מכון טמיר לפסיכותרפיה
וילפרד ביון
תרומתו של ביון
לטיפול פסיכולוגי
קבוצתי ופרטני
במאמר זה תוצגנה כמה מתרומתיו המרכזיות של וילפרד ביון להבנת נפש האדם, בקבוצות ובטיפול פסיכולוגי פרטני.
קשה לראות את עולם הפסיכותרפיה כיום, ללא אבחנותיו והבחנותיו החדות והמדויקות של ביון.
החשיבה של ביון מלווה מטפלים ומטופלים, בתהליכים פרטניים וקבוצתיים, כמעט בכל הסוגים והגישות.
היטיב לתאר זאת הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן:
"ביון, בדרכו שלו, העמיק יותר מכל תיאורטיקן אחר בחקירת נפש האדם. ישנו מספר מועט של פסיכואנליטיקאים אשר הגיעו לעומקים שביון הגיע אליהם. דונלד מלצר כתב כי: אם אתה מנסה לחקור את הנפש ומנסה להגיע רחוק ככל הניתן, הסיכויים הם שתבחין ב'דגלון קטן' שכתובה עליו האות B... שתגיע לנקודה שביון כבר הגיע אליה והתקדם משם. הוא השאיר סימון כמו רצה לומר ״אה! כאן! הסתכל על זה. זה שווה בחינה!״. כל כך הרבה נקודות בעבודתו חרטו ״דגלונים קטנים״ בתחום הנפש, סימונים קטנים שאומרים ״אם תגיע לכאן, עצור לרגע, הסתכל, זה שווה בחינה״.
מי היה וילפרד ביון?
וילפרד ביון נולד במוטרה, צפון מערב הודו, והתחנך בפנימייה באנגליה, שם הרגיש אומלל, מתגעגע להוריו ולהודו שאהב.
הוא היה התיאורטיקן הפסיכואנליטי הראשון שבחן ברצינות ולעומק את המדיום הקבוצתי כמרחב אפשרי לעזרה נפשית.
לאחר פרסום המסה של פרויד, ב-1923, הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני ,פתח ביון צוהר להבנת דינמיקה לא מודעת של קבוצות, במסגרת עבודתו בצבא אנגליה במלחמה ובמכון טוויסטוק לאחריה.
למרות שביון זכור היטב בזכות תרומתו פורצת הדרך להבנה ופענוח של תהליכים פסיכואנליטיים בקבוצות, מרבית עבודתו הכתובה התמקדה בפסיכואנליזה אישית ובתיאוריית החשיבה שפיתח כהמשך והרחבה לגישת יחסי האובייקט של מלאני קליין.
עם זאת, נדמה כי עמדותיו של ביון קרובות לא פחות לפסיכולוגיית העצמי של קוהוט ולו רק לאור בקשתו מהמטפל האנליטי ״לוותר על תשוקה, הבנה וזיכרון״.
למרות סגנון הכתיבה והחשיבה הייחודיים שלו, הכי טוב לקרוא את ביון יחד עם כתביהם של הרברט רוזנפלד וחנה סגל.
נגיע לכך בהמשך.
ביון הלוחם
במלחמת העולם הראשונה שירת ביון הצעיר כקצין שריון מסור ומשקיע, אך גם סובל ומיוסר.
בשנת 2008 העלתה מיכל היימן תערוכה במוזיאון תל אביב ("התקפות על חיבור").
בתערוכה הוצגו מכתבים גולמיים ששלח ביון כקצין שריון צעיר אל הוריו במהלך הלחימה.
במכתבים הללו הוא משרטט מאות איורים ובהם דרכים טקטיות להסתערות של מחלקת טנקים על "פיתה גרמנית".
יתכן, כך נרמז, שבתקופתנו היה מאובחן כסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית.
ביון וקבוצות
ביון העניק לנו מתנה יוצאת דופן:
היכולת לראות את הקבוצה כאורגניזם של ממש, עם איברים שלוחים, עם מחשבות, עם כוונות, חרטות, דחפים.
הוא האניש את המעגל האנושי, תוך שהוא משלב תמיד (ובמקביל) בין אישיות האדם ועומקיה לבין הממשקים הדימיוניים של ה״קבוצה כשלם״.
את חקירת העבודה הקבוצתית החל ביון כקצין בריאות הנפש בבית החולים הצבאי נורת'פילד באנגליה במהלך מלחמת העולם השניה.
ומה ידעו אז המטפלים?
אפילו פחות ממה שיודעים היום.
ביון הסתקרן לגבי היישומים של פסיכואנליזה פרטנית ב-Setting הקבוצתי וניסה לבחון את התכנותם במסדרי הבוקר ובמפגשי הקבוצה הגדולה שהנהיג במרכז הרפואי.
בשנים אלו, במקביל לעבודתו במרכז טוויסטוק בלונדון, כתב את ספרו הקנוני התנסויות בקבוצות, בו מתוארים בפירוט רב התהליכים הפרוטו-מנטליים של הקבוצה, המנטליות והתרבות הקבוצתית, משמעות הקבוצה כשלם ואימפליקציות של יחסי אוביקט במעגל.
הספר הוכיח עצמו כבעל השפעה עצומה בפיתוח גישות אקדמיות ויישומיות למחקר, ייעוץ, אימון מנהלים, עבודה קבוצתית ופיתוח מנהיגות.
הרעיונות המקוריים המופיעים בו תרמו להתפתחות תורת המערכות הסוציו-טכנית, ליישומים קליניים במסורת טביסטוק, ליחסים בין-קבוצות, לפסיכודינמיקה מערכתית, לסוציואנליזה ועוד.
במקביל לעבודתו של ביון על קבוצות, התפתחו במרחב באותה התקופה גם הקבוצות ההתנסויותיות של גישת הגשטלט, שהדגישו אף הן את ההתמקדות הרדיקלית ב"כאן ועכשיו", הקבוצות של יעקב מורנו בגישת הפסיכודרמה, קבוצות ה-T, קבוצות אימון לרגישות (Encounter / Sensitivity) בגישה התנסותית אינטנסיבית והאנליזה הקבוצתית שפיתח S.H Foulks וממשיכי דרכו.
מהן קבוצות ההנחה הבסיסית של ביון?
ההתנסות של המשתתפים בקבוצותיו של ביון עוררה שלל רגשות, רובם תחת השפעת רגרסיה אינטנסיבית בחסות העמימות ההנחייתית.
בוויניאטות שלו על קבוצות טיפוליות במכון טוויסטוק הוא מתאר את השתלשלות האירועים בזמן אמת בקבוצות שהנחה ואת התגובות ההתנהגותיות המאפיינות את החברים.
ביון התמקד בשאלה - מה מפריע לקבוצה לחתור לעבר המטרה המרכזית לשמה התכנסה?
בניסיון להשיב, הוא מיפה 4 מצבים מנטליים לא מודעים של קבוצות בתנאי "דינמיקה קבוצתית".
הראשונה נקראת קבוצת העבודה והשלוש הנוספות "קבוצות ההנחה הבסיסית" (Basic Assumption Groups): קבוצת התלות, קבוצת הלחימה-בריחה וקבוצת הזיווג.
ביון תיאר ארבעה מצבים מנטליים האפשריים בקבוצה:
-
קבוצת העבודה - הקבוצה עובדת על המשימה - המצב המנטלי הראשון, קבוצת העבודה, הוא עמדה בו מתכנסת הקבוצה לעבוד על המשימה שלשמה התכנסה (ה-Primary task).
שלושת המצבים האחרים, "קבוצות ההנחה הבסיסית" (Basic Assumption Groups), הם מצבים הגנתיים פרימיטיביים, שבכל אחד מהם משתמשת הקבוצה בדפוס התנהגות שונה וייחודי שנועד לשרת את המנעותה מעימות עם החרדה המצמיתה, זו שאינה ניתנת לחשיבה ובוודאי שלא לדיבור:
-
קבוצת התלות - הקבוצה מתנהלת סביב סוגיות הקשורות ביחסים עם הסמכות. כשביון מדבר על תלות, כוונתו אינה רק להישענות והזדקקות, אלא גם לאתגור, התרסה והתנגדות כלפי יחידת ההנחיה. מה שמשותף לכל ההתנהגויות בקבוצת ההנחה הבסיסית של תלות הוא שהמנחה הוא האובייקט להשלכות הקבוצתיות - בין אם שומרים עליו, תוקפים אותו או מתחרים על קרבתו.
-
קבוצת הלחימה-בריחה - במצב קבוצתי זה הקבוצה מתקשה להישאר, לשהות, לעבוד על מטרתה. התגובות ההשרדותיות מגנות עליה מפני חרדה עצומה. אלו נעות בין בריחה, שמתבטאת בהיעדרויות, איחורים, השטחה רגשית, המנעות, התעלמות והכחשה, לבין לחימה, שמתבטאת בתהליכים תוקפניים כמו שעירות לעזאזל, מרד, חרם, בוטות מילולית וחלוקה לתתי קבוצות שמגדירות גבולות נוקשים בין "אנחנו" ו"הם", תוך היעזרות במנגנוני הגנה פרימיטיביים כמו פיצול, אידיאליזציה והשלכה.
-
קבוצת הזיווג - קבוצת הנחת הבסיס השלישית הכי פחות אינטואיטיבית מבין השלוש, אך כשרואים אותה בפעולה מבינים איזו הברקה רקם כאן ביון: במצב של קבוצת ה-Pairing, בוחרים המשתתפים שני אלמנטים - שני אנשים, שני רעיונות, שתי פנטזיות - ומציבים אותם יחדיו במרכז תשומת הלב. ביון טען שהשימוש ב-Pairing נועד לסייע לקבוצה לשרוד באמצעות יצירת פנטזיה לא מודעת של הולדת משיח סימבולי שיושיע אותה מחרדתה הלא מדוברת.
2 נקודות חשובות להבהרה:
-
בהקשר של הדיון בהנחות הבסיס, כאשר ביון כותב ״קבוצה״, הוא מתכוון ל״מנטליות קבוצתית״ (Armstrong, 2005).
-
המבנה הבינארי שמבחין בין מנטליות של עבודה לבין מנטליות של הנחה בסיסית, עלול ליצור רושם של דיכוטומיה טהורה - או שהקבוצה עובדת או שהיא מתגוננת. אבל זה לא מה שביון התכוון אליו. מבחינתו השתיים מתקיימות תמיד יחדיו ובמקביל, כאשר בכל רגע נתון אחת מהן נוטה להיות דומיננטית יותר מהשנייה (Bion, 1961: 154).
מהו מושג ה-Valency בקבוצת ביון?
ביון הרחיב את החשיבה שלו על קבוצות ההנחה הבסיסית לפסיכולוגיה אינדיבידואלית של כל משתתף:
לדידו, לכל משתתף בקבוצה קיימת מראש מוכנות פסיכולוגית לא מודעת, אותה כינה Valency.
אותה מוכנות אינדיבידואלית מייצגת את אחת משלוש קבוצות ההנחה הבסיסית, מכניסה את האדם לתפקיד קבוצתי ספציפי. כאשר הקבוצה זקוקה לייצוג ספציפי זה תוך כדי עבודתה, היא מזמינה את המשתתף המתאים אל הבמה הקבוצתית, באמצעות תהליך לא מודע של הזדהות השלכתית.
למשל, אם משתתף מחזיק Valency של לחימה-בריחה, הוא יוזמן על ידי הקבוצה לבטא את השפעתו בזמן שהקבוצה כולה מצויה במהלך רווי תוקפנות.
את מושג ה-Valency השאיל ביון מתוך ספרו של הכירורג וילפרד טרוטר Instincts of the Herd in Peace and War, שיצא לאור באנגליה בשנת 1916.
ספרו של טרוטר הושפע מעבודותיו של הפולימאת והפסיכולוג הצרפתי גוסטב לה-בון ותרם רבות להתפתחות התיאורטית של פסיכודינמיקה קבוצתית.
רק בשביל לסגור מעגל בהקשר הפסיכואנליטי, טרוטר ניתח את זיגמונד פרויד ב-1939 בלונדון, אחרי שזה לקה בסרטן הגרון.
מה הקשר בין ביון לבין פוקס?
לאחר שתפקידו של ביון כמפקד ביה"ח נורת'פילד הופסק על ידי מטה צבא אנגליה, החליף אותו SH פוקס, איש קבוצות שהבין את הקבוצה מפריזמה שונה לחלוטין מביון, הן תיאורטית והן הנחייתית.
ביון הודה שלקבוצות שהנחה לא הייתה תועלת טיפולית אופטימלית עבור המשתתפים, אך ערכן של תצפיותיו וניתוחן לא תסולאנה בפז.
מנחי קבוצות מנוסים מתארים כיום את סגנון הנחייתם כ"חושבים ביון ומנחים פוקס" - זה מתאר היטב את חשיבות התיאוריה של ביון בתודעת המנחה לצד הקושי ליישמה בהקשרים טיפוליים יישומיים.
עבודותיו של ביון ותרומתו לפסיכואנליזה
ביון היה אמיץ לב, גם כלוחם בצבא וגם בקלחת האגו של מובילי התיאוריה הפסיכואנליטית בתקופתו.
הוא לא הפסיק לחדש בכתביו, כאשר לנגד עיניו עומד חיפוש חסר פשרות אחר האמת.
מחד, אימץ את התובנות הקלייניאניות ואף החריף את טון הדטרמיניזם שמצא בהן, ומאידך חתר להרחבה ולמיפוי של תהליך ההכלה, בהתייחסו לקשר אם-תינוק ויחסי מיכל-מוכל והשלכותיהם על יחסי מטפל-מטופל.
מהם יחסי מיכל-מוכל (container-contained)?
ביון גיבש את הקשר המהותי בין חשיבה לבין תקשורת, במונחים של יחסים בין מיכל למוכל.
הוא תיאר שלושה סוגי תקשורת, שמתרחשים ברמות התפתחות שונות:
דו-קיום, סימביוזה ופרזיטיות.
דפוסים אלה כוללים וריאציות נורמליות ופתולוגיות של מיכל ומוכל ומזמינים היבטים שונים לסובייקטיביות של המטפל.
תיאוריית החשיבה
תיאוריית החשיבה של ביון מוצגת כמודל חלופי לבחינת האופן בו אנו חווים דימויים נעים וכיצד הם פועלים ככלי בו אנו משתמשים בכדי לעזור לנו ״לחשוב חוויה רגשית״.
התיאוריה הוצגה ב-1957, עם מודל שמחולק ל-4 חלקים, כאשר ביון משתמש בדימוי של בניין בן 4 קומות:
-
בקומה הראשונה קיימות הנחות כלליות על הקיום ועל הנפש, מכל הדיסיפלינות הפסיכואנליטיות והיא מחזיקה בתוכה את המטה-תיאוריה.
-
בקומה השנייה ניצבים מודלים פסיכואנליטיים קודמים, כמו פסיכולוגיית העצמי של קוהוט, יחיס אובייקט של מלאני קליין, וכמובן מודל הדחף של פרויד.
-
בקומה השלישית נמצאת התיאוריה האישית שיש לכל מטפל על המטופל שלו.
-
בקומה הרביעית, נמצא המפגש הספציפי, הייחודי, במהלך רגע מסוים בפגישה הטיפולית.
רכיבי אלפא לעומת רכיבי ביתא
בהרחבה לעבודותיה של מאלני קליין, ביון הבחין בין רכיבי ביתא לבין רכיבי אלפא:
-
ברכיבי ביתא מתקיימת חשיבה גולמית, ללא יכולת הסמלה, היא קונקרטית, פסיכוטית וכאוטית ומציגה את המציאות כעמוסה באובייקטים ביזאריים ולא מובחנים.
-
ברכיבי אלפא מתקיימת חשיבה עם הסמלה, שאינה מושתתת על הכחשת נפרדות, יש בה תכנון ודחיית סיפוקים.
ביון טען כי רבים מהמטופלים מגיעים לפסיכותרפיה לאחר שקרסה אצלם יכולת החשיבה מסוג אלפא, ובאמצעות מנגנון ההזדהות ההשלכתית הם מפעילים על המטפל לחץ לא מודע לקריסה לחשיבה דומה. לחץ כזה הוא אחד הביטויים למושג מרכזי אחר של ביון - התקפה על חיבורים - מצב מנטלי בו לא קיימת אינטגרציה.
תפקיד המטפל לעזור למטופל להיות יותר סימבולי ולשמר את אותן תובנות, מה שעתיד להעניק למציאות החיים, הפנימית והחיצונית, פשר ומשמעות
מאחר שיכולת מתן המשמעות מצטמצמת במהלך טראומה, החוויה נוטה להתקודד בזיכרון באופן לא שלם, כחלקיקי זיכרון ובאופן יותר סנסומוטורי.
לפי ביון מציאת משמעות תלויה ביכולת ליצור אסוציאציות בין מחשבות. בזמן טראומה, מהסיבות שהזכרנו לעיל, יכולת זו נפגעת וכך גם היכולת לתת משמעות למחיר הנפשי שעובר על האדם הטראומטי.
מדובר למעשה בתהליך דיסוציאטיבי בפעולה. במושגיו של ביון, חלקיקי הבטא (החוויות החושיות הגולמיות) צריכים לעבור התמרה על ידי פונקציית אלפא, שתמיר אותן לאלמנטים אלפא- אשר להם ניתן לתת משמעות והם ניתנים לחשיבה. זוהי יכולת מפותחת יותר בנפש, שלוקחת חוויות חושיות גולמיות, מעבדת אותן ומעניקה להן משמעות כדי שניתן יהיה לחשוב אותן (W. R. Bion, 1965).
ביון היה חסיד של אי-הידיעה. הוא עודד את מטופליו ומודרכיו להסתכן ולהתאפק מול ההתנסות הרגשית הבלתי-צפויה.
האומץ, מבחינתו, הוא לעבור דרך החרדה שכרוכה באי-וודאות, להטיל ״אלומת אפילה״, עם סימן שאלה ופתיחות לבאות, בדרך האנושית אל האמת.
והאמת, לדידו, חיונית לנפש כפי שהמזון חיוני לקיומנו הפיזי.
הפסיכואנליזה אינה טיפול רפואי, אלא מסע שמעודד אבולוציה.
תפקיד המטפל הוא לזהות את המקומות בהם המטופל צריך מגע נפשי, במקום מסוים, בזמן מסוים (ביון גייס את הדימוי של תופעה מעולם הטבע, טרופיזם, מצב בו הצמח מכווין את עצמו לעבר מקורות אור והזנה).
חיבורים והתקפות על חיבורים
אירועים רגשיים מוקדמים בין אם לתינוק מכריעים את יכולת החשיבה של התינוק ואת אפשרות הצמיחה של האם.
כאמור, ביון הרחיב את תפיסת ההזדהות ההשלכתית של קליין מעבר לשימושים הגנתיים.
קליין ראתה בהזדהות השלכתית צעד התפתחותי הכרחי בילדות המוקדמת, יחד עם פיצול, שתכליתו להפריד בין דחפים מסוכנים ועוינים לאוהבים (קליין, 1975).
כלומר, הרע או החרדה שקשה מדי לחוות בתוך העצמי מופנים כלפי האחר.
ביון הכיר בקליין על תובנותיה לגבי הזדהות השלכתית, אך גם לקח את הרעיון לכיוון רחב ידיים.
הוא לא ראה בהזדהות השלכתית מנגנון הגנה גרידא, אלא אמצעי תקשורת ראשוני בין האם לתינוק שמהווה אבן פינה ראשונה של חשיבה.
התינוק מעביר את חרדותיו אל האם בכך שהוא משליך אותם אליה כדי שתקלוט אותם.
האם מקבלת את הפחדים, מרגישה וחושבת אותם, תוך שהיא נאבקת להכילם באמצעות מתן משמעות.
אחר כך, האם מעבירה את תפוקות ההכלה והחשיבה שלה בחזרה אל התינוק, על ידי השלכתם.
לפיכך, יכולתו של הילד להכיר את עצמו בהדרגה מקלה באמצעות היותו מוכל על ידי האם.
מהו לינק?
ביון מתאר כל המשגה מנטלית כחוליה (Link), חוויה רגשית עם ניסיון להכיר את עצמך או את האחר, מתוך הנחה שחוויה רגשית אינה יכולה להיווצר בתודעה במנותק מיחסים.
ביון נתן בהם סימנים ותיאר שלושה לינקים:
-
L (אהבה)
-
H (שנאה)
-
K (ידע)
שלושתם מייצגים אופן תקשורת, קישור (לינק) דרכו המטופל לומד מתוך חוויה בין-אישית במהלך השעה הטיפולית.
לפי ביון, כולנו מעורבים כל הזמן, מאז ומעולם ולתמיד, ביצירת קשר עם האחר,
אך הקישור עשוי להתבטא על פני ספקטרום. למשל, גם עדינות מקרבת (L) וגם הרסנות קיצונית (H) יכולים לבטא מאמץ ליצירת מגע בין-אישי.
למידה מניסיון - קישור K
קישור ה-K, אותו מתאר ביון, אינו סטטי, אלא כרוך במאמץ אקטיבי להכיר ולהיפתח בפני מה שאמיתי בכל התנסות בין-אישית. כלומר ה- Knowledge של ביון הוא יותר פועל (verb) ופחות שם עצם והוא מתייחס ליכולת ליצור לינק לשם למידה דרך ניסיון.
זיהוי ה- K של המטופל, במהלך המפגש הטיפולי, משרת את המטפל ככלי עבודה, תיעוד מוגבל וגס אך חיוני, להתעוררות מחשבות משל עצמו על עולמו הפנימי של המטופל כפי שהוא מתבטא בתוך היחסים.
קישור K
המטופל לומד מההתנסות. תודעתו מתהווה תוך כדי המפגש ובמהלך הקשר עם המטפל.
מינוס K
הלינק מוגדר כמינוס K, או K-, כאשר המטופל תוקף את חיבור ה-Knowledge הפנימי. הוא ׳מתעקש לא להבין׳, מרחיק מעליו אפשרות לחשיבה מתחדשת או שולל את החוויה הפנימית שלו,
'no K׳ - אין K
אם המטופל מעורר במטפל תחושה שאין תקווה שיפתח את יכולתו לחשוב וניתן לתאר את החומרים שהוא מביא כאלמנטים פסיכוטיים, ניתן לתאר את המצב כ-'no K׳.
(רק נזכור - תכנים פסיכוטיים, בשפת ביון, אינם מבטאים מצב פסיכוטי בהקשר הפסיכיאטרי, בו בוחן המציאות נפגע קשות, אלא מתארים מצב של חשיבה ראשונית, בוסרית ולא מאורגנת).
המקור להתקפה על K, בהלימה לחשיבתה הקלינית של מלאני קליין, הוא צרות עין, אולם ביון מרחיב את האטיולוגיה של התקפות על חיבורים ומציע גם סיבות אחרות.
מה זה Reverie (רברי)?
ביון השתמש במושג Reverie, חלימה בהקיץ, כיכולת קלינית של המטפל להעמיד את העצמי שלו בעמדה מקבלת, באופן חופשי ולא מודע, כלפי חווית האחר, כך שהמטופל יוכל להשליך את המשאלות, הרצונות והחרדות הלא מודעים שלו כלפי המטפל, במינימום מאמץ, כבסיס לעבודה אנליטית.
למעשה, בפסיכואנליזה, היחס לחלימה בהקיץ הוא כאל מצב של קיום משותף, מעין ״משולש של קיום״ של מטפל, מטופל וצד שלישי, שהוא סוג של סובייקט הנוצר באופן לא-מודע על ידי שניהם.
בהמשך לכך, חלימה בהקיץ נקשרת לחיבור עמוק שבו הגבולות בין החולם בהקיץ לבין הזולת, הטבע ואף הוא עצמו, מתרופפים, או אפילו מגיעים לרמה של התעלות.
התהליך התודעתי הזה נתפס כסוג של תקשורת, או אפילו שיתופיות שאינה מתרחשת באמצעות שפה.
העובדה הנבחרת (Selected Fact)
ביון בחן את התהלך המנטלי באמצעותו ממיר המיינד חוויה כאוטית, רודפנית, לרובד הבנה אינטגרטיבי, שניתן לייצוג ולחשיבה.
הביטוי "עובדה נבחרת" הושאל על ידי ביון מהמתמטיקאי הצרפתי אנרי פואנקרה.
ביון הרחיב את רעיונותיו של פואנקרה ב"תיאוריה של חשיבה" (1962), שם תחילה דגש על מערכת היחסים של מכיל-מוכל, ולקח כפרדיגמה את הדיאדה של אם-תינוק: התינוק משליך אלמנטים "רעים" בלתי ניתנים להכלה בנפשו שלו על נפש האם, והאם אחראית על החזרת החומר המנטלי הזה לתינוק בצורה בה יוכל להכיל אותו ולהתמודד עימו.
ביון מציין את הקשר הזה דרך הסמלים הנשיים והזכרים המקובלים: ♀ ♂. הוא הגדיר את העובדה הנבחרת כצומת שמאפשר מעבר מהעמדה הסכיזו-פרנואידית לעמדה הדפרסיבית.
ביון חקר את התהליך בו התודעה הופכת מחוויה כאוטית רודפת לחוויה אינטגרטיבית, ניתנת לייצוג ולחשיבה. תהליך זה מצוי בהלימה עם המעבר שהציגה מלאני קליין, בו עמדה הסכיזואידית-פרנואידית, שבה מרכיבי הנפש מפוצלים ומושלכים, וכך מתפזרים, למה שהיא מכנה העמדה הדיכאונית / דפרסיבית. בעמדה זו האלמנטים הללו יכולים להתאחד ולהתייצב בתצורה יציבה. ביון הציע את המשוואה PS ↔ D, כאשר PS מייצג את העמדה הסכיזואידית-פרנואידית ו-D מייצג את העמדה הדיכאונית. ה"עובדה הנבחרת" היא היסוד המאפשר מעבר מהעמדה הראשונה לשניה; היא משמשת נקודת מוצא לפרשנות על ידי המטפל, אשר נעשה מודע לכך שמספר רב של היבטים של החומר של המטופל מתחברים יחדיו והגיוניים, ובהם חומרים מתוך יחסי ההעברה.
גם עם מטופלים פסיכוטיים, בהם הירבה לטפל, זיהה ביון את אותה נקודת מוצא בה נסללת הדרך לפרשנות של האנליטיקאי, שממתין ער וקשוב, אורב לרגע בו היבטים כאוטיים מעולמו של המטופל מתלכדים לכדי פרשנות הגיונית ובהירה.
ביון המאוחר
כתביו המאוחרים של ביון התייחסו כבר לאלמנטים רוחניים בטיפול.
הוא הלך עד הסוף עם קילוף הבצל של הנפש עד שפיתח את מושג ה- O, אותה אמת נפשית בלתי ניתנת להבנה.
במאמרו "ללא זיכרון, ללא תשוקה וללא הבנה" ביון מאתגר את המטפל הדינמי ומבקשו לוותר על הידיעה לטובת ההתחדשות והראייה האחרת של המטופל.
ביון כיום
כיום מתקיימות עדיין 'קבוצות ביון' במסגרות ייחודיות המזמינות את המשתתפים להתנסות למטרות למידה קבוצתית במסגרות אקדמאיות (במסלולי לימודים להכשרות מטפלים למשל). בקורסים האקדמיים נדרשים הסטודנטים לסכם את התהליך שחוו בכתיבת עבודה הבוחנת את ההתנסות לאור חומר תיאורטי על עבודה קבוצתית.
קבוצות פתוחות, בסגנון של ביון, מתקיימות גם בכנסי סופ"ש של מטפלים ומנחי קבוצות, בימי עיון של הקבוצה הבינונית והגדולה (בעיקר סביב היבטים בין תרבותיים ויחסים בין קבוצתיים) ובכנסים ייחודיים שמטרתם לאפשר למשתתפים (גם מנהלים ועובדי HR) ללמוד על עצמם בחסות מסגרת עמומה, כמו במפגשים השנתיים של עמותת אפק.
ספר מומלץ לקריאה על תרומתו של ביון נכתב על ידי האנליטיקאים האוסטרלים ג'ואן ונוויל סימינגטון .
הוא מתורגם היטב לעברית, בהוצאת ספרות עכשיו, ונקרא "החשיבה הקלינית של וילפרד ביון".
אצלנו, מי שבקיאה במשנתו של ביון, לפני ולפנים, היא חני בירן, פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית קבוצתית פסיכואנליטיקאית.
תודה על הקריאה,
איתן טמיר, MA,
מנחה קבוצות ומלמד הנחיה וטיפול קבוצתי,
ראש המכון
מה עוד חשוב לקרוא על ביון?
מההמון של פרויד וביון לעדר הדיגיטלי - איתן טמיר
ביון בלוס אנג׳לס - אבי שניבאום
מאמר על מחשבות אחרי קריאה - אביאל אורן
פודקסט מצוין על חייו ותרומתו של ביון
ספרה של חני בירן: האומץ שבפשטות היבטים מרכזיים בתיאוריה של ביון, הוצאת קרנק THE COURAGE OF SIMPLICITY ESSENTIAL IDEAS IN THE WORK OF W. R. BION, Karnac Book Publishing
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
עם ראש המכון / מומחה ספציפי-
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
תודות:
רון ארגמן, MA,
פסיכולוג בהתמחות קלינית
עדכון אחרון:
21 בדצמבר 2023
מקורות:
וילפרד ביון (1961) התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. פסיכולוגיה, דביר, 1992
Armstrong D (2005) The work group revisited: Reflections on the practice of group relations. In: French R (ed.) Organization in the Mind: Psychoanalysis, Group Relations, and Organizational
Consultancy – Occasional Papers 1989–2003. London: Karnac, 139–150.
Bion, W. R. (1957a). The differentiation of the psychotic from the non-psychotic personalities, International Journal of Psycho-Analysis, vol.38: . Reprinted in Second Thoughts (1967)
Bion, W.R. (1959). Attacks on Linking. Int. J. Psycho-Anal., 40:308-315
Bion, W. R. (1961). Experiences in Groups. London: Tavistock
Bion, W. R. (1967a). Second Thoughts, London: William Heinemann. [Reprinted London: Karnac Books 1984].Bion, W.R. (1992)
Bion, W.R. (1977b). Two Papers: The Grid and Caesura. Rio de Janeiro: Imago Editora. [Reprinted London: Karnac Books 1989]
Cogitations. (Edited by F.Bion). London: Karnac Books
Chris Mawson, “Introduction,” W. R. Bion, War Memoirs 1917–1919, ed. Francesca Bion. London: Karnac, 2015, second edition.