תוכן עניינים: 15 מיתוסים על הפסקת קנאביס

• ״אני משתמש בזה כדי להירגע אחרי יום לחוץ״
• ״זה עוזר לי להיות יותר יצירתי״
• ״זה לא כל כך נורא כמו סמים או אלכוהול אחרים״
• ״אני מעשן רק מדי פעם, אני לא באמת מכור״
• ״אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, אני פשוט לא רוצה כרגע״
• ״זה עוזר לי לישון טוב יותר״
• ״זה הופך מצבים חברתיים למהנים יותר״
• ״זה עוזר לי עם החרדה/דיכאון שלי״
• ״מה עוד אני אמור לעשות כשאני משועמם?״
• ״כל מי שאני מכיר מעשן, אני לא רוצה להרגיש מחוץ לעניינים״
• ״רק עוד פעם אחת לא תזיק״
• ״אני ראוי לזה אחרי כל מה שעברתי״
• ״זו הדרך היחידה שלי לברוח מהבעיות שלי״
• ״אני לא פוגע באף אחד אחר, אלה החיים שלי״
• ״זה עוזר לי להתרכז וללמוד״

שימוש בקנאביס כטכניקת הרגעה

התחושה שאתה מתאר – של לחץ מצטבר, עומס, המשאלה לשחרר – הכל מובן.

קנאביס, לפחות ברגע הראשון, מציע ניתוק, בועתיות, ריכוך, שקט רגעי מההמולה הפנימית והחיצונית.

מחקרים אכן מראים שרבים משתמשים בו לצורך הזה, במיוחד כשהמתח היומיומי לא מוצא דרך אחרת לפורקן.

אז קנאביס - עבור חלק מאיתנו - מרגיע. הסוגיה היא עלות ותועלת, ומה קורה מתחת לפני השטח בזמן הזה שאתה רגוע בהשפעת הסם.

מבלי להישמע סחי מדי, הרפיה אמיתית, כזאת שמזינה ומחדשת אותך, לא מגיעה דרך ניתוק. להיפך. וקנאביס נוטה יותר לכבות, פחות להרגיע. משתיק את הדופק המואץ, את המחנק, את הרעש בראש.

כמו הרבה חומרים פסיכואקטיביים זו יכולה להיות אסטרטגיה יעילה לטווח הקצר וגרועה לטווח הארוך. 

אבל שימוש קבוע בקנאביס כדי להירגע דומה לאדם שלוקח משככי כאבים כדי לא להרגיש שהדלקת בפצע שלו מחמירה. הוא ירגיש הקלה באותו רגע – אבל מתחת לפני השטח, המצב רק מחמיר.

מעבר לכך, הגוף והנפש מתרגלים. מה שבעבר הספיק כדי להירגע – כבר לא מספיק. אתה צריך עוד קצת. מינון גבוה יותר. תדירות גבוהה יותר. ואז, לאט לאט, אתה מגלה שאתה כבר לא באמת בוחר - אתה פשוט צריך להסתדר.  אתה כבר לא משתמש בקנאביס כדי להירגע – אתה לא רגוע כי אין לך קנאביס.

אם הדרך העיקרית שלך להירגע היא באמצעות חומר – אנחנו בשאלה האם למערכת הפנימית שלך יכולת להרגיע את עצמה. 

מה אם אפשר ללמוד להוריד הילוך אחרת – דרך נשימה, שיחה, תנועה, כתיבה, או פשוט לשהות בקשיבות (מיינדפולנס) עם עצמך?

נכון, זו דרך מאומצת יותר – אבל היא מחזירה לך משהו שהלך לאיבוד: את היכולת להיות עם עצמך, גם אם קשה.

ובוא נלך עוד צעד:

האם ייתכן שאתה לא רק מנסה להירגע, אלא לברוח?

זה בסדר גם לברוח, אבל ממה?

לפעמים, התחושה של 'לחץ' היא רק שם קוד לרגשות עמוקים יותר - בדידות, עצב שקשור באובדן, תסכול, חוסר אונים.

הקנאביס, במובן הזה, לא מרגיע - הוא מערפל ומטשטש, ענן עשן שמסווה את מה שבאמת מציק. 

ובנקודה הכי עדינה – יכול להיות שההרגל הזה הפך לאמצעי היחיד שאתה מכיר כדי להתמודד עם הקושי הזה, והוויתור עליו נראה כמעט כמו לוותר על דרך חיים.

אבל מה אם במקום לוותר, תוכל לבחור דרך אחרת – שתיתן לך לא רק הקלה, אלא גם חופש?.

העלאת היצירתיות באמצעות קנאביס

 האמונה הזו נפוצה מאוד – וקשה להפריך אותה בתחושה. הרי ברגעים של היי, המוח זורם, הדמיון מתפרע, הרעיונות נראים כמו הברקות. זה מרגיש כמו דלת שנפתחת לעולם עשיר, ספונטני, לא מוגבל. אבל מה אם זה לא שיפור של היצירתיות – אלא שינוי בתפיסה שלך לגביה? מחקרים מראים שקנאביס לא באמת הופך אותך ליותר יצירתי – הוא רק גורם לך להרגיש ככה. והפער הזה – בין תחושה לבין ביצוע בפועל – הוא לב העניין.

לפעמים הקנאביס לא מייצר יצירתיות, אלא רק מפחית ביקורת עצמית – מה שמאפשר לך לכתוב, לצייר, להלחין בלי שיפוט. וזה יכול להרגיש משחרר. אבל האם אתה באמת יוצר טוב יותר – או שפשוט פחות אכפת לך אם זה טוב? האם אתה מעז יותר – או שאתה פשוט פחות מודע למה שדורש עוד עיבוד?

וכאן עולה שאלה חשובה: אם אתה צריך קנאביס כדי ליצור – מה זה אומר על הקשר שלך ליצירה? על האמון שלך בעצמך? האם היצירתיות שלך היא דבר שתלוי בחומר – או שהיא משהו שאפשר לטפח ולהעצים מתוך מודעות, תרגול, ושחרור אמיתי מהפחד להיכשל?

יכול להיות שקנאביס מרכך את החרדה מפני דף ריק – אבל האם הוא גם עוזר לך להעמיק, להתמיד, לחזור שוב ושוב אל אותה פסקה, אותה מנגינה, אותו רעיון – עד שהוא מתגבש לכדי יצירה שלמה? או שהוא משאיר אותך מרחף, מרוצה מעצמך, אבל בלי תוצאה ממשית?

ולפעמים, הרעיונות שנראים גאוניים תחת השפעה – מרגישים מבולבלים או חסרי כיוון כשחוזרים אליהם בצלילות. האם אפשר לסמוך על ההשראה הזאת – אם היא לא שורדת את היום שאחרי?

בסופו של דבר, יצירתיות אמיתית צומחת גם – ואולי דווקא – כשקשה. כשאין אשליה. כשאתה מתמודד עם שקט, עם שעמום, עם פחד. כשאתה לומד להקשיב למשהו פנימי, עמוק, שלא צריך קנאביס כדי לדבר דרכך.

ומה יקרה אם תעז לפגוש את עצמך יוצר מתוך פיכחות – בלי רעש רקע, בלי פילטרים? אולי תגלה שהמקור האמיתי שלך – עמוק, עשיר, ולא תלוי באף חומר. אולי תצטרך לעבוד קשה יותר, להתעקש, להזיע – אבל היצירה שתצא משם תהיה שלך באמת. לא תולדה של ענן עשן, אלא של חיבור אותנטי למה שחי בך.

השוואת נזקי קנאביס לחומרים אחרים

נכון, קשה להתווכח עם המספרים: אלכוהול הורג. מריחואנה – לא. אף אחד לא התמוטט ממנת יתר של קנאביס. אלכוהול ממכר יותר, אלים יותר, רעיל יותר. קנאביס, לעומתו, נראה כמעט סימפטי – טבעי, רגוע, אפילו רפואי. אז בהשוואה הזו, אתה צודק: זה פחות גרוע.

אבל האם פחות גרוע אומר לא מזיק?

זו לא שאלה של מי הרס יותר חיים – אלא של מה אתה עושה עם החיים שלך. אם אתה משתמש בטיעון הזה כדי להרגיש יותר בנוח עם ההרגל שלך – ייתכן שאתה משכנע את עצמך במקום לבדוק את עצמך. כי השאלה האמיתית היא לא "כמה גרוע זה בהשוואה", אלא "מה זה עושה לך?".

אם הקנאביס מקהה אותך, מכבה את החדות שלך, פוגע לך בזיכרון, מעמעם לך את הקשרים – האם זה משנה אם הוא יותר או פחות מזיק מאלכוהול? אם אתה מרגיש תלוי, מוותר על יוזמות, מרגיש פחות אתה – האם זה מנחם שמישהו אחר נדפק יותר?

ההשוואה הזו היא טריק ישן של ההכחשה: להסתכל על מי שנמצא נמוך יותר כדי לא לשים לב שאתה בעצמך לא בדיוק במקום שטוב לך בו. זה כמו מישהו שאומר, "אני אולי לא בכושר, אבל לפחות אני לא על כיסא גלגלים" – מה שזה אומר בפועל זה: אני לא באמת מרוצה, אבל אני מעדיף להדחיק.

ובוא נדמיין רגע שיחה הפוכה – שאתה זה שצריך לשכנע מישהו שמעולם לא עישן לנסות. מה היית אומר לו? "זה פחות גרוע מאלכוהול"? האם זה באמת מספיק? האם היית יכול להמליץ לו על זה – מתוך יושר – בלי להסוות את הסיכונים, הפגיעות, התלות שזוחלת לאט?

כי אם לא היית מעז להמליץ על זה לאדם שאתה אוהב – אולי הגיע הזמן לשאול למה אתה מרשה את זה לעצמך.

אז נכון, קנאביס פחות קטלני מאלכוהול. אבל השאלה היא לא אם זה יהרוג אותך – אלא אם זה משאיר אותך חי באמת. חי, נוכח, חד, יוזם. ואם לא – אולי הגיע הזמן להפסיק להשוות לאחרים, ולהתחיל להשוות לעצמך – לגרסה שהיית יכול להיות בלי העשן.

הכחשה: שימוש מזדמן מול שימוש כפייתי

זו אחת ההצהרות הכי נפוצות – ואולי גם הכי מתעתעות – בתחום של שימוש בקנאביס.

'מדי פעם' נשמע כמו שליטה. כמו בחירה. כמו מישהו שיודע לשים גבול. אבל בוא נניח רגע את המילים בצד – ונסתכל על התחושה.

אבל יש שם באמת חופש? או שיש תבנית שחוזרת על עצמה, גם אם אתה לא מגדיר אותה כ'תלות'?

מחקרים מראים שגם שימוש שנראה 'מדי פעם' עלול לטשטש גבולות פנימיים – במיוחד כשמדובר בחומר שפועל ישירות על מרכזי העונג והוויסות במוח. הבעיה היא שלא תמיד שמים לב מתי 'מדי פעם' הופך ל'פעם ביום'. זה לא קורה ברעש – אלא בלחישה. עוד ערב. עוד מפגש. עוד לילה שבו 'לא נורא, מגיע לי'.

התפיסה שאתה 'לא באמת מכור' יכולה להיות ביטוי של מנגנון הגנה חזק – כזה שמבקש להרחיק ממך את האפשרות המאיימת שמשהו פה יצא משליטה. הרי כל עוד אתה לא 'מכור', אין בעיה. אבל מה אם ההתמכרות לא מתחילה רק כשהכול כבר קורס – אלא דווקא הרבה קודם? ברגע שבו אתה צריך את זה כדי להירגע. כדי להרגיש טוב. כדי להירדם. כדי לשכוח.

ומה עם כל הפעמים שאתה אומר לעצמך: 'היום אני לא אעשן' – ובסוף כן? או כשאתה מגלה שאתה חושב על זה יותר ממה שחשבת? או כשהג'וינט נהיה פתרון אוטומטי – בלי ששמת לב?

האמת היא, שלא צריך לעשן כל יום כדי לפתח תלות. לא צריך ליפול כדי להבין שאתה כבר לא לגמרי עומד. לפעמים, דווקא אלה שאומרים 'מדי פעם' – הם אלה שהכי קשה להם לבדוק באמת: מה עומד מאחורי הפעמים האלה? מה אתה מחפש שם? שקט? שחרור? שכחה?

וכאן עולה שאלה עמוקה: אם 'מדי פעם' הוא האי שלך – האם אתה בוחר מתי לבקר בו, או שאתה נסחף אליו בלי שליטה? האם אתה קובע את הגבולות – או שהם כבר מזמן נקבעו בלעדיך?

בסוף, זו לא שאלה של תדירות – אלא של כוונה, של חופש פנימי, ושל אמת מול עצמך. האם אתה באמת חופשי לא לעשן – מתי שתרצה? או שזה רק מרגיש ככה, כל עוד לא ניסית באמת?

ואולי, רק אולי – הגיע הזמן לבדוק את זה לעומק. לא כי מישהו מאשים, אלא כי יש בך רצון לדעת באמת – מה אתה צריך, מתי, ולמה. ורק כשאתה שואל בכנות – יש לך סיכוי לבחור באמת."

אשליית השליטה בצריכת קנאביס

אם באמת יש לך את הכוח להפסיק – מה עוצר אותך מלהוכיח את זה?

מה מחזיק את היד הזו מלעשות את מה שהיא כביכול יכולה, בקלות?

כמטפלים, אנחנו נתקלים באמירה הזו שוב ושוב – ולרוב, היא לא משקפת כוח, אלא פחד. לא ביטחון, אלא ניסיון נואש לשמור על תחושת שליטה מול משהו שכבר מזמן חמק מהידיים.

כי להגיד 'אני לא יכול להפסיק' זה מפחיד. זה פגיע. זה מבהיר שיש פה משהו גדול ממך. אבל להגיד 'אני לא רוצה' – זה מרגיע. נותן תחושת כוח, גם אם מדומה.

הרבה אנשים אומרים 'אני פשוט לא רוצה' – כשבעצם הם ניסו, וזה היה קשה. תסמיני גמילה כמו עצבנות, קשיי שינה, ירידה בתיאבון או חוסר שקט נפשי – הם לא סימן לחולשה, אלא דווקא אינדיקציה לכך שהגוף התרגל. שהוא תלוי. שהרצון לבד לא תמיד מספיק. וכאן מגיעה האמת הלא פשוטה: הרצון שלך אולי כן קיים – אבל הוא לכוד בתוך דפוס. בתוך מערכת של הרגלים, תגובות אוטומטיות, מנגנוני הכחשה. אתה לא בוחר לא להפסיק – אתה בוחר לא לבדוק מה יקרה אם תפסיק. כי מה אם תמצא שם קושי? ריקנות? חרדה?

אז בוא נהפוך את הפרספקטיבה: אם אתה באמת יכול להפסיק – בוא תראה. לא לי. לעצמך. לא כדי להוכיח משהו, אלא כדי לבדוק. לנשום רגע בלי עשן, בלי תירוצים, בלי השקט המדומה של 'אני לא רוצה'. רק אתה, מול האמת שלך.

ובנקודה העדינה ביותר – אולי כל עוד אתה מאמין שאתה 'יכול מתי שתרצה', אתה מרגיש בטוח. אבל מה אם תתעורר יום אחד, תחליט שכן – ותגלה שאתה לא יכול? אולי עדיף לבדוק את זה עכשיו – כשאתה עוד חושב שאתה בוחר. כי החופש האמיתי לא נמצא באשליית השליטה – אלא ביכולת האמיתית לשחרר, גם כשזה קשה. והשלב הראשון לשם – הוא לא להחזיק חזק יותר בטענה הזו. אלא להעז להרפות ממנה."

וויד כפתרון לבעיות שינה

 ברור. שינה היא צורך בסיסי, וכשאין שינה – אין שקט, אין אנרגיה, אין חיים. אז אם משהו עוזר לך להירדם סוף סוף, למה לא? הקנאביס – במיוחד בזנים מסוימים – באמת יכול לעזור בטווח הקצר. הוא מרגיע, מכביד על העפעפיים, משתיק את הרעש בראש. הלילה יורד, ואתה סוף־סוף נרדם. לכאורה – פתרון פשוט, יעיל, טבעי אפילו.

אבל כמו כל פתרון מהיר מדי – גם כאן צריך לשאול: על מה אתה משלם בתמורה?

מחקרים מראים שהקנאביס, במיוחד אם הוא מכיל THC, אמנם עוזר להירדמות – אבל פוגע באיכות השינה. פחות שנת REM, פחות חלומות, פחות עיבוד רגשי בלילה. זה כמו להזין את הגוף – אבל בלי הוויטמינים. אתה ישן, אבל לא נח. מתעורר, אבל עייף. והכי חשוב – הגוף לומד. מתרגל. מבין שכדי להירדם, הוא צריך קנאביס. לא נשימה, לא שקט פנימי, לא טקס של רגיעה – אלא חומר.

ואז, כמו תמיד – מינון עולה. הסבילות מתפתחת. מה שעבד פעם, כבר לא עובד. אתה צריך יותר. ובלי זה – אתה לא נרדם. לא כי אתה לא רוצה – אלא כי הגוף כבר שכח איך עושים את זה לבד.

ובשלב מסוים, אתה מגלה שאתה לא באמת בוחר – אתה חייב. השינה שלך כבר לא שלך – היא תלויה במשהו חיצוני. וגרוע מזה – כשאתה מנסה להפסיק, השינה נעלמת. פתאום הנדודים חוזרים, אבל בעוצמה כפולה. תסמיני גמילה. לילות לבנים. תחושת קריז.

האם זו באמת שינה – אם היא נקנית במחיר של תלות?

ולא פחות חשוב – למה קשה לך להירדם מלכתחילה? מה מטריד? מה לא נותן מנוחה? אולי הגוף שלך לא צריך חומר – אלא הקשבה. אולי הנפש שלך לא זקוקה לעשן – אלא למגע, לביטוי, לפריקה של עומס רגשי. לפעמים, הקושי להירדם הוא השפה של הנפש לומר לך: 'משהו בי עוד לא נרגע'.

אז נכון, קנאביס לפעמים עוזר – אבל אם אתה משתמש בו בקביעות לשינה, ייתכן שאתה לא מטפל בשורש הבעיה – אלא פשוט משתיק אותה. והשתקה, כמו שתיקה, לפעמים צועקת את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע.

ומה אם יש דרך אחרת? שינה שבאה מתוך שקט אמיתי – לא מתוך ניתוק. מה אם תלמד להירדם לא כי עישנת – אלא כי מצאת דרך להירגע באמת?

ולבסוף, שאלה קטנה אך חודרת: אם השינה שלך תלויה בקנאביס – האם אתה באמת נח? או רק ישן?"

הפחתת חרדה חברתית באמצעות קנאביס

קנאביס מפחית עכבות, מקל על תחושות ביישנות, ומעצים את החוויה הסובייקטיבית של אינטראקציות חברתיות, תקשורת קלילה יותר וחוויה אסתטית של גירויים שמיעתיים.

המסגרת החברתית עשויה להיתפס כפחות מאיימת, תגובות הומוריסטיות מתעצמות, והאווירה מאופיינת בתחושת קלילות ושטף חברתי משופר.

השאלה המהותית נוגעת למידת הטשטוש הקוגניטיבי-תפיסתי שעלול להתלוות לתהליך.

ממצאים מחקריים מצביעים על כך שבטווח המיידי, קנאביס עשוי להפחית חרדה חברתית ולשפר את איכות האינטראקציות הבינאישיות. אבל אם השימוש הופך לדפוס התנהגותי קבוע, שמאפיין כל מפגש חברתי - התמונה הפסיכולוגית משתנה. המוח מפתח תהליכי הסתגלות והתרגלות, ובאופן הדרגתי מתפתחת תלות רגשית המקשה על חווית הנאה במסגרות חברתיות ללא הסיוע מהחוץ.

יש הרבה מטופלים שמדווחים על שנים של מעורבות חברתית ותפיסה עצמית משופרת תחת השפעת קנאביס – רק כדי לגלות בשלב מאוחר יותר שאותו חומר פסיכואקטיבי מהווה גורם מנתק מקשרים אותנטיים.

התגובה ההדוניסטית המוגברת שהובטחה התבררה כרוכה בוויתור על חיבורים בינאישיים משמעותיים.

התלות בחומר מצביעה על היחלשות הדרגתית של מיומנויות חברתיות, ולא על חיזוקן.

המערכת הנפשית אינה מבקשת טשטוש – אלא אפשרות למגע נפשי אותנטי. שהאינטראקציות החברתיות תהיינה מבוססות אמת, ולא רק נעימות באופן זמני.

אם קנאביס מהווה את הערוץ היחיד להפקת הנאה ממפגשים חברתיים, ייתכן שהוא מקל זמנית. אבל אם קיימת אלטרנטיבה המפתחת ביטחון עצמי בחברה במקום להסוות את היעדרו, כזו המאפשרת ביטוי עצמי אותנטי, ראוי בהחלט לשקול.

קנאביס כטיפול עצמי למצבים נפשיים

ההשפעה האנטי-דפרסיבית הנתפסת של קנאביס היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר ל- self medication.

הנתונים הקליניים מציגים תמונה מורכבת:

קנאבינואידים מסוימים, במיוחד CBD, אכן מפגינים פוטנציאל להפחתת תסמיני חרדה בטווח הקצר, בעוד ש-THC בריכוזים גבוהים עלול דווקא להחריף חרדה.

מבחינה פיזיולוגית, הקנאביס משפיע על מערכת האנדוקנבינואידית, המעורבת בוויסות של מצב הרוח ותגובות למתח.

עם זאת, הספרות המחקרית מצביעה על פרדוקס טיפולי משמעותי: בעוד שימוש אקוטי עשוי להפחית סימפטומים מיידיים, שימוש כרוני קשור בהחמרת תסמיני חרדה ודיכאון לטווח הארוך. מחקרים פרוספקטיביים מצביעים על קורלציה מדאיגה בין שימוש ממושך בקנאביס לבין עלייה בשכיחות של הפרעות מצב רוח, תופעה המוסברת חלקית באמצעות הפרעה בהומאוסטזיס של מערכת האנדוקנבינואידית האנדוגנית.

תופעה נוירופסיכולוגית נוספת הראויה להתייחסות היא תסמונת האמוטיבציה (Amotivational Syndrome), המאופיינת בירידה בדחף, ביוזמה, ובמנעד הרגשי. זוהי דוגמה למנגנון שבו אסטרטגיית התמודדות מייצרת למעשה הפרעה פונקציונלית משנית.

מפרספקטיבה טיפולית, שימוש בקנאביס כאסטרטגיית התמודדות ארוכת-טווח מייצג מודל של הימנעות התנהגותית, המנציחה את הקושי הבסיסי על-ידי שימור פטורנ של התחמקות מעיבוד רגשי.

גישות טיפוליות עכשוויות מדגישות את החשיבות של חשיפה הדרגתית לגירויים מעוררי חרדה וקבלה של מצבים רגשיים לא נעימים כמרכיב הכרחי בריפוי.

המסגרת המומלצת להתמודדות עם חרדה ודיכאון כוללת שילוב של התערבויות תרופתיות מבוססות-ראיות (כגון SSRI, SNRI) במקרים המתאימים, יחד עם התערבויות פסיכולוגיות כמו CBT, טיפול דיאלקטי-התנהגותי, או גישות מבוססות-קשיבות, המספקות כלים להתמודדות ומיומנויות ויסות רגשי לטווח הארוך.

קנאביס עשוי להציע הקלה סימפטומטית זמנית, אבל ההחלמה האמיתית דורשת התמודדות עם הגורמים שמצויים בשורש של המצוקה הפסיכולוגית ובפיתוח אסטרטגיות התמודדות אדפטיביות.

זוהי הדרך להשיג ריפוי בר-קיימא.

קנאביס כפתרון לשעמום

האמת, סוגיה כנה. ובמובנים מסוימים גם עמוקה.

שעמום, בניגוד למה שנדמה, הוא לא סתם מצב שלא עושים בו שום דבר. הוא לפעמים תחושת ריק, חוסר משמעות, געגוע למשהו שיניע את הלב.

כשקנאביס נכנס לתמונה – הוא ממלא את הריק הזה בקלות: שאיפה אחת, והעולם שוב נהיה מעניין, מוזיקה שוב נשמעת עמוקה, אפילו לשבת סתם נראה פתאום סביר. אבל השעמום לא נעלם – הוא רק נעטף בענן עשן.

אחרי גמילה – במיוחד בשלבים הראשונים – השעמום חוזר. לפעמים אפילו בעוצמה. המוח, שהתרגל לדופמין קל וזמין, לא מסתפק יותר בדברים הקטנים. וכאן מתחילה העבודה האמיתית: ללמד את עצמך מחדש איך ליהנות, איך להתעניין, איך להתרגש – בלי קנאביס.

וזה לא קורה ביום אחד. זה תהליך של חקירה. גילוי. כמו לנסות למצוא מחדש את ה'אני' שלך – אבל הפעם, בגרסה נקייה. בלי פילטר. בלי קיצורי דרך.

אז מה אפשר לעשות? הכול. באמת הכול. אפשר לצאת להליכה עם אוזניות טובות. לבשל משהו שמעולם לא ניסית. לכתוב שיר. להרים טלפון למישהו שלא דיברת איתו הרבה זמן. להצטרף לקבוצת תמיכה – ולגלות שאתה לא לבד בשאלות האלה. אפשר לצייר, להזיע, לקרוא, להתנדב, לתרגל מדיטציה, לכתוב יומן, לצחוק מסרט מטופש. לא כי זה תמיד מרגש – אלא כי זה בונה. כי כל פעולה כזו היא לבנה קטנה בבניין החדש שאתה מקים.

שעמום הוא גם מבחן:

האם אתה בורח ממנו – או פוגש אותו? האם אתה מחפש רק גירוי – או מוכן לגלות מה יקרה אם פשוט תישאר שם רגע, בלי לברוח?

השאלה היפה ביותר היא כנראה -

אם החיים שלך הם ספר, וקנאביס היה הפרק היחיד שכתבת בו עד עכשיו – איזה פרק חדש אתה מוכן להתחיל עכשיו?

על מה הוא יהיה? מה ירגש אותך, יפתיע אותך, יגרום לך לשכוח לרגע מהשעמום – לא כי אתה מסטול, אלא כי אתה חי?

התשובה לשעמום אף פעם לא נמצאת בחוץ.

היא לא חומר. היא סקרנות. והסקרנות הזו – אם תיתן לה מקום – תוביל אותך למקומות שבכלל לא דמיינת.

לחץ חברתי והשפעתו על הרגלי שימוש

הצורך להיות חלק, או להרגיש שייכות חברתית, הוא אחד הצרכים הפסיכולוגיים הכי בסיסיים שמניעים אותנו כבני אדם.

החשש מלהיות זה שדוחים אותו, שמסתכלים עליו כ"שונה" או "לא שייך" – הוא לא רק עניין חברתי, אלא מנגנון הגנה שהלך איתנו אבולוציונית לאורך הדורות. התחושות האלה מתחדדות במיוחד כשמדובר בקשרים משמעותיים, כאלה שנותנים תחושת ביטחון ומקום.

בבסיס הדברים עומדת הבחנה חשובה:

השתייכות יכולה להיות מבוססת על זהות אותנטית, או על ניסיון להתאים את עצמך לתפקיד, סגנון או התנהגות מסוימת. כשקשרים חברתיים נבנים על אמפתיה, הומור משותף, הקשבה וחוויות - הם מצליחים להחזיק גם כשאדם בוחר לוותר על התנהגות כמו צריכת קנאביס.

לעומת זאת, כאשר נדמה שבלי הצריכה אין מקום, נוצר פער בין תחושת השייכות לבין התחושה הפנימית של מימוש עצמי.

הנוכחות בתוך קבוצה לא מבטיחה שייכות אמיתית. אם האדם נדרש להרחיק את עצמו מעצמו כדי להשתלב – נוצר ניכור רגשי ומתח פנימי.

הפסיכולוגיה החברתית מדברת על מנגנון שנקרא "בחירה סלקטיבית":

לא רק שהחברה משפיעה עלינו, אלא גם אנחנו בוחרים את החברה שמתאימה למה שכבר קיים בנו. המנגנון הזה מפחית בדידות ודיסוננס, אבל לפעמים גם תוקע אותנו במקום שלא באמת משרת את ההתפתחות שלנו.

ההגדרה של שייכות חברתית צריכה לכלול גם אפשרות להיות נוכח עם כל מי שאתה, גם במצב תודעתי בלתי מושפע. הקשרים שלא דורשים הסוואה, שמאפשרים פגיעות בלי מסכה, מעניקים תחושת שייכות עמוקה ואמיתית יותר.

בתוך המרחב הזה נולדת ההזדמנות - לעצב מעגל חברתי שתומך בהתפתחות הנפשית והפיזית שלך, בזהות האותנטית שלך, בלי צורך בהתאמה למשהו חיצוני.

שמירה על קשרים קיימים תוך ביטוי עצמי מלא יוצרת מודל אחר – נוכחות שמביאה שינוי, לפעמים מבלי לדעת, עבור אחרים שצמאים לדבר דומה.

לפעמים זה בדיוק המקום שבו גבול אישי ברור ואסרטיבי יכול להפוך למקור לשינוי חברתי רחב יותר.

״פעם אחרונה ודי״

הבעיה היא לא *הפעם האחת*.

הבעיה היא *מה שהיא מפעילה*. ברגע שהמוח שלך מרגיש שוב את ההשפעה, את הדופמין, את ה"שקט" – הוא לא מסתפק. הוא נזכר. הוא מתעורר. והוא דורש עוד. כי ההתמכרות לא נעלמת – היא רק נרדמת. ו"עוד פעם אחת" היא השעון המעורר.

ובוא נהיה כנים: האם באמת תסתפק בפעם אחת? או שכבר היית שם, ואמרת את זה לעצמך – ושוב מצאת את עצמך עמוק יותר ממה שחשבת? כל נסיגה כזו לא רק מחזירה אותך אחורה – היא מקשה על לקום שוב. כי האכזבה מעצמך צורבת. האמון העצמי נשחק. והפעם הבאה – עוד יותר קשה.

המשפט הזה – "רק עוד פעם אחת" – הוא לא אמירה של רוגע. הוא סימן של מצוקה. של רצון לברוח, להרפות, לוותר רגע. אז אולי השאלה האמיתית היא לא *האם זה יזיק*, אלא *מה אתה באמת צריך עכשיו?* חיבוק? שיחה? מנוחה? או פשוט מישהו שיזכיר לך למה התחלת בכלל?

אם המסע שלך הוא בניין – האם אתה באמת רוצה לבדוק מה יקרה כשתשלוף ממנו לבנה? כי לפעמים, לא צריך להפיל קיר שלם – מספיק סדק קטן כדי שהכול יתחיל להתפורר.

אבל אתה כבר התחלת לבנות. ואתה יודע מה קורה אחרי ה"עוד פעם אחת". אז הפעם, אולי פשוט תישאר. תכיל את הקושי. תזכור שהרגע הזה – יעבור. ושאתה לא צריך להוכיח כלום לאף אחד – רק לעצמך, שאתה כבר לא במקום ההוא.

לא עוד פעם אחת. לא עכשיו.

חבל.

תגמול עצמי באמצעות חומרים ממכרים

וודאי שאתה ראוי. עברת דרך קשה – אולי אפילו גיהנום פרטי – ומגיע לך רגע של שקט, של הקלה, של נשימה. התחושה הזו, שאתה צריך משהו שיגיד לך "עשית מספיק", "החזקת מעמד", "הגיע הזמן להרגיש טוב" – היא עמוקה ונכונה. הבעיה היא לא בתחושת ה'מגיע לי'. הבעיה היא במה בחרת לתת לעצמך כדי למלא אותה.

כשאתה אומר "אני ראוי", אתה צודק. אבל קנאביס הוא לא מתנה – הוא הסחת דעת. הוא לא באמת מחבק אותך – הוא מרדים אותך. הוא לא מחזק אותך – הוא משכיח לרגע כמה אתה עייף. ואם אתה באמת רוצה לתת לעצמך משהו אחרי כל מה שעברת – האם זה לא צריך להיות משהו שבונה אותך, לא שוברת?

המשפט הזה – "אני ראוי לזה" – נשמע כמו טיפול עצמי. אבל בפועל, הוא לפעמים רק מסווה רציונליזציה, הצדקה להפסקת מאבק. כאילו יש לך רישיון לברוח, רק בגלל שהכאב היה אמיתי. זה מובן – אבל זה גם מסוכן. כי אם אתה באמת כל כך פצוע – האם לא מגיע לך ריפוי, ולא הרדמה?

הקנאביס, ברגעים האלה, מציע לך שקר מתוק. כאילו הוא הפרס על ההתמודדות שלך. אבל פרס אמיתי הוא משהו שיטפל בך – לא יחזיר אותך לאחור. משהו שיחזיר לך את עצמך, את היכולת להרגיש, גם כאב – אבל גם תקווה.

אז בוא נחליף את השאלה:

אם היית יכול לתת לעצמך מתנה – אמיתית – שתעזור לך להחלים, לצמוח, להרגיש שמגיע לך – מה היא הייתה? חיבוק? קשר אמיתי? מסע פנימי? יצירה? שיחה שלא העזת לנהל? או אולי פשוט מנוחה אמיתית, בגוף ובנפש?

אתה לא צריך לשכנע אף אחד שמגיע לך. השאלה היא רק – מה באמת מגיע לך עכשיו?

אם עברת כל כך הרבה – אולי הגיע הזמן שתיתן לעצמך לא את מה שמרגיע אותך זמנית, אלא את מה שמכבד את כל מה שעברת: ריפוי עמוק, נוכחות, חיים שלמים.

הימנעות מהתמודדות עם קשיים

המשפט הזה חזק. כואב. כנה. הוא לא מנסה להסתיר – הוא חושף:

יש בעיות. יש עומס.

יש מצבים שאתה לא יודע איך לצאת מהם – אז אתה פשוט יוצא מהם, זמנית. בורח. דרך הקנאביס. וזה עובד… לכמה שעות.

אבל מה זה בעצם אומר, כשאתה מרגיש שזו הדרך היחידה?

זה אומר שאיבדת אמון – לא בקנאביס, אלא בעצמך. ביכולת שלך להתמודד. לפתור. להחזיק מעמד. והחומר? הוא לא רק סם – הוא מגן. הוא המקום היחיד שבו, לכאורה, שום דבר לא מציק. לא מחשבות, לא רגשות, לא זיכרונות. רק שקט. רק ניתוק. אבל מה המחיר של השקט הזה?

כי מה שקנאביס מציע – זו לא הקלה. זו דחייה. זו ארכה. זה אומר: תטפל בזה מחר. אבל הבעיה? היא לא הולכת לשום מקום. היא רק חוזרת, לפעמים אפילו יותר מסובכת. ואתה? נשאר עם תחושת כישלון כפולה – גם הבעיה עדיין כאן, וגם שוב לא הצלחת להתמודד בלי לברוח.

מה אם הבריחה עצמה היא הבעיה?

אף אחד לא נולד עם כלים להתמודד עם הכול. אבל כלים אפשר לבנות. וזו אולי הדרך הקשה – אבל היא היחידה שמובילה לחופש אמיתי. תחשוב רגע: אם היית יכול לפתוח דלת – לחדר מלא בכל הפתרונות האפשריים לבעיות שלך – מה היית מוצא שם? שיחה עם מישהו שבאמת מבין? כתיבה? תנועה? טיפול רגשי? שינוי הרגלים קטנים? אולי אפילו סתם יד שמחזיקה את שלך בשקט?

אף אחד מהם לא מספק את הבריחה המהירה שהקנאביס נותן – אבל כולם מציעים משהו אחר: כוח. עמידות. תחושת מסוגלות. וכשיש לך את זה – אתה כבר לא צריך לברוח. כי אתה כבר לא לבד מול הבעיה.

אז אולי השאלה היא לא איך בורחים מהבעיות, אלא איך בונים חיים שבהם לא צריך לברוח בכלל. וברגע שאתה מוכן לשאול אותה – אתה כבר בדרך לפתרון.

הצדקת שימוש מתוך אוטונומיה אישית

נשמע הוגן, אפילו צודק. זכותך על הגוף שלך, על הבחירות שלך, על החיים שלך – זו תחושת אוטונומיה בסיסית, ואי אפשר לקחת אותה ממך. אבל לפעמים, התחושה הזו של "אני לא מזיק לאף אחד" – מסתירה אמת כואבת יותר: שדווקא מי שסביבך כן מרגיש, כן נפגע, פשוט שותק.

שימוש בקנאביס, במיוחד כשיש בו אלמנט של התמכרות, לא מתרחש בוואקום. אולי אתה לא מקלל, לא שובר, לא נוהג שיכור. אבל מה עם הילד שמחכה לך קצת יותר נוכח? עם בת הזוג שמרגישה שאתה נעלם לאט־לאט לתוך עצמך? עם חבר שהשיחות שלכם כבר לא באמת מגיעות לעומק? עם ההורים שלך, שדואגים אבל לא יודעים איך לדבר איתך על זה?

גם אם אתה לא מתכוון לפגוע – לפעמים עצם ההימנעות, הניתוק, הדחיינות, החוסר בנוכחות – הם הפגיעה. וזה לא חייב להיות דרמטי. זו יכולה להיות סתם תחושת החמצה שקטה, כאילו אתה שם – אבל קצת פחות. כאילו משהו בך מכונס, מרוחק, לא באמת נגיש.

וגם אם נניח שבאמת אין אף אחד שנפגע – השאלה הבאה לא פחות חשובה: האם אתה לא פוגע בעצמך? בבחירה לצמצם את החיים למרחב מעושן, בתשוקה לרגע הקלה במקום לבנייה אמיתית, בתחושת קיפאון שמתחזה לנוחות.

ואם תסתכל רגע מנקודת המבט של מי שאוהב אותך באמת – מה הוא היה רואה? דאגה? אכזבה שקטה? רצון לראות אותך פורח, אבל תסכול לראות אותך דורך במקום? אולי לא כי אתה רע – אלא כי אתה פחות מהפוטנציאל שלך.

אז כן, אלה החיים שלך. אבל החיים שלך נוגעים בחיים של אחרים – בכל נשימה, במבט, במילה. והשאלה היא לא אם אתה מזיק, אלא אם אתה נוכח. אם אתה באמת כאן.

ולפעמים, הבחירה הקשה ביותר היא לא להפסיק לעשן – אלא להתחיל לראות את ההשפעה שלך על העולם, גם כשנדמה שאין. זו לא ויתור על חופש – זו לקיחת אחריות. וזה, בסופו של דבר, החופש האמיתי.

שימוש בקנאביס לשיפור יכולות למידה

על פי המחקר המדעי הקיים קנאביס אינו יעיל לשיפור יכולות למידה.

למעשה, מחקרים מצביעים על מספר השפעות שליליות על תפקודים קוגניטיביים הקשורים ללמידה

• פגיעה בזיכרון לטווח קצר וביכולת לקודד זיכרונות חדשים.

• ירידה ביכולת הקשב וריכוז.

• האטה בזמני תגובה ועיבוד מידע.

• פגיעה ביכולות קבלת החלטות וחשיבה ביקורתית.

• ירידה במוטיבציה (בשימוש כרוני).

בטווח הקצר, עישון בקנאביס גורם לשיבוש בתהליכי למידה בגלל ההשפעה של THC על רצפטורים במערכת האנדוקנבינואידית במוח, במיוחד באזורים האחראים על תפקודים קוגניטיביים גבוהים כמו ההיפוקמפוס והקורטקס הפרה-פרונטלי.

חלק מהאנשים מדווחים סובייקטיבית שקנאביס עוזר להם להתרכז, במיוחד אנשים עם ADHD או חרדה אבל הנתונים האובייקטיביים לא תומכים בטענה שקנאביס משפר למידה או ביצועים קוגניטיביים.

במקרים ספציפיים של מצבים רפואיים כמו אפילפסיה, תסמונת טורט או כאב כרוני, הפחתת הסימפטומים באמצעות קנאביס רפואי יכולה לאפשר למידה טובה יותר באופן עקיף, אבל זה שונה מהשפעה ישירה חיובית.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

 מומחי מכון טמיר

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

הכירו את המטפלים בהתמכרויות התנהגותיות במכון טמיר

מומחים לטיפול בהתמכרויות - מכון טמיר

עמיר פירני

MSW

מכון טמיר תל אביב

אבי יקיר

MSW

מכון טמיר תל אביב

איילת בורוכוב

MSW

מכון טמיר תל אביב

הילה בוצ׳ן

MSW

מכון טמיר נתניה

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר כפר סבא

יעל אלמוג

MSW

מכון טמיר יהוד

איילת כהן-תדהר

MSW

מכון טמיר הרצליה

מאיה בלום

MSW

מכון טמיר באר שבע

צביקה סטולר

MSW

מכון טמיר חיפה

שירה לבנת בן זאב

MSW

מכון טמיר גבעתיים

ד״ר נועם זילברמן

Phd

מכון טמיר תל אביב

דניאל זיסלמן

MSW

מכון טמיר כפר סבא

גליה כץ

MSW

מכון טמיר באר יעקב

ולדי פירר

MSW

מכון טמיר גני תקוה

דלית גטניו

MSW

מכון טמיר רחובות

בתאל חוסלקר

MSW

מכון טמיר תל אביב

אוריין גלעדי

MSW

מכון טמיר באר יעקב

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר ראשון לציון

כרמי לחיאני דואק

MSW

מכון טמיר תל אביב

נועה לאור מצליח

MSW

מכון טמיר חדרה

נועם סלפטר

MA

מכון טמיר תל אביב

מירב דנקונה

MA

מכון טמיר תל אביב

אייל גינזבורג

MSW

מכון טמיר תל אביב

ד״ר אודי דוד

MSW

תל אביב

הגר ילוז

MSW

תל אביב

אילנה קאופמן כהן

MSW

מכון טמיר נתניה

לורה בורס-אזולאי

MSW

תל אביב

נורית אלנהורן

MSW

מכון טמיר באר שבע

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

דניאלה זוהר עמרמי

MSW

מכון טמיר תל אביב

אורן שפר

MA

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

הבדלים בין התמכרות גופנית להתמכרות נפשית/פסיכולוגית

התמכרות היא תופעה מורכבת שמאופיינת בצורך עז ולא נשלט לחזור על פעולה מסוימת או לצרוך חומר מסוים, גם כשזה מנוגד לרצון של האדם עצמו.

לרוב מדובר בהתנהגות שחוזרת על עצמה שוב ושוב, או בצריכה הולכת וגוברת של חומר שגורם להנאה - עד לרמה שבה הימנעות ממנו יוצרת מצוקה ודחף עז לחזור אליו.

מצב כזה יוצר תלות, גם גופנית וגם נפשית, והוא מאפיין עיקרי של התמכרות.

למרות שהתנהגות כזו עלולה לגרום לנזקים חמורים ולהשפיע לרעה על תחומים חשובים בחיים, האדם המכור מתקשה להפסיק.

יש שרואים בהתמכרות דרך לא מודעת להתמודדות עם כאב רגשי או בעיות לא פתורות.

הסביה שאנחנו כאן היא שנהוג להבחין בין שני סוגים עיקריים של התמכרות – גופנית ונפשית.

ההבדל ביניהם נוגע בעיקר למנגנונים הפנימיים שמובילים לתלות וגם לתסמינים שמופיעים כשמפסיקים את השימוש:

• התמכרות גופנית מתפתחת כשגוף האדם מתרגל לנוכחות קבועה של חומר מסוים, ועם הזמן גם מפתח אליו סבילות – כלומר, נדרשת כמות גדולה יותר כדי להשיג את אותה ההשפעה. במצב כזה, הגוף מתחיל לפתח תגובות פיזיולוגיות לנוכחות (או היעדר) של אותו חומר. כשהשימוש בו מופסק בפתאומיות או מופחת בצורה משמעותית, מופיעים תסמיני גמילה כמו כאבים, רעד, בחילות, הזעה ומצוקה כללית. לעיתים החומר אפילו מתפרק בגוף של המכור בצורה מהירה יותר מאצל מי שלא משתמש בו. התמכרות כזו מלווה בשינויים נוירוכימיים במוח, למשל דרך דופמין או אנדורפינים, מה שיכול להגביר את התחושה שהגוף “זקוק” לחומר כדי לתפקד כרגיל.

• התמכרות נפשית מתמקדת בצורך הרגשי או המנטלי להשתמש בחומר או לבצע פעולה כלשהי. יש כאן תשוקה עזה לתחושות של אושר, רוגע או הקלה, שהושגו בעבר דרך השימוש או ההתנהגות. ההתמכרות משתלטת על חייו של האדם, וגורמת לו (ולקרובים לו) סבל ניכר, אבל הוא מתקשה להפסיק. תסמינים של התמכרות נפשית כוללים מחשבות אובססיביות, צורך כפייתי, ולעיתים שימוש כדי לברוח מרגשות כמו חרדה, דיכאון או תסכול. בעת ניסיון גמילה מופיעים סימפטומים כמו עצבות, חרדה, בעיות שינה, קשיי ריכוז וזיכרון. מבחינה פסיכולוגית, מדובר בשיבוש של מערכת התגמול במוח והתפתחות של הרגלים או דפוסי חשיבה שמקשים על ויסות רגשי.

אז מה בעצם ההבדל? התמכרות גופנית מונעת בעיקר ממנגנונים ביולוגיים – הגוף מתרגל, מתמכר, ומגיב פיזית כשמפסיקים. ההתמכרות הנפשית, לעומת זאת, מונעת ממנגנונים רגשיים ופסיכולוגיים – אובססיות, רצון לברוח, או צורך בתחושת רוגע. בהתאם לכך גם תסמיני הגמילה שונים: גופנית – עם ביטויים פיזיים מובהקים; נפשית – עם מצוקה רגשית, דיכאון, חרדות ועוד. גם הגורמים שונים: התמכרות גופנית לרוב נגרמת מצריכה קבועה של חומרים פסיכו-אקטיביים, בעוד שהתמכרות נפשית יכולה לנבוע גם מהתנהגויות מסוימות או צורך רגשי עמוק.

דוגמאות להתמכרות גופנית כוללות שימוש בחומרים כמו אלכוהול, הרואין, אופיאטים, ניקוטין או תרופות מרשם (משככי כאבים, תרופות הרגעה). חומרים אלה משנים את הפעילות המוחית, יוצרים תלות, ותסמיני הגמילה מהם עשויים להיות חמורים.

בהתמכרות נפשית, לעומת זאת, מדובר לרוב בהתנהגויות כמו הימורים, משחקי מחשב, קניות, התמכרות למסכים או אפילו לספורט. גם אוכל (בעיקר סוכר ופחמימות) נחשב לגורם נפשי ממכר, בגלל התחושה שהוא משרה והקשר הרגשי אליו. ההתנהגות משמשת פעמים רבות כאמצעי להימנע מהתמודדות עם קושי רגשי.

בפועל, התמכרות גופנית ונפשית לרוב כרוכות זו בזו.

לדוגמה: אדם יכול להתחיל בשימוש בסם כדי להרגיש טוב יותר (מניע נפשי), ולהתמכר פיזית עם הזמן. או ההפך – הוא יתמכר פיזית ואז ישתמש שוב כדי להימנע מהתסמינים, מה שמוביל גם לתלות נפשית. יש גם התמכרות לרגשות פיזיים חיוביים (למשל באימון גופני), שגם לה ביטוי כפול – נפשי וגופני.

מה לגבי טיפול?

בהתמכרות גופנית מתחילים בגמילה פיזית (דטוקס), לפעמים בעזרת תרופות, שינוי סביבה ואורח חיים. בהתמכרות נפשית, הטיפול מתמקד לרוב בטיפול פסיכולוגי, כמו CBT או DBT, בשילוב קבוצות תמיכה.

אבל הדרך היעילה ביותר היא גישה הוליסטית שמשלבת טיפול גם בגוף וגם בנפש. אם מתמקדים רק באחד מהם - הסיכוי למעידה לשימוש גבוה.

ההבדל בין התמכרות גופנית לנפשית בא לידי ביטוי במנגנונים שגורמים לה, בתסמינים שמתעוררים ובדרכי הטיפול.

שתיהן עלולות לגרום לנזק רב – בריאותי, רגשי, חברתי וכלכלי – לכן חשוב מאוד לזהות את ההתמכרות ולטפל בה בצורה מקיפה ויסודית.

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

הכירו את המטפלים בהתמכרויות התנהגותיות במכון טמיר

מומחים לטיפול בהתמכרויות - מכון טמיר

עמיר פירני

MSW

מכון טמיר תל אביב

אבי יקיר

MSW

מכון טמיר תל אביב

איילת בורוכוב

MSW

מכון טמיר תל אביב

הילה בוצ׳ן

MSW

מכון טמיר נתניה

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר כפר סבא

יעל אלמוג

MSW

מכון טמיר יהוד

איילת כהן-תדהר

MSW

מכון טמיר הרצליה

מאיה בלום

MSW

מכון טמיר באר שבע

צביקה סטולר

MSW

מכון טמיר חיפה

שירה לבנת בן זאב

MSW

מכון טמיר גבעתיים

ד״ר נועם זילברמן

Phd

מכון טמיר תל אביב

דניאל זיסלמן

MSW

מכון טמיר כפר סבא

גליה כץ

MSW

מכון טמיר באר יעקב

ולדי פירר

MSW

מכון טמיר גני תקוה

דלית גטניו

MSW

מכון טמיר רחובות

בתאל חוסלקר

MSW

מכון טמיר תל אביב

אוריין גלעדי

MSW

מכון טמיר באר יעקב

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר ראשון לציון

כרמי לחיאני דואק

MSW

מכון טמיר תל אביב

נועה לאור מצליח

MSW

מכון טמיר חדרה

נועם סלפטר

MA

מכון טמיר תל אביב

מירב דנקונה

MA

מכון טמיר תל אביב

אייל גינזבורג

MSW

מכון טמיר תל אביב

ד״ר אודי דוד

MSW

תל אביב

הגר ילוז

MSW

תל אביב

אילנה קאופמן כהן

MSW

מכון טמיר נתניה

לורה בורס-אזולאי

MSW

תל אביב

נורית אלנהורן

MSW

מכון טמיר באר שבע

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

דניאלה זוהר עמרמי

MSW

מכון טמיר תל אביב

אורן שפר

MA

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

מה חשוב בבחירת פסיכולוג.ית?

איך אדע אם שיטת הטיפול מתאימה לי?

לפי מחקרים עדכניים, התאמת הטיפול להעדפות אישיות משפרת משמעותית את סיכויי ההצלחה.

כשאתם מרגישים נוח עם סגנון הטיפול (למשל, טיפול מובנה לעומת פתוח יותר), סביר יותר שנתמיד ונראה תוצאות טובות יותר.

שתפו את המטפל בציפיות והעדפות, אתם יודעים מה נכון.

זכרו שמחקרים מראים כי גישות טיפוליות מבוססות-ראיות שונות (כמו CBT או טיפול דינמי) מניבות תוצאות דומות, לכן חשוב יותר שתרגישו חיבור לגישה מאשר לבחור דווקא בגישה "הטובה ביותר".

האם ניסיון המטפל הוא הגורם החשוב ביותר?

לא בהכרח. 

מחקרים מראים שלניסיון המטפל יש השפעה חיובית, אך מתונה יחסית, על תוצאות הטיפול.

הקילומטראז׳ של המטפל משמעותי יותר בטיפול בדיכאון, פחות בטיפול בחרדה.

גורמים אחרים, כמו איכות הקשר עם המטפל והתאמת הטיפול לצרכים שלכם, חשובים לא פחות.

מטפל צעיר יחסית אך מיומן, דרוך ולוקח הדרכה שבועית, יכול להיות יעיל מאוד, במיוחד אם יש ביניכם חיבור חזק.

אם אני מרגיש התקדמות בטיפול, האם עליי להמשיך?

מחקרים מצביעים על "אפקט המטפל" - כלומר, שהמטפל עצמו אחראי על 5-10% מהשונות בתוצאות.

אם אחרי מספר פגישות אינכם מרגישים חיבור או התקדמות, שווה לעצור ולחשוב על שינוי מטפל, מה שעשוי להביא לתוצאות טובות יותר.

אם המטפל הודף את הספק שלכם, ובוודאי אם הוא מתחיל לדבר לא לעניין (למשל על היבטים אישיותיים שמקשים עליכם להתחבר לקשר משמעותי) תתקדמו למטפל אחר.

הנה ההסבר: 

אפילו אם המטפל צודק ובאמת אם יש לכם קושי להתמסר לקשר אינטימי, יש בעיה לוגית בטיעון שלו:

הבעיה נוגעת לטעות לוגית מסוג הסחת הדיון או אפילו כשל התחמקות (red herring/diversion fallacy).

הטיעון של המטפל מסיט את הדיון מהנושא המקורי (חוסר התאמה ספציפית בינו לבין המטופל) לנושא כללי יותר (קושי כללי של המטופל ביצירת קשרים).

זוהי הסחת דעת מהבעיה הקונקרטית - חוסר ההתאמה הספציפי עם המטפל הזה.

יתר על כן, יש כאן כשל לוגי מעגלי:

1. המטופל טוען: "איני מתחבר לטיפול איתך ספציפית"

2. המטפל עונה: "זו בעיה כללית שלך ביצירת קשרים"

3. המסקנה: "עליך להישאר בטיפול איתי כדי לעבוד על הבעיה"

אך אם נניח שהמטפל צודק וקיימת בעיה כללית ביצירת קשרים, אין בכך הכרח לוגי שדווקא הוא המטפל המתאים לעבוד על בעיה זו. למעשה, אם המטופל אינו חש חיבור עם המטפל הספציפי, ייתכן שדווקא מטפל אחר יהיה מתאים יותר לעזור לו בבעיה זו.

המחקרים שציינת מדגישים את "אפקט המטפל" - העובדה שהתאמה בין מטפל למטופל היא גורם משמעותי בהצלחת הטיפול. לפי המחקרים, חוסר התאמה עם מטפל ספציפי אינו מעיד בהכרח על בעיה כללית אצל המטופל, אלא יכול להצביע על פשוט חוסר התאמה בין שני האנשים הספציפיים.

התשובה הנכונה מבחינה לוגית ומחקרית היא שגם אם למטופל יש קושי כללי ביצירת קשרים, אין הדבר מחייב שעליו להישאר דווקא עם המטפל הנוכחי. למעשה, מציאת מטפל שעמו המטופל כן מצליח ליצור קשר יכולה להיות צעד טיפולי חיובי יותר ואף הזדמנות ללמידה משמעותית על יכולת יצירת קשרים.

איך אוכל לדעת אם המטפל מקצועי מספיק?

מטפל מקצועי אמור להציג בביטחון ובבהירות את שיטת הטיפול שלו. מחקר משנת 2022 הראה שמטופלים שלמטפל שלהם הייתה מידת ביטחון גבוהה בגישה הטיפולית שלו נטו פחות להפסיק טיפול בטרם עת. חפשו מטפל שיודע להסביר את הגישה הטיפולית שלו, מאמין בה, ומשדר ביטחון מקצועי (מבלי להיות יהיר). ביטחון זה עשוי לסייע בבניית ברית טיפולית טובה יותר ולהגביר את אמונכם בתהליך.

האם עליי לחפש גישה טיפולית ספציפית לבעיה שלי?

מחקר מטא-אנליטי משנת 2017 מצא שאין הבדלים מובהקים בתוצאות בין גישות טיפוליות מבוססות-ראיות שונות. עם זאת, לגישות מסוימות יש ראיות חזקות יותר לטיפול בבעיות ספציפיות (למשל, CBT לחרדה). מומלץ לחפש מטפל המתמחה בטיפול בבעיה הספציפית שלכם, אך לזכור שהתאמה אישית וברית טיפולית טובה הן גורמים חשובים לא פחות להצלחת הטיפול.

כמה זמן אמור להימשך טיפול טוב?

משך הטיפול תלוי בגורמים רבים: סוג הבעיה, חומרתה, סגנון הטיפול וקצב ההתקדמות האישי. עם זאת, מחקרים מראים שרוב המטופלים מתחילים לראות שיפור משמעותי לאחר 8-12 פגישות. חשוב לדון עם המטפל על ציפיות לגבי משך הטיפול ולקבוע יעדים ברורים. טיפולים קצרי-מועד יכולים להיות יעילים מאוד לבעיות ממוקדות, בעוד שקשיים מורכבים יותר עשויים להצריך טיפול ארוך יותר.

איך אדע אם הטיפול עוזר לי?

טיפול מוצלח בדרך כלל מביא לשינויים הדרגתיים שניתן לחוש בהם: הפחתה בעוצמת הסימפטומים, שיפור במצב הרוח, יכולת טובה יותר להתמודד עם קשיים, ושינויים חיוביים ביחסים עם אחרים. מומלץ לקבוע יעדים מדידים בתחילת הטיפול ולבחון את ההתקדמות לקראתם באופן סדיר. אל תצפו לשינוי מיידי - טיפול הוא תהליך, ולעתים קרובות יש תקופות של התקדמות לצד תקופות של קושי.

האם יש משמעות למגדר או גיל המטפל?

מחקרים לא מצאו הבדלים עקביים בתוצאות הטיפול על בסיס גיל או מגדר המטפל.

עם זאת, התאמה אישית חשובה - אם אתם מרגישים נוח יותר עם מטפל בגיל מסוים או ממגדר מסוים, זה שיקול לגיטימי.

המחקרים מדגישים שהקשר הטיפולי והברית בין מטפל למטופל חשובים יותר ממאפיינים דמוגרפיים.

האם לחפש מטפל שמתמחה בשיטה טיפולית ספציפית?

יש יתרון למטפל המתמחה בשיטה ספציפית שמתאימה לבעיה שלכם,

אך חשוב לזכור שהגמישות של המטפל והיכולת שלו להתאים את הטיפול לצרכים האישיים שלכם חשובות לא פחות.

מחקרים מראים שמטפלים המשלבים אלמנטים מגישות שונות באופן גמיש ומותאם אישית משיגים לעתים תוצאות טובות יותר ממטפלים הדבקים בפרוטוקול נוקשה.

איך טיפול CBT עוזר למהמרים פתולוגיים?

אחד הכלים החזקים ביותר במאבק בהתמכרויות התנהגותיות - מהתמכרות להימורים, לקניות, למסכים ועד לאוכל - הוא טיפול CBT - פסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית. 

בבסיס הגישה עומדת תובנה פשוטה אך רבת עוצמה:

התמכרויות נובעות מדפוסי חשיבה והתנהגות שאפשר לזהות ולשנות.

המסע הטיפולי ב-CBT מתחיל בעבודת בלשות משותפת. המטופל והמטפל מפצחים יחד את "תעלומת ההתמכרות" – מזהים את הטריגרים שמציתים את להבת הדחף, את המחשבות האוטומטיות שמלבות אותה, ואת התחושות הגופניות והרגשיות שמתלוות לתהליך.

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

הכירו את המטפלים בהתמכרויות התנהגותיות במכון טמיר

מומחים לטיפול בהתמכרויות - מכון טמיר

עמיר פירני

MSW

מכון טמיר תל אביב

אבי יקיר

MSW

מכון טמיר תל אביב

איילת בורוכוב

MSW

מכון טמיר תל אביב

הילה בוצ׳ן

MSW

מכון טמיר נתניה

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר כפר סבא

יעל אלמוג

MSW

מכון טמיר יהוד

איילת כהן-תדהר

MSW

מכון טמיר הרצליה

מאיה בלום

MSW

מכון טמיר באר שבע

צביקה סטולר

MSW

מכון טמיר חיפה

שירה לבנת בן זאב

MSW

מכון טמיר גבעתיים

ד״ר נועם זילברמן

Phd

מכון טמיר תל אביב

דניאל זיסלמן

MSW

מכון טמיר כפר סבא

גליה כץ

MSW

מכון טמיר באר יעקב

ולדי פירר

MSW

מכון טמיר גני תקוה

דלית גטניו

MSW

מכון טמיר רחובות

בתאל חוסלקר

MSW

מכון טמיר תל אביב

אוריין גלעדי

MSW

מכון טמיר באר יעקב

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר ראשון לציון

כרמי לחיאני דואק

MSW

מכון טמיר תל אביב

נועה לאור מצליח

MSW

מכון טמיר חדרה

נועם סלפטר

MA

מכון טמיר תל אביב

מירב דנקונה

MA

מכון טמיר תל אביב

אייל גינזבורג

MSW

מכון טמיר תל אביב

ד״ר אודי דוד

MSW

תל אביב

הגר ילוז

MSW

תל אביב

אילנה קאופמן כהן

MSW

מכון טמיר נתניה

לורה בורס-אזולאי

MSW

תל אביב

נורית אלנהורן

MSW

מכון טמיר באר שבע

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

דניאלה זוהר עמרמי

MSW

מכון טמיר תל אביב

אורן שפר

MA

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

בניגוד לטיפולים המתמקדים בחפירה בעבר הרחוק, CBT מתמקד ב"כאן ועכשיו". במקום לבלות שעות בניתוח ילדותו, הוא ילמד לפרק אירוע הימורים לרצף מרכיבים:

• מה גרם לדחף? ("ראיתי פרסומת להימורים").

• אילו מחשבות הופיעו? ("הפעם אני בטוח אזכה").

• איך הרגיש באותו רגע? (התרגשות, מתח).

• מה היו התוצאות, הן המיידיות ("ריגוש קצר") והן הארוכות טווח ("הפסד כספי, אשמה").

בהדרגה, המטופל לומד לאמן את עצמו בכישורים חדשים לשליטה בדחפים:

• לזהות מחשבות מעוותות ולאתגר אותן עם חשיבה מציאותית ("הסיכוי לזכייה הוא אפסי").

• לפתח טכניקות הסחת דעת אפקטיביות לרגעי פיתוי חזקים.

• לתרגל דחיית סיפוקים ולהתמודד עם תחושת אי-נוחות זמנית.

• לזהות דרכים בריאות יותר להתמודד עם רגשות שליליים, לחץ או שעמום.

אחד היתרונות הבולטים של CBT הוא ההתמקדות בשינויים מעשיים בסביבה ובסגנון החיים.

המטופל מתכנן ומיישם שינויים קונקרטיים – למשל, הסרת אפליקציות הימורים, הימנעות ממסלולים העוברים ליד קזינו, או הפקדת כרטיסי אשראי בידי בן משפחה אמין. במקביל, הוא בונה מערך פעילויות חלופיות מספקות במקום ההתנהגות הממכרת – חוגים, ספורט, מפגשים חברתיים, או תחביבים חדשים שמספקים הנאה והישג.

חלק מרכזי בטיפול הוא תרגול קבוע בין המפגשים, באמצעות "שיעורי בית" מובנים – ניהול יומן דחפים, תרגול טכניקות הרגעה, ניתוח מצבים מאתגרים ותכנון תגובות חלופיות. כך, צעד אחר צעד, המטופל רוכש ביטחון ביכולתו להתמודד עם הפיתויים בעולם האמיתי, מחוץ לחדר הטיפולים.

ממצאי מחקר עדכניים

עוצמתו של CBT בטיפול בהתמכרויות התנהגותיות אינה רק בתיאוריה – המחקר תומך בה שוב ושוב. בדיקות מדעיות שיטתיות הראו כי התערבויות CBT מובילות לירידה משמעותית בחומרת סימפטומי התמכרות להימורים בהשוואה לקבוצות שקיבלו טיפול מינימלי או פלצבו.

מטא-אנליזה עדכנית משנת 2023 מחזקת את הממצאים הללו, ומראה שטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות משפרות באופן מובהק את תדירות ועוצמת ההתמכרות בהימורים מיד עם סיום הטיפול. עם זאת, החוקרים מציינים שהאפקט החיובי עלול להיחלש במעקב ארוך טווח, מה שמדגיש את חשיבות מפגשי "תחזוקה" לאורך זמן.

גמישותו של CBT מאפשרת לשלב בו מרכיבים משלימים לפי הצורך – כמו ראיון להגברת מוטיבציה או תרגול כישורי חיים – וכך להעצים את מחויבות המטופל לשינוי. יתרה מכך, יעילות הגישה הודגמה לא רק בהתמכרות להימורים אלא גם בהתמכרויות התנהגותיות אחרות: מחקרים מצאו שיפור בתסמיני התמכרות לאינטרנט וגיימינג לאחר תוכניות CBT, כולל הפחתה משמעותית בשעות המסך. בדומה, בהתמכרות למין ופורנוגרפיה ובאכילה כפייתית, CBT מהווה חלק מרכזי מתוכניות הטיפול המומלצות.

יתרון נוסף של הגישה הוא גמישות היישום: CBT ניתן להעביר בפגישות אישיות, בקבוצות תמיכה טיפוליות, ואף דרך תוכניות מקוונות מונחות – מה שמרחיב את הנגישות למטופלים רבים, גם בפריפריה ובתקופות של מגבלות פיזיות.

סיפור הצלחה: המסע של דני

דני, מהנדס תוכנה בן 34, הגיע לטיפול CBT כשהרגיש שחייו מתפרקים. מה שהתחיל כהימורים תמימים על משחקי כדורגל הפך לסיוט שבלע 30,000 ש"ח מחסכונותיו, הוביל לחובות בכרטיסי אשראי, והעמיד בסכנה את יחסיו עם בת זוגו.

בפגישות הראשונות, דני והמטפלת מיפו יחד את "מעגל ההתמכרות" שלו:

המתח היומיומי בעבודה עורר אצלו תחושת ריקנות בערבים, שמיד הציתה מחשבות כמו "אם אנצח בהימור אחד גדול, ארגיש סוף-סוף שליטה והישג". שיא הפיתוי הגיע בימי שישי, כשמשחקי הספורט החלו והוא ישב לבדו בסלון עם הטלפון ביד.

בהדרגה, דני למד לזהות את "האשליה הגדולה" שהניעה את ההתמכרות שלו - האמונה שהימורים יפתרו את הטרדות הכלכליות או הרגשיות.

הוא החל לתעד כל דחף להמר, וראה כיצד המחשבות האוטומטיות שלו מנותקות מהמציאות. יחד עם המטפלת, הוא פיתח "כרטיסיות התמודדות" שנשא בארנק – תזכורות קצרות לעובדות המפריכות את אשליית הזכייה הגדולה.

בשלב הבא, דני יישם שינויים מעשיים בסביבתו:

מחק מהניד את כל אפליקציות ההימורים, התקין תוכנת חסימה לאתרי הימורים, והעביר לתקופה מוגבלת את ניהול התקציב המשפחתי לבת זוגו. במקביל, שיבץ ביומן פעילויות חלופיות לשעות הסיכון  הצטרף לקבוצת ריצה שנפגשה בימי שישי, וחידש קשר עם חברים שאינם מהמרים.

הרגע המשמעותי בטיפול הגיע כשדני חווה "מעידה" - אחרי ריב בעבודה, מצא את עצמו מבקר באתר הימורים חדש. אך במקום להתמסר לתחושת הכישלון וליפול למעגל ההרסני של "הכל אבוד, אז למה לא להמשיך?", הוא יישם את תכנית החירום שהכין מראש: התקשר למטפלת, שיתף את בת זוגו, והשתמש בטכניקות הרגעה שלמד.

המעידה הקצרה הפכה לניצחון – הוא הצליח לעצור את עצמו לפני שאיבד שליטה מלאה.

כעבור שלושה חודשים של טיפול שבועי ואחר כך חודשיים נוספים של מפגשים דו-שבועיים, דני הפסיק להמר לחלוטין. הוא החל לשלם את חובותיו בתכנית תשלומים מובנית, והיחסים עם בת זוגו השתפרו פלאים. שנתיים אחרי, הוא עדיין מקפיד על "מפגשי חיסון" אחת לרבעון עם המטפלת, כדי לרענן כלים ולהתמודד עם אתגרים חדשים.

"הדחפים לא נעלמו לגמרי אבל היום יש לי מפה ומצפן לנווט איתם את את הדרך שלי. אני כבר לא דוהר אוטומטית לתהום...".

מקורות:

Challet-Bouju, G., Grall-Bronnec, M., Saillard, A., Jolivet, M., Taddei, S., & Bastard, N. (n.d.). Cognitive Behavioral Therapy for Pathological Gambling: Cultural Considerations. PMC.

Maynard, B. R., Wilson, A. N., Labuzienski, E., & Whiting, S. W. (2018). Mindfulness-based approaches in the treatment of disordered gambling. Research on Social Work Practice, 28(3), 348-362.

Petry, N. M., & Roll, J. M. (2001). A behavioral approach to understanding and treating pathological gambling. Seminars in Clinical Neuropsychiatry, 6(3), 177-183.

Peter, S. C., Brett, E. I., Suda, M. T., Leavens, E. L., Miller, M. B., Leffingwell, T. R., Whelan, J. P., & Meyers, A. W. (2023). Effect of Cognitive-Behavioral Techniques for Problem Gambling and Gambling Disorder: A Systematic Review and Meta-Analysis. PMC.

Rash, C. J., & Petry, N. M. (2014). Psychological treatments for gambling disorder. Psychology Research and Behavior Management, 7, 285-295.

Toneatto, T., & Ladouceur, R. (2003). Treatment of pathological gambling: A critical review of the literature. Psychology of Addictive Behaviors, 17(4), 284-292.

עמידות במצוקה היא מודולה מרכזית בטיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT).

התכלית שלה היא לפתח התמודדות יעילה עם מצבי משבר והצפה רגשית, ובכך למנוע הסלמה והחמרת הסיטואציה. 

נבחן את המיומנויות דרך דמותו האייקונית של אמנון טיטינסקי, פרופסור להיסטוריה בן 67, המתמודד עם אתגרים יומיומיים בדרכו הייחודית. 

דמות פיקטיבית זו, מתוך הסדרה ״קופה ראשית״ של ״כאן״,

תשמש אותנו להדגמת מצבי מצוקה ודרכי התמודדות:

מהי עמידות במצוקה בהקשר הטיפולי?

עמידות במצוקה היא היכולת להתמודד עם מצבים מעוררי מצוקה מבלי להחמירם באמצעות תגובות אימפולסיביות.

מדובר בקבלת הרגע הנוכחי והתמודדות עמו באופן אפקטיבי, גם כאשר הפתרון הרצוי אינו בהישג יד.

מאפייני הדמות שלנו - אמנון טיטינסקי

• פרופסור להיסטוריה בן 67.

• אדם עם דפוסי התנהגות וחשיבה מקובעים.

• מתמודד עם סיטואציות חברתיות מאתגרות.

• מגיב בעוצמה לשינויים בשגרה.

• נוטה לחשיבה קטסטרופלית.

• תחושת שליטה חשובה לו מאוד.

מתי להשתמש במיומנויות עמידות במצוקה?

• במצבי משבר רגשי מיידי.

• כשאין פתרון מיידי למצב.

• כשיש תחושת הצפה רגשית.

• כשמתעוררים דחפים להתנהגויות לא אדפטיביות.

• כשיש צורך להתאפק ולהרוויח זמן עד שאפשר יהיה לחשוב על דרך יעילה לטפל בבעיה.

אמנון מגיע לסופר השכונתי, בו הוא קונה באופן קבוע כבר 15 שנים.

הוא מגלה שהמוצר שאמו דרשה ממנו שירכוש - אבוקדוס -  אזל מהמדפים. 

במקביל, כוכבה הקופאית מעירה לו הערה צינית שהוא תופס כמזלזלת.

הוא חווה תסכול עז, צורב, בושה וכעס. 

המחשבות רצות:

•  "הכל מתפרק".

•  "עשו לי בכוונה".

•  "אי אפשר לסמוך על אף אחד".

הוא מרגיש דחף עז להגיב בחריפות, לדרוש לראות את המנהלת או לעזוב את המקום בזעם, אבל אז זה קורה:

אמנון מצליח לסיים את הקניות באופן מאוזן יותר, מוצא חלופה לאבוקדוס שאזלו, ומתמודד עם הסיטואציה החברתית המאתגרת בצורה יעילה יותר. 

בחלוף שעה קלה הוא נרגע, כמו חדש, עד הפעם הבאה.

ארגז הכלים של DBT דרך הפריזמה של אמנון

מיומנות STOP - עצירת התגובה האימפולסיבית

מהי מיומנות STOP?

S - עצור (Stop): עצירה מוחלטת של כל תגובה.

 T - קח צעד אחורה (Take a step back): יצירת מרחק פיזי או מנטלי.

 O - התבונן (Observe): זיהוי המחשבות והרגשות ללא שיפוט.

 P - המשך בתודעה רגועה (Proceed mindfully): פעולה מתוך בחירה ולא תגובה.

כשאמנון מגלה שהמוצר שלו אזל, הוא יכול לעצור את הדחף המיידי להתפרץ, לקחת נשימה עמוקה, להכיר בתסכול שלו ("אני מרגיש שאיבדתי שליטה"), ולהחליט מה הצעד הבא.

מיומנויות TIPP - התערבות פיזיולוגית מיידית

מהי מיומנות TIPP?

T - שינוי טמפרטורה (Temperature):

 I - פעילות גופנית אינטנסיבית (Intense exercise): הפחתת עוררות באמצעות תנועה.

 P - נשימה סרעפתית (Paced breathing): האטת קצב הנשימה והרגעת מערכת העצבים.

אמנון יכול לגשת לאזור הקר בסופר (מחלקת המקפיאים), לעשות הליכה מהירה בין המדפים, ולתרגל נשימות איטיות ועמוקות לפני שמחליט כיצד להגיב.

הסחת דעת - ACCEPTS 

מהי מיומנות ACCEPTS?

• A - פעילויות (Activities): פעילויות מסיחות המעסיקות את התודעה ו-Turning the mind

• C - תרומה (Contributing): מציאת ערך בעזרה לאחרים.

• C - השוואות (Comparisons): הצבת המצב בפרספקטיבה רחבה יותר.

•  E - רגשות אחרים (Emotions): יצירת רגש אחר במכוון.

•  P - דחיפה החוצה (Pushing away): הסטת המחשבות המציקות זמנית.

•  T - מחשבות אחרות (Thoughts): הסחת הדעת באמצעות ריכוז מחשבתי.

•  S - תחושות אחרות (Sensations): יצירת גירויים פיזיים שונים.

אמנון יכול למקד את תשומת הלב בחישוב ובתכנון, להציע עזרה ללקוח מבוגר אחר בסופר, להזכיר לעצמו אתגרים גדולים יותר שהתגבר עליהם בעבר.

הרגעה עצמית באמצעות החושים

איך משתמשים בחושים כדי להירגע?

• ראייה: התמקדות בפריטים נעימים לעין במרחב.

•  שמיעה: האזנה לגי׳נגל של שפע יששכר ברקע.

•  ריח: מציאת ריחות נעימים בסביבה.

•  טעם: טעימה איטית ומודעת (באגף החמוצים?).

•  מגע: תחושות נעימות דרך חוש המישוש.

התבוננות בדימיון על אוסף ספרי ההיסטוריה שבביתו, האזנה למוזיקה קלאסית שהוא אוהב, להתמקד בריח המוכר של הספרייה שלו, טעמים מוכרים ומנחמים, מגע של כריכת ספר ישן ואהוב.

מיומנות IMPROVE - שיפור הרגע

מהי מיומנות IMPROVE?

• I - דמיון (Imagery): דמיון מודרך למקום בטוח.

•  M - משמעות (Meaning): מציאת ערך או לקח בקושי.

•  P - תפילה (Prayer): חיבור לאמונה או ערכים אישיים.

•  R - הרפיה (Relaxation): טכניקות הרפיה שונות.

•  O - פעולה אחת ברגע (One thing in the moment): מיקוד בפעולה בודדת.

•  V - חופשה קצרה (Vacation): הפסקה מנטלית קצרה.

• E - עידוד עצמי (Encouragement): דיבור עצמי חיובי.

דמיון של הסדר והארגון האובססיבי בספרייה שלו, מציאת משמעות בתהליך ההסתגלות לשינויים, התחברות לערכי הידע והלמידה שמנחים אותו, תרגול הרפיית שרירים מתקדמת, מיקוד בסידור כתבי עת רבי שנים, הפסקה קצרה מהמצב המלחיץ ותזכורת שהיכולות האקדמיות והאינטלקטואליות שלו יכולות לסייע גם בשגרה של פשוטי העם (-:. 

נכונות מול עקשנות (Willingness vs. Willfulness)

עקשנות (Willfulness)

• התנגדות למציאות כפי שהיא.

• ניסיון לשלוט במה שאינו בר-שליטה.

• סירוב לקבל את המצב הנתון.

נכונות (Willingness)

• פתיחות לקבל את המציאות.

• מוכנות להשתתף בחיים כפי שהם.

• הקשבה לתודעה הנבונה (Wise Mind).

אמנון מתמודד עם נטייה לעקשנות וקיבעון, אך יכול לתרגל נכונות באמצעות זיהוי המאבק שלו במציאות שאינה בשליטתו והכרה בכך שקבלת השינוי תשרת אותו טוב יותר בטווח הארוך.

קבלה רדיקלית

מהי קבלה רדיקלית?

• קבלה מלאה של מה שקורה ברגע זה, גם אם אני לא אוהב אותו, 

• הבנה שלכל אירוע יש סיבות בשרשרת של אירועים.

• זו לא הסכמה או כניעה, אלא הכרה במציאות כדי להתקדם.

• "זה מה שקורה עכשיו, וזה חלק מהתהליך".

האתגר הוא לקבל שככה זה, לפעמים מוצרים אוזלים, אנשים עשויים להעיר הערות פוגעניות, ושינויים הם חלק בלתי נמנע מהחיים.

ההכרה הזו אינה סימן לחולשה, והוא גם לא חייב להסכים איתה -  זו פשוט פעולה יעילה.

מה למדנו מאמנון?

דרך דמותו של אמנון, למדנו כיצד אדם המתמודד עם נטייה לקיבעון ותגובות עוצמתיות יכול ליישם מיומנויות עמידות במצוקה כדי:

1. לזהות רגעי הפעלה רגשית.

2. להפחית תגובות אימפולסיביות.

3. לפתח גמישות בהתמודדות עם שינויים.

4. לקבל מציאות מאתגרת מבלי להיכנע לה.

אמנון, עם כל מורכבותו האישיותית, מדגים כי מיומנויות אלו אינן רק לאנשים עם מזג טוב, הן דווקא חיוניות למי שמתמודד עם קשיי ויסות רגשיים וקושי בהסתגלות לשינויים.

שיעורי בית: תרגלו התמודדות עם שינוי פתאומי

שלב 1: זיהוי מצב המצוקה

זהו מצבי מצוקה יומיומיים בחיים באמצעות המקרה של אמנון:

• מה מפעיל את תחושת המצוקה שלכם?

• אילו תגובות אוטומטיות עולות במצבים אלו?

• איך אתם מרגישים ברמה הפיזיולוגית?

שלב 2: בחירת מיומנויות מתאימות

המשתתפים יבחרו מיומנויות ספציפיות שנראות להם מתאימות:

• במצבי עוצמה גבוהה מאוד (8-10): STOP או TIPP.

• במצבי עוצמה גבוהה (6-8): ACCEPTS או הרגעה עצמית.

• במצבי עוצמה בינונית (4-6): IMPROVE או קשיבות למחשבות.

• במצבי עוצמה נמוכה (1-4): נכונות וקבלה רדיקלית.

שלב 3: יישום

המשתתפים ישתתפו בתרגיל סימולציה שבו הם מגיבים למצב כשהם מיישמים את המיומנויות שבחרו:

• תרגול תגובה לפי שלבי STOP.

• תרגול התערבות פיזיולוגית לפי TIPP.

• תרגול הסחת דעת לפי ACCEPTS.

• תרגול קבלה רדיקלית ונכונות.

סיכום והמלצות יישומיות

• תרגלו מראש: מיומנויות אלו הן כמו שרירים שיש לחזק בשוטף, לפני מצבי משבר.

• התאימו את ארגז הכלים לאישיותכם: זהו אילו מיומנויות מתאימות לכם.

• תעדו התנסויות: רשמו אילו מיומנויות עזרו באילו מצבים.

• זכרו - המטרה היא לעבור את רגע המשבר: לא לפתור הכל, אלא לשרוד את הרגע הקשה.

• פתחו גמישות: הרחיבו בהדרגה את רפרטואר המיומנויות שלכם.

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מה למדנו בטיפול זוגי?

זוגות משתפים רגעים קטנים מהחיים המשותפים -  ומה, בתוך כל הרעש, בכל זאת מחזיר אותם זה אל זו.

כל תובנה נלמדה בתוך טיפול זוגי. 

שם, בין מצבים טעונים לשתיקות רועמות, הם מצאו דרכים להיפגש מחדש.

ביקשנו ממטפלים ומטופלים בטיפול זוגי לשתף באתגרים ועטפנו את זה לצרור של טיפים:

• כשאנחנו עייפים מדי כדי לדבר.

• מה עושים כשיש ילדים - אבל אין זמן לזוגיות.

• איך חוזרים לדבר אחרי ריב.

• קנאה, רגישות, חוסר ביטחון - ולאן זה לוקח אותנו.

• מינוס בבנק, פלוס בלחץ -  איך מתקרבים כשיש מתח כלכלי.

• הרגעים בלי חשק - גם לא לחיבוק.

• טקסים קטנים ששומרים על הקשר.

• כש"אני צריך שקט" נשמע כמו "אני לא רוצה אותך".

• כשהיא מדברת – ואני בכלל בטלפון.

• איך לא לטבוע בתוך שגרה.

כשאנחנו עייפים מדי כדי לדבר

"לפעמים מגיעים לשמונה בערב, וכל אחד פשוט שוקע במסך שלו. אני בטיקטוק, הוא בכדורגל. לא בגלל שאנחנו לא רוצים להיות יחד – פשוט אין כוח."

מה למדנו בטיפול?

 "החלטנו לקבוע חוק אחד פשוט – חמש דקות דיבור ביום. גם אם אנחנו גמורים. בלי חדשות, בלי סידורים, רק 'מה שלומך באמת'. זו הצעה שעלתה מהמטפלת – והיא שינתה הכול. זה לא תמיד עמוק, לפעמים זה סתם: 'הבוס שלי עיצבן אותי'. אבל זה יצר גשר. לא צריך שיחה של שעה כדי לזכור למה בחרנו זה בזו. לפעמים גם לשבת בשקט ביחד זה מספיק."

מה עושים כשיש ילדים אבל אין זמן לזוגיות

"הילדים שלנו קטנים, וכל הזמן מישהו צורח או צריך משהו. אנחנו מתפקדים מעולה כהורים – אבל כמעט ולא נוגעים אחד בשני. אנחנו הופכים לאנשי צוות, לא לזוג."

מה למדנו בטיפול?

 "ניסינו לצאת לדייט פעם בשבוע, אבל זה נהיה פרויקט. בטיפול נאמר לנו: 'אל תחכו לזמן המתאים – תייצרו אותו'. אז החלטנו על דייט של 15 דקות בסלון. הילדים במיטה, שותים שוקו, בלי מסכים. זה לא רומנטי כמו לצאת, אבל זו תזכורת שאנחנו לא רק הורים. לפעמים שמים שיר מההתחלה שלנו ורוקדים. הילדים חושבים שהשתגענו. אולי הם צודקים."

איך חוזרים לדבר אחרי ריב?

"הריבים שלנו הם לא על דברים גדולים. זה על איך הוא מדבר אליי, או על זה ששוב שכח משהו. אבל אחרי ריב – יש שתיקה. קשה לחזור. זה נהיה כמו קיר זכוכית".

מה למדנו בטיפול?

"המצאנו טקס פיוס – בעקבות שיחה בטיפול. כל אחד כותב פתק קצר של סליחה או געגוע – אפילו אם אנחנו עדיין כועסים. שמים את זה על הכרית של השני. זה שובר את הקרח. למדנו שגם אם אין פתרון – אפשר לחזור לדבר. לפעמים רק הידיעה שהשני עדיין רוצה לתקן – זה מספיק."

קנאה, רגישות, חוסר ביטחון – ולאן זה לוקח אותנו

"אני יודעת שהוא אוהב אותי. באמת יודעת. אבל לפעמים, כשאני רואה שהוא מתכתב עם מישהי מהעבודה, משהו בי נדרך. ואז אני הופכת לחשדנית, או סתם שותקת ונפגעת."

מה למדנו בטיפול?

 "במקום להתווכח אם יש סיבה לקנאה, דיברנו על התחושות. למדנו בטיפול לשים את הפחדים על השולחן, בלי אשמה. הוא אמר: 'כשאת שותקת – אני מרגיש מואשם'. ואני: 'כשאתה מסתיר, אני מרגישה לא חשובה'. פתאום נהיה מקום לרגישות – לא רק להיגיון."

מינוס בבנק, פלוס בלחץ – איך מתקרבים כשיש חרדה כלכלית

"יש חודשים שאנחנו רק עסוקים ב'איך נסגור את החודש'. כל קנייה נהיית ריב. אני מרגישה שהוא לא אחראי, הוא מרגיש שאני שופטת אותו."

מה למדנו בטיפול?

"המטפלת ביקשה מכל אחד לכתוב 'מה כסף אומר עבורי'. יצא שוני עמוק. אני רואה כסף כביטחון. הוא רואה בו חופש. פתאום נהיינו פחות שיפוטיים. עכשיו יש לנו אפליקציה משותפת, וכל קנייה גדולה מתואמת. זה לא פתר הכול, אבל זה הוריד את העוינות."

רגעים בלי חשק – גם לא לחיבוק

"הוא אוהב מגע, אני בתקופות שאין לי חשק. במיוחד אחרי ימים מתישים. ואז הוא מרגיש דחוי, ואני מרגישה אשמה."

מה למדנו בטיפול?

"שם הבנו שחשק הוא לא חובה, אלא שפה. בטיפול דיברנו על הבדלים בין צורך פיזי לצורך רגשי. קבענו 'שעת חיבה' – בלי ציפיות. לפעמים סתם מתחבקים ונרדמים. לפעמים זה מצית משהו. כל עוד זה במרחב בטוח – זה מקרב."

הדברים הקטנים ששומרים על הקשר

"ביום-יום, בתוך ריצות, קל לשכוח. קל להיכנס לאוטומט. ואז הקשר הופך לרקע."

מה למדנו בטיפול?

 "המטפל אמר: 'זוגות שורדים בזכות טקסים קטנים, לא מחוות גרנדיוזיות'. אימצנו שלושה: נשיקה ביציאה (גם אם כועסים), שיחת לילה קצרה, ו'תודה יומית' על כל דבר. לפעמים רק על זה שהוא הוריד את הזבל. זה פשוט – ומחזיר הכרה."

כש"אני צריך שקט" נשמע כמו "אני לא רוצה אותך"

"אני טיפוס של התכנסות. כשהיום קשה, אני רוצה להיות לבד. אבל בת הזוג שלי מפרשת את זה כהתרחקות. היא נפגעת״.

מה למדנו בטיפול?

 "למדנו לדבר בשפת הצרכים. לא רק 'עזבי אותי' – אלא 'אני זקוק לשקט כדי להיטען'. וגם לסמן מתי חוזרים. זה נתן לה ביטחון, ולי מרחב. פתאום לא היינו אויבים – רק שונים."

כשהיא מדברת – ואני בטלפון

"היא מספרת לי על משהו שקרה לה, ואני חצי מקשיב, חצי גולל בוואטסאפ. ואז היא עוצרת ושואלת: 'שמעת מה אמרתי?' והאמת? לא באמת."

מה למדנו בטיפול?

 "המטפלת קראה לזה 'קשב של נוכחות מלאה'. החלטנו לתרגל את זה – טלפון בצד, מבט בעיניים, חזרה על מה שנאמר. זה נראה בסיסי, אבל זו דרך לומר – אני פה, איתך."

איך לא לטבוע בתוך שגרה

"כל השבוע נראה אותו דבר: קמים, עובדים, ילדים, כלים, נטפליקס, נרדמים. אנחנו לא רבים, לא דרמות – אבל גם לא זיק."

מה למדנו בטיפול?

"דיברנו על שחיקה שקטה. על זה שהיעדר ריב זה לא בהכרח נוכחות אהבה. המטפלת הציעה שנחזור לשחק. נשמע מוזר, אבל החלטנו להפתיע זה את זו בדברים קטנים. פתאום עלה חיוך. ומשם – שוב קרבה."

התמכרויות התנהגותיות הן דפוסי התמכרות שאינם מערבים שימוש בחומר פסיכואקטיבי, אלא קשורים בהתנהגויות או פעילויות מסוימות – כמו הימורים, הפרזה בצריכת מדיה חברתית, צפייה בפורנוגרפיה, אכילה כפייתית, קניות כפייתיות, משחקי וידאו ועוד. 

למרות שלא מדובר בצריכת חומר פסיכואקטיבי שמגיע מבחוץ, ההתמכרויות הללו פועלות על אותם מנגנוני תגמול במוח ויכולות להסב נזק חמור.

למעשה, ישנן עדויות לפיהן התמכרות להימורים מפעילה אזורים דומים במוח לאלה שמופעלים בהתמכרות לסמים, וגורמת להצפת דופמין המסבה למכור חוויית ריגוש וכמיהה שמתחזקת עם הזמן. 

לאורך זמן נוצרת ירידה בשליטה העצמית באותה התנהגות, עד כדי פגיעה בתפקוד. 

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

הכירו את המטפלים בהתמכרויות התנהגותיות במכון טמיר

מומחים לטיפול בהתמכרויות - מכון טמיר

עמיר פירני

MSW

מכון טמיר תל אביב

אבי יקיר

MSW

מכון טמיר תל אביב

איילת בורוכוב

MSW

מכון טמיר תל אביב

הילה בוצ׳ן

MSW

מכון טמיר נתניה

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר כפר סבא

יעל אלמוג

MSW

מכון טמיר יהוד

איילת כהן-תדהר

MSW

מכון טמיר הרצליה

מאיה בלום

MSW

מכון טמיר באר שבע

צביקה סטולר

MSW

מכון טמיר חיפה

שירה לבנת בן זאב

MSW

מכון טמיר גבעתיים

ד״ר נועם זילברמן

Phd

מכון טמיר תל אביב

דניאל זיסלמן

MSW

מכון טמיר כפר סבא

גליה כץ

MSW

מכון טמיר באר יעקב

ולדי פירר

MSW

מכון טמיר גני תקוה

דלית גטניו

MSW

מכון טמיר רחובות

בתאל חוסלקר

MSW

מכון טמיר תל אביב

אוריין גלעדי

MSW

מכון טמיר באר יעקב

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר ראשון לציון

כרמי לחיאני דואק

MSW

מכון טמיר תל אביב

נועה לאור מצליח

MSW

מכון טמיר חדרה

נועם סלפטר

MA

מכון טמיר תל אביב

מירב דנקונה

MA

מכון טמיר תל אביב

אייל גינזבורג

MSW

מכון טמיר תל אביב

ד״ר אודי דוד

MSW

תל אביב

הגר ילוז

MSW

תל אביב

אילנה קאופמן כהן

MSW

מכון טמיר נתניה

לורה בורס-אזולאי

MSW

תל אביב

נורית אלנהורן

MSW

מכון טמיר באר שבע

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

דניאלה זוהר עמרמי

MSW

מכון טמיר תל אביב

אורן שפר

MA

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

סיווג אבחוני

מחקרים מצביעים על כך שהתמכרויות התנהגותיות חולקות קווי דמיון רבים עם התמכרויות לחומרים – הן מבחינת התסמינים והתהליך (כגון פיתוח סבילות, תסמיני גמילה נפשיים, ודפוס כפייתי), הן מבחינת מנגנוני המוח והגנטיקה, וגם בתגובתן לטיפול. 

כיום ההבנה הרפואית מתקדמת לקראת הכרה בהתמכרויות אלו כהפרעות בפני עצמן:

למשל, הפרעת הימורים כפייתיית נכללת כבר במהדורה החמישית של ה-DSM תחת קטגוריית התמכרויות, וארגון הבריאות העולמי (WHO) הכניס את הפרעת משחקי הווידאו (Gaming Disorder) בסיווג ICD-11.

המשמעות היא שהתמכרויות ללא חומרים זוכות להכרה כמצבים קליניים המחייבים התערבות טיפולית.

להתמכרויות התנהגותיות יש השלכות ממש מרחיקות לכת על חיי המכור: 

הן מובילות לפגיעה ביחסים אישיים ומשפחתיים, להידרדרות כלכלית (כמו חובות כבדים עקב הימורים או קניות כפייתיות), לירידה בתפקוד בעבודה או בלימודים, לדיכאון וחרדה, ואף להתנהגויות מפרות חוק במאמץ לממן או להסתיר את ההתמכרות. 

שיעור נמוך של פנייה לטיפול

שיעור מצומצם בלבד מהמתמכרים פונים מיוזמתם לטיפול, גם אם כמחצית מהם עשויים ״להתנקות״ בכוחות עצמם עם הזמן.

מיעוט הפנייה לטיפול מקצועי מדגיש את הצורך בהעלאת מודעות ובנגישות של שיטות טיפול יעילות.

החדשות הטובות הן שקיימות היום מגוון גישות טיפוליות שיכולות לסייע בהתמודדות עם התמכרויות התנהגותיות – מטיפולים פסיכולוגיים פרטניים וקבוצתיים, דרך תכניות תמיכה וקבוצות לעזרה עצמית (כמו קבוצות 12 הצעדים) ועד טיפול תרופתי, שנדרש לעיתים.

טיפול בהתמכרויות התנהגותיות

כשמסתכלים על שיטות טיפול מובילות בהתמכרויות התנהגותיות עולה השאלה:

איך יודעים איזה טיפול מתאים לאיזו התמכרות התנהגותית, ולאיזה אדם?

התשובה לרוב אינה חד-משמעית, שכן בחירה בטיפול צריכה לקחת בחשבון את סוג ההתמכרות, חומרתה, מאפייני האישיות של המטופל, גיל המטופל, והקשר הספציפי.

לא פעם, שילוב של מספר גישות בו זמנית או ברצף מניב את התוצאה הטובה ביותר.

להלן כמה קווים כלליים המתבססים על ניסיון קליני ועל הממצאים שהוצגו:

התמכרות להימורים

מחקרים תומכים מאוד ביעילות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ככלי יעיל כטיפול בהתמכרות בהימורים.

רצוי לשלב בו גם ריאיון מוטיבציוני בתחילת הדרך להגברת המחויבות.

במקרים של דחף חזק במיוחד ניתן לשקול טיפול תרופתי, עם תרופות ספציפיות שהצליחו להוביל להפחתת חומרת ההימורים.

קבוצות תמיכה (GA) יכולות לתמוך בשימור ההישגים, אך רצוי לא להסתמך עליהן לבד.

עבור מהמרים עם משפחה, חיוני לשלב טיפול זוגי/משפחתי כדי לשקם אמון וללמד את הקרובים לא "להציל" את המהמר כל פעם (לא לשלם חובותיו למשל).

במקרים עמידים או בעלי רקע רגשי מורכב, ניתן להיעזר גם בטיפול דינמי לבירור גורמי עומק, אך רצוי לאחר ייצוב ראשוני עם CBT. ניהול תמריצים הוא אופציה מועילה בעידוד הימנעות (למשל, חוזה שלא ייכנס לקזינו – תמורת תגמול), אך יש לתכנן זאת בזהירות כדי לא לעורר פיתוי עם כסף.

התמכרות למדיה חברתית ולאינטרנט

המטופלים שסובלים הכי הרבה מהתמכרות למסכים הם מתבגרים או צעירים, ולכן מעורבות משפחתית היא מפתח. טיפול משפחתי או לפחות הדרכת הורים (להגבלת זמן מסך, גבולות, וסדר יום) מומלצים מאוד.

במקביל, CBT לשינוי הרגלי שימוש וחיזוק כישורים חברתיים.

DBT יעיל במיוחד אם יש אלמנט של ויסות רגשי (רבים משתמשים ברשת חברתית כדי לברוח מתחושות בדידות/חרדה).

במקרה של חרדה חברתית נלווית, ישקל טיפול תרופתי או טיפול קבוצתי שמאפשר לתרגל אינטראקציה ישירה.

תוכניות מיינדפולנס ודיגיטל דיטוקס צוברות פופולריות – סדנאות שבהן המשתתפים מתנסים בפרקי זמן ללא סמארטפון, מלווים בתרגולי קשיבות.

אלו יכולים להיות טריגר טוב להתנעה, אך לרוב צריך המשך תמיכה טיפולית כדי לא לחזור להרגלים כשנגמר ה"מחנה". מתבגרים עם ADHD בולט עשויים להיעזר בטיפול תרופתי ל-ADHD (ריטלין), ששיפר לעיתים גם את התנהגות הגיימינג. קבוצות תמיכה מקוונות (אירוני ככל שישמע) קיימות להתמכרות לאינטרנט – בפורומים מסוימים צעירים משתפים בהצלחותיהם להפחית זמן מסך, וזה פרדוקסלית שימוש מיטיב ברשת.

התמכרות למשחקי וידאו (גיימינג)

בדומה למדיה חברתית, גם מצב של התמכרות למשחקי מחשב מדובר בצעירים, לכן הכלים דומים:

טיפול משפחתי להצבת גבולות וליצירת פעילות אלטרנטיבית, CBT למטופל להתמודדות עם דחפים ולארגון זמן, ואולי DBT אם יש קושי רגשי/חברתי.

קבוצות ייעודיות לגיימרים בגמילה מוקמות חדשות לבקרים. הן מאפשרות לגיימרים להתחבר ולהחליף את זמן המשחק במפגשים חברתיים סביב אותו "חבר משותף" של כולם, ההתמכרות.

מחקרי הערכה ציינו ששילוב של אלמנטים חווייתיים (כמו מחנה נופש ללא מסכים) יכול לחולל שינוי.

במקרים קיצוניים, יש מרכזי טיפול באשפוז מלא לגיימרים (לרוב בסין ובקוריאה, שם הבעיה נפוצה) – שם משלבים שגרה מובנית, פעילות גופנית וטיפול קבוצתי.

תרופות פחות בשימוש, למעט מקרים של תחלואה נלווית, בה נוכחות הפרעות כמו ADHD או דיכאון.

התמכרות למין ולפורנוגרפיה

בהתנהגות כפייתית של התמכרות למין בושה והסתרה הם מצבים פנימיים מרכזיים.

רבים ממכורים אלו פונים קודם לקבוצות 12 צעדים (כמו SAA) בשל האנונימיות והאפשרות לחלוק עם מי שמקבל ומבין מה עובר על המכור, בלי שיפוטיות.

השתתפות בקבוצה יכולה להיות מצוינת כטיפול משלים, אך טיפול פרטני חיוני להתמודד עם דפוסים אישיים.

טיפול CBT יטפל בעיוותי חשיבה ("כולם עושים את זה, זה לא מזיק"), בזיהוי טריגרים (שעמום, סטרס, להישאר לבד עם מחשב בלילה) ובניית אסטרטגיות מניעה (כמו התקנת תוכנת סינון, הימנעות מאלכוהול שמחליש עכבות ועוד).

טיפול דינמי וטיפול בטראומה לפעמים עולים תוך כדי הטיפול כרכיב קריטי - כי לעיתים קרובות יש רקע של פגיעה מינית, דימוי עצמי מיני בעייתי או קשיים בזוגיות.

טיפול זוגי מומלץ בחום אם האדם נמצא במערכת יחסים – לשקם אמון, לטפל בתחושות הבגידה של בן/בת הזוג ולחזור לאינטימיות בריאה.

יש טיפולים תרופתיים שעשויים להוריד קצת את הדחף המיני הכפייתי, חלק מהתרופות הן off-label וניתנות במקרים קיצוניים של התמכרות למין (מטופלים מספרים שזה "משתיק קצת את הקול בראש" שדוחף לפעולה).

בכל מקרה, יש צורך בהתאמה אישית ועדינות טיפולית רבה כי השילוב בין ״צריכה של התנהגויות אינטימיות״ פוגשת פער ניכר בין הפרסונה והדימוי של המכור בחייו החיצוניים לעומת הכאוס שהוא חווה עם מאבקיו הפנימיים.

התמכרות לאכילה כפייתית/אוכל

כאן צריך להבחין -  אם מדובר ממש בהפרעת אכילה (בולימיה, בינג'ים), ישנם טיפולים ייעודיים כמו CBT-E (מודל CBT ייחודי להפרעות אכילה) או טיפולים דיאלקטיים (DBT ידוע כמסייע בוויסות אכילה רגשית).

אך כשזה מוצג כהתמכרות לאוכל – בדגש על תחושת אובדן שליטה מול מאכלים מסוימים (בדגש מתוקים/פחמימות), חלק מהגישות שאולות מעולם ההתמכרויות.

קבוצות כמו Overeaters Anonymous (OA) קיימות ופועלות בדומה ל-AA, עם צעדים ורוחניות, ועוזרות לאנשים רבים לשמור על "פיכחות" מאכילה בולמוסית.

טיפול תזונתי וייעוץ דיאטני לרוב משולב, אך נדרש לטפל גם בנפש – טיפול התנהגותי חשוב לבניית הרגלי אכילה וסדר יום (למשל, יומן אכילה ככלי מודעות), טיפול רגשי/דינמי חיוני אם יש נושאים של דימוי גוף, בושה, טראומות או שימוש באכילה כהסחות.

בנישה של טיפול תרופתי, אושרה לפני מספר שנים התרופה ויואנס עבור בולמוסי אכילה, ובמקביל לפעמים רופאים רושמים לעיתים מפחיתי דחפים ותאבון או תרופות נגד דיכאון.

ההצלחה התרופתית מוגבלת. לכן כיוון חדש הוא מודל גמילה הדרגתי: למשל FACT – Food Addiction Clinical Treatment, גישה שמציעה הפחתה במקום הימנעות מוחלטת (כי לא ניתן להימנע מאוכל) ויצירת תפריט מותאם שלא כולל "מאכלים בעלי פוטנציאל ממכר" עבור אותו אדם.

משלבים כאן את עקרונות הטיפול בהתמכרות (הימנעות מגירוי מסוים) אבל עם גמישות של הפרעת אכילה (לא חייבים להימנע מכל דבר מתוק, רק מהשילוב שלו עם טריגר (נניח גלידה עם מלא שוקולד כזה למעלה כטריגר עבור ״בעלי חולשה לשוקולד״). תוצאות ראשוניות מצביעות שזה עשוי להפחית התקפי אכילה.

בהחלט, טיפול קבוצתי (מקצועי או תמיכתי) עוזר מאוד פה, כי נושא המשקל והאכילה כרוך בבושה. שיתוף עם אחרים מפחית סטיגמה.

התמכרות לקניות/קנייה כפייתית

CBT הוא טיפול קו ראשון למכורים לקניות.

עובדים בו על עיוותי חשיבה כמו "אם אקנה את זה ארגיש טוב יותר/אוכיח שאני שווה"), בתוספת ייעוץ פיננסי לפעמים (סדרי עדיפויות כספיים, בניית תקציב עם מישהו שיפקח).

טיפול קבוצתי לרוכשים כפייתיים מאפשר החלפת עצות בין אנשים שחולקים מצוקה דומה  (למשל, "כשאני מרגישה צורך לקנות, אני מחכה עם זה 24 שעות ומבקשת מחבר שיחזיק אצלו את כרטיס האשראי עד אז").

טיפול דינמי עשוי לחשוף סיבות רגשיות – למשל, קנייה כפייתית עשויה לפצות על תחושת ריקנות או לשמש כמקור להעלאת ערך עצמי..

אם מתברר שקיימים בבסיס ההתמכרות דיכאון או חרדה – שוקלים טיפול תרופתי. במחקר קטן, נוגדי אפילפסיה כמו הראו הפחתה בדחף הקנייה, אבל אין מסקנות חותכות.

קבוצות 12 צעדים קיימות (Debtors Anonymous) עבור מי שנקלעים לחובות עובדות על אותם עקרונות של קבלה של חוסר האונים מול הדחף לבזבז, בניית מסגרת הוצאות וייעוץ פיננסי.

התמכרויות נוספות (כמו עבודה, ספורט, וכו')

יש גם "התמכרות לעבודה" או "התמכרות לספורט/חדר כושר" -

אלו לעיתים בעייתיות כי החברה דווקא מעריכה עבודה קשה וספורט. לכן אנשים אלו פחות נוטים לפנות לטיפול אלא אם כן אירע משבר (קריסה בריאותית, אולטימטום משפחתי).

טיפולים אפשריים כוללים CBT להתמכרות לעבודה (איזון חיים-עבודה, תיקון אמונות כמו "אם לא אעבוד 12 שעות אהיה כישלון"), טיפול זוגי אם חיי המשפחה נפגעים.

בהתמכרות לפעילות גופנית – יש דמיון להפרעות אכילה ודיסמופיה גופנית, כך שנשקלת התערבות שכוללת התמקדות בדימוי גוף עם טיפול קוגניטיבי, ובשיקול דעת הפסיכיאטר, לעיתים ניתנות תרופות ל-OCD להפחתת כפייתיות סביב תזונה/אימון. 

אינטגרציה והתאמה אישית

חשוב להדגיש שבפועל, רוב המטופלים מקבלים כמה סוגי התערבויות משולבות.

למשל, אדם עם התמכרות לפורנו עשוי ללכת לפסיכיאטר ולהתחיל תרופות, במקביל לפגישות CBT שבועיות, ולהשתתף בקבוצת תמיכה מקוונת בערבים, וכל זאת תוך כדי שקיפות מול בת הזוג ובתמיכתה.

מדובר אם כך בתכנית רב-מערכתית הפונה להיבטים השונים: הביולוגי, הפסיכולוגי, החברתי והרוחני.

מחקרים העוקבים אחרי תוצאות טיפול בהתמכרויות התנהגותיות מאשרים כי אלו שפנו לכמה מקורות עזרה והמשיכו במעקב לאורך זמן – הצליחו יותר לשמור על שינוי, לעומת אלו שהסתמכו על "פתרון קסם" יחיד.

לבסוף, ההתאמה מתחשבת גם בהעדפות האישיות של המטופל. מטופל שמעולם לא התנסה במדיטציה, אולי יירתע ממיינדפולנס ויעדיף CBT מובנה מהדור השני; אחר שמאמין מאוד בכוחה המיטיב של קבוצה יעדיף אולי להתחיל בקבוצת 12 צעדים ורק אחר כך טיפול אישי.

המוטיבציה והנכונות של המטופל לשיטה מסוימת היא גורם מכריע בהצלחתה.

איך נסכם?

התמכרויות התנהגותיות מציבות אתגר מורכב, אך כפי שראינו, קיים ארגז כלים מגוון ועשיר של שיטות טיפול שיכולות לסייע למכורים לחולל שינוי בחייהם. מהסקירה עולה שאין שיטה אחת "מושלמת" המתאימה לכולם; במקום זאת, הצלחה רבה מושגת כאשר מתאימים את הטיפול לפרט, משלבים בין גישות שונות, ומספקים רשת תמיכה הוליסטית – נפשית, חברתית ובמידת הצורך גם תרופתית.

חשוב לזכור שכל התמכרות, גם אם אינה לחומר כימי חיצוני, יוצרת שינויים מוחיים והתנהגותיים מאוד עקשניים.

לכן, תהליך ההחלמה לעיתים אינו קל ודורש התמדה, נכונות ותקווה.

יחד עם זאת, סיפורי ההצלחה הרבים מלמדים שזה אפשרי:

אנשים שהתמכרויות להימורים או לפורנו שלטו בחייהם הצליחו להשתחרר מהן, לבנות מחדש את מערכות היחסים, ההורות והקריירה, ולחיות חיים מספקים ובריאים יותר.

באמצעות הטיפול הנכון, מכורים לומדים להחזיר לעצמם את השליטה – להחליף את תעתועי השווא קצרי הטווח בסיפוק עמוק ומהותי יותר, הנובע מהגשמת מטרות וערכים אמיתיים.

בעשור האחרון חלה התקדמות עצומה בהבנת המנגנונים של התמכרויות התנהגותיות ובפיתוח טיפולים עבורן. מחקרים מתפרסמים תדיר בכתבי עת מובילים, ובכל שנה מתווספים כלים ופרוטוקולים משופרים.

למשל, יש יותר ויותר עבודות על טיפולים במציאות מדומה (VR) לחשיפה בטוחה לטריגרים, או אפליקציות חכמות בטלפון שתומכות בזמן אמת במכורים (דרך התראות, מעקב עצמי ואפילו בינה מלאכותית).

במקביל, גוברת המודעות הציבורית לכך שהתמכרות אינה חולשה מוסרית אלא מצב רפואי נפשי אמיתי שניתן לטיפול - דבר המפחית סטיגמות ומעודד פנייה לעזרה.

עבור מי שמתמודדים כעת עם התמכרות התנהגותית – המסר הוא שהמצב בהחלט ניתן לשינוי. מומלץ לפנות לאיש מקצוע (פסיכולוג, פסיכיאטר, עו״ס קליני או מטפל מוסמך אחר) כדי להעריך יחד את המצב ולבנות תוכנית טיפול מותאמת. 

לפעמים צריך לנסות כמה גישות עד שמוצאים את המתכון הנכון.

התמדה וכנות בתהליך יובילו בהדרגה לשיפור. טיפול בהתמכרות התנהגותית הוא מסע - לעיתים עם מהמורות ומעידות – אבל בסופו מחכה יעד של חיים חופשיים, בהם האדם שולט בהתנהגותו ולא נשלט על ידה. 

אם אתם מתעניינים בטיפול נפשי - בין אם כמטופלים ובין אם כאנשי מקצוע שמצחצחים את כליהם - סביר שנתקלתם בשם AEDP. 

טיפול AEDP בהחלט מעניין אבל מה אומרים המחקרים העדכניים על יעילותו? 

נסקור כאן מה שידוע לנו על יעילותו של טיפול AEDP, ונבחן האם הוא עומד בציפיות.

מהו טיפול AEDP?

לפני שנצלול לנתונים, בואו נבין במה מדובר.

AEDP, פסיכותרפיה דינמית חווייתית מואצת, היא גישת טיפול שפותחה על ידי ד"ר דיאנה פושה בסוף המאה ה-20.

הגישה משלבת מחקרים עדכניים ממדעי המוח, את תיאוריית ההתקשרות ומחקרי על שינוי, ושמה דגש מיוחד על כוחה של החוויה הרגשית כמפתח לריפוי עמוק.

בניגוד לגישות טיפוליות המתמקדות רק בהפחתת סימפטומים, AEDP מאמינה ביכולת המולדת של האדם לריפוי עצמי, המתאפשרת דרך מערכת יחסים טיפולית בטוחה ותומכת.

המטרה?

לעזור למטופלים "להתחזק מהמקומות השבורים" דרך עבודה עם טראומות, אובדנים ורגשות מכאיבים.

הגישה מתוארת כטרנסדיאגנוסטית - כלומר מיועדת לטפל במגוון רחב של קשיים נפשיים, החל מטראומה, דרך דיכאון, חרדה, קשיים בוויסות רגשי ובעיות בינאישיות. 

מה אומרים המחקרים העדכניים?

המחקרים שפורסמו בשנים האחרונות (2020-2025) מציעים נתונים מרשימים.

במיוחד בולט המחקר של איוואקבה ועמיתיו, שבדקו את יעילות הטיפול ב-AEDP במסגרת פרוטוקול טיפולי מובנה של 16 פגישות.

שיפורים משמעותיים אחרי הטיפול

המחקרים מצאו שמטופלים שעברו טיפול AEDP הראו שיפורים משמעותיים במגוון רחב של מדדים:

• כ-74% מהמטופלים חוו שיפור במדד החומרה הכללית של סימפטומים.

• כ-68% הראו שיפור בתסמיני דיכאון.

• כ-63% חוו עלייה בחמלה העצמית.

• יותר מ-50% הראו שיפור ביכולת הוויסות הרגשי ובדפוסי החשיבה השליליים.

מה שמרשים במיוחד הוא עוצמת השיפור. החוקרים מדדו "גודל אפקט" גבוה מאוד, המצביע על כך שהשינויים שנצפו היו משמעותיים ולא רק תנודות קטנות בסקאלות המדידה.

השיפורים נשמרים לאורך זמן

שתי שאלות קריטיות בהערכת כל טיפול נפשי היא:

האם השיפור יחזיק מעמד?

האם המטופלים יחזרו למצבם הקודם כשהטיפול יסתיים?

מחקרים שעקבו אחרי מטופלי AEDP למשך 6 ו-12 חודשים אחרי סיום הטיפול מצאו תשובה מעודדת:

רוב השיפורים נותרו עמידים לאורך זמן. מטופלים לא רק שמרו על ההישגים הטיפוליים, אלא שבחלק מהמדדים השיפור נמשך הרבה אחרי סיום הטיפול.

מה שמעניין במיוחד הוא שמטופלים שהתחילו את התהליך עם רמות מצוקה גבוהות יותר, נטו להציג שיפורים גדולים יותר ארוכי טווח.

זה מרמז על כך ש-AEDP יכול להיות במיוחד יעיל עבור אנשים המתמודדים עם קשיים, לא טיפול שמוגבל למקרים פשוטים.

אחוזי נשירה נמוכים יחסית

נקודה נוספת שכדאי לציין היא שיעור הנשירה מהטיפול.

במחקר המרכזי נמצא שרק כ-10% מהמטופלים הפסיקו את הטיפול לפני סיומו - שיעור נמוך משמעותית מהממוצע בפסיכותרפיה, העומד על כ-20%.

זה מרמז על כך שמטופלים מוצאים את הגישה מועילה ואפקטיבית מספיק כדי להמשיך בה.

למי AEDP עובד הכי טוב?

טיפול AEDP יעיל במיוחד במצבים הבאים:

טראומה

AEDP פותחה במקור כדי לטפל בהשפעות של טראומות ילדות וקשיי התקשרות. ולא במקרה - הגישה מציעה דרכים יעילות לעיבוד חוויות טראומטיות, דרך קשר בטוח עם המטפל ונכונות לגעת ברגשות הקשים. המחקרים מראים שיפורים משמעותיים בסימפטומים הקשורים לטראומה, וירידה בהימנעות חווייתית - סימן מובהק להתקדמות ושחרור מהתקיעות של הטראומה.

דיכאון

בערך שליש מהמטופלים בדיכאון חווים שיפור משמעותי אחרי טיפול AEDP. 

הגישה מציעה כלים לחקירה ועיבוד של רגשות דיכאוניים, אתגור של דפוסי חשיבה שליליים וטיפוח השקפה חיובית יותר על העולם, על העצמי ועל העתיד. 

השיפורים נצפו הן מיד אחרי הטיפול והן בבדיקות המעקב, מה שמצביע על יעילות ארוכת טווח.

חרדה

גישת AEDP שמה דגש מיוחד על ויסות חרדה ועל חידוד ועיבוד רגשות ליבה במרחב בטוח.

מטופלים המתמודדים עם חרדה דיווחו על ירידה משמעותית בסימפטומים ועל שיפור ביכולת לווסת ולעכב תגובות רגשיות.

חשוב. 

קשיים אחרים

אחד היתרונות של AEDP הוא האופי הטרנסדיאגנוסטי שלו, כלומר, היכולת לסייע בקשת רחבה של אתגרים נפשיים.

ואכן, המחקרים מראים שיפורים בתחומים כמו ויסות רגשי, חמלה עצמית והערכה עצמית.

עם זאת, מעניין לציין שהשיפור בבעיות בינאישיות היה נמוך יחסית (רק כ-19% מהמטופלים הראו שיפור משמעותי).

זה עשוי להעיד על כך שהנושא דורש מחקר ופיתוח בטיפול, או אולי טיפול ממושך יותר.

נעקוב.  

נאסוף את הנאמר - 

אם אתם שוקלים טיפול AEDP הספרות הקלינית מציעה כמה תובנות חשובות:

1. טיפול AEDP מציג יעילות משמעותית, בעיקר עבור בעיות פסיכולוגיות של טראומה, דיכאון וחרדה.

2. השיפורים נוטים להישמר לאורך זמן, עם עדויות לשימור התוצאות לפחות שנה אחרי סיום הטיפול

3. אנשים עם רמות סבל גבוהות יותר עשויים להפיק תועלת רבה יותר מהטיפול.

4. שיעור הנשירה נמוך יחסית, מה שמצביע על חוויית טיפול חיובית.

כמו בכל דיווח על נתוני יעילות של פסיכותרפיה, חשוב לזכור שכל אדם הוא ייחודי, ומה שעובד בשביל אחרים לא בהכרח יעבוד עבורך. 

ההתאמה בין המטופל למטפל ולגישה הטיפולית היא קריטית להצלחת הטיפול.

למרות התוצאות המעודדות, חשוב לציין שעדיין יש צורך להוסיף ולחקור. חסרות מטא-אנליזות וסקירות שיטתיות עדכניות של יעילות AEDP, שיכולות לתת תמונה מקיפה יותר מאשר מחקרים בודדים.

גם חשוב לזכור שגישת ה-AEDP, כמו רוב הגישות הטיפוליות, דורשת מטפל מיומן ומוסמך. התוצאות הטובות ביותר מושגות כאשר המטפל מוכשר היטב בגישה ומסוגל להתאים אותה לצרכיו הייחודיים של כל מטופל.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מקורות:

Fosha, D. (2000). The transforming power of affect: A model for accelerated change. Basic Books.

Iwakabe, S., Edlin, J., Fosha, D., Gretton, H., Joseph, A. J., & Nunnink, S. E. (2020). The effectiveness of accelerated experiential dynamic psychotherapy (AEDP) in private practice settings: A transdiagnostic study conducted within the context of a practice-research network. Psychotherapy, 57(4), 467–479.   

Iwakabe, S., Edlin, J., Fosha, D., Thoma, N. C., Gretton, H., Joseph, A. J., & Nakamura, K. (2022). The long-term outcome of accelerated experiential dynamic psychotherapy: 6- and 12-month follow-up results. Psychotherapy, 59(3), 377–389.   

Ronen-Setter, I. H. (2025). Arcs of transformation: Taxonomy of affective change using accelerated experiential dynamic psychotherapy. Practice Innovations. Advance online publication. https://doi.org/10.1037/pri0000278

{ "@context": "https://schema.org", "@type": "MedicalWebPage", "headline": "עד כמה טיפול AEDP באמת יעיל? | מה אומרים המחקרים", "description": "סקירה קלינית עדכנית של מחקרים על טיפול AEDP - גישה חדשנית המתמקדת בטיפול רגשי עמוק דרך קשר טיפולי בטוח. המאמר עוסק ביעילותה בטיפול בטראומה, דיכאון וחרדה.", "url": "https://www.tipulpsychology.co.il/short-term/aedp-effectiveness.html", "mainEntityOfPage": { "@type": "WebPage", "@id": "https://www.tipulpsychology.co.il/short-term/aedp-effectiveness.html" }, "inLanguage": "he", "datePublished": "2025-03-23", "dateModified": "2025-03-23", "author": { "@type": "Organization", "name": "מכון טמיר לפסיכותרפיה", "url": "https://www.tipulpsychology.co.il" }, "publisher": { "@type": "Organization", "name": "מכון טמיר לפסיכותרפיה", "url": "https://www.tipulpsychology.co.il", "logo": { "@type": "ImageObject", "url": "https://www.tipulpsychology.co.il/images/logo.png" } }, "about": [ { "@type": "PsychologicalTreatment", "name": "AEDP - פסיכותרפיה דינמית חווייתית מואצת", "alternateName": ["טיפול AEDP", "Accelerated Experiential Dynamic Psychotherapy"], "sameAs": [ "https://www.aedpinstitute.org/", "https://en.wikipedia.org/wiki/Diana_Fosha" ] }, { "@type": "MedicalCondition", "name": "טראומה", "url": "https://www.tipulpsychology.co.il/therapy/adults/ptsd.html" }, { "@type": "MedicalCondition", "name": "דיכאון", "url": "https://www.tipulpsychology.co.il/conditions/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%99.html" }, { "@type": "MedicalCondition", "name": "חרדה", "url": "https://www.tipulpsychology.co.il/articles/anxiety-disorder.html" }, { "@type": "MedicalCondition", "name": "בעיות בין-אישיות" }, { "@type": "MedicalCondition", "name": "אבל" } ] }

חרדת נהיגה מחוץ לעיר

יש לא מעט אנשים, נשים וגברים, שמרגישים די נוח בנהיגה בתוך העיר, אבל המחשבה על נסיעה באיילון, כביש 6 או כביש מהיר אחר, מעוררת בהם חרדה משתקת.

אפשר להבין כמה המגבלה הזו יכולה להיות מתסכלת. 

חרדת נהיגה, ובמיוחד פחד מנהיגה בכבישים מהירים, היא פוביה ספציפית שכיחה למדי. 

כאן ספק לכם מידע מקיף על חרדת נהיגה בנסיעה בכביש מהיר, תוך התייחסות לתסמינים, לגורמים, לאבחון ולאפשרויות הטיפול, בדגש על CBT.

מהי חרדת נהיגה?

חרדת נהיגה, שנקראת גם וֶהוֹפוֹבְּיָה (פחד מנהיגה) או אַמַקְסוֹפוֹבְּיָה (פחד להיות בכלי רכב), מוגדרת כפחד מנהיגה שיכול להתעורר בזמן הנהיגה עצמה או אפילו במחשבה עליה.

ברמות חומרה גבוהות עלולה להופיע הימנעות מלאה מנהיגה או לכפות מגבלות שונות, כמו הימנעות מנסיעה בכבישים בין עירוניים ובאוטוסטרדות. 

חרדת נהיגה בכבישים מהירים מתייחסת ספציפית לפחד ממצבים הכוללים נסיעה במהירות גבוהה ובמספר נתיבים  עבור נהגים רבים, במיוחד אלה שלא התנסו מספיק בנהיגה בכבישים מחוץ לעיר במהלך שיעורי הנהיגה.

הבדלים מגדריים בחרדת נהיגה 

סקר עדכני מצביע על פער מגדרי בחרדת נהיגה: 75% מהנשים דיווחו על חרדה, לעומת 55% מהגברים.

נשים חוות חרדה בעוצמה גבוהה יותר, במיוחד בפעולות מורכבות כמו השתלבות בכביש מהיר או נסיעה לאחור. הממצאים מצביעים לא רק על פער אישי, אלא גם על סטריאוטיפים מגדריים וסוציאליזציה שונה, שעשויים לעצב באופן שונה את חוויית הנהיגה אצל נשים וגברים.

 למרות שהיא יכולה להופיע בכל גיל, נהגים מבוגרים עשויים לחוות עלייה בפחדים מנהיגה עקב שינויים בראייה, בזמני התגובה או בגמישות מוטורית. מעניין לציין כי מחקרים מראים שנשים נוטות לדווח על חרדת נהיגה בשיעורים גבוהים יותר מגברים.

שיעור משמעותי באוכלוסיה שחווים חרדת נהיגה מדגישים את החשיבות של הכרה וטיפול יעיל בתופעה זו, במיוחד עבור מבוגרים שעבורם נהיגה היא ביטוי לחיות, עצמאות ואיכות חיים.

התסמינים של חרדת נהיגה

חרדת נהיגה יכולה להתבטא במגוון תסמינים המשפיעים על הגוף, על הרגשות ועל המחשבות.

תסמינים גופניים

# תסמינים גופניים של חרדה

התסמינים הפיזיים, הרגשיים והקוגניטיביים של חרדת הנהיגה קשורים זה בזה ויוצרים מעגל של חרדה. תחושות גופניות כמו דופק מהיר עלולות לעורר מצוקה רגשית ומחשבות שליליות, כגון "אני הולך לקבל התקף לב ולאבד שליטה על הרכב", מה שמגביר עוד יותר את קצב הלב ואת רמת החרדה. מגוון התסמינים הללו יכול להשפיע באופן משמעותי על התפקוד היומיומי ולהוביל להימנעות מנהיגה, אשר בתורה מגבילה את העצמאות ואת איכות החיים.

מה גורם לחרדת נהיגה בכבישים מהירים?

חרדת נהיגה בכבישים מהירים יכולה להתפתח כתוצאה ממספר גורמים:

חוויות טראומטיות: חוויות שליליות בעבר, במיוחד תאונות דרכים (בין אם הייתם נהגים, נוסעים או עדים), עלולות להוביל להתפתחות חרדת נהיגה 1. אפילו תאונות קלות או תקריות כמעט עלולות להיות טריגר 1. הזיכרון של האירוע הטראומטי יכול להיות חזק מאוד ולעורר תגובות גם כשמתקרבים לרכב או נוהגים בתנאים דומים 12.

התקפי פאניקה: חוויה של התקף פאניקה בזמן נהיגה עלולה להוביל לפחד מהתקפים עתידיים ולקשר בין נהיגה לפאניקה 1. זה עלול ליצור מעגל של פחד, כאשר הציפייה להתקף מובילה ליותר חרדה ועלולה לגרום להתקף נוסף 12.

חוסר ביטחון וחרדת ביצוע: תחושה של חוסר ודאות לגבי יכולות הנהיגה, במיוחד בכבישים מהירים שייתכן ולא התאמנתם בהם רבות במהלך שיעורי הנהיגה 2, עלולה לתרום לחרדה 1. זה יכול להחמיר עקב הפסקה ארוכה מנהיגה 4 או תגובות שליליות מנוסעים או מדריכים 1.

גורמים הקשורים לגיל: שינויים בראייה, בזמן התגובה ובגמישות המקושרים לגיל מבוגר עלולים להגביר את החרדה לגבי נהיגה בטוחה, במיוחד במהירויות גבוהות בכבישים מהירים 7. זה עלול להוביל לתחושה של פחות מסוגלות מאחורי ההגה.

גורמים תורמים נוספים: הפרעות חרדה כלליות או פוביות קיימות (כמו קלסטרופוביה 2 או פחד גבהים 11) יכולות להתבטא כחרדת נהיגה או לתרום לה 2. גם פחד מאובדן שליטה 4, פחד ללכת לאיבוד 4 או פחד מתקלה ברכב 4 יכולים להיות טריגרים 3. אפילו צפייה בתגובה שלילית של מישהו אחר לנהיגה או שמיעה על תאונות 1 או תגובות מפוחדות של דמויות סמכותיות (כמו הורים) יכולות לתרום באמצעות למידה עקיפה 11. פחד מדמויות סמכותיות (כמו שוטרים) בכביש יכול גם הוא לשחק תפקיד עבור חלק מהאנשים 2. בנוסף, תחושת אחריות לשלום הנוסעים עלולה להגביר את החרדה 2.

הגורמים לחרדת נהיגה בכבישים מהירים הם מגוונים ומשתלבים זה בזה. חוויות טראומטיות והתקפי פאניקה הם גורמים משמעותיים, אך גם חוסר ביטחון, שינויים הקשורים לגיל וחרדות אחרות ממלאים תפקיד חשוב. השפעות חיצוניות, כמו צפייה בתאונות או תגובות שליליות, מדגישות את ההקשר החברתי והפסיכולוגי של חרדה זו. הבנת הגורמים השונים חיונית להתאמת אסטרטגיות טיפול יעילות.

איך מאבחנים חרדת נהיגה?

למרות שחרדת נהיגה אינה מוגדרת כאבחנה נפרדת ב-DSM,  ניתן להתייחס אליה כפוביה ספציפית הקשורה לנהיגה (וֶהוֹפוֹבְּיָה או אַמַקְסוֹפוֹבְּיָה).

איש מקצוע עשוי גם לאבחן הפרעת חרדה כללית שבה חרדת נהיגה היא סימפטום בולט. אבחנה של חרדת נהיגה תינתן על בסיס נוכחות של פחד וחרדה משמעותיים הקשורים בנהיגה, שמשבשים את שגרת היומיום. תהליך האבחון כולל  ראיון קליני להבנת התסמינים, הטריגרים, ביטויי ההימנעות וההשפעה על חיי המתמודד. חשוב להבחין בין חרדת נהיגה לבין הפרעות חרדה אחרות כמו הפרעת חרדה מוכללת או הפרעת פאניקה, כיוון שגישת הטיפול עשויה להיות שונה. לדוגמה, אם החרדה מתמקדת בעיקר במצבי נהיגה, סביר יותר שמדובר בפוביה ספציפית.  נוכחות של התקפי חרדה בעת הנהיגה עשויה לרמז על קשר להפרעת פאניקה. 

 הבנה האם חרדת הנהיגה היא בעיה עיקרית או משנית תנחה את בחירת ההתערבויות הקליניות, ואת הטכניקות הספציפיות המשמשות ב-CBT.

אפשרויות טיפול בחרדת נהיגה (דגש על CBT)

חשוב לדעת כי חרדת נהיגה ניתנת לטיפול, ומומלץ לפנות לעזרה מוקדם ככל האפשר כדי למנוע מהתסמינים להחמיר ומהתנהגויות ההימנעות להתקבע 2. התערבות מוקדמת יכולה למנוע מהחרדה לעבור הכללה לתחומי חיים אחרים. 

קיימות מספר אפשרויות טיפול יעילות לחרדת נהיגה:

טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT): CBT 

טיפול CBT נחשב לטיפול הבחירה עבור חרדת נהיגה.

הוא מתמקד בזיהוי ובשינוי דפוסי חשיבה ואמונות שליליות שהתחברו בעבר כאסוציאציה לנהיגה, כמו גם בפיתוח  אלטרנטיבות התנהגותיות שתכליתן לצמצם את השפעת החרדה.

טכניקות CBT כוללות שינוי קוגניטיבי (זיהוי ותיקון מחשבות שליליות) 8 וטכניקות התנהגותיות כמו טיפול בחשיפה הדרגתית (חשיפה איטית ושיטתית לגלי חרדה המופיעים במצבי נהיגה מעוררי אימה). 

חשיפה: 

חשיפה היא אחת הטכניקות היסודיות והיעילות ביותר לטיפול בחרדת נהיגה. מתרגלים בה   בהדרגה כניסה בטוחה למצבי נהיגה מאיימים, תוך הגבלה של התנהגויות הימנעות מגוננות שרק מנציחות את הפחד. תהליך ממיס בהדרגה את החרדה ואת ההתחמקות שכה  מאפיינת אותה. ההליך מאפשר למטופל המתמודד עם חרדה מנהיגה לגלות שהוא מסוגל להפחית את המתח והחרדה מאחורי ההגה מבלי להיכנע לדחף לברוח מהמצב.

טכניקות הרפיה: 

שימוש בטכניקות להרפיית שרירים מתקדמת, נשימות עמוקות המרובות בספירת נשיפות ושאיפות ודמיון מודרך, יכולים לסייע בהפחתת תסמיני חרדה. זאת ועוד, טכניקות אלו מפחיתות את מערכת העצבים הסימפטטית, שאחראית על תגובות לחימה ובריחה, בזמן התקפי חרדה. 

ביופידבק: ביופידבק היא טכניקה המסייעת לאנשים להיות מודעים לתגובות הפיזיולוגיות שלהם לחרדה (כמו קצב לב ומתח שרירים) וללמוד לשלוט בהן. זה יכול להיות מועיל במיוחד בניהול התסמינים הפיזיים של חרדת נהיגה.

תרופות: טיפול תרופתי הוא אמצעי טיפולי שמשתמשים בו פחות בחרדת נהיגה, אך במצבים מסוימים הוא הכרחי כדי ל עם טיפול פסיכולוגי.

קורסי ריענון נהיגה: קורסים אלה, במיוחד עבור אוכלוסיה מבוגרת, שיקומית  או מי שלא נהג הרבה זמן, יכולים לעזור בבניית ביטחון עצמי, רענון מיומנויות והתמודדות יעילה עם חרדות הקשורות למיומנויות נהיגה.

המחקרים מוכיחים: CBT בחזית הטיפול בחרדת נהיגה

הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הוכח כשיטה יעילה במיוחד לטיפול בחרדת נהיגה. יתרונו המרכזי טמון ביכולתו לטפל בו-זמנית בשני היבטים מרכזיים של החרדה: המחשבות השליליות והדפוסים ההתנהגותיים.

CBT פועל לשבירת המעגל המזיק שבו מחשבות שליליות ("אני אאבד שליטה בנהיגה") מעוררות חרדה, שמובילה להימנעות מנהיגה, מה שרק מחזק את הפחד המקורי. הטיפול מלמד לזהות ולאתגר מחשבות לא רציונליות ולהחליפן בתפיסות מציאותיות יותר.

לצד CBT, קיימות גישות טיפוליות משלימות שמוכיחות את עצמן:

- טיפול בחשיפה (שהוא במידה רבה חלק מ-CBT) מאפשר לחוות בהדרגה מצבי נהיגה מאתגרים, מה שמביא את המטופל שהמצבים המפחידים אינם מסוכנים כפי שהם נתפסים.

- טכניקות הרפיה כמו נשימות עמוקות ומדיטציה עוזרות להפחית ישירות את התסמינים הפיזיים של החרדה (דופק מהיר, הזעה), מה שמקל על ההשתתפות בטיפול ומשפר את היכולת להתמודד עם מצבי נהיגה מלחיצים.

עבור רבים, השילוב של מספר גישות טיפוליות מביא לתוצאות הטובות ביותר, כשהטיפול מותאם אישית לצרכים וקשיים ספציפיים.

ההשפעות והסיבוכים של חרדת נהיגה

לחרדת נהיגה יכולה להיות השפעה משמעותית על חופש התנועה והעצמאות של האדם 1. היא עלולה להוביל לתלות מוגברת באחרים לצורך תחבורה 3. החרדה עלולה לגרום להימנעות מנהיגה במצבים ספציפיים (כמו כבישים מהירים, בלילה, במזג אוויר גרוע) או להימנעות מוחלטת מנהיגה 1. הימנעות זו עלולה להפוך להתנהגות ביטחון שמחזקת את החרדה בטווח הארוך 4. קיימת אפשרות לבידוד חברתי עקב קושי להגיע לאירועים חברתיים 7, דבר שיכול להיות מאתגר במיוחד עבור מבוגרים שכבר עלולים להתמודד עם בידוד חברתי. חרדת נהיגה עלולה להגביל את אפשרויות התעסוקה הדורשות נהיגה 7 ולהקשות על ביצוע משימות יומיומיות כמו קניות או טיפול במשפחה 3, דבר שיכול לפגוע משמעותית ביכולת לחיות באופן עצמאי. בנוסף, החרדה עלולה להוביל לירידה בביטחון העצמי ולתחושות של תלות באחרים 3. במקרים חמורים, חרדת נהיגה עלולה לפגוע קשות באיכות החיים 4 ואף להוביל להתפתחות של פוביות אחרות 11.

ההשפעות הרחבות של חרדת הנהיגה מעבר לפעולת הנהיגה עצמה הן ברורות. היא פוגעת בתחומי חיים שונים, ומדגישה את החשיבות של טיפול יעיל כדי לשמור על רווחה ועצמאות כללית. הפחד מנהיגה עלול להוביל להימנעות, אשר בתורה מגבילה את ההשתתפות החברתית ואת הזדמנויות התעסוקה. זה יכול להוביל לתחושות של בדידות ולירידה בערך העצמי, וליצור מעגל שלילי. חרדת נהיגה שלא מטופלת עלולה להשפיע באופן משמעותי על החברה בכך שהיא מגבילה את יכולתם של אנשים לתרום לקהילה, לגשת לשירותים חיוניים ולשמור על קשרים חברתיים.

תיאור מקרה

דוד, בן 72, נהג בלי שום בעיה במשך עשרות שנות קריירה. לאחרונה, אחרי שיצא לפנסיה מאוחרת,החלו להתעורר אצלו חששות בכל פעם שהיה צריך לנהוג בכביש מהיר. חוסר הנוחות הפך לחרדה של ממש בעקבות תקרית של כמעט תאונה. מספיק לבלום בשניה האחרונה אבל ומאז הוא חש דופק מואץ, הזעה ופחד משתק ברגע שעלה על כביש מהיר כדי לעשות סידורים או לבקר את משפחתו. החרדה השפיעה על חייו בכך שנאלץ להסתמך על אחרים לצורך תחבורה, והוא חש תחושת אובדן עצמאות. דוד החליט לפנות לעזרה והחל טיפול CBT. במהלך הטיפול, המטפל גילה אמפתיה רבה והחל לעזור לדוד לזהות את המחשבות השליליות שלו לגבי נהיגה בכביש מהיר, כמו "אני אגרום לתאונה" או "אני לא אצליח להתמודד עם המהירות". עם הזמן והמאמץ, דוד למד לנהל את החרדה שלו ובהדרגה החל לנסוע שוב בכבישים מהירים על ידי תיקון מחשבותיו השליליות וחשיפה איטית ומבוקרת למצבי נהיגה בכביש מהיר.

מתחילים טיפול מותאם אישית

התגברות על חרדת נהיגה בכבישים מהירים היא בהחלט אפשרית בעזרת תמיכה וטיפול מקצועי. אם אתם מזדהים עם הפרופיל שמתואר במאמר, אל תהססו לעשות את הצעד הבא ולפנות לייעוץ אצל מטפל המתמחה בטיפול CBT בהפרעות חרדה. אתם בטוח יודעים את זה אבל נזכיר בכל זאת שפנייה לעזרה נפשית היא סימן של חוסן וכוח, צעד חיובי לקראת חיים נוחים ועצמאיים יותר. הטיפול אצלנו מותאם אישית, לפי הצרכים וסימני השאלה הייחודיים שלכם, תוך התחשבות בגיל ובאתגרים הספציפיים מולם אתם עומדים. התייעצות ראשונית עם איש מקצוע תספק לכם מידע חיוני על אפשרויות הטיפול העומדות בפניכם ותעזור להתחיל את המסע ברגל ימין.