הזדהות השלכתית | תהליכי הזדהות, הפנמה והשלכה בטיפול

 

 

מהו מנגנון ההגנה של הזדהות השלכתית?

הזדהות השלכתית (Projective Identification) היא מנגנון הגנה פרימיטיבי, שמתקיים בתוך מרחב בין-אישי.

אדם א׳ משליך על אדם ב׳ תכונות שהוא מתקשה לשאת, ואדם ב׳ מזדהה עם התכונות המושלכות ומאמין שהן מאפיינות אותו. 

כלומר, חלק מסוים מעולמו הפנימי של אדם אחד מופיע בעולמו הנפשי של אדם אחר, בפסיכולוגיה לא מודעת בין שני אנשים. 

 

את המושג טבעה מלאני קליין והרחיבו אותו פסיכואנליטיקאים אחרים, הבולט בהם היה וילפרד ביון. 

 

בתהליך ההתפתחות הנורמלי של התינוק, קיים שלב שבו מתקיימת חוויה מאגית ש״אני״ שקול ל״עולם כולו״. כל ההתרחשויות, אלה שבפנים ואלה שבחוץ, מקורן ב״אני״ (האגו) של התינוק.

בשלב זה מתפתחות הגנות של השלכה והפנמה שבשילובן נוצרת הזדהות השלכתית.

 

 

מהי השלכה? (Projection) 

השלכה (projection) היא מנגנון הגנה פסיכולוגי, בו מפורש בטעות חומר בתוך הנפש כמתרחש מחוצה לה. בחלק החיובי והבשל של השלכה, ניצבת היכולת להרגיש אמפתיה.

בחלק הפחות יעיל קיימת סכנה אמיתית ליכולת לכונן יחסים בין-אישיים מציאותיים.

כאשר מה שמושלך כולל חלקים שליליים שלא הצליחו לעבור הפנמה לעצמי או שההשלכה מעוותת את האובייקט אליו היא מגיעה- מתגלים קשיים פסיכולוגיים מזיקים, עם נטיה לשחזור וחזרתיות.

 

למשל, רובנו נוטים להתנגד לייחוסים שליליים שמושלכים עלינו  - כמו שיפוטיות, קנאה, רודפנות - כי קשה להשלים איתם כקיימים בתוכנו, לכן מתעוררת ההגנה שמייחסת אותם לאחר. אכן, העולם היה הרבה יותר פשוט אילו יכולנו להשליך את התכונות האנושיות הבלתי נסבלות על אחרים, שאינם אנחנו.

 

עוד מנגנוני הגנה של האגו, שקשורים בהזדהות השלכתית:

• הגנות נרקיסיסטיות

• הגנות אומניפוטנטיות

• רציונליזציה

• דיסוציאציה וניתוק רגשי

• הכחשה

• בידוד רגשי

• היפוך תגובה

• אינטלקטואליזציה

• מורליזציה

• נקמנות

• אידיאליזציה ודווליואציה

 

 

מהי הפנמה (introjection)?

הפנמה (introjection) היא תהליך הגנתי הפוך מהשלכה - מה שמתרחש מחוץ לנו מפורש באופן שגוי כבעל מקור פנימי.

בצורתו החיובית מנגנון זה אחראי לתחושת ההזדהות עם אחרים משמעותיים. ניתן לראות מנגנון חשוב זה כחלק מההתפתחות של התינוק – הוא סופג לתוכו התנהגויות, רגשות, מחשבות של אחרים משמעותיים עוד לפני שיש ביכולתו לשקול באופן מודע האם "לבלוע" חלקים מתוכם או לא. 

 

לחלק הבעייתי של מנגנון זה שני פנים –

• ראשית, הזדהות עם התנהגויות תוקפניות, או בניסוחים של פרנצי ושל פרויד – הזדהות עם התוקפן . ההזדהות עם התנהגויות התוקפן נפוצה בעיקר במצבים של חרדה, פחד, כאב, כאשר האדם מרגיש נחות ופגיע והוא מחפש בתוכו פתרונות איך להרגיש טוב יותר, פחות חשוף עם פחות איום על הערכתו העצמית. הוא פונה להתנהגויות שמופנמות בתוכו מהורה שנקט עמדה היררכית כלפיו, תוקפנית. זה "הפטנט" השגור בתוכו למקרים שבהם הוא חש נחות. מנגנון זה של הפנמה דרך הזדהות עם התוקפן ניצב בבסיס התנהגויות של סדיזם , נצלנות, וגם של "acting out" או enactment  ותגובות אימפולסיביות.

• שנית, שימור ההזדהות עם דמויות שהופנמו ואבדו דרך פרידה, מוות, גירושים ואובדנים אחרים. שימור ההזדהות מאפשר התמודדות עם החרדה שעולה מול החור שנוצר בעקבות האובדן.

 

פרויד תיאר את מצב אובדן האובייקט האהוב כאובייקט שצילו מכסה את האגו. במובן הזה, אובייקט אהוב שהופנם יוצר, עם לכתו, בור בנפש של האדם המחזיק אותו.

האובדן במציאות של הדמות המופנמת עשוי לעורר תחושות של פגיעה בשלמות העצמי, תחושות אשמה וביקורת עצמית.

תהליך האבל, כפי שפרויד ראה זאת, מאפשר לאנשים להגיע בהדרגה לידי פרידה פנימית מהאנשים או האובייקטים שאבדו. הוא מאפשר לאגו להיפרד מצל האובייקט שהוטל עליו.

כאשר תהליך האבל נכשל והאגו נותר בצילו של האובייקט המת, מתחולל "מוות קטן" אצל האדם החי כולל תחושות של חוסר ערך והיעדר משמעות קיומית.

שימוש היתר במנגנון ההזדהות מאפשר מצד אחד התמודדות עם החרדה שנוצרת בעקבות חווית "החורים" בחוויית העצמי .

האובייקט המת ממלא את החורים ומפחית את החרדה. אלא שמצב זה מקבע אובייקטים בלתי מתגמלים ולעיתים אף חודרניים ופוגעניים בתפקיד אחראי על תחושת ההמשכיות והיציבות של העצמי.

מקום כזה יוצר תלות של האדם באובייקטים ביקורתיים, שיפוטיים כלפיו, מה שעלול לדרדר אותו עד לדיכאון.

 

 

איך הזדהות השלכתית עובדת בנפש?

הזדהות השלכתית ממוקמת בקצה הפרימיטיבי של מנגנוני ההשלכה וההפנמה, מכיוון שהיא מבטלת הגבול החיוני בין העצמי והאחר.

בניגוד למצב של שימוש מוגבר במנגנון ההשלכה, שבו הדברים מתרחשים ברגע נתון, הרי שבהזדהות השלכתית המשליך משוכנע שהאובייקט נושא כבר קודם לכן את התכונות המושלכות. 

החוויה של האדם מצויה על סף התפקעות, אין כבר מקום בתוכו, לכן הוא מפקיד חלק קשה במיוחד אצל אדם נפרד, ״מבקש״ שמישהו יחזיק אותו עבורו.

  

עכשיו, המשמעות היא שאני תלוי באחר, כי חלק ממני נמצא אצלו.

התוצאה היא שהמזדהה-המשליך תלוי באחר ומנסה לשלוט בו כדי להשאר קרוב לחלק המופקד שם. כל זה קורה תוך הדלדלות לא מובנת של הכוחות הנפשיים. 

 

ניתן לראות הזדהות השלכתית במגוון הקשרים ודוגמאות, למשל: 

• בקשר זוגי: במצב בו אחד מבני הזוג מתכחש למחשבות ורגשות מטרידים, ובמקום זאת, ״מעורר״ מחשבות ותחושות דומות בבן הזוג על ידי התנהגותו, שהכוונה מאחוריה אינה מודעת. 

• במקום העבודה: כאשר היבטים לא רצויים באישיותו של מנהל מושלכת על אחרים בארגון, כך שנראה שיש להם, ולא למנהל, את המאפיינים הלא רצויים הללו.

•  הזדהות השלכתית כמשאלה לקשר:  כאשר קיימות יכולות תקשורת לקויות, מנגנון הגנתי זה עשוי לשמש אמצעי תקשורת לא מודע. למשל, הזדהות השלכתית בטיפול קבוצתי למתבגרים. 

 

 

הזדהות השלכתית בטיפול פסיכולוגי

המטפל מוצא את עצמו מופעל להתנהל בדיאדה עם המטופל המחייה באופן מסוים את יחסיו של המטופל עם ההורה הדומיננטי,

הם מתנהלים ביניהם מתוך עמדה של קורבן - תוקפן לסירוגין ללא יכולת השפעה אמיתית של המטפל. זהו מצב פרימיטיבי לא מודע של הגנה נפשית, בו המטופל מעוות את המציאות כמעט לחלוטין לצרכיו במטרה לא להיאלץ להתמודד עמה. 

 

דוגמא להזדהות השלכתית בטיפול

אחת הדוגמאות הטובות ביותר להזדהות השלכתית בטיפול מגיעה מהסרט ״סיפורו של ויל האנטינג״.

המטפל בסרט (בגילומו של רובין וויליאמס) מאבד את קור רוחו ותופס את המטופל (וויל) בגרון תוך התפרצות זעם קיצונית.

זוהי התנהגות בהחלט לא מקובלת של מטפל, שבהמשגה של הזדהות השלכתית ניתן להסבירה בעוצמות הזעם האצור אצל ויל ומשאלתו לחבל בתהליך הטיפולי, שני גורמים ש״הפעילו״ באופן לא מודע את כעסו של המטפל. 

 

 

גרוטסטיין (1981) התייחס באופן ציורי לקשר הייחודי בין המטפל למטופל, כמו היו השניים "תאומים סיאמיים".

 

גרינברג (1991), אחריו, טען כי העמדה המקבלת של המטפל תלויה בנכונותו וביכולתו להכיל את הפנטזיות של המטופל ובהסכמתו "להיפלש" על ידי השלכות הכוללות חרדות פסיכוטיות. 

 

קריסטבה (2000) תיארה את הזדהות המטפל כחיבור עם הבשר החי של המטופל... אקט חילופין בין שני "לא מודעים", בין טרום נפש לטרום נפש...".

הזדהות השלכתית יכולה להיות מנגנון קשה מאוד בטיפול, מכיוון שלא תמיד ברור כל כך היכן מתחיל ונגמר המטופל והשלכותיו והיכן מתחיל המטפל על מנגנוני ההגנה שלו, כוחות הנפש שלו, מנעד הרגשות שלו. הרי למטפל, בהתאם לגישת הטיפול ההתייחסותי, יש גם כן גרעין רדום של כל אחת מההגנות שהמטופל מפעיל. ברגע שהופעלו לא פשוט לדעת מי השפיע על מה. 

 

בשימוש בהזדהות השלכתית, המטופל יעשה מאמצים לכפות את ההשלכה על המטפל. הזדהות השלכתית הנה תהליך תובעני מאוד באנרגיה כלפי המטפל, אשר משפיע מאוד על יכולתו לסייע. מבין כל מנגנוני ההגנה, הזדהות השלכתית ופיצול הם שני המנגנונים שמייצרים הכי הרבה מועקה פיזית למטפלים. אם המטפל נלכד באופן שבו המטופל רואה אותו, ונאלץ להרגיש ולהתנהג לפי השלכת המטופל, נדרשת עמידות, צלילות ומשמעת ברזל.

 

בכל הזדהות השלכתית יש גם גרעין מסוים של אמת והתאמה. קשה לפעמים להבחין בגבול, בין מה שמהווה השלכה של המטופל לבין מה ששייך לפסיכולוגיה של המטפל. 

 

בניגוד להשקפה המקצועית המקובלת, לא רק אנשים עם פתולוגיות גבוליות משתמשים בצורה המתונה של מנגנון ההזדהות ההשלכתית. למשל, כשהתוכן המושלך כולל רגשות חיוביים כגון אהבה ושמחת חיים, זה עשוי להדביק את הסביבה ואינו פתולוגי. זה נכון גם כאשר מושלך תוכן שלילי יותר וקשה לעיכול.

 

 

מהן העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדיכאונית? 

מלאני קליין (1935), ניסתה להבין ולתאר את ההתפתחות המנטלית המוקדמת ביותר של התינוק.

הנחת המוצא שלה הייתה כי לרך הנולד ישנם מאפיינים מולדים מסוימים, שיצבעו ובמקרים מסוימים אף יקבעו את הדרך בו הוא יגיב ויתייחס לעולם.

בעקבות ניסיונה באנליזה של ילדים צעירים מאוד ושל מבוגרים, קליין פיתחה מפה תיאורטית של מבנים התפתחותיים, הקרויים "עמדות", וזה בשונה מן התיאוריה של פרויד, שתיארה את ההתפתחות בצורה של שלבים. 

 

לתינוק, יש "אני" כבר מההתחלה.

אמנם הוא אינו מפותח, אך הוא קיים.

ל"אני" זה, יש יכולות שונות כבר מרגע הלידה, אך הן אינן מתואמות ואינן באינטגרציה אחת עם השנייה.

הדרך בה התינוק ישיג את האינטגרציה הזו ויקבל את "תמונת עצמו" היא רק דרך התנסויות עם הסביבה, בעיקר עם דמויות מטפלות ואהובות, אשר ישקפו לו את חוויותיו ובעצם את עצמו.

 

העמדה הסכיזו-פרנואידית

העמדה המוקדמת ביותר בחייו של התינוק, היא העמדה הסכיזואידית פרנואידית, והיא הדרך היחידה בה יכול התינוק להבנות את חוויותיו בארבעת החודשים הראשונים לחייו.

התינוק או האדם בעמדה הסכיזופרנואידית משתמש במנגנונים של פיצול והשלכה.

הוא מפצל את עצמו ואת המציאות לטוב ורע ולפיכך יכול לראות את הסובבים לו בשני אופנים:

או כמושלמים ואז הוא יקבל אותם ללא עוררין, או כעוינים ורודפים ואז ידחה אותם לגמרי.

בנוסף הוא חש חרדה ביחס לעצמו ולביטחונו, ויחוש שאנשים רוצים להרע לו ויתפוס אחרים כרודפניים.

על אף שנראה כי התופעות של העמדה הסכיזואידית פרנואידית הן "חולניות" או לא מוסריות, יש להבין כי זהו שלב התפתחותי חיוני שיש לצלוח אותה בצורה תקינה, וזה ייחשב להישג ההתפתחותי הראשון והיסודי ביותר בהתפתחותו של הפרט על פי קליין.

 

העמדה הדיכאונית 

כאשר התינוק בן 6 חודשים, הוא מתחיל להתמודד עם המאפיינים של העמדה הדיכאונית, הוא מסוגל לראות את מקורביו כבני אדם מורכבים אשר יש להם תכונות טובות ורעות, והוא יחוש דאגה וחשש באשר לנזק העלול להיגרם לאנשים שהוא אוהב, לאובייקטים שלו.

לרוב הוא יחוש אשמה על האופן בו הוא התייחס לאחרים או פגע בהם.

ההבנה שהתינוק יכול להשיג ולבנות את הייצוג של עצמו, רק באמצעות עיצוב הייצוג כפי שהוא משתקף בזה של הדמות האהובה מדגישה את החשיבות של הסביבה אליה התינוק נולד וגדל בה, הקשר המיטיב עם ההורים, חשיבות המנטליזציה של ההורים כלפי הילד וכל זה על מנת שיוכלו להחזיר לו את מה שהם רואים בו כדי שבהמשך הדרך הוא ייכנס את זה אליו.

 

על כן התינוק חייב להגן על חוויותיו את האובייקט הטוב שלו, שעליה מתבססת תחושתו הגוברת את עצמו, מפני רגשות השנאה והזעם שלו עצמו. הזדהות עם אובייקט טוב ואידיאלי היא המעניקה עוצמה לתחושתו ההתחלתית של התינוק את עצמו ומספקת לו תחושת לכידות פנימית.

 

 

כתיבה:  

 

איריס צח, פסיכולוגית בהתמחות התפתחותית

מילי רביד, פסיכולוגית קלינית מומחית 

מיה גינסברג, MSW

רונה קופרבוים, MSW

  

 

תודות:

דורון עמרן, MSW

 

 

 

מקורות:

 

התיאוריה הקלייניאנית - -נקודת מבט בת זמננו (2001). קטלינה ברונסטיין (עורכת). הוצאת תולעת ספרים 

 

Bollas , C . (1990) . Regression in the Countertransference . in Boyer , L . B . & Giovacchini , p . L . ( Eds . ) : Master clinicians on Treating the Regressed Patient , Northvale , nj & London : Aronson , Ch . 14 , pp . 339-352

 

Braucher, D. (2000). Projective Identification: A Request for Relationship. Clinical Social Work Journal, 28, 71-83.

 

Eshel , O . (2001). Whose Sleep is It , Anyway ? Or 'Night moves' . int . J . Psychoanal , 82 : 545-562 

 

Otto F. Kernberg (1987). Projection and Projective Identification: Developmental and Clinical Aspects.  Journal of the American Psychoanalytic Association.  Vol 35, Issue 4, pp. 795 - 819

 

Kristeva , J . (2000) .From Symbols to flesh : the polymorphous Destiny of Narration . international Jounral . Psychoanalisis, 81 : 771-787 

 

Thomas H. Ogden (1992) Projective Identification and Psychotherapeutic Technique. Routledge; 1 edition

 

Waska, R. T. (1999). Projective Identification, Countertransference, and the Struggle for Understanding Over Acting Out. The Journal of Psychotherapy Practice and Research, 8(2), 155–161