15 אמונות מגבילות שמקשות על גמילה מקנאביס

 

 

תוכן עניינים: 15 מיתוסים על הפסקת קנאביס

 

• ״אני משתמש בזה כדי להירגע אחרי יום לחוץ״
• ״זה עוזר לי להיות יותר יצירתי״
• ״זה לא כל כך נורא כמו סמים או אלכוהול אחרים״
• ״אני מעשן רק מדי פעם, אני לא באמת מכור״
• ״אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, אני פשוט לא רוצה כרגע״
• ״זה עוזר לי לישון טוב יותר״
• ״זה הופך מצבים חברתיים למהנים יותר״
• ״זה עוזר לי עם החרדה/דיכאון שלי״
• ״מה עוד אני אמור לעשות כשאני משועמם?״
• ״כל מי שאני מכיר מעשן, אני לא רוצה להרגיש מחוץ לעניינים״
• ״רק עוד פעם אחת לא תזיק״
• ״אני ראוי לזה אחרי כל מה שעברתי״
• ״זו הדרך היחידה שלי לברוח מהבעיות שלי״
• ״אני לא פוגע באף אחד אחר, אלה החיים שלי״
• ״זה עוזר לי להתרכז וללמוד״

 

 

 

 

 

 

שימוש בקנאביס כטכניקת הרגעה

 

התחושה שאתה מתאר – של לחץ מצטבר, עומס, המשאלה לשחרר – הכל מובן.

קנאביס, לפחות ברגע הראשון, מציע ניתוק, בועתיות, ריכוך, שקט רגעי מההמולה הפנימית והחיצונית.

מחקרים אכן מראים שרבים משתמשים בו לצורך הזה, במיוחד כשהמתח היומיומי לא מוצא דרך אחרת לפורקן.

אז קנאביס - עבור חלק מאיתנו - מרגיע. הסוגיה היא עלות ותועלת, ומה קורה מתחת לפני השטח בזמן הזה שאתה רגוע בהשפעת הסם.

 

מבלי להישמע סחי מדי, הרפיה אמיתית, כזאת שמזינה ומחדשת אותך, לא מגיעה דרך ניתוק. להיפך. וקנאביס נוטה יותר לכבות, פחות להרגיע. משתיק את הדופק המואץ, את המחנק, את הרעש בראש.

כמו הרבה חומרים פסיכואקטיביים זו יכולה להיות אסטרטגיה יעילה לטווח הקצר וגרועה לטווח הארוך. 

אבל שימוש קבוע בקנאביס כדי להירגע דומה לאדם שלוקח משככי כאבים כדי לא להרגיש שהדלקת בפצע שלו מחמירה. הוא ירגיש הקלה באותו רגע – אבל מתחת לפני השטח, המצב רק מחמיר.

 

מעבר לכך, הגוף והנפש מתרגלים. מה שבעבר הספיק כדי להירגע – כבר לא מספיק. אתה צריך עוד קצת. מינון גבוה יותר. תדירות גבוהה יותר. ואז, לאט לאט, אתה מגלה שאתה כבר לא באמת בוחר - אתה פשוט צריך להסתדר.  אתה כבר לא משתמש בקנאביס כדי להירגע – אתה לא רגוע כי אין לך קנאביס.

אם הדרך העיקרית שלך להירגע היא באמצעות חומר – אנחנו בשאלה האם למערכת הפנימית שלך יכולת להרגיע את עצמה. 

מה אם אפשר ללמוד להוריד הילוך אחרת – דרך נשימה, שיחה, תנועה, כתיבה, או פשוט לשהות בקשיבות (מיינדפולנס) עם עצמך?

נכון, זו דרך מאומצת יותר – אבל היא מחזירה לך משהו שהלך לאיבוד: את היכולת להיות עם עצמך, גם אם קשה.

 

ובוא נלך עוד צעד:

האם ייתכן שאתה לא רק מנסה להירגע, אלא לברוח?

זה בסדר גם לברוח, אבל ממה?

לפעמים, התחושה של 'לחץ' היא רק שם קוד לרגשות עמוקים יותר - בדידות, עצב שקשור באובדן, תסכול, חוסר אונים.

הקנאביס, במובן הזה, לא מרגיע - הוא מערפל ומטשטש, ענן עשן שמסווה את מה שבאמת מציק. 

 

ובנקודה הכי עדינה – יכול להיות שההרגל הזה הפך לאמצעי היחיד שאתה מכיר כדי להתמודד עם הקושי הזה, והוויתור עליו נראה כמעט כמו לוותר על דרך חיים.

אבל מה אם במקום לוותר, תוכל לבחור דרך אחרת – שתיתן לך לא רק הקלה, אלא גם חופש?.

 

 

 

העלאת היצירתיות באמצעות קנאביס

 

 האמונה הזו נפוצה מאוד – וקשה להפריך אותה בתחושה. הרי ברגעים של היי, המוח זורם, הדמיון מתפרע, הרעיונות נראים כמו הברקות. זה מרגיש כמו דלת שנפתחת לעולם עשיר, ספונטני, לא מוגבל. אבל מה אם זה לא שיפור של היצירתיות – אלא שינוי בתפיסה שלך לגביה? מחקרים מראים שקנאביס לא באמת הופך אותך ליותר יצירתי – הוא רק גורם לך להרגיש ככה. והפער הזה – בין תחושה לבין ביצוע בפועל – הוא לב העניין.

לפעמים הקנאביס לא מייצר יצירתיות, אלא רק מפחית ביקורת עצמית – מה שמאפשר לך לכתוב, לצייר, להלחין בלי שיפוט. וזה יכול להרגיש משחרר. אבל האם אתה באמת יוצר טוב יותר – או שפשוט פחות אכפת לך אם זה טוב? האם אתה מעז יותר – או שאתה פשוט פחות מודע למה שדורש עוד עיבוד?

וכאן עולה שאלה חשובה: אם אתה צריך קנאביס כדי ליצור – מה זה אומר על הקשר שלך ליצירה? על האמון שלך בעצמך? האם היצירתיות שלך היא דבר שתלוי בחומר – או שהיא משהו שאפשר לטפח ולהעצים מתוך מודעות, תרגול, ושחרור אמיתי מהפחד להיכשל?

יכול להיות שקנאביס מרכך את החרדה מפני דף ריק – אבל האם הוא גם עוזר לך להעמיק, להתמיד, לחזור שוב ושוב אל אותה פסקה, אותה מנגינה, אותו רעיון – עד שהוא מתגבש לכדי יצירה שלמה? או שהוא משאיר אותך מרחף, מרוצה מעצמך, אבל בלי תוצאה ממשית?

ולפעמים, הרעיונות שנראים גאוניים תחת השפעה – מרגישים מבולבלים או חסרי כיוון כשחוזרים אליהם בצלילות. האם אפשר לסמוך על ההשראה הזאת – אם היא לא שורדת את היום שאחרי?

בסופו של דבר, יצירתיות אמיתית צומחת גם – ואולי דווקא – כשקשה. כשאין אשליה. כשאתה מתמודד עם שקט, עם שעמום, עם פחד. כשאתה לומד להקשיב למשהו פנימי, עמוק, שלא צריך קנאביס כדי לדבר דרכך.

ומה יקרה אם תעז לפגוש את עצמך יוצר מתוך פיכחות – בלי רעש רקע, בלי פילטרים? אולי תגלה שהמקור האמיתי שלך – עמוק, עשיר, ולא תלוי באף חומר. אולי תצטרך לעבוד קשה יותר, להתעקש, להזיע – אבל היצירה שתצא משם תהיה שלך באמת. לא תולדה של ענן עשן, אלא של חיבור אותנטי למה שחי בך.

 

 

 

השוואת נזקי קנאביס לחומרים אחרים

 

נכון, קשה להתווכח עם המספרים: אלכוהול הורג. מריחואנה – לא. אף אחד לא התמוטט ממנת יתר של קנאביס. אלכוהול ממכר יותר, אלים יותר, רעיל יותר. קנאביס, לעומתו, נראה כמעט סימפטי – טבעי, רגוע, אפילו רפואי. אז בהשוואה הזו, אתה צודק: זה פחות גרוע.

 

אבל האם פחות גרוע אומר לא מזיק?

זו לא שאלה של מי הרס יותר חיים – אלא של מה אתה עושה עם החיים שלך. אם אתה משתמש בטיעון הזה כדי להרגיש יותר בנוח עם ההרגל שלך – ייתכן שאתה משכנע את עצמך במקום לבדוק את עצמך. כי השאלה האמיתית היא לא "כמה גרוע זה בהשוואה", אלא "מה זה עושה לך?".

אם הקנאביס מקהה אותך, מכבה את החדות שלך, פוגע לך בזיכרון, מעמעם לך את הקשרים – האם זה משנה אם הוא יותר או פחות מזיק מאלכוהול? אם אתה מרגיש תלוי, מוותר על יוזמות, מרגיש פחות אתה – האם זה מנחם שמישהו אחר נדפק יותר?

ההשוואה הזו היא טריק ישן של ההכחשה: להסתכל על מי שנמצא נמוך יותר כדי לא לשים לב שאתה בעצמך לא בדיוק במקום שטוב לך בו. זה כמו מישהו שאומר, "אני אולי לא בכושר, אבל לפחות אני לא על כיסא גלגלים" – מה שזה אומר בפועל זה: אני לא באמת מרוצה, אבל אני מעדיף להדחיק.

ובוא נדמיין רגע שיחה הפוכה – שאתה זה שצריך לשכנע מישהו שמעולם לא עישן לנסות. מה היית אומר לו? "זה פחות גרוע מאלכוהול"? האם זה באמת מספיק? האם היית יכול להמליץ לו על זה – מתוך יושר – בלי להסוות את הסיכונים, הפגיעות, התלות שזוחלת לאט?

כי אם לא היית מעז להמליץ על זה לאדם שאתה אוהב – אולי הגיע הזמן לשאול למה אתה מרשה את זה לעצמך.

אז נכון, קנאביס פחות קטלני מאלכוהול. אבל השאלה היא לא אם זה יהרוג אותך – אלא אם זה משאיר אותך חי באמת. חי, נוכח, חד, יוזם. ואם לא – אולי הגיע הזמן להפסיק להשוות לאחרים, ולהתחיל להשוות לעצמך – לגרסה שהיית יכול להיות בלי העשן.

 

 

 

הכחשה: שימוש מזדמן מול שימוש כפייתי

 

זו אחת ההצהרות הכי נפוצות – ואולי גם הכי מתעתעות – בתחום של שימוש בקנאביס.

'מדי פעם' נשמע כמו שליטה. כמו בחירה. כמו מישהו שיודע לשים גבול. אבל בוא נניח רגע את המילים בצד – ונסתכל על התחושה.

אבל יש שם באמת חופש? או שיש תבנית שחוזרת על עצמה, גם אם אתה לא מגדיר אותה כ'תלות'?

 

מחקרים מראים שגם שימוש שנראה 'מדי פעם' עלול לטשטש גבולות פנימיים – במיוחד כשמדובר בחומר שפועל ישירות על מרכזי העונג והוויסות במוח. הבעיה היא שלא תמיד שמים לב מתי 'מדי פעם' הופך ל'פעם ביום'. זה לא קורה ברעש – אלא בלחישה. עוד ערב. עוד מפגש. עוד לילה שבו 'לא נורא, מגיע לי'.

התפיסה שאתה 'לא באמת מכור' יכולה להיות ביטוי של מנגנון הגנה חזק – כזה שמבקש להרחיק ממך את האפשרות המאיימת שמשהו פה יצא משליטה. הרי כל עוד אתה לא 'מכור', אין בעיה. אבל מה אם ההתמכרות לא מתחילה רק כשהכול כבר קורס – אלא דווקא הרבה קודם? ברגע שבו אתה צריך את זה כדי להירגע. כדי להרגיש טוב. כדי להירדם. כדי לשכוח.

 

ומה עם כל הפעמים שאתה אומר לעצמך: 'היום אני לא אעשן' – ובסוף כן? או כשאתה מגלה שאתה חושב על זה יותר ממה שחשבת? או כשהג'וינט נהיה פתרון אוטומטי – בלי ששמת לב?

האמת היא, שלא צריך לעשן כל יום כדי לפתח תלות. לא צריך ליפול כדי להבין שאתה כבר לא לגמרי עומד. לפעמים, דווקא אלה שאומרים 'מדי פעם' – הם אלה שהכי קשה להם לבדוק באמת: מה עומד מאחורי הפעמים האלה? מה אתה מחפש שם? שקט? שחרור? שכחה?

וכאן עולה שאלה עמוקה: אם 'מדי פעם' הוא האי שלך – האם אתה בוחר מתי לבקר בו, או שאתה נסחף אליו בלי שליטה? האם אתה קובע את הגבולות – או שהם כבר מזמן נקבעו בלעדיך?

 

בסוף, זו לא שאלה של תדירות – אלא של כוונה, של חופש פנימי, ושל אמת מול עצמך. האם אתה באמת חופשי לא לעשן – מתי שתרצה? או שזה רק מרגיש ככה, כל עוד לא ניסית באמת?

ואולי, רק אולי – הגיע הזמן לבדוק את זה לעומק. לא כי מישהו מאשים, אלא כי יש בך רצון לדעת באמת – מה אתה צריך, מתי, ולמה. ורק כשאתה שואל בכנות – יש לך סיכוי לבחור באמת."

 

 

 

אשליית השליטה בצריכת קנאביס

  

אם באמת יש לך את הכוח להפסיק – מה עוצר אותך מלהוכיח את זה?

 

מה מחזיק את היד הזו מלעשות את מה שהיא כביכול יכולה, בקלות?

 

כמטפלים, אנחנו נתקלים באמירה הזו שוב ושוב – ולרוב, היא לא משקפת כוח, אלא פחד. לא ביטחון, אלא ניסיון נואש לשמור על תחושת שליטה מול משהו שכבר מזמן חמק מהידיים.

כי להגיד 'אני לא יכול להפסיק' זה מפחיד. זה פגיע. זה מבהיר שיש פה משהו גדול ממך. אבל להגיד 'אני לא רוצה' – זה מרגיע. נותן תחושת כוח, גם אם מדומה.

  

הרבה אנשים אומרים 'אני פשוט לא רוצה' – כשבעצם הם ניסו, וזה היה קשה. תסמיני גמילה כמו עצבנות, קשיי שינה, ירידה בתיאבון או חוסר שקט נפשי – הם לא סימן לחולשה, אלא דווקא אינדיקציה לכך שהגוף התרגל. שהוא תלוי. שהרצון לבד לא תמיד מספיק. וכאן מגיעה האמת הלא פשוטה: הרצון שלך אולי כן קיים – אבל הוא לכוד בתוך דפוס. בתוך מערכת של הרגלים, תגובות אוטומטיות, מנגנוני הכחשה. אתה לא בוחר לא להפסיק – אתה בוחר לא לבדוק מה יקרה אם תפסיק. כי מה אם תמצא שם קושי? ריקנות? חרדה?

 

אז בוא נהפוך את הפרספקטיבה: אם אתה באמת יכול להפסיק – בוא תראה. לא לי. לעצמך. לא כדי להוכיח משהו, אלא כדי לבדוק. לנשום רגע בלי עשן, בלי תירוצים, בלי השקט המדומה של 'אני לא רוצה'. רק אתה, מול האמת שלך.

 

ובנקודה העדינה ביותר – אולי כל עוד אתה מאמין שאתה 'יכול מתי שתרצה', אתה מרגיש בטוח. אבל מה אם תתעורר יום אחד, תחליט שכן – ותגלה שאתה לא יכול? אולי עדיף לבדוק את זה עכשיו – כשאתה עוד חושב שאתה בוחר. כי החופש האמיתי לא נמצא באשליית השליטה – אלא ביכולת האמיתית לשחרר, גם כשזה קשה. והשלב הראשון לשם – הוא לא להחזיק חזק יותר בטענה הזו. אלא להעז להרפות ממנה."

 

 

 

וויד כפתרון לבעיות שינה

 

 ברור. שינה היא צורך בסיסי, וכשאין שינה – אין שקט, אין אנרגיה, אין חיים. אז אם משהו עוזר לך להירדם סוף סוף, למה לא? הקנאביס – במיוחד בזנים מסוימים – באמת יכול לעזור בטווח הקצר. הוא מרגיע, מכביד על העפעפיים, משתיק את הרעש בראש. הלילה יורד, ואתה סוף־סוף נרדם. לכאורה – פתרון פשוט, יעיל, טבעי אפילו.

אבל כמו כל פתרון מהיר מדי – גם כאן צריך לשאול: על מה אתה משלם בתמורה?

מחקרים מראים שהקנאביס, במיוחד אם הוא מכיל THC, אמנם עוזר להירדמות – אבל פוגע באיכות השינה. פחות שנת REM, פחות חלומות, פחות עיבוד רגשי בלילה. זה כמו להזין את הגוף – אבל בלי הוויטמינים. אתה ישן, אבל לא נח. מתעורר, אבל עייף. והכי חשוב – הגוף לומד. מתרגל. מבין שכדי להירדם, הוא צריך קנאביס. לא נשימה, לא שקט פנימי, לא טקס של רגיעה – אלא חומר.

ואז, כמו תמיד – מינון עולה. הסבילות מתפתחת. מה שעבד פעם, כבר לא עובד. אתה צריך יותר. ובלי זה – אתה לא נרדם. לא כי אתה לא רוצה – אלא כי הגוף כבר שכח איך עושים את זה לבד.

ובשלב מסוים, אתה מגלה שאתה לא באמת בוחר – אתה חייב. השינה שלך כבר לא שלך – היא תלויה במשהו חיצוני. וגרוע מזה – כשאתה מנסה להפסיק, השינה נעלמת. פתאום הנדודים חוזרים, אבל בעוצמה כפולה. תסמיני גמילה. לילות לבנים. תחושת קריז.

האם זו באמת שינה – אם היא נקנית במחיר של תלות?

ולא פחות חשוב – למה קשה לך להירדם מלכתחילה? מה מטריד? מה לא נותן מנוחה? אולי הגוף שלך לא צריך חומר – אלא הקשבה. אולי הנפש שלך לא זקוקה לעשן – אלא למגע, לביטוי, לפריקה של עומס רגשי. לפעמים, הקושי להירדם הוא השפה של הנפש לומר לך: 'משהו בי עוד לא נרגע'.

אז נכון, קנאביס לפעמים עוזר – אבל אם אתה משתמש בו בקביעות לשינה, ייתכן שאתה לא מטפל בשורש הבעיה – אלא פשוט משתיק אותה. והשתקה, כמו שתיקה, לפעמים צועקת את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע.

ומה אם יש דרך אחרת? שינה שבאה מתוך שקט אמיתי – לא מתוך ניתוק. מה אם תלמד להירדם לא כי עישנת – אלא כי מצאת דרך להירגע באמת?

ולבסוף, שאלה קטנה אך חודרת: אם השינה שלך תלויה בקנאביס – האם אתה באמת נח? או רק ישן?"

 

 

 

 

 

הפחתת חרדה חברתית באמצעות קנאביס

 

קנאביס מפחית עכבות, מקל על תחושות ביישנות, ומעצים את החוויה הסובייקטיבית של אינטראקציות חברתיות, תקשורת קלילה יותר וחוויה אסתטית של גירויים שמיעתיים.

המסגרת החברתית עשויה להיתפס כפחות מאיימת, תגובות הומוריסטיות מתעצמות, והאווירה מאופיינת בתחושת קלילות ושטף חברתי משופר.

השאלה המהותית נוגעת למידת הטשטוש הקוגניטיבי-תפיסתי שעלול להתלוות לתהליך.

ממצאים מחקריים מצביעים על כך שבטווח המיידי, קנאביס עשוי להפחית חרדה חברתית ולשפר את איכות האינטראקציות הבינאישיות. אבל אם השימוש הופך לדפוס התנהגותי קבוע, שמאפיין כל מפגש חברתי - התמונה הפסיכולוגית משתנה. המוח מפתח תהליכי הסתגלות והתרגלות, ובאופן הדרגתי מתפתחת תלות רגשית המקשה על חווית הנאה במסגרות חברתיות ללא הסיוע מהחוץ.

 

יש הרבה מטופלים שמדווחים על שנים של מעורבות חברתית ותפיסה עצמית משופרת תחת השפעת קנאביס – רק כדי לגלות בשלב מאוחר יותר שאותו חומר פסיכואקטיבי מהווה גורם מנתק מקשרים אותנטיים.

התגובה ההדוניסטית המוגברת שהובטחה התבררה כרוכה בוויתור על חיבורים בינאישיים משמעותיים.

התלות בחומר מצביעה על היחלשות הדרגתית של מיומנויות חברתיות, ולא על חיזוקן.

 

המערכת הנפשית אינה מבקשת טשטוש – אלא אפשרות למגע נפשי אותנטי. שהאינטראקציות החברתיות תהיינה מבוססות אמת, ולא רק נעימות באופן זמני.

אם קנאביס מהווה את הערוץ היחיד להפקת הנאה ממפגשים חברתיים, ייתכן שהוא מקל זמנית. אבל אם קיימת אלטרנטיבה המפתחת ביטחון עצמי בחברה במקום להסוות את היעדרו, כזו המאפשרת ביטוי עצמי אותנטי, ראוי בהחלט לשקול.

 

 

 

קנאביס כטיפול עצמי למצבים נפשיים

 

ההשפעה האנטי-דפרסיבית הנתפסת של קנאביס היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר ל- self medication.

 

הנתונים הקליניים מציגים תמונה מורכבת:

קנאבינואידים מסוימים, במיוחד CBD, אכן מפגינים פוטנציאל להפחתת תסמיני חרדה בטווח הקצר, בעוד ש-THC בריכוזים גבוהים עלול דווקא להחריף חרדה.

מבחינה פיזיולוגית, הקנאביס משפיע על מערכת האנדוקנבינואידית, המעורבת בוויסות של מצב הרוח ותגובות למתח.

עם זאת, הספרות המחקרית מצביעה על פרדוקס טיפולי משמעותי: בעוד שימוש אקוטי עשוי להפחית סימפטומים מיידיים, שימוש כרוני קשור בהחמרת תסמיני חרדה ודיכאון לטווח הארוך. מחקרים פרוספקטיביים מצביעים על קורלציה מדאיגה בין שימוש ממושך בקנאביס לבין עלייה בשכיחות של הפרעות מצב רוח, תופעה המוסברת חלקית באמצעות הפרעה בהומאוסטזיס של מערכת האנדוקנבינואידית האנדוגנית.

תופעה נוירופסיכולוגית נוספת הראויה להתייחסות היא תסמונת האמוטיבציה (Amotivational Syndrome), המאופיינת בירידה בדחף, ביוזמה, ובמנעד הרגשי. זוהי דוגמה למנגנון שבו אסטרטגיית התמודדות מייצרת למעשה הפרעה פונקציונלית משנית.

 

מפרספקטיבה טיפולית, שימוש בקנאביס כאסטרטגיית התמודדות ארוכת-טווח מייצג מודל של הימנעות התנהגותית, המנציחה את הקושי הבסיסי על-ידי שימור פטורנ של התחמקות מעיבוד רגשי.

גישות טיפוליות עכשוויות מדגישות את החשיבות של חשיפה הדרגתית לגירויים מעוררי חרדה וקבלה של מצבים רגשיים לא נעימים כמרכיב הכרחי בריפוי.

 

המסגרת המומלצת להתמודדות עם חרדה ודיכאון כוללת שילוב של התערבויות תרופתיות מבוססות-ראיות (כגון SSRI, SNRI) במקרים המתאימים, יחד עם התערבויות פסיכולוגיות כמו CBT, טיפול דיאלקטי-התנהגותי, או גישות מבוססות-קשיבות, המספקות כלים להתמודדות ומיומנויות ויסות רגשי לטווח הארוך.

קנאביס עשוי להציע הקלה סימפטומטית זמנית, אבל ההחלמה האמיתית דורשת התמודדות עם הגורמים שמצויים בשורש של המצוקה הפסיכולוגית ובפיתוח אסטרטגיות התמודדות אדפטיביות.

זוהי הדרך להשיג ריפוי בר-קיימא.

 

 

 

קנאביס כפתרון לשעמום

  

האמת, סוגיה כנה. ובמובנים מסוימים גם עמוקה.

שעמום, בניגוד למה שנדמה, הוא לא סתם מצב שלא עושים בו שום דבר. הוא לפעמים תחושת ריק, חוסר משמעות, געגוע למשהו שיניע את הלב.

כשקנאביס נכנס לתמונה – הוא ממלא את הריק הזה בקלות: שאיפה אחת, והעולם שוב נהיה מעניין, מוזיקה שוב נשמעת עמוקה, אפילו לשבת סתם נראה פתאום סביר. אבל השעמום לא נעלם – הוא רק נעטף בענן עשן.

 

אחרי גמילה – במיוחד בשלבים הראשונים – השעמום חוזר. לפעמים אפילו בעוצמה. המוח, שהתרגל לדופמין קל וזמין, לא מסתפק יותר בדברים הקטנים. וכאן מתחילה העבודה האמיתית: ללמד את עצמך מחדש איך ליהנות, איך להתעניין, איך להתרגש – בלי קנאביס.

 

וזה לא קורה ביום אחד. זה תהליך של חקירה. גילוי. כמו לנסות למצוא מחדש את ה'אני' שלך – אבל הפעם, בגרסה נקייה. בלי פילטר. בלי קיצורי דרך.

 

אז מה אפשר לעשות? הכול. באמת הכול. אפשר לצאת להליכה עם אוזניות טובות. לבשל משהו שמעולם לא ניסית. לכתוב שיר. להרים טלפון למישהו שלא דיברת איתו הרבה זמן. להצטרף לקבוצת תמיכה – ולגלות שאתה לא לבד בשאלות האלה. אפשר לצייר, להזיע, לקרוא, להתנדב, לתרגל מדיטציה, לכתוב יומן, לצחוק מסרט מטופש. לא כי זה תמיד מרגש – אלא כי זה בונה. כי כל פעולה כזו היא לבנה קטנה בבניין החדש שאתה מקים.

 

שעמום הוא גם מבחן:

האם אתה בורח ממנו – או פוגש אותו? האם אתה מחפש רק גירוי – או מוכן לגלות מה יקרה אם פשוט תישאר שם רגע, בלי לברוח?

 

השאלה היפה ביותר היא כנראה -

אם החיים שלך הם ספר, וקנאביס היה הפרק היחיד שכתבת בו עד עכשיו – איזה פרק חדש אתה מוכן להתחיל עכשיו?

על מה הוא יהיה? מה ירגש אותך, יפתיע אותך, יגרום לך לשכוח לרגע מהשעמום – לא כי אתה מסטול, אלא כי אתה חי?

 

התשובה לשעמום אף פעם לא נמצאת בחוץ.

היא לא חומר. היא סקרנות. והסקרנות הזו – אם תיתן לה מקום – תוביל אותך למקומות שבכלל לא דמיינת.

 

 

 

לחץ חברתי והשפעתו על הרגלי שימוש

 

הצורך להיות חלק, או להרגיש שייכות חברתית, הוא אחד הצרכים הפסיכולוגיים הכי בסיסיים שמניעים אותנו כבני אדם.

החשש מלהיות זה שדוחים אותו, שמסתכלים עליו כ"שונה" או "לא שייך" – הוא לא רק עניין חברתי, אלא מנגנון הגנה שהלך איתנו אבולוציונית לאורך הדורות. התחושות האלה מתחדדות במיוחד כשמדובר בקשרים משמעותיים, כאלה שנותנים תחושת ביטחון ומקום.

 

בבסיס הדברים עומדת הבחנה חשובה:

השתייכות יכולה להיות מבוססת על זהות אותנטית, או על ניסיון להתאים את עצמך לתפקיד, סגנון או התנהגות מסוימת. כשקשרים חברתיים נבנים על אמפתיה, הומור משותף, הקשבה וחוויות - הם מצליחים להחזיק גם כשאדם בוחר לוותר על התנהגות כמו צריכת קנאביס.

לעומת זאת, כאשר נדמה שבלי הצריכה אין מקום, נוצר פער בין תחושת השייכות לבין התחושה הפנימית של מימוש עצמי.

 

הנוכחות בתוך קבוצה לא מבטיחה שייכות אמיתית. אם האדם נדרש להרחיק את עצמו מעצמו כדי להשתלב – נוצר ניכור רגשי ומתח פנימי.

הפסיכולוגיה החברתית מדברת על מנגנון שנקרא "בחירה סלקטיבית":

לא רק שהחברה משפיעה עלינו, אלא גם אנחנו בוחרים את החברה שמתאימה למה שכבר קיים בנו. המנגנון הזה מפחית בדידות ודיסוננס, אבל לפעמים גם תוקע אותנו במקום שלא באמת משרת את ההתפתחות שלנו.

 

ההגדרה של שייכות חברתית צריכה לכלול גם אפשרות להיות נוכח עם כל מי שאתה, גם במצב תודעתי בלתי מושפע. הקשרים שלא דורשים הסוואה, שמאפשרים פגיעות בלי מסכה, מעניקים תחושת שייכות עמוקה ואמיתית יותר.

 

בתוך המרחב הזה נולדת ההזדמנות - לעצב מעגל חברתי שתומך בהתפתחות הנפשית והפיזית שלך, בזהות האותנטית שלך, בלי צורך בהתאמה למשהו חיצוני.

שמירה על קשרים קיימים תוך ביטוי עצמי מלא יוצרת מודל אחר – נוכחות שמביאה שינוי, לפעמים מבלי לדעת, עבור אחרים שצמאים לדבר דומה.

 

לפעמים זה בדיוק המקום שבו גבול אישי ברור ואסרטיבי יכול להפוך למקור לשינוי חברתי רחב יותר.

 

 

 

״פעם אחרונה ודי״

 

הבעיה היא לא *הפעם האחת*.

הבעיה היא *מה שהיא מפעילה*. ברגע שהמוח שלך מרגיש שוב את ההשפעה, את הדופמין, את ה"שקט" – הוא לא מסתפק. הוא נזכר. הוא מתעורר. והוא דורש עוד. כי ההתמכרות לא נעלמת – היא רק נרדמת. ו"עוד פעם אחת" היא השעון המעורר.

 

ובוא נהיה כנים: האם באמת תסתפק בפעם אחת? או שכבר היית שם, ואמרת את זה לעצמך – ושוב מצאת את עצמך עמוק יותר ממה שחשבת? כל נסיגה כזו לא רק מחזירה אותך אחורה – היא מקשה על לקום שוב. כי האכזבה מעצמך צורבת. האמון העצמי נשחק. והפעם הבאה – עוד יותר קשה.

 

המשפט הזה – "רק עוד פעם אחת" – הוא לא אמירה של רוגע. הוא סימן של מצוקה. של רצון לברוח, להרפות, לוותר רגע. אז אולי השאלה האמיתית היא לא *האם זה יזיק*, אלא *מה אתה באמת צריך עכשיו?* חיבוק? שיחה? מנוחה? או פשוט מישהו שיזכיר לך למה התחלת בכלל?

 

אם המסע שלך הוא בניין – האם אתה באמת רוצה לבדוק מה יקרה כשתשלוף ממנו לבנה? כי לפעמים, לא צריך להפיל קיר שלם – מספיק סדק קטן כדי שהכול יתחיל להתפורר.

 

אבל אתה כבר התחלת לבנות. ואתה יודע מה קורה אחרי ה"עוד פעם אחת". אז הפעם, אולי פשוט תישאר. תכיל את הקושי. תזכור שהרגע הזה – יעבור. ושאתה לא צריך להוכיח כלום לאף אחד – רק לעצמך, שאתה כבר לא במקום ההוא.

 

לא עוד פעם אחת. לא עכשיו.

חבל.

 

 

 

תגמול עצמי באמצעות חומרים ממכרים

 

וודאי שאתה ראוי. עברת דרך קשה – אולי אפילו גיהנום פרטי – ומגיע לך רגע של שקט, של הקלה, של נשימה. התחושה הזו, שאתה צריך משהו שיגיד לך "עשית מספיק", "החזקת מעמד", "הגיע הזמן להרגיש טוב" – היא עמוקה ונכונה. הבעיה היא לא בתחושת ה'מגיע לי'. הבעיה היא במה בחרת לתת לעצמך כדי למלא אותה.

 

כשאתה אומר "אני ראוי", אתה צודק. אבל קנאביס הוא לא מתנה – הוא הסחת דעת. הוא לא באמת מחבק אותך – הוא מרדים אותך. הוא לא מחזק אותך – הוא משכיח לרגע כמה אתה עייף. ואם אתה באמת רוצה לתת לעצמך משהו אחרי כל מה שעברת – האם זה לא צריך להיות משהו שבונה אותך, לא שוברת?

המשפט הזה – "אני ראוי לזה" – נשמע כמו טיפול עצמי. אבל בפועל, הוא לפעמים רק מסווה רציונליזציה, הצדקה להפסקת מאבק. כאילו יש לך רישיון לברוח, רק בגלל שהכאב היה אמיתי. זה מובן – אבל זה גם מסוכן. כי אם אתה באמת כל כך פצוע – האם לא מגיע לך ריפוי, ולא הרדמה?

הקנאביס, ברגעים האלה, מציע לך שקר מתוק. כאילו הוא הפרס על ההתמודדות שלך. אבל פרס אמיתי הוא משהו שיטפל בך – לא יחזיר אותך לאחור. משהו שיחזיר לך את עצמך, את היכולת להרגיש, גם כאב – אבל גם תקווה.

 

אז בוא נחליף את השאלה:

אם היית יכול לתת לעצמך מתנה – אמיתית – שתעזור לך להחלים, לצמוח, להרגיש שמגיע לך – מה היא הייתה? חיבוק? קשר אמיתי? מסע פנימי? יצירה? שיחה שלא העזת לנהל? או אולי פשוט מנוחה אמיתית, בגוף ובנפש?

אתה לא צריך לשכנע אף אחד שמגיע לך. השאלה היא רק – מה באמת מגיע לך עכשיו?

אם עברת כל כך הרבה – אולי הגיע הזמן שתיתן לעצמך לא את מה שמרגיע אותך זמנית, אלא את מה שמכבד את כל מה שעברת: ריפוי עמוק, נוכחות, חיים שלמים.

 

 

 

הימנעות מהתמודדות עם קשיים

 

המשפט הזה חזק. כואב. כנה. הוא לא מנסה להסתיר – הוא חושף:

יש בעיות. יש עומס.

יש מצבים שאתה לא יודע איך לצאת מהם – אז אתה פשוט יוצא מהם, זמנית. בורח. דרך הקנאביס. וזה עובד… לכמה שעות.

 

אבל מה זה בעצם אומר, כשאתה מרגיש שזו הדרך היחידה?

זה אומר שאיבדת אמון – לא בקנאביס, אלא בעצמך. ביכולת שלך להתמודד. לפתור. להחזיק מעמד. והחומר? הוא לא רק סם – הוא מגן. הוא המקום היחיד שבו, לכאורה, שום דבר לא מציק. לא מחשבות, לא רגשות, לא זיכרונות. רק שקט. רק ניתוק. אבל מה המחיר של השקט הזה?

כי מה שקנאביס מציע – זו לא הקלה. זו דחייה. זו ארכה. זה אומר: תטפל בזה מחר. אבל הבעיה? היא לא הולכת לשום מקום. היא רק חוזרת, לפעמים אפילו יותר מסובכת. ואתה? נשאר עם תחושת כישלון כפולה – גם הבעיה עדיין כאן, וגם שוב לא הצלחת להתמודד בלי לברוח.

מה אם הבריחה עצמה היא הבעיה?

אף אחד לא נולד עם כלים להתמודד עם הכול. אבל כלים אפשר לבנות. וזו אולי הדרך הקשה – אבל היא היחידה שמובילה לחופש אמיתי. תחשוב רגע: אם היית יכול לפתוח דלת – לחדר מלא בכל הפתרונות האפשריים לבעיות שלך – מה היית מוצא שם? שיחה עם מישהו שבאמת מבין? כתיבה? תנועה? טיפול רגשי? שינוי הרגלים קטנים? אולי אפילו סתם יד שמחזיקה את שלך בשקט?

אף אחד מהם לא מספק את הבריחה המהירה שהקנאביס נותן – אבל כולם מציעים משהו אחר: כוח. עמידות. תחושת מסוגלות. וכשיש לך את זה – אתה כבר לא צריך לברוח. כי אתה כבר לא לבד מול הבעיה.

אז אולי השאלה היא לא איך בורחים מהבעיות, אלא איך בונים חיים שבהם לא צריך לברוח בכלל. וברגע שאתה מוכן לשאול אותה – אתה כבר בדרך לפתרון.

 

 

 

הצדקת שימוש מתוך אוטונומיה אישית

 

נשמע הוגן, אפילו צודק. זכותך על הגוף שלך, על הבחירות שלך, על החיים שלך – זו תחושת אוטונומיה בסיסית, ואי אפשר לקחת אותה ממך. אבל לפעמים, התחושה הזו של "אני לא מזיק לאף אחד" – מסתירה אמת כואבת יותר: שדווקא מי שסביבך כן מרגיש, כן נפגע, פשוט שותק.

שימוש בקנאביס, במיוחד כשיש בו אלמנט של התמכרות, לא מתרחש בוואקום. אולי אתה לא מקלל, לא שובר, לא נוהג שיכור. אבל מה עם הילד שמחכה לך קצת יותר נוכח? עם בת הזוג שמרגישה שאתה נעלם לאט־לאט לתוך עצמך? עם חבר שהשיחות שלכם כבר לא באמת מגיעות לעומק? עם ההורים שלך, שדואגים אבל לא יודעים איך לדבר איתך על זה?

 

גם אם אתה לא מתכוון לפגוע – לפעמים עצם ההימנעות, הניתוק, הדחיינות, החוסר בנוכחות – הם הפגיעה. וזה לא חייב להיות דרמטי. זו יכולה להיות סתם תחושת החמצה שקטה, כאילו אתה שם – אבל קצת פחות. כאילו משהו בך מכונס, מרוחק, לא באמת נגיש.

וגם אם נניח שבאמת אין אף אחד שנפגע – השאלה הבאה לא פחות חשובה: האם אתה לא פוגע בעצמך? בבחירה לצמצם את החיים למרחב מעושן, בתשוקה לרגע הקלה במקום לבנייה אמיתית, בתחושת קיפאון שמתחזה לנוחות.

 

ואם תסתכל רגע מנקודת המבט של מי שאוהב אותך באמת – מה הוא היה רואה? דאגה? אכזבה שקטה? רצון לראות אותך פורח, אבל תסכול לראות אותך דורך במקום? אולי לא כי אתה רע – אלא כי אתה פחות מהפוטנציאל שלך.

אז כן, אלה החיים שלך. אבל החיים שלך נוגעים בחיים של אחרים – בכל נשימה, במבט, במילה. והשאלה היא לא אם אתה מזיק, אלא אם אתה נוכח. אם אתה באמת כאן.

ולפעמים, הבחירה הקשה ביותר היא לא להפסיק לעשן – אלא להתחיל לראות את ההשפעה שלך על העולם, גם כשנדמה שאין. זו לא ויתור על חופש – זו לקיחת אחריות. וזה, בסופו של דבר, החופש האמיתי.

 

 

 

שימוש בקנאביס לשיפור יכולות למידה

 

על פי המחקר המדעי הקיים קנאביס אינו יעיל לשיפור יכולות למידה.

 

למעשה, מחקרים מצביעים על מספר השפעות שליליות על תפקודים קוגניטיביים הקשורים ללמידה

 

• פגיעה בזיכרון לטווח קצר וביכולת לקודד זיכרונות חדשים.

• ירידה ביכולת הקשב וריכוז.

• האטה בזמני תגובה ועיבוד מידע.

• פגיעה ביכולות קבלת החלטות וחשיבה ביקורתית.

• ירידה במוטיבציה (בשימוש כרוני).

 

בטווח הקצר, עישון בקנאביס גורם לשיבוש בתהליכי למידה בגלל ההשפעה של THC על רצפטורים במערכת האנדוקנבינואידית במוח, במיוחד באזורים האחראים על תפקודים קוגניטיביים גבוהים כמו ההיפוקמפוס והקורטקס הפרה-פרונטלי.

חלק מהאנשים מדווחים סובייקטיבית שקנאביס עוזר להם להתרכז, במיוחד אנשים עם ADHD או חרדה אבל הנתונים האובייקטיביים לא תומכים בטענה שקנאביס משפר למידה או ביצועים קוגניטיביים.

במקרים ספציפיים של מצבים רפואיים כמו אפילפסיה, תסמונת טורט או כאב כרוני, הפחתת הסימפטומים באמצעות קנאביס רפואי יכולה לאפשר למידה טובה יותר באופן עקיף, אבל זה שונה מהשפעה ישירה חיובית.

 

 

 

 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

 

  

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 

 

 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 

כתיבה:

 

 מומחי מכון טמיר