הסובבים, כאשר כל ביטוי של נטיה תוקפנית מוסוות כמעט לחלוטין על ידי נראות פסיבית. אולם בבחינה מעמיקה יותר, ניכר שהיחסים ריקים וחלולים, נעדרי עומק וריקניים. 

 

הדינמיקה המוקדמת הפגועה יוצרת פיצול (split) בנפש: החלק שברח פנימה מודחק ואילו הפסאדה עומדת בחזית ופוגשת את העולם הבין-אישי. אבל, המפגש עם אחרים מתקיים רק עם חלק מסוים באישיות, זה שלא פוצל. כשיש פיצול אין תחושה אינטגרטיבית, העצמי מקוטב בין מה שנמצא על פני השטח לבין כיסים אישיותיים של חלקים פחות רצויים, שאליהם אין תמיד גישה מילולית.

הספקטרום הסכיזואידי נע מגרעין מפוצל שיש לכולנו (כי כולנו נפגענו) ועד להפרעת אישיות סכיזואידית המתגלמת במלוא עצמתה.

 

  

 

 

הנסיגה הסכיזואידית 

 

אצל סכיזואידים נפוץ השימוש במנגנון ההגנה נסיגה קיצונית (Extreme Withdrawal), המכונה גם הגנה אוטיסטית, או פנטזיה אוטיסטית.

 

באופן כללי מדובר בנסיגה ממצב מודעות אחד לאחר, מכווץ יותר. בדרך כלל נסיגה ממצב מודעות ערני, המערב יצירת קשר בין אישי למצב מודעות חלופי המאפשר בידוד - שינה, פנטזיה כולל גם דרך שימוש בחומרים פסיכואקטיביים.

 

שימוש בהגנה של נסיגה יכול להיות תקין ושימושי:

הוא מסייע לתינוק להתמודד עם מצבים של עוררות יתר, עודף גירויים, מצוקה, והבחירה של התינוק הבריא היא לסגת לתוך מצב של שינה. בהמשך החיים, שימוש מתון בנסיגה בא לידי ביטוי בנטייה קלה לחולמנות במצבים שמעוררים לחץ.

 

אבל התוצאה של שימוש יתר בנסיגה עשוי לבוא לידי ביטוי מאוחר יותר במבנה אישיות סכיזואידי. הבעיה היא מעגלית – בגלל הנסיגה לתוך העצמי האדם הסכיזואידי לא מתנסה בפיתוח מיומנויות בין אישיות. בהיעדר מיומנויות כאלה הוא מרגיש נחות ולא מותאם במצבים חברתיים, מה שמגביר את הצורך שלו לסגת.

 

משום כך אנשים בעלי שימוש יתר בהגנה זו מתקשים להפיק מטיפול פסיכותרפויטי שבו האלמנט של הקשר הבינאישי הוא משמעותי ומרפא.

היתרון היחסי של שימוש יתר בנסיגה הוא שאין פגיעה בבוחן המציאות. היות והפתרון הוא נסיגה, האדם אינו מרגיש צורך לעוות את המציאות בכדי לשאת אותה.

 

 

מה ההבדל בין נסיגה נרקיסיסטית לנסיגה סכיזואידית?

 

ב-1914 כתב פרויד את המאמר על הנרקיסיסזם, שנים מספר לאחר שפרסם את 'אבל ומלנכוליה '. הוא תיאר את האכזבה הקשה מדי שמביאה ילד לסגת לתוך עצמו וטען שזהו הבסיס לסכיזופרניה (מה שלא עמד במבחן המחקר הקליני). 

בנסיגה הסכיזואידית האדם נסוג אך האובייקט האחר כבר קיים. כלומר, יש התפתחות יותר גדולה, זו רמה אחת מעל קשיים אישיותיים אחרים. האדם נסוג למקום שבו אנחנו מנסים להיות חסרי תלות. בנסיגה הנרקיסיסטית הנסיגה מובילה לתוך העצמי- "אני חשוב, אני גדול, אני יפה".  

ההנחה הסכיזואידית הבסיסית היא שאם לא אהיה תלוי אוכל להיות מוגן. הסכיזואיד יכעס על עצמו שהסכים או הסתכן לסמוך על אדם אחר- ושוב התאכזב.

אוטו קרנברג כתב שהאישיות הנרקיסיסטית פחות מפותחת מהאישיות הגבולית כי לנרקיסיסט יש הרבה פחות יכולת נפשית להתייחס לאחר, להכיר בזה שיש אחר.

 

  

האוביקט הרע 

 

פיירברן טען שהמישור הסכיזואידי נמצא בבסיס כל הפתולוגיות הנפשיות. הוא כתב על 'ההגנה המוסרית' (Moral Defence), מושג חשוב מאוד בהבנה של מערכות יחסים בוגרות אצל אנשים פגועים. כאשר טיפל במרפאת אדינבורו בילדים ובמתבגרים שעברו התעללות נפשית, הזנחה הורית ונטישה במלחה"ע השניה, פיירברן למד שילדים מעדיפים בכל מצב לדבוק בקשר עם הדמויות המטפלות המקוריות, אפילו אם הן מסבות להם כאב וסבל. 

 

פיירברן שאל ילדים מוכים ומוזנחים: "האם אתה רוצה אמא חדשה?", הילדים ענו תמיד שהם מעדיפים להישאר עם אותה אמא. הילד, הבין פיירברן, זקוק לקשר עם ההורה, בין אם הוא מתעלל ובין אם הוא אכפתי ובטוח.

 

עם זאת, ילדים שהבינו את מידת ההתעללות ההורית, התמודדו עם חרדה מציפה, קשיי ויסות רגשי וחוסר שליטה התנהגותית. בגלל התלות העצומה בהורה, האשמתו מפחידה מדי את הילד - הפתרון הדינמי הוא להכחיש את הרוע ההורי ולייחס אותו לעצמו, כולל את רגשות האשם המתלווים אליו ("אני ילד רע").

 

פיירברן (1943) כותב כך:

 

"עדיף לחיות כחוטא בעולם שיש בו אלוהים מאשר לחיות בעולם שנשלט על ידי השטן. אדם שחי כחוטא בעולם שיש בו אלוהים הוא אכן "רע", אבל תמיד ניתן לשאוב ביטחון מהידיעה שבעולם סביבו יש טוב. לעומת זאת, בעולם שנשלט על ידי השטן, האדם יכול להימנע מחטאים, אבל הוא רע כי כל העולם סביבו רע. בעולם כזה אין כל תחושת ביטחון ולא קיימת תקווה לתיקון וגאולה".

 

 

האוביקט הרע במערכות יחסים

 

אוביקט רע הוא אוביקט מתעתע, דוחה או מתסכל, ובהגנה המוראלית הילד לוקח על עצמו את האשמה כדי לשמור על האוביקט ולא להסתכן באסון של אובדנות.

 

מה זה אומר עלינו כאנשים מבוגרים?

 

ההגנה המוסרית של פיירברן יכולה להסביר המון על הבחירות שלנו, גברים ונשים כאחד, להישאר, להתמיד ולא לעזוב  מערכת יחסים הרסנית , זוגית או מקצועית. למה קשה כל כך לבני זוג להיפרד ממערכת יחסים רומנטית שמסבה סבל לשני הצדדים? 

לפי ההסבר של פיירברן על האוביקט הרע, קיימת אצל כולנו משאלה עמוקה, לא מודעת, לתקן את מה שנלקח בילדות, לאחות סוף סוף את הפיצול הסכיזואידי כבני אדם בוגרים. 

 

בנוסף, קיים קשר ישיר בין סכיזואידיות לאובדן. לסכיזואיד אין מספיק כלים מנטליים שמאפשרים עיבוד ועיכול של אובדן ובתוך יחסים הוא יילחם להחזיק את התקווה שהאובייקט שנטש אותו ישוב, לפעמים עד כדי "התמכרות לאובייקט הרע". 

 

בספרו, אשליית האהבה, ממשיך הפסיכולוג דייוויד סלאני (1994) את החשיבה של פיירברן ומרחיב את המענה לשאלה:

מדוע אנשים מסוימים נוטים למצוא את עצמם במערכת יחסים מתעללת, או לסיים אותה בפרידה מתישה, רק כדי להיקלע שוב למערכת יחסים הרסנית אחרת? 

מבחינת סלאני, ה"בחירה" לשוב לזרועותיו של בן הזוג המתעלל זהה לסיבה שהילד בוחר להישאר ביחסי תלות עם הורים מתעללים.

סלאני רואה את הצד המתעלל כגבר שנפגע בעצמו ומגיע למערכת היחסים חסוך ומורעב נרקיסיסטית.

 

את דימוי הקורבן האופייני הוא מייחס לאשה, פגועה אף היא, שמצליחה לפצל, להרחיק מהתודעה ולהתכחש לזכרונות הכאובים של הפגיעה הרגשית הקשה שחוותה במערכת היחסים הכובלת עם בן הזוג, מה שמאפשר לה לגייס כוחות נפשיים ותקווה ולהמשיך לחוות אותו כאוביקט ליבידנלי ומרגש (ראו בפסקה הבאה הסבר של יעל טל על האגו הליבידינלי והאנטי-ליבידינלי).

 

הארי גאנטריפ טען כי סכיזואידים פונים לטיפול נפשי מתוך כאב נפשי על רקע של רגשות ריקנות ומוות נפשי. הפנייה לטיפול פסיכולוגי יכולה להתעורר גם מסיבות יותר פרוזאיות, כמו מטרה להתחיל לצאת לדייטים, או משאלה לתקן מערכות יחסים זוגיות תקועות.  למעשה, מטופלות רבות מגיעות לטיפול פסיכולוגי עם משאלה עמוקה לשנות את בן הזוג, מתוך אמונה כנה ומובנת שהטיפול יאפשר ליחסי האהבה להתמשש.  

 

חשוב שמטפלים בתחום לא יתפתו למשאלת התיקון של אישיות בן הזוג ויתמקדו בפרשנות לגבי עוצמת התלות, על הקשר בין "שם ואז" לבין "כאן ועכשיו" ועל אתגור מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים (בעיקר פיצול והזדהות השלכתית) המאפשרים לה לייצר תקווה לשיקום הקשר. 

 

עם התקדמות המסע הטיפולי המטפל יפגוש רגשות קשים ביחסי ההעברה, בעיקר על היותו 'אוביקט רע', ייצוג שהופנם ומתעורר לחיים כאשר מוצע ביטחון ביחסים הטיפוליים, במקום חרדה מהיבלעות ומנטישה.  

 

 

כשאראה, או כשתאמר לי
חרש, חרישי
כי מתיך מתקבצים
גם אני ארכין ראשי

 

 

אגו ליבידינלי ואגו אנטי ליבידינלי

מה זה ליבידו?

 

ליבידו, על פי פרויד, אבי הפסיכואנליזה, הינו שלל היצרים והדחפים המיניים של האדם, אשר שוכנים בחלקה הלא מודע של הנפש ומניעים את האדם.

הליבידו הוא חלק מיצר החיים של האדם, מהדחף לאושר ולסיפוק.

 

רונלד פיירברן, פסיכואנליטיקאי שהתייחסנו כבר לחלק מתרומותיו להבנת הנפש הסכיזואידית, הגדיר את הליבידו בדרך מעט שונה: 

לטענת פיירברן, הליבידו הוא אכן היצר הבסיסי של האדם, אבל הוא אינו מכוון לסיפוק של עונג מיני אלא שוחר אובייקט, כלומר חותר ליצירת יחסים עם דמויות קרובות בחייו.

זו הבחנה מדהימה שלקחה את המחקר והפרקטיקה הפסיכואנליטית כמה צעדים קדימה. 

 

למעשה, מטרתו הבסיסית של האדם היא השגת קרבה לאנשים משמעותיים, כמו ההורים, האחים ודמויות נוספות במהלך החיים.

לפי פיירבורן, האגו אינו סטטי לאורך החיים, כי אם דינמי ומשתנה בהתאם לחוויות החיים של האדם ולמערכות היחסים הקרובות בחייו.

ה'אגו' בתיאוריה הפסיכואנליטית, או ה'עצמי', הוא החלק באישיות ששולט באדם ומכווין אותו בהתאם לעיקרון המציאות.

כלומר, הוא מנווט בין הדחפים העוצמתיים לבין דרישות המציאות הנוקשות. הוא מנסה למקסם את אושרו של האדם ולספק את דחפיו, תוך שמירה על כללי ההתנהגות לאורם הוא חונך ובהתאם לנורמות התנהגות תרבותיות.

 

 

אגו ליבידינלי

 

אגו ליבידינלי הוא החלק באגו המתפתח בהתאם לאנרגיית הליבידו, אשר לפי פיירברן מתפתח בהתאם למערכות היחסים של הילד עם הוריו ותגובותיהם אליו.

בבגרות, האגו הליבידינלי הוא זה שמכווין את האדם למערכות יחסים עם אחרים בעולמו.

כשילדותו של האדם תקינה ובריאה, האגו הליבידינלי מצליח להכווין את האדם אל עבר מערכות יחסים מעמיקות, מפרות ובריאות.

עם זאת, כשלילד היו יחסים מורכבים עם הוריו או כשילד עובר אירועי חיים קשים, במקרים רבים האגו הליבידינלי שלו אינו עובד בצורה תקינה וכך עשוי להוביל את האדם למערכות יחסים לא בריאות, תלותיות, מתעללות וכיוצא באלה.  

לפי פיירברן, למשל, רומן מחוץ לנישואין הוא פתרון סכיזואידי.

מדוע סכיזואידי? כי הוא מאפשר פיצול בין פנים לחוץ, בין הזוגיות המוכרת בבית לבין הריגוש הרומנטי מחוצה לו 

 

 

אגו אנטי ליבידינלי 

 

אגו אנטי ליבידינלי הוא החלק באגו של האדם שנבנה על ידי אירועי הילדות המתסכלים והשליליים שחווה הילד עם דמויות משמעותיות.

האגו האנטי ליבידנלי הפוך מהאגו הליבידינלי - הוא  מרחיק את האדם ממערכות יחסים חיצוניות ומושך אותו פנימה, לעולם הפנימי.

בצורתו האדפטיבית, אגו ליבידינלי נבנה על אירועי חיים מתסכלים נורמטיביים ואחראי על גיבוש זהות עצמאית ונפרדת, תוך שהוא מחזק את האמונה של האדם בעצמו וביכולת להתמודד באמצעות משאביו האישיים.

במקרים בהם הנפש חוותה הרבה אירועים שליליים ש"תחזקו" את האגו האנטי ליבידינלי, המשיכה פנימה תהיה קיצונית ומסיבית יותר. היא  עלולה להוביל להתבודדות, לניתוק מאחרים ובמקרים קיצוניים ופתולוגיים גם להפרעות אישיות.

 

למעשה, האגו הליבידינלי והאגו האנטי ליבידינלי אחראים שניהם על חלקים חשובים מאין כמוהם בחייו של האדם, והם צדדים שונים של אותו המטבע.

האחד, אחראי על נטייתו להתחבר לאחרים, על היותו יצור חברתי שזקוק למערכות יחסים מעמיקות.

השני, אחראי על שמירת האדם עצמאי, נאמן לעצמו.

במקרים של ילדות טראומטית, שני צדדיו של האגו פגועים, והם פוגעים הן בטיבן של מערכות היחסים שיוצר לעצמו האדם, והן בעצמאותו ובמידת האמון בעצמו.

 

 

האני החצוי

 

רונאלד לאינג,  פסיכיאטר סקוטי, שכתב את הספר הקאנוני The Divided Self, דן לעומק בפתולוגיות של אישיות סכיזואידית ובחיבורים שלהן עם סכיזופרניה. לאינג טוען כי ישנו שסע כפול באדם, אשר מהווה מקור למצוקה קיומית ובהחרפתו עלול לייצר הפרעות נפשיות.

 

האדם החצוי של לאינג סובל מקרע בינו לבין העולם:

הוא חש מנותק ובודד ומתקשה "להרגיש בבית בעולמו".

 

שנית, הוא חצוי בינו לבין עצמו, כך שגם בתוכו הוא אינו מוצא את הבית.

לאינג מתאר את הפער השני כ"אי-ביטחון אונטולוגי". האדם הלא מוחשי מנותק מגופו, מרגשותיו ומעצמיותו. מעניין לראות כיצד לאינג מתאר את "האדם המוחשי" לאו דווקא כאדם חסר דאגות:

 

״האדם המוחשי חש את היותו בשר ודם ועצמות, היותו חי וממשי מבחינה ביולוגית. קרוב לוודאי שתהיה לו תחושת המשכיות אישית בזמן. הוא יחווה את עצמו כנתון לסכנות המאיימות על גופו, סכנות התקפה, הטלת מום, מחלה, זקנה ומוות. הוא מסובך בתשוקות הגוף, בסיפוקיו ותסכוליו. נקודת המוצא לאדם כזה משמשת חווית גופו כבסיס להיותו אדם בין הוויות אנושיות אחרות״

--- לאינג, 1960

 

נראה כי תחושת החיבור עם העולם מותנית בחיבור של אדם לעצמו ולגופו וכמו כן לחרדות הקיומיות העולות בהכרח ממודעות זו.

 

 

צפו בהרצאתו המצוינת של

איתי קינדר, עובד סוציאלי וחוקר מדיניות בתחום בריאות הנפש,

על "האני החצוי" ועל האישיות הסכיזואידית: 

 

 

 

טיפול פסיכולוגי בהפרעת אישיות סכיואידית

 

 

טיפול פרטני 

 

כפי שכבר ציינו במאמר, כאשר סכיזואידים פונים לטיפול, הפנייה אינה מגיעה בד״כ סביב קשיים הקשורים במרחב הבינאישי.

 

למרות שבמרבית המקרים התהליך המתאים הוא פסיכודינמי, יש מעט מאוד מחקר על טיפול בהפרעת אישיות סכיזואידית.

מאמר שפורסם ב-2023 ומתמקד בשני מקרים טיפוליים מוצלחים מראה על כיוון טיפולי מעניין המשלב בין רפלקציה מטה-קוגנטיבית לבין טיפול ממוקד תובנה וחמלה (Cheli et al, 2023).

הראשון הוכח כיעיל בטיפול בהפרעות הספקטרום הסכיזופרני בדגש על התסמינים השליליים הקשורים אליהן, בעוד השני נמצא כמקדם הרגעה עצמית וביטחון במצבים חברתיים במגוון רחב של הפרעות.

מחקר זה ראשוני ואיננו מספיק אך הוא מהווה כיוון חשוב לבחינה של טיפול בהפרעת אישיות זו.

 

 

הסכיזואיד בטיפול קבוצתי

 

איתן טמיר  

 

 

סכיזואידים נראים אמנם מרוחקים רגשית, אבל בטיפול פסיכולוגי דינמי הם מתארים לרוב כמיהה עמוקה לקרבה בין-אישית ומשתפים בפנטזיות עמוקות למעורבות אינטימית.

 

בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב, ביניהם גם אנשי מקצוע, סכיזואידים אפילו נמשכים לקבוצות טיפוליות. 

 

יש לכך לפחות שתי סיבות, שתיהן מעניינות:

 

• הראשונה היא, שכברירת מחדל בין-אישית, הסכיזואיד תמיד יעדיף קשר אינטימי רב-משתתפים על פני קשר דיאדי. המדיום הקבוצתי מאפשר בעיניי הטמעות והגחה, פנימה והחוצה, בתנועתיות חוזרת המאפשרת להישמר מפני איומים אינטימיים חזקים מדי. התהליך הקבוצתי, מעצם מבנהו, מציע רוטציה שבה התנועתיות הזו הכרחית (למגינת לבם של הנרקיסיסטים). הרבה פעמים רואים בקבוצות, שרמת החרדה של משתתפים סכיזואידיים עולה מאוד בעת נשירת משתתפים אחרים, לא רק בגלל הפרידה מהם, אלא בעקבות המעבר ליחסים יותר פרסונליים. גם ההיפך נכון, הם יישמחו על הצטרפותם של חדשים ולא רק בגלל מיצוי היחסים עם המשתתפים הנוכחיים.

• הסיבה השניה היא שסכיזואידים זקוקים לביטחון רב כתנאי הכרחי לתרגול ועיצוב ה- Co-Self שלהם. למעשה, הזמן המחריד ביותר עבור משתתפים בעלי נטייה סכיזואידית במפגש קבוצתי הוא ההפסקה, בה נפרשת ספונטניות לא נוחה ולא שמורה על ידי יחידת ההנחיה. הקבוצה הטיפולית מניחה מראש שקיים סדר מסוים. סדר זה מספק ויסות קצבי שמאפשר לסכיזואיד לנוע בין מצבי מגע-נתק-מגע וחוזר חלילה.

 

 

ההתקדמות על מפת הדרכים הנפשית שעובר המטופל הסכיזואידי בקבוצה הטיפולית מתקדמת לאיטה, צעד אחד צעד, ממאפיינים סכיזואידיים, שעלולים להתלוות גם במופעים פרנואידליים והיפוכונדריים, לעבר הפרעת אישיות נמנעת. בצעד הבא ניכרת תנועה לעבר התנסויות במערכות יחסים פחות מגוננות בעולם האמיתי, כמו ניסיונות ומאמצים להתמודד עם חרדה מדייטים, לחדש קשרים משפחתיים שקפאו בזמן ולהרחיב את העולם החברתי למרות האימה מהיחסים.

 

להבדיל מהאישיות הנרקיסיסיטית, שהטרגדיה שלה נמצאת בקושי מהותי לראות את האחר לאורך זמן, והאישיות הגבולית שמתקשה לשאת את הכאב הטמון ביחסים ומשליכה את האוביקט הרע הפנימי כלפי האחר, לסכיזואידים יכולת הדחקה מצוינת שמאפשרת יצירה של קשר רגשי, עם הגעת ההבשלה הנפשית המתאימה.

 

 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

  

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 

 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 

  

 

 

 

עדכון אחרון:

 

16 בדצמבר 2023 

 

 

 

 

  

 

 

 

מקורות:

 

גיל, צ. , וילינסקי, ג. , יופן, א. , בר אל, ח. (2016). בין גבוליות לסכיזואידיות: הימנעות לעומת כאוטיות ביחסי אובייקט – חלק א. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 7/3/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3362

 

יאלום, א. ולשץ', מ. (2006). טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה. ירושלים: כנרת.

 

לאינג, ר. ד. (1978). האני החצוי. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

 

קליין, מ' (2002 [1946]). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים, בתוך מלאני קליין – כתבים נבחרים. הוצאת תולעת ספרים.

 

Celani. D (1994). The Illusion of Love

 

Cheli, S., Chiarello, F., & Cavalletti, V. (2023). A psychotherapy oriented by compassion and metacognition for schizoid personality disorder: A two cases series. Journal of Contemporary Psychotherapy, 53(1), 61-70

 

Fairbairn, W. R. D. (1952). Psychoanalytic Studies of the Personality. London: Routledge & Kegan Paul

 

Fairbairn, W. R. D. (1994a). From Instinct to Self: Selected Papers of W. R. D. Fairbairn, Vol. I. Ed., E. F. Birtles & D. E. Scharff. Northvale, N.J.: Aronson

 

McWilliams, N. (2006). Some thoughts about schizoid dynamics. The Psychoanalytic Review, 93(1), 1-24.‏

 

Khan, Masud. (1960). Clinical aspects of the schizoid personality: Affects and technique. International Journal of Psycho-Analysis, 41, 430-437.