מתי כדאי לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי?

כשיש תחושה ממושכת של חוסר אונים, עצב או אפתיות, וכשהבעיות לא משתפרות למרות מאמצים ועזרה מהסביבה. כשמתקשים לבצע פעולות יומיומיות ולשמור על תפקוד שגרתי, למשל כשהביצועים בעבודה נפגעים משמעותית. כשחווים דאגה או פחד בצורה מוגזמת, ציפייה מתמדת לגרוע מכל, או תחושת דריכות מתמשכת. כשהפעולות שלנו מזיקות לעצמנו או לאחרים, כמו שתיית אלכוהול מוגזמת או התנהגות אגרסיבית. בכל מצב של קושי רגשי שקשה להתמודד איתו לבד, בין אם יש לו סיבה חיצונית ברורה (כמו פרידה או בשורות רפואיות) ובין אם לא.

אילו שאלות חשוב לשאול לפני בחירת מטפל?

היכן קיבלת את הכשרתך המקצועית? - מטפל טוב עובר מסלול הכשרה ארוך במוסדות אקדמיים מוכרים. האם אתה איש המקצוע המתאים לטפל בסוגייה שלי? - שתפו בבעיה שלכם ובדקו אם יש לו ניסיון בטיפול באנשים עם בעיות דומות. מה היא הגישה הטיפולית שלך והאם היא מבוססת על מחקר מדעי? - בקשו הסבר קצר על גישת הטיפול וודאו שהיא נחקרה והניבה תוצאות חיוביות.

איך לזהות כאשר המטפל נמנע מלהתייחס לחוסר התאמה בטיפול?

ישנה תופעה הנקראת "הטיית ההרינג האדום" (Red Herring), שבה המטפל, במודע או לא, מסיט את השיחה מבעיית חוסר ההתאמה לנושאים אחרים. סימנים לכך יכולים להיות: פרשנות הקשיים שלכם כ"התנגדויות טבעיות לקראת שינוי" במקום לתת מקום לתהייה. תיוג ההתלבטות שלכם כ"חלק מתהליך ההעברה" במקום להתייחס אליה כפשוטה. הצגת הספק שלכם לגבי הקשר הטיפולי כביטוי ל"קושי ביצירת קשרים" באופן כללי. הסטת המוקד מהקשר הנוכחי לשאלות על העבר או על קשרים אחרים בחייכם. פירוש חוסר הסיפוק שלכם כעדות לכך "שמשהו עמוק קורה בטיפול".

מכון טמיר

רחל הלר חיון | MA | פסיכותרפיסטית בקריית אונו

שמי רחל, בוגרת תואר שני בקרימינולוגיה קלינית מאוניברסיטת בר אילן; בוגרת תכנית לטיפול בילדים ובנוער בגישה פסיכודינמית, במסגרת לימודי המשך בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר- אילן. מטפלת בגישה פסיכו- דינאמית בילדים והוריהם, מתבגרים ומבוגרים. במהלך לימודי פסיכותרפיה פסיכואנליטית לילדים ונוער כיום לומדת פסיכותרפיה פסיכואנליטית לילדים ומתבגרים, במרכז ויניקוט.

לאורך השנים למדתי להבין עד כמה משמעותי ומרפא קשר טיפולי עשוי להיות. אני מאמינה שמטרתו הראשונית של הטיפול להעניק מרחב מאפשר, שבו הקשר יירקם, ובהמשך ובאמצעות הקשר והמרחב שנוצר, יעלו תכנים משמעותיים מעולמנו הפנימי ומהלא מודע שמשחק תפקיד מהותי בחיינו. על אף שטיפול עשוי להיות מורכב, מסועף ולהפגיש אותנו עם מכאובינו [שבהם אנו לא תמיד רוצים להכיר], הוא טומן בחובו את ההזדמנות לייצר תנועה פנימית, להשתחרר מכבלים ולהשיג תחושה של רווחה נפשית. טיפול בילדים ומתבגרים קרוב מאוד לליבי, המשחקיות והיצירתיות שגלומות בו, עוזרות להם לעלות קונפליקטים לא מודעים ולייצר שינויים פנימיים, במיוחד במצבים בהם מתקשים לבטא את עצמם דרך הערוץ המילולי הישיר. זאת לצד עבודה טיפולית עם הורים שמהווים נדבך משמעותי בהליך הטיפולי שמתהווה בילדם.

במשך השנים וגם כיום, עבדתי במרכזים המתמחים בטיפול ואבחון ילדים ומתבגרים המגלים התנהגויות מיניות לא מותאמות ואף פוגעניות: כמטפלת, מדריכת הורים, מעריכת צרכים ומנחת קבוצות לנוער פוגע. כמו כן, אני עובדת בגן תקשורת כמטפלת פרטנית לילדים שאובחנו על הרצף האוטיסטי, לצד הדרכות להוריהם. מטפלת בקליניקה פרטית בקרית אונו ועמיתה במכון טמיר.

במשך כעשור עבדתי במרכז לבריאות הנפש 'מרחבים' ולמדתי רבות על עולם בריאות הנפש.

במסגרת זו השתלבתי במחלקה פסיכיאטרית לילדים כמטפלת פרטנית, לילדים המאושפזים הסובלים ממגוון הפרעות רגשיות, התנהגותיות ונפשיות.

עבדתי גם ביחידה לפסיכיאטריה משפטית בכלא מג"ן ושם בין היתר, טיפלתי באופן פרטני במאושפזים במחלקה פסיכיאטרית, הדרכתי מטפלים והתמחתי בטיפול ואבחון בתחום עבריינות המין.

תאמו שיחת ייעוץ

עם ראש המכון:

קרא עוד...

סימנים של התמכרות לריטלין, אטנט או ויואנס

מוטרדים שהילד מפתח תלות בריטלין / אטנט / ויואנס?

זה מתחיל באבחנה של הפרעת קשב וריכוז, אחריה מגיע הכדור ולבמקרה הטוב שיפור בעקבותיו - ריכוז, מוטיבציה, שקט בראש.

הילד חוזר ללמוד, המתבגר הספורטאי מצליח להתמיד והסטודנט סוף סוף מגיש עבודות בזמן.

אבל אחרי כל הטוב הזה, בלי ששמתם לב, הכדור מתחיל לשלוט.

אם אתם חושדים שמישהו קרוב – ילד, בת זוג, חבר, אח – משתמש לרעה בריטלין, אדרל, ויואנס או כל ממריץ אחר, אל תמהרו להסיט מבט.

התמכרות לסטימולנטים די שכיחה והיא ממש לא שמורה לנרקומנים ברחוב

יחד עם זאת היא לא פחות מסוכנת - להיפך, ההתמכרות לריטלין מסתננת לחיינו דווקא בגלל היותה שקופה, שקטה ונראית כמו הצלחה.

נתונים אפידמיולוגיים: התמכרות לתרופות ADHD

ממצאים מבוססי מחקר על תרופות כמו אדרל, ריטלין וויואנס:

1

על פי נתונים מהמנהל לשירותי בריאות הנפש והתמכרויות, כ-17.8 מיליון אמריקאים השתמשו בסטימולנטים עם מרשם בשנה האחרונה.
2

מחקרים מציעים כי שימוש בתרופות מרשם במטופלים שאובחנו כראוי לא מוביל להתמכרות או מגביר את הסיכון לתופעות לוואי חמורות.
3

מחקרים מציינים כי מתבגרים המקבלים טיפול בסטימולנטים ל-ADHD מצויים בסיכון מופחת לפתח התמכרות לתרופות מעוררות.
4

סטודנטים המדווחים על שימוש בסטימולנטים ל״קידום אקדמי״ מראים שיעורים גבוהים של שימוש בחומרים אחרים ומתפקדים פחות טוב.

סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה

דגלים אדומים אופייניים:

תנודתיות חריפה בין היפראקטיביות לקריסה

בן המשפחה ער בלילות, מלא אנרגיה – ואז נעלם ל־12 שעות שינה או יושב קפוא על הספה. מחזורי עייפות־עוררות שנראים כמו רכבת הרים – זו לא גנטיקה. זה סימפטום.

ירידה חדה בתיאבון ובמשקל

זה לא “אני פשוט לא רעב לאחרונה”. זה הגוף שצורח – ואין מי שיקשיב. דיכוי תיאבון הוא אחד האפקטים הישירים של ממריצים. כשהחולצה פתאום רופפת מדי, והאדם מכחיש – תבדקו.

מצבי רוח לא צפויים ושינוי אישיותי

הרגשה שהוא “כבר לא הוא”- נעלם החיוך הטבעי, ובמקומו הגיע עירוב של עצבנות, היי מנותק, והתפרצויות רגשיות. זה לא בהכרח גיל ההתבגרות. גם לא לחץ לימודים. זו יכולה להיות השפעה ביוכימית שקושרה לתרופה.

חשאיות פתאומית והתנהגות מסתורית

מנעולים על מגירות. עטיפות ריקות בפח. תגובתיות קיצונית כששואלים על התרופות. מי שמתחיל להסתיר, יש לו מה להסתיר.

סיום המרשמים בטרם עת

הכדורים “נגמרים” לפני הזמן, הבקשה למרשם מוקדם הופכת להרגל, והסיפור החוזר – “איבדתי אותם” – חוזר על עצמו? כנראה שלא הכדורים נאבדו, אלא השליטה.

תפקוד שצונח בדיוק כשצריך לעלות

הילד התחיל עם 95 בבחינה – ועכשיו לא מצליח לקום בבוקר. הבחור שקיווה להוציא תואר בקצב מואץ – נשאר עם שלוש נקודות זכות והרבה חובות.

אירונית, ההתמכרות מרסקת בדיוק את מה שהתיימרה לשפר.

תסמיני קריז כשאין כדור (גמילה / נסיגה)

ביום שהוא “שוכח לקחת”, הוא שוקע בדיכאון, חולה מנטלית, גמור מעייפות. סימן מובהק: זה לא רק עזר – זה כבר צורך.

נתעכב על זה:

כמו כל התמכרות, גם כאן מגיעה חבילה לא סימפטית של תסמיני גמילה כשרמת החומר בדם יורדת. ל

מעשה, חלק משמעותי ממה שמניע את גלגל ההתמכרות לריטלין הוא הנסיונות הנואשים של המשתמש להימנע מתסמינים אלו.

מה מרגישים כשמנסים להפסיק?

בהיותו סטימולנט, התסמין המיידי והנפוץ ביותר של גמילה מריטלין הוא עייפות כרונית וקיצונית. אחרי תקופה של עוררות מלאכותית, המוח כאילו ״גובה את החוב״ - מכורים מדווחים על תשישות כבדה, רצון לישון כל הזמן ובכלל איבוד אנרגיה.

לצד זה מגיעה ירידה במצב הרוח: דכדוך עד דיכאון אפיזודי של ממש. דברים שהאדם נהנה מהם כבר לא מעניינים אותו (הרי שום דבר לא משתווה להיי שהתרופה נתנה) והוא עלול לחוש ייאוש ותחושת ריקנות.

חשק עז (Craving) לתרופה הוא גם סימן היכר - מחשבות בלתי פוסקות על ׳החיים עם הכדור׳, חלומות בהקיץ על ׳לקחת פעם אחת ודי׳ וקושי להתרכז בכל דבר חוץ מהדחף לחזור להשתמש.

תסמינים פיזיים נוספים יכולים להיות שינה מרובה או לעיתים דווקא נדודי שינה, תלוי באדם; תיאבון מוגבר כפיצוי על התקופה בלי אוכל (יש מכורים שמספרים שאחרי הפסקת שימוש הם אכלו בלי הפסקה ועלו במהירות במשקל; כאבי שרירים ופרקים, תחושת חולשה כללית בגוף; רעידות בידיים או הזעת יתר, חרדה ועצבנות גבוהה . חלק מרגישים כמו שפעת קשה - צמרמורות, מיחושי גוף, חוסר מנוחה. ויש מי שחווים אפתיה וקושי לתפקד -"ערפל מוחי" בו אי אפשר לחשוב בבהירות או להיות יעיל בשום דבר.

תסמיני הגמילה אמנם לא מסכני חיים ברובם (בשונה, למשל, מגמילה מכדורי שינה שעלולה לגרום לפרכוסים מסוכנים), אבל הם לגמרי משביתים את האדם.

סטודנט באמצע סמסטר לא יכול להרשות לעצמו שבועיים של דיכאון ותשישות במיטה, אז מה הוא יעשה? כדור, וכך בדיוק הגלגל מתגלגל.

בכל פעם הוא מנסה לדלג על יום של כדור, ואז לא מתפקד, נבהל מההשלכות וחוזר מיד לשגרת השימוש.

ניתן לראות אם כן כמה חזקה המלכודת הזו: הגוף והנפש שלובים יחד לחבל עבה שמחזיק את האדם שבוי בלופ.

מה עושים כשיש חשד?

קודם כל – לא בורחים.

כדאי שהשיחה תהיה מדויקת:

בזמן רגוע.
בפרטיות מלאה.
בלי האשמות, בלי כעס, בלי דרמה.

דברו על מה שראיתם:
״אנחנו רואים שירדת במשקל, נראה שאתה עייף כל הזמן… דואגים לך.
זה בא מאהבה. אנחנו לא שופטים – רק רוצים להבין”.

איך לתמוך בלי להיכנס למערבולת?

תהיו שם, בלי להציף. תשאלו, תבדקו, אבל אל תחפרו ואל תחנכו.
תעודדו טיפול. תציעו ביחד לקבוע פגישה. זה לא סימן לחולשה – זו בחירה בחיים.
בנו סביבה בטוחה. נקו את הבית מאלכוהול, קפאין וטריגרים אחרים.
חגגו הצלחות קטנות. כל לילה שהוא ישן טוב - זו סיבה למסיבה.
שמרו על גבולות. הוא צריך שתראו, אל תאפשרו החמרה.
שמרו גם על עצמכם. כי ההתמודדות שוחקת, ואתם צריכים כוח כדי ללוות אותו לאורך הדרך.

ולבסוף – תקווה

משתמשים יוצאים מזה עם מטפל בהתמכרויות שעובד בשיטת טיפול מותאמת אישית למכור - CBT, טיפול רגשי, מסגרת תומכת ועוד.

והכי חשוב - עם משפחה שלא מרפה אפשר לחזור לחיות חיים שראוי לחיותם.

במכון טמיר אנחנו לא רק מאמינים בזה – אנחנו רואים את זה קורה.

פנו אלינו לשיחת ייעוץ, בלי התחייבות. תנו לנו לעזור.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת

להתאמה אישית -

עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

מומחי מכון טמיר

קרא עוד...

טיפול בהתמכרות לריטלין ואטנט | מעודכן 2025

טיפול בהתמכרות לריטלין

גמילה וניקיון מהתמכרות לסטימולנטים הם תהליך מורכב אבל אפשרי.

אין פתרון בזק, אין גלולת קסם נגד ההתמכרות, ולרוב בנדרש שילוב של כמה מרכיבים טיפוליים, המותאמים לכל אדם.

אחרי שזיהינו את הדגלים האדומים של התמכרות לסטימולנטים, נדבר על מה לעשות כדי לעזור.

נסקור 3 גישות טיפול בהתמכרויות ונבחן את יעילותן:

טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי (CBT).
טיפול רגשי-דינמי.
תמיכה משפחתית וחברתית.

רגע לפני, נתייחס לחומרת הבעיה. מחקר בריטי חדש שפורסם ב־JAMA Psychiatry חושף (O’Nions et al, 2025):

25% מהאמריקאים שנוטלים תרופות להפרעת קשב עושים בהם שימוש לרעה ו־9% עונים על קריטריונים לאבחנה של הפרעת שימוש בתרופות ממריצות (PSUD). הנתונים נוגעים בעיקר לאמפטמינים וריטלין, שנרשמים יותר ויותר למבוגרים עם ADHD.

המחקר מדגיש שגם מי שנוטל את התרופה שלו “לפי ההנחיות” עלול לפתח התמכרות – במיוחד כשמדובר באמפיתמינים. 73% מהמאובחנים עם התמכרות לסטימולנטים השתמשו רק בתרופה שנרשמה להם.
נשים בגילאי 18-25 היו בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר לשימוש לרעה (37%).

*********

בשונה מסוגים אחרים של התמכרות, אין היום תרופה שיכולה באמת להרגיע את התשוקה לסטימולנטים או להקהות את תסמיני הגמילה.

נעשו אמנם ניסיונות למצוא תרופה כזאת, עם נוגדי דיכאון, תרופות לא ממכרות להפרעת קשב ותוספים למיניהם- אבל אף אחת לא הולידה עד כה את המענה המיוחל.

בגלל זה, עיקר העבודה של גמילה מתרופות סטימולנטיות ל-ADHD מתמקדת בטיפול פסיכולוגי, תהליך פסיכותרפי שמבקש לשנות את האדם מבפנים: להתחקות אחרי הדרך בה הוא חושב, מרגיש, חי.

מחקרים עדכניים מראים שזה יכול לעבוד, במיוחד כשיש מטפל טוב בהתמכרויות כזה שעושה אתכם את הדרך לאורך זמן, איש/ת מקצוע יעיל וממוקד, ובאותה עת יסודי ואינטגרטיבי.

טיפול פסיכולוגי לגמילה מכדורים מעוררים להפרעת קשב

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT)

פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית (CBT) היא גישה טיפולית שלא עוצרת רק לשאול למה, היא שואפת להזיז משהו.

במקום להתעמק בלי סוף בעבר, או להניח שהבנת המקורות והגורמים יובילו לשינוי, היא מתמקדת בכאן ועכשיו:

מה עובר לך בראש?
איך זה משפיע על ההתנהגות?
איך אפשר להתחיל לשנות את זה- צעד אחרי צעד.

החשיבה של מכורים מסתובבת לא מעט פעמים בלופ אינסופי. משפטים כמו "אני לא יכול לתפקד בלי הכדור", או "אם אני אפסיק - הכל יתפרק", מקבלים מעמד של אמת.

גם אמירה פנימית כמו "כישלון אחד במבחן וזה הסוף" נשמע כמו גזר דין, לא כמו מחשבה מטרידה. העבודה בטיפול CBT היא להתעכב ליד ההנחות האוטומטיות האלה, בלי שיפוטיות - אבל עם סקרנות.

מטפל CBT יבדוק, למשל, האם כל ההצלחות של המטופל באמת קרו רק בגלל התרופה, או שהעיקר זה יכולות משלו, שהיו שם גם לפני לשימוש ויהיו אחריו. הוא עוזר למטופל לבנות מחדש, לאט ובהדרגה את המסוגלות העצמית, האמונה שהוא יצליח גם בלי.

סדר וארגון

במקביל המטפל והמטופל מתחילים לארגן מחדש את הסביבה הפנימית והחיצונית.

הם עורכים מיפוי של טריגרים - מה מפעיל את הדחף? האם זה העיתוי, כמו ערב לפני בחינה? או אירוע כואב רגשית, כמו ריב עם הבת זוג? אולי זו שבת של ריקנות, שאין בה כלום, אבל נוכחותה מאיימת בלי סיבה ברורה. אחרי שמזהים, בוחנים כל מצב כזה, מחפשים מענה אחר, מותאם ויעיל. במקרים שהבאנו:

יום לפני ראיון עבודה חשוב - לומדים להרגיע את הגוף והראש, עם נשימות, הבניה קוגניטיבית, שגרה שמייצרת ביטחון.

אם זה שעמום וריק שנופל עלינו בסופ״ש, נחפש דרך חדשה למלא אותו, או ללמוד איך לקבל עם מצב כזה בלי להיתפס לבהלה. אפשרית ומומלצת גם פעילות יזומה על העולם, כמו אימון גופני, תחביב שמזיז משהו בפנים, מפגש שמעניק משמעות.

כל דופמין שמגיע ומקורו אינו בסם, אלא מהתנהגות חיובית שמקורה בחיים עצמם, מחזק את המכור.

נועם, סטודנט מבריק עם נטייה לדחות דברים לרגע האחרון, מצא את עצמו נשאב לשימוש יומיומי בריטלין, עד שלא הצליח לתפקד בלעדיו. בטיפול CBT התמקדו איתו בזיהוי מחשבות אוטומטיות כמו "אני לא יכול ללמוד בלי הכדור", ובבניית מסוגלות עצמית מחדש. בעזרת תרגול כלים כמו מיינדפולנס, סדר יום מובנה, וטכניקות ריכוז טבעיות – נועם החל ללמוד מחדש לסמוך על עצמו.

איך עובד תהליך השינוי?

בסופו של דבר, טיפול CBT להתמכרויות לא רק משנה מחשבות. הוא עוזר לבן אדם לסמוך על עצמו גם כשהכדור המעורר לא שם.

השיטה מציעה כלים פרקטיים לשליטה בדחפים. למשל טכניקה כמו "גלישה על הדחף" (Urge Surfing) שבה לומדים שבמקום להיכנע מיד לצורך בכדור, מחכים 10 דקות, מתרגלים מיומנות הסחה, נותנים לגל הכמיהה לחלוף קצת ובינתיים העוצמה יורדת.

עוד מרכיב חשוב ביותר הוא ניהול זמן ומיומנויות למידה:

מלמדים את המטופל לבנות שגרה ולו״ז כך שיוכל לתפקד בלי צורך בבינג׳ אינטנסיבי של מאמץ מרוקן על אטנט.

הרבה אנשים שתלויים בריטלין נעזרים בתרופה כדי לפצות על התנהלות כאוטית.

כידוע, לבלגן יש מחיר נפשי, ו-CBT מלמד איך לבנות סדר יום מאוזן, מדויק ומותאם אישית, וגם להתוודע לטכניקות ריכוז טבעיות (כמו פומודורו – ללמוד 25 דקות, 5 דקות הפסקה) ולאמץ כלי עזר לא תרופתיים (כמו רשימת משימות, תזכורות חיוניות והגיינה סביבתית מגירויים).

מניעת הישנות

יעד מרכזי בכל טיפול בהתמכרויות. ובפרט ב-CBT הוא מניעת הישנות (Relapse Prevention), המושג דרך קיבוע השינוי והצטיידות בתכניות מגירה למצבים שקרובים למעידה.

המטפל והמטופל מדמים סיטואציות עתידיות בסיכון גבוה, למשל, שנה אחרי הגמילה, קולגה מציע למטופל כדור כי ״כולם במשרד לוקחים כדור לפני שמגיע תורם להציג בישיבת צוות״.

מה עושים? בונים תוכנית לעתיד:

איך הוא יכול לענות (לעצמו ולחבר), למי יפנה במקום, אולי יעזוב את האירוע. מתכוננים להתמודדות, כדי שהמטופל ירגיש שיש בידיו ארגז כלים מלא לרגעי מבחן, כזה שמבטיח שלא ייפול שוב בפח.

אחרי שמושג שינוי, המטופל שמסיים תהליך יכול להתחיל לפתח שיקול דעת בשל לגבי היעזרות בכדור במצבים ספציפיים. כל זמן שרופא מעורב.

מחקרים מצביעים על כך ש-CBT יעיל בהפחתת שיעור הנשירה מטיפול ובהגברת רצף ההימנעות מסמים.

גם אם הוא לא תמיד מספיק לבדו, הוא לרוב מרכיב חיוני בהחלמה.

טיפול פסיכודינמי, רגשי ותמיכתי

מעבר לטכניקות הקונקרטיות ששיטת CBT מציעה, רבים מהתלויים בריטלין זקוקים למשהו יותר עמוק. לא מספיק להם ללמוד כלים במרחב הטיפולי, הם צריכים להרגיש, להבין, לעבד ולהתיר קונפליקטים שמחפשים מענה.

טיפול פסיכודינמי, שמתקיים בשיחות שבועיות ארוכות טווח, עשוי לפתוח צוהר לשאלת מיליון הדולר:

למה נמשכתי מלכתחילה להתמכרות?

דרך עבודה טיפולית פותחים יחד כאבים אמיתיים, שהודחקו כי כאבו מדי:

פצע רגשי על הזנחה שלא קיבל מענה, תחושת נחיתות מול אחאים, צורך עמוק להיות ״יותר״ ממה שאני, או פשוט להאמין שמגיע לי ושיש לי באמת מקום.

האם התרופה המעוררת היא הדרך היחידה לעמוד בציפיות - לא רק של ציון מבחן באוניברסיטה, אלא של הפרכת מסר הורי שרמז (גם בלי מילים) שבלי הצטיינות אין אהבה?

בטיפול רגשי, נועם התחיל להבין שהריצה להצטיינות אקדמית לא הייתה רק עניין של שאיפה - אלא דרך להשתיק את תחושת הערך העצמי הרעועה, לרצות דמויות משמעותיות, ולהבטיח ערובה לקבלת אהבה. דרך עיבוד רגשי כואב, כולל חוויות מהעבר כמו משפט של אביו שנחרט בו – "רק תסיים את זה ואני אהיה מרוצה" – נוצרה תזוזה פנימית. הכדור, שבעבר שימש כתחליף לאישור רגשי, איבד בהדרגה את כוחו.

טיפול דינמי בהתמכרות פוגש אזורי נפש קשים, אבל דווקא מהמקום הזה אפשר לעבור טרנספורמציה שקשה לעשות בדרכים קליניות אחרות.

כשזה מתחיל להשתחרר, הכדור מתחיל לאבד מכוחו על המטופל. הוא רק מאיץ קוגניטיבי, בלי תלות רגשית. הוא לא משכך כאב ילדות עמום וכבר לא מנהל את ההווה.

כל מי שמתמודד עם התמכרות מכיר מקרוב רגשות של אשמה, בושה וכישלון. בטיפול רגשי יש מקום בטוח לעבד את הרגשות האלה בסביבה בטוחה. לפעמים מספיק שהמטפל משמש רק ״עד״ למה שבאמת עברת, עם מה שניסית להסתיר ולהדחיק, ובמקום זה להרגיש, ולתת לעצמך להתחיל להתרפא.

מטפל דינמי טוב יעזור לך להבין שאתה לא ״אדם רע״, אלא אדם שנפגע - ומגיעה לו עזרה. בסוף, ההלקאה העצמית של המכור היא פקטור מרכזי בשימור ההתמכרות. בטיפול בגישה אנליטית אפשר לערער על הגנות לא אדפטיביות (כמו ״זו אשמתי, אני גרוע״) ולעבור לעמדה מפוכחת, גם פסיכולוגית וגם פיזיולוגית.

ישנן גם גישות טיפול קבוצתיות, כמו קבוצה טיפולית למכורים, שבה אנשים חולקים את סיפוריהם ותומכים זה בזה.

לעיתים משלבים גם התערבויות של טיפול משפחתי כל אלה עוזרות למכורים לא להרגיש לבד.

חשוב להדגיש: לא פעם, תהליך הגמילה מערב נסיגות וטעויות.

חלק מהמכורים יחוו "נפילות" – אפיזודה שבה חזרו להשתמש – גם באמצע הטיפול. זה לא אומר שהכל נכשל.

בטיפול טוב יראו בכך הזדמנות ללמוד:

מה הוביל לנפילה, איך למנוע את הבאה. לא מוותרים על המטופל אלא מנתחים איתו באופן ענייני מה השתבש בתוכנית, ומשנים בהתאם.

התמכרות נתפסת ברפואה כ"מחלה כרונית הנוטה להתלקח" – דהיינו, גם אחרי תקופת הצלחה יכולה להגיע מעידה.

לכן יש חשיבות להישאר במסגרת תמיכתית לאורך זמן ולא לחשוב ש"חודש נקי משמע אני בריא לגמרי".

תמיכה סביבתית ומשפחתית

אף אדם הוא לא אי, בטח לא מישהו שמתמודד עם שינוי כזה גדול בחייו.

מעורבות ותמיכה של המשפחה יכולה להיות קלף מנצח בתהליך הגמילה.

למעשה, מחקרים מראים שמעורבות משפחתית בתהליך הטיפול מפחיתה נזקים ומשפרת את תוצאות הטיפול בהתמכרויות (Family-focused practices in addictions: a scoping review protocol).

המשפחה, בהנחה שהיא מתפקדת יחסית ובריאה, יכולה לספק רשת ביטחון: לעזור להשגיח שהמטופל לא חוזר לסורו, לעודד אותו ברגעי משבר, ולהיות שותפה בשינוי אורחות החיים הדרוש.

לאורך תהליך הגמילה, הוריו של נועם ואחיו למדו איך לסייע לו באמת, ואיפה בדיוק הוא זקוק להם:

הם הסכימו, למשל, להפחית ממנו עומסים לימודיים ולתמוך בו כלכלית בתקופה מוגדרת עם מועד סיום, כדי שלא ייאלץ לעבוד בזמן ההתנקות. במקביל, הקלו עליו בציפיות משפחתיות מכבידות.

גם האקסית שלו, שנותרה לצידו למרות הקושי, הצטרפה לפגישות ייעוץ זוגי. עם הזמן, הסביבה הקרובה שלו הפכה מנטל לרשת תמיכה.

המשפחה עצמה חייבת הכוונה.

לא כולם יודעים אינסטינקטיבית איך לעזור לאדם המכור, גם אם הוא מאוד אהוב.

יש הורים שנוקטים יד קשה – מאיימים, כועסים, מציבים אולטימטום, ויש כאלה שהולכים לקיצוניות שנייה של הגנת יתר, מנקים אחריו את הבלגן, מתקשרים למרצים לבקש דחייה במועד ההגשה, מסדרים לו את החיים כדי שיתפקד איכשהו.

שתי הגישות הללו עלולות לעכב החלמה -

הראשונה מייצרת מרד ובושה, והשנייה מאפשרת למכור להימנע מעול האחריות.

במסגרת הטיפול במכון או בקליניקה, ניתן לערוך מפגשי ייעוץ משפחתיים שבהם בני המשפחה לומדים כיצד למצוא את האיזון. להיות תומכים אבל מציבי גבול, אמפתיים אך לא במובן של לתרץ את ההתמכרות.

המשפחה גם לומדת על מחלת ההתמכרות - מדובר בבעיה רפואית ונפשית, לא ב"ילד עצלן" או "בן זוג חסר אופי".

הבנה זו חשובה מאין כמוה ליצירת סביבה מתקפת ותורמת להחלמה.

מעבר למשפחה הגרעינית, גם סביבה חברתית רחבה יותר משמעותית.

חלק מהטיפול עשוי לכלול שינוי סביבה – לעזור למכור להתרחק מחברים שממשיכים להשתמש או שמושכים אותו לחזור להתנהגות התמכרותית.

לפעמים אפילו שינוי פיזי (למשל לעבור תקופה חזרה לבית ההורים או לסאבלט) יכול לעזור בהתנתקות מהרגלים ישנים.

אי אפשר תמיד "להחליף חברים", אבל אפשרית השקעה מודעת בבנייה של מעגל תמיכה חדש של קבוצת חברים נקיים, או הצטרפות לקבוצת תמיכה (כמו 12 הצעדים, או פורום אונליין של נגמלים) - אלה מעניקים תחושת השתייכות בדיוק במקום בו ההתמכרות השתלטה ועשתה מחטף פסיכולוגי על החיים החברתיים.

בנוסף על הטיפול האישי והמשפחתי, חשוב לתת את הדעת גם לשיקום היבטים תפקודיים בחיים:

סיוע בלימודים (אולי דרך מרכז תמיכה לסטודנטים עם לקויות למידה, אם אכן יש לו ADHD אז לספק כלים מתאימים ללא תלות בסם), או הכוונה תעסוקתית מחדש.

המטרה היא להראות למטופל שהוא יכול להצליח בתחומי החיים גם בלי התרופה, באמצעות התאמות סבירות.

במקרים שבהם ההתמכרות באה יד ביד עם הפרעת קשב, שוקלים גם פתרונות תרופתיים שאינם ממכרים (כמו תרופות לא מעוררות ל-ADHD) כדי לא להשאיר את האדם ללא מענה ללקויות בפונקציות הניהוליות. חשוב לעשות זאת תחת מעקב פסיכיאטרי צמוד כדי לא לעורר שוב את מעגל ההתמכרות.

ניתן לומר שהגישה המומלצת היא אינטגרטיבית:

לשלב טיפול במחשבות ובהתנהגות (CBT), ברגשות ובעומק הנפשי (פסיכודינמי/תמיכתי) ובמערכת התמיכה (משפחה/קבוצה).

לעיתים מוסיפים גם רכיבים כמו ניהול תרופתי של תסמינים נלווים (אם יש דיכאון, לתת נוגדי דיכאון; אם יש חרדה, טיפולים מתאימים – אך בזהירות עם תרופות הרגעה ממכרות כמובן).

גם שינוי באורח החיים הוא חלק מהטיפול, ובהם עידוד לפעילות גופנית סדירה, תזונה נכונה ושינה – כל אלה עוזרים למוח להחלים, משפרים מצב רוח ומצמצמים תשוקה לסם.

נועם התחיל לרוץ בהמלצת המטפל שלו, וגילה שזה עוזר לו לפרוק מתחים ולהרוויח ״היי״ טבעי אחרי 5 ק"מ. את שעות הערב, שהיו פעם מוקדשות ללמידה כפייתית על ריטלין, הוא מחליף עכשיו בקריאת ספר או צפייה בסדרה – לומד מחדש איך להרפות ולהירגע באופן טבעי. צעדים קטנים כאלה, בהדרכה נכונה, מצטברים לשינוי גדול.

מוזמנים.ות להתייעץ איתנו, יש לנו מה לומר ונעשה את המיטב שיהיה מדויק עבורכם.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת

להתאמה אישית -

עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

Carroll, K. M., & Onken, L. S. (2005). Behavioral therapies for drug abuse. The American Journal of Psychiatry, 162(8), 1452–1460. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.162.8.1452

Chan, B., Freeman, M., & Kondo, K. (2019). Pharmacotherapy for stimulant use disorders: A systematic review. VA Evidence Synthesis Program. U.S. Department of Veterans Affairs. https://www.hsrd.research.va.gov/publications/esp/stimulants.cfm

De Crescenzo, F., Ciabattini, M., D'Alò, G. L., De Giorgio, G., Del Giovane, C., Cassar, C., ... & Cipriani, A. (2018). Comparative efficacy and acceptability of pharmacological treatments for attention-deficit/hyperactivity disorder in children, adolescents, and adults: A systematic review and network meta-analysis. The Lancet Psychiatry, 5(9), 727–738. https://doi.org/10.1016/S2215-0366(18)30269-4

Hersey, M., Bacon, A. K., Bailey, L. G., Coggiano, M. A., Newman, A. H., Leggio, L., & Tanda, G. (2021). Psychostimulant use disorder, an unmet therapeutic goal: Can modafinil narrow the gap? Frontiers in Neuroscience, 15, 656475. https://doi.org/10.3389/fnins.2021.656475

Lee, N. K., Jenner, L., & Harney, A. (2019). Treatment approaches for problematic stimulant use: A systematic review of the evidence. Drug and Alcohol Review, 38(1), 100–113. https://doi.org/10.1111/dar.12863

O’Nions, E., El Baou, C., John, A., Lewer, D., Mandy, W., McKechnie, D. G. J., … Stott, J. (2025). Life expectancy and years of life lost for adults with diagnosed ADHD in the UK: Matched cohort study. The British Journal of Psychiatry, 1–8. https://doi.org/10.1192/bjp.2024.199

Rawson, R. A., Gonzales, R., Brethen, P., & Anglin, M. D. (2002). Treatment of methamphetamine dependence: A review of the literature. Journal of Psychoactive Drugs, 34(2), 145–155. https://doi.org/10.1080/02791072.2002.10399947

Shearer, J. (2007). Psychosocial approaches to psychostimulant dependence: A systematic review. Journal of Substance Abuse Treatment, 32(1), 41–52. https://doi.org/10.1016/j.jsat.2006.06.009

Sofuoglu, M., & DeVito, E. E. (2020). Cognitive enhancement as a treatment for stimulant use disorders. Neuropsychopharmacology, 45(13), 2111–2120. https://doi.org/10.1038/s41386-020-00796-w

קרא עוד...

טיפול רגשי על ציר הזמן | מפרויד ועד GPT

מנקודת מבט היסטורית, המושג "טיפול רגשי" קשור בהתפתחות הפסיכולוגיה המודרנית.

בלועזית, טיפול רגשי נקרא "פסיכותרפיה", מילה ביוונית שפירושה "טיפול בנפש" (פסיכה = נפש, תרפיה = טיפול).

ואכן, כבר בסוף המאה ה-19 החלו רופאים לשים לב שכאשר נותנים למטופלים לדבר בחופשיות על עולמם הפנימי – מתרחש תהליך ריפוי.

אחד המקרים המפורסמים בהולדתו של הטיפול בדיבור הוא זה של אנה או, שפורסם ב־1895, ע״י הפסיכיאטר יוזף ברויר. הוא טיפל בצעירה שסבלה מתסמיני היסטריה באמצעות "תרפיה בדיבור" והשפיע מאוד על עמיתו זיגמונד פרויד.

פרויד פיתח מתוך כך את שיטת הפסיכואנליזה, ובכך הניח את היסודות התיאורטיים והמעשיים לטיפול הנפשי כפי שאנו מכירים אותו היום.

התפתחות היסטורית של הטיפול הרגשי (מפרויד ועד היום)

תחילת הדרך – פרויד והפסיכואנליזה

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הנוירולוג זיגמונד פרויד החל לטפל במטופלים באמצעות שיחות נפש, חלומות, פליטות פה וזיכרונות ילדות.

הוא פיתח המשגות ומודלים - המבני והטופוגרפי - לתיאור אישיות האדם. לדידו, רבים מהקשיים הנפשיים נוצרים לאור קונפליקטים ותכנים בלתי מודעים - רגשות ומחשבות מודחקים שהאדם אינו מודע אליהם, או מודע אליהם חלקית.

זה נשמע לנו מובן מאליו, אבל אז היה מדובר בחידוש בלתי נתפס, מהפכה שזכתה בהתחלה ללגלוג. אבל אם רוצים להבין כמה עמוקה ההשפעה של העקרונות הפרוידיאניים על החיים שלנו, אפשר להסתכל על החברה הסינית, שרק בעשור-שניים האחרונים מתחדשים עם ההנחה ש״בוא נדבר על זה״ עושה טוב. זה בא מפרויד.

מטרת הטיפול הפסיכאונליטי, שהסתעפה לגישות שונות של טיפול דינמי, הייתה לחשוף את אותם תכנים אל פני השטח, באמצעות כלים כמו אסוציאציות חופשיות, ניתוח חלומות ופרשנות של ההעברה (השלכת רגשות מהעבר על המטפל).

צמיחת גישות חדשות במאה ה-20

הגישה ההתנהגותית

פסיכולוגים כמו ג'ון ווטסון, ת׳ורנדייק וסקינר פיתחו את הגישה הביהביוריסטית, ששמה דגש על למידה, התניות קלאסיות ואופרטיות, לצד הרגלים והתנהגות נצפית.

הם האמינו שניתן לשנות התנהגויות בעייתיות באמצעות הכחדת התניות שגרמו להן:

בעזרת חשיפה הדרגתית, חיזוקים חיוביים ותנאים סביבתיים.

הטיפול ההתנהגותי הראה הצלחה בפרט בחרדות ופוביות.

הגישה ההומניסטית-חווייתית

קרל רוג'רס, אברהם מאסלו ופריץ פרלס שמו את הדגש על חוויה, צמיחה ואותנטיות.

הם שינו את הדינמיקה הטיפולית בכך שראו במטפל דמות שוויונית, אמפתית, ולא מרוחקת ובמטופל ״לקוח״ ולא ״פציינט״.

טיפול בגישה זו מתאים לאנשים שמבקשים תהליך ריפוי לא שיפוטי ומחובר לחוויה האישית.

ניתן לומר שהגישה נטמעה בטבעיות בכל גישות הפסיכותרפיה, כעמדה תאורטית שעקרונותיה קיבלו איכות של אקסיומה.

הגישה הקוגניטיבית

אהרון בק ואלברט אליס הציעו פריצת דרך חשיבתית:

לא האירועים עצמם גורמים למצוקה, אלא האופן בו אנחנו מפרשים אותם.

כך נולדו טיפולי CBT, שבהם המטופל לומד לזהות מחשבות שליליות ולשנות דפוסי חשיבה, לצד כלים מעשיים כמו חשיפה, דמיון מודרך ושיעורי בית.

האם טיפול CBT הוא סוג של טיפול רגשי?

טיפול CBT נתפס כגישת פסיכותרפיה שמתמקדת במחשבות והתנהגויות, אך היא בהחלט עובדת באינטנסיביות גם עם היבטים רגשיים.

הגישה מבוססת על הקשר ההדוק בין מחשבות, רגשות והתנהגות, כשהמטרה העיקרית היא הקלה במצוקה רגשית. שינוי דפוסי חשיבה הוא למעשה אמצעי להשגת שינוי רגשי.

בפועל, מטפלי CBT עובדים ישירות עם רגשות:

הם מלמדים לזהותם, לשיים אותם ולפתח יכולות וויסות רגשי. גישות מתקדמות כמו ACT אף מדגישות יותר את החוויה הרגשית המלאה.

כמו בכל טיפול טוב, הקשר הרגשי בין מטפל למטופל מהווה בסיס חיוני להצלחת הטיפול ומאפשר עבודה משמעותית עם תכנים רגשיים.

גישות אינטגרטיביות וממוקדות רגש – היום

מאז שנות ה־80 התפתחו גישות טיפול המשלבות ידע ממספר אסכולות, עם דגש על הרגש והקשר האנושי. דוגמאות לכך הן EFT (טיפול זוגי ממוקד רגש), ISTDP (טיפול דינמי קצר מועד ואינטנסיבי) ו־AEDP – טיפול חווייתי דינמי מואץ שפותח על ידי ד"ר דיאנה פושה. בגישות אלו המטפל לא רק מקשיב – הוא פעיל, תומך, משתתף רגשית, ועוזר למטופל לגעת ברגשות העמוקים ביותר.

הָרַחֲמִים אֵינָם חָלִים

לאה גולדברג

עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים
הָאִסּוּרִים
עַל הַמִּלִּים.

עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים
הָאִסּוּרִים
עַל רְגָשׁוֹת.

עִם הַשָּׁנִים
קָשָׁה מִיּוֹם לְיוֹם
חוֹבַת
הַתְּבוּנָה הַשּׁוֹתֶקֶת

וְהָרַחֲמִים
אֵינָם חָלִים
עַל הַנִּדּוֹנִים לְאֵלֶם.

השוואה בין גישות מרכזיות של טיפול רגשי

שיטה	עקרונות מרכזיים	יתרונות	חסרונות	למי זה מתאים
פסיכודינמי	לא מודע, יחסים מוקדמים	עומק, קשר חזק עם המטפל	תהליך ארוך, פחות מובנה	מי שמחפש הבנה עמוקה
CBT	שינוי חשיבה והתנהגות	קצר מועד, פרקטי, יעיל לחרדות	פחות עוסק בעבר ורגש עמוק	חרדות, OCD, דיכאון
הומניסטי/חווייתי	נוכחות, אותנטיות, חוויית "כאן ועכשיו"	קשר אמפתי, תחושת קבלה	פחות מובנה, תהליך משתנה	אנשים עם צורך בצמיחה
AEDP/ISTDP/EFT	רגש ליבה, קשר טיפולי מעצים	אפקטיבי, מואץ, ממוקד טראומה	מצריך מיומנות גבוהה מהמטפל	טראומה, זוגות, טיפול קצר

נתונים מהשטח על טיפול רגשי – ישראל 2024

התמונה די עגומה, ודאי בעולם שאחרי 7.10:

זמני המתנה בקופות: בין 3 שבועות ל־4 חודשים לפסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט אחר.
השתתפות קופות חולים בטיפול רגשי פרטי: עד 120 ₪ למפגש, מוגבל ל- 12-30 מפגשים.
עלות טיפול פרטי: 350–550 ₪ בממוצע למפגש.

במכון טמיר תוכלו לקבל התאמה אישית למטפל.ת - תוך 24 שעות, בפריסה ארצית:

תרשים ציר זמן – מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים

1895 – פרויד וברויר: אנליזה, או תרפיה בדיבור.
1950 – קרל רוג'רס: טיפול הומניסטי.
1970 – CBT: הגל השני של CBT: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי - מרחיקים מחשבות.
1993 – DBT, ACT: הגל השלישי של CBT: שילוב מיינדפולנס וויסות רגשי - מקבלים מחשבות.
2000–2010 – AEDP, ISTDP, EFT נכנסים למיינסטרים.
2020 – עליית הטיפול המקוון (בעקבות הקורונה).
2023 – שימוש ראשוני ב-AI תומך בטיפול רגשי.

איך תבחרו מטפל רגשי?

הקשיבו לתחושת הבטן בפגישה הראשונה – האם הרגשתם שמבינים אתכם?
שאלו על הכשרה, גישה טיפולית, ניסיון ספציפי במצבים דומים לשלכם
טיפול טוב מרגיש כמו מרחב בטוח – לא בהכרח נעים תמיד, אבל כן מאפשר לחשוף ולגעת במה שכואב, בדרך להשיג מטרה התפתחותית.

הטיפול הרגשי עובד? איך יודעים

אתם מרגישים שינוי רגשי בין הפגישות.
עולות תובנות חדשות על עצמכם.
חלה ירידה במצוקה הכללית.
הקשר עם המטפל מרגיש משמעותי ולא טכני.

אתגרים עכשוויים בטיפול רגשי

טיפול מקוון: נגיש וזמין, אב פחות עוצמתי, לפחות עבור חלק מהמטופלים.
שילוב AI: בוטים תומכים בטיפול, אך עולות שאלות אתיות לגבי פרטיות, גבולות וחיסיון.
עומס נפשי חברתי-כלכלי (ואצלנו גם בטחוני): יותר אנשים פונים לעזרה, פחות מטפלים זמינים.

הבשורה הטובה היא שטיפול רגשי כבר אינו פריבילגיה של יחידי סגולה. הוא הפך למשאב נגיש, מעשי, חיוני – כלי עזר משמעותי שכמעט כל אחד חשוב עליה כאפשרות לגיטימית לשפר מצב שקשה להתמודד אתו לבד.

במכון טמיר אנו מציעים התאמה מדויקת, דיסקרטית, תוך 24 שעות – לילדים, מתבגרים, זוגות ומבוגרים, בכל הארץ.

אם קיבלתם המלצה לפנות לטיפול רגשי – אולי זה הזמן שלכם לבדוק מה באמת יכול להשתנות כשתאפשרו לעצמכם מקום משלכם, להרגיש ולדבר.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת

להתאמה אישית -

עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

מומחי מכון טמיר

קרא עוד...

טיפול פסיכולוגי מודולרי: גישה מדויקת לפסיכותרפיה

מהו טיפול פסיכולוגי מודולרי ובמה הוא שונה מטיפול רגיל?

טיפול פסיכולוגי מודולרי הוא גישת פסיכותרפיה חדשנית בה מהלך הטיפול מורכב מיחידות טיפול עצמאיות (“מודולים”) הניתנות לשילוב וגיוון בהתאם לצרכי המטופל.

בעוד שטיפול פסיכולוגי מסורתי המבוסס על פרוטוקול אחיד וקבוע מראש עבור הפרעה מסוימת, הגישה המודולרית מציעה “ארגז כלים” של טכניקות מבוססות-ראיות, מתוכה המטפל בוחר ומרכיב את ההתערבויות הרלוונטיות לכל מטופל.

בצורה זו ניתן להתאים טיפול פסיכולוגי באופן אישי – להתמקד בסימפטומים ובבעיות המרכזיות אצל המטופל - ובכך להגביר את יעילות הטיפול ואת שביעות הרצון של כל המעורבים - המטופל והמטפל כאחד.

הגיוני סך הכל - מעניין איך לא הגענו לזה עד כה,

בגישה פסיכו-מודולרית, התהליך הטיפולי גמיש ומובנה, לא לינארי וקבוע:

כמו בכל טיפול מתקיימת גם כאן הערכה מקיפה של צרכי המטופל, ולאורו נבנית תכנית טיפול אישית.

בטיפול המודולרי בונים ממש ארכיטקטורה טיפולית, בה נבחרים כמה מודולים.

כל מודול מתמקד בהיבט קליני המוכוון למשימה בה המטפל מתמקד בשלב הנוכחי בטיפול.

מודולות כאלה יכולות לכלול התערבויות פסיכולוגיות של חשיפה, הרפיית שרירים, הבניית מחשבות מחדש או מיומנויות חברתיות ותרגולן.

חשבו על הדימוי - המטפל יושב כמו אסטרטג, לבדו או עם מדריך, כורעים על מפה ומדסקסים על תהליך טיפולי באופן אופטימלי, כמו היה פאזל ממנו אפשר להכניס, להוציא ולהחליף בקלות חלקים שונים.

דימוי קרוב יותר הוא קונסיליום רפואי בו קבוצת רופאים, צעירים ובכירים, מתחבטים ומתלבטים בסוגיות הקשורות בתכנון ההתערבות הקלינית הכי מתאימה.

לדוגמה, בטיפול בחרדה המטפל יכול להתחיל במודול פסיכוחינוכי ובו הדרכה על היבטים קוגניטיביים, רגשיים, התנהגותיים וגופניים של חרדה, להמשיך עם מודול CBT של שינוי עיוותי חשיבה, לתרגל בהמשך חשיפה הדרגתית לגורמי הפחד בהתאם להיררכיית פחדים שנבנתה מראש יחד עם המטופל בתחילת התהליך ובשלב האחרון להוסיף מודול של לימוד טכניקות הרפיה להרגעה עצמית של עוררות פיזיולוגית המבטאת תגובת חירום.

יש הרבה מטופלים שסובלים מהפרעה עיקרית אחת ולצידה הפרעה נוספת או יותר (תופעה קלינית המוגדרת כקומורבידיות או תחלואה נלווית).

למשל, אם המטופל סובל במקביל מסימפטומים של דיכאון וגם של טראומה, ניתן להרכיב את תכנית הטיפול, בדרך של הוספת מודולים ייעודיים המכוונים לטיפול בהפרעות אלו, במקום לנהל טיפולים נפרדים לכל אבחנה. באופן זה, הטיפול המודולרי יוצר גשר בין גישות טיפול מבוססות-אבחנה ספציפית לבין התאמה אישית רחבה יותר לצרכיו הייחודיים של כל אדם.

מה ההבדל בין טיפול מודולרי לטיפול טרנסדיאגנוסטי?

כאשר מטופל מתמודד עם יותר מהפרעה אחת (למשל דיכאון וטראומה), יש שתי דרכים מובילות לבנות טיפול מותאם:

???? הטיפול המודולרי בונה תכנית אישית על בסיס האבחנות, על ידי שילוב מודולים ממוקדים לכל תחום קושי.

???? הטיפול הטרנסדיאגנוסטי מתמקד במנגנוני עומק משותפים (כמו קשיי ויסות רגשי), ולא באבחנות עצמן.

מחקרים ועדויות עדכניות בתחום

בעשור האחרון מצטברות עדויות מחקריות התומכות ביעילות הגישה המודולרית, במיוחד עבור מטופלים עם תסמינים מגוונים או אבחנה כפולה.

הצורך בגישה גמישה עלה לאור ממצאים שרבים מהמטופלים אינם מגיעים לשיפור מספק בטיפולים סטנדרטיים – לעיתים עקב הטרוגניות גבוהה של גורמי המצוקה וקיום הפרעות נלוות שלא מקבלות מענה בגישה מסורתית.

טיפול מודולרי נועד לתת מענה למצב זה על ידי שילוב התערבויות ממוקדות במספר בעיות בו-זמנית.

מודולציה בטיפול בילדים ובני נוער

אחת הדוגמאות המוכרות היא תוכנית MATCH (Modular Approach to Therapy for Children) שפותחה בארה״ב, המיועדת לילדים עם חרדה, דיכאון, טראומה או בעיות התנהגות בו-זמנית. במחקר מבוקר עם למעלה מ-170 ילדים, MATCH הראתה שיפור קליני מהיר יותר בהשוואה לטיפול רגיל ואף שמרה על יתרונה במעקב כשנתיים לאחר הטיפול . עם זאת, בניסויים מאוחרים יותר בארה״ב ובניו זילנד, התוצאות היו מעורבות: בחלק מהמקרים לא נמצא יתרון מובהק לטיפול המודולרי על פני טיפול לפי שיקול דעת רגיל, מה שמצביע על כך שהאפקטיביות של MATCH עשויה לתלות בגורמים הקשריים ובאוכלוסייה המטופלת. מחקר נורווגי עדכני (2024) בחן את MATCH במערכת הציבורית ומצא ששתי הגישות – מודולרית לעומת טיפול לפי נהוג (TAU) – הביאו לשיפור במדדים נפשיים, אך רק בקבוצת הטיפול המודולרי נצפה שיפור מובהק במדדים רגשיים והתנהגותיים משניים כמו בעיות רגשיות, יחסים עם בני גיל וסיפוק הטיפול. ממצאים אלו מחזקים את ההבנה שהגישה מודולרית יעילה לפחות כמו הטיפול המסורתי, ובמצבים מסוימים אף עולה עליו בהיבטים מסוימים – אך גם מדגישים את הצורך בהמשך מחקר כדי לזהות באילו תנאים והקשרים היא מניבה את מירב התועלת.

מודולציה בטיפול במבוגרים

בעוד שהרעיון המודולרי צמח בעיקר בתחום הטיפול בילדים, בשנים האחרונות הוא זוכה ליישום ניסיוני גם בקרב מבוגרים. מספר ניסויי פיילוט ופרויקטים קליניים (2019 ואילך) הראו תוצאות מעודדות בשימוש בפרוטוקולים מודולריים במגוון בעיות נפשיות במבוגרים. למשל, מחקר בפינלנד ובגרמניה התמקד במטופלים עם דיכאון כרוני והיסטוריה של טראומה, השווה טיפול CBT סטנדרטי מול טיפול מודולרי מותאם-אישית (שילב אלמנטים של CBT, תרפיית מנטליזציה ומיינדפולנס). בממצאי המחקר דווח כי שני סוגי הטיפול הביאו להקלה בדיכאון, אך בקבוצה המודולרית נצפה שיעור הפוגה (Remission) גבוה יותר (כ-29% לעומת 11% בסיום הטיפול) ושיפור גדול יותר בתפקודים חברתיים כמו אמפתיה . בנוסף, המטופלים והמטפלים שהשתתפו בטיפול המודולרי דיווחו על שביעות רצון גבוהה יותר ועל יחסי עבודה טיפוליים טובים יותר לעומת הטיפול בגישה אחידה נתונים אלו מעידים על היתכנות הגישה המודולרית במבוגרים, ועל הפוטנציאל שלה להגביר את ההיענות והמעורבות בטיפול.

גישת פסיכותרפיה מבוססת מודולרית (MoBa) מספקת מודל טיפולי של מרכיבי טיפול עצמאיים וגמישים בתוך אלגוריתם טיפול שיטתי לשילוב ושילוב גישות קיימות מבוססות ראיות. על ידי התאמה אופטימלית של בחירת מודול ויישום לצרכים הספציפיים של כל מטופל, ל-MoBa יש פוטנציאל גדול לשפר את התוצאות הלא מספקות כיום של פסיכותרפיה כגשר בין גישות ספציפיות להפרעה וגישות מותאמות אישית.

גם בסקירות רחבות מתחזקת המגמה לטובת גישות אינטגרטיביות. מטה-אנליזה שכללה עשרות מחקרים מבוקרים על טיפולים טרנ-דיאגנוסטיים (שמטפלים במגוון הפרעות רגשיות יחד) מצאה שיטות כאלה יעילות באופן מתון עד משמעותי בהפחתת תסמיני חרדה ודיכאון, בדומה לטיפולים ייעודיים לכל הפרעה, בטווח הקצר של עד חצי שנה .

הממצאים מלמדים כי שילוב בין כלים טיפוליים למגוון אבחנות אינו מפחית מיעילות הטיפול - וייתכן שאף תורם לגמישות ולשמירה על הישגים טיפוליים במקרים מורכבים.

במילים אחרות, הספרות העדכנית מצביעה על כך שטיפול מודולרי יכול להיות גישה מבוססת-ראיות אפקטיבית, ולא רק “פתרון חירום” בהיעדר אופציה טובה יותר.

ברור ומובן שאנחנו בתחילת הדרך - חובה לבחון את הגישה במחקרים מבוקרים רחבי-היקף כדי לדייק אילו שילובי מודולים מתאימים ועבור אילו מטופלים היא פועלת באופן מיטבי.

פרוטוקולים מודולריים והתאמתם להפרעות שונות

הגישה המודולרית מתאפיינת ביכולת שלה להתאים את עצמה לסוגים שונים של הפרעות נפשיות ולהתמודד עם מצבים של תחלואה כפולה.

להלן מספר דוגמאות בולטות לאופן בו פרוטוקולים מודולריים מיושמים בהפרעות שונות:

הפרעות חרדה ודיכאון: חרדה ודיכאון רבות פעמים משתלבות יחד אצל מטופלים, ובעשורים האחרונים פותחו תוכניות טרנס-דיאגנוסטיות המתמודדות עם שתיהן במקביל. גישה זו מתמקדת בגורמים משותפים להפרעות מצב רוח וחרדה (כמו ויסות רגשי, דפוסי חשיבה שליליים והימנעות) ומטפלת בהם באמצעות סדרת מודולים סטנדרטיים. למשל, הפרוטוקול המאוחד של בארלו (Unified Protocol) מציע מערך מודולרי הכולל לימוד פסיכו-חינוכי כללי על רגשות, זיהוי וטיפול במחשבות לא מועילות, חשיפה תחושתית ופיזיולוגית לרגשות לא נעימים, ואימון מיומנויות גמישות קוגניטיבית – במקום פרוטוקולים נפרדים לכל אבחנה. מחקרים מצאו שטיפולים משולבים כאלה יעילים להפחתת תסמיני חרדה ודיכאון גם יחד, בדומה ליעילות טיפולי CBT ייעודיים, ובכך חוסכים למטופל ולמטפל זמן ומאפשרים להתמודד עם כלל בעיותיו של המטופל תחת מטריה אחת). בתוכניות לילדים כמו MATCH, מודולים עבור דיכאון (כגון פתרון בעיות והפעלה התנהגותית) ומודולים לחרדה (כגון בניית “סולם פחדים” וחשיפה הדרגתית) נכללים באותו פרוטוקול גמיש כך שהמטפל יכול לשלבם בהתאם לצרכי הילד. גמישות זו מוכיחה את עצמה במיוחד כאשר לילד יש שילוב של בעיות רגשיות והתנהגותיות – המטפל יכול לעבור להתמקד במודול אחר אם במהלך הטיפול עולה בעיה חדשה או משתנה חומרת הסימפטומים.

PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית): בטיפול בטראומה, ובפרט במקרים של PTSD מורכב (כגון טראומות חוזרות מהילדות), עולה הצורך לשלב בין שלבי טיפול שונים. מודל מודולרי נפוץ הוא טיפול בשני שלבים: בשלב הראשון חיזוק כישורי התמודדות – למשל מודולים לוויסות רגשי, עיבוד רגשות אשמה ובושה, ושיקום יכולות בין-אישיות – ורק בשלב השני כניסה לתהליך של חשיפה ועיבוד ישיר של זיכרונות טראומתיים. גישה מודולרית גמישה מאפשרת להתאים את משך והדגשי השלב הראשון לצרכי המטופל (למשל, מטופל עם קשיי יציבות רגשית משמעותיים ישהה יותר זמן במודולי מיומנויות לפני מעבר לחשיפה). מומחים בתחום הטראומה טוענים כי עבור PTSD מורכבת במיוחד, תוכנית רב-מודולרית מותאמת אישית היא המבטיחה ביותר: היא מדגישה גמישות בבחירת ובהתאמת סדר ההתערבויות לפי הסימפטומים והמטרות החשובות ביותר למטופל, ומשלבת התערבויות מבוססות-ראיות קיימות (כגון טיפול עיבוד קוגניטיבי או חשיפה ממושכת) יחד עם כלים חדשניים יותר לפי הצורך למשל, חוקרים הציעו פרוטוקול מודולרי בשם ESTAIR עבור PTSD מורכבת, הכולל מודולים מוגברים של אימון מיומנויות רגשיות ובין-אישיות, ולאחריהם מודול עיבוד טראומה גמיש. מודל זה נשען על העיקרון שהטיפול צריך “לתפור חליפה” לכל מטופל טראומה, ולבחור אילו מרכיבים טיפוליים – עיבוד הזיכרון הטראומטי, חיזוק זהות וערך עצמי, או שיפור קשרים בין-אישיים – להבליט בהתאם לפרופיל הסימפטומים הייחודי שלו גישה מודולרית בתחום הטראומה מאפשרת לשלב בין גישות טיפול שונות (למשל, CBT יחד עם טיפול דינמי ממוקד יחסים) במסגרת רצף טיפולי אחד, דבר שקשה לבצע בתוך פרוטוקול טיפול יחיד מסורתי.

טכנולוגיית AI בטיפול מודולרי

היישום של טיפול מודולרי צובר תנופה ברחבי העולם, מלווה בהתפתחויות טכנולוגיות המעצימות את פוטנציאל הגישה.

מבחינה גלובלית, ניתן לראות עניין גובר בהכנסת פרוטוקולים מודולריים למערכות בריאות הנפש: מדינות כמו נורווגיה, הולנד וניו-זילנד בוחנות שילוב של טיפול מודולרי במרפאות ציבוריות, מתוך מטרה להגביר את היעילות בטיפול בהפרעות נפוצות ולתת מענה טוב יותר למטופלים עם מורכבות אבחנתית.

ארגונים מקצועיים בינלאומיים מעודדים פיתוח מודלים אינטגרטיביים כחלק מהמגמה לעבר רפואה מותאמת אישית בבריאות הנפש. גישה זו מתכתבת עם חזון “הפסיכותרפיה המדויקת” – התאמת הטיפול למאפיינים האישיותיים, הביולוגיים והחברתיים של המטופל – כאשר טיפול מודולרי נתפס ככלי מרכזי להגשמת חזון זה . למעשה, הטיפול המודולרי משתלב בדיון רחב יותר על רפואה מדויקת (Precision Medicine) בפסיכיאטריה, המבקש לשפר תוצאות על ידי התאמת ההתערבות לנבדלויות בין-אישיות. במקום גישת “מידה אחידה לכולם”, הטיפול המודולרי מכוון למתן מענה דיפרנציאלי – מטופלים שונים יקבלו הרכבי מודולים שונים, בהתאם לפרופיל התסמינים וההעדפות שלהם.

טכנולוגיה דיגיטלית מהווה קטליזטור משמעותי בהתרחבות הטיפול המודולרי. בפלטפורמות טיפול מקוונות רבות (אתרי אינטרנט ואפליקציות לנייד) כבר מאומץ פורמט מודולרי: המטופל מתקדם דרך יחידות תוכן קצרות בנושאים שונים (למשל ניהול סטרס, שיפור שינה, מיומנויות מיינדפולנס) בקצב אישי. מערכות אלו לעיתים משתמשות בשאלונים או במדדי מעקב דיגיטליים כדי להמליץ על המודול הבא המתאים ביותר למשתמש. לדוגמה, תוכניות מבוססות אינטרנט לטיפול בהפרעות חרדה ודיכאון משתמשות במודולים טרנס-דיאגנוסטיים וניתן לבחור אילו מודולים להשלים בהתאם לסימפטומים שהמטופל מדווח עליהם . הדבר מאפשר טווח גמישות שלא היה אפשרי במסגרת טיפול קליני מסורתי, ומקל על מטופלים בעלי לוחות זמנים עמוסים או מאזורי ספר לקבל טיפול איכותי מרחוק. בנוסף, טיפולי אונליין מודולריים הוכחו במחקרים כמועילים: סקירה שיטתית מ-2024 מצאה שטיפולים מונחי מחשב שהופעלו על ידי בינה מלאכותית הובילו לשיפורים בינוניים-גדולים בתסמינים, עם שיעורי נשירה דומים לאלה של טיפולים מקוונים רגילים). פירוש הדבר שגם ללא נוכחות מטפל בכל רגע, מבנה מודולרי בהנחיית מערכת חכמה יכול לספק למטופלים התערבות אפקטיבית ומותאמת.

אחד הכיוונים המסקרנים ביותר הוא שילוב של בינה מלאכותית (AI) בקבלת ההחלטות הטיפוליות. כבר כיום מופיעים בשוק צ׳טבוטים טיפוליים – תוכנות שיחה חכמות – המסוגלים להדריך משתמש דרך תרגילי CBT מובנים (כגון זיהוי מחשבות אוטומטיות ושינוי שלהן) ולספק תמיכה רגשית מיידית. בינה מלאכותית מסוגלת לנתח דפוסי שפה, טון דיבור או נתוני חיישנים (למשל מדדי שינה ותנועה משעונים חכמים) כדי לזהות סימני מצוקה אצל המטופל מבעוד מועד. בטיפול מודולרי, AI יכולה לשמש כ”מוח” מאחורי הקלעים: לעבד את המידע שמוסר המטופל במהלך הטיפול, לנבא אילו מודולים יהיו הכי יעילים עבורו, ואף להזכיר למטפל מתי לשקול מעבר למודול הבא. ישנם פיתוחים של אלגוריתמים לומדים שיכולים להמליץ למטפל בזמן אמת על ההתערבות הבאה בהתבסס על נתוני התקדמות המטופל והשוואה למאגר נתונים גדול של מטופלים דומים . שימוש נוסף בבינה מלאכותית הוא בניטור היצמדות לטיפול – למשל אפליקציה ש”יודעת” אם המטופל תרגל את המשימות הביתיות שניתנו במודול ומזכירה לו במידת הצורך, או שמאתרת ירידה במצב הרוח ומציעה באופן אקטיבי פתיחה מחדש של מודול רלוונטי לחיזוק הכלים. במחקרים ראשוניים הודגם ש-AI יכולה לסייע בהפחתת נשירה ולשפר התמדה של מטופלים בטיפול מקוון . כך, הטמעת בינה מלאכותית בטיפול המודולרי עשויה להתמודד עם אחד האתגרים הידועים של טיפולים מרחוק – שמירה על מעורבות המטופל לאורך זמן.

המגמה הזו רק בתחילתה, אך העתיד צופן אפשרויות מרתקות. מומחים צופים כי שילוב בין ידע קליני מובנה לבין למידה מבוססת-נתונים יניב את דור ההמשך של הטיפול המודולרי – “טיפול חכם” המותאם באופן אופטימלי לכל מטופל. במילים אחרות, ייתכן שבעתיד יתקבלו החלטות לגבי הרכב וסדר המודולים באמצעות אלגוריתם שמשלב כללי החלטה שפיתחו מומחים עם דפוסים שמתגלים מתוך ביג-דאטה של תוצאות טיפוליות). גישה כזו תאפשר לרתום את כוח החישוב של מחשבים כדי לנווט בתוך היצע גדול של התערבויות אפשריות, ולתפור עבור כל אדם את התמהיל הטיפולי בעל הסיכוי הגבוה ביותר להצלחה. כבר כיום, ניצנים של “טיפול מודולרי מונחה-אלגוריתם” מופיעים במחקר: למשל, במחקר שתואר לעיל על דיכאון, השתמשו החוקרים באלגוריתם החלטה מובנה כדי להתאים לכל מטופל את המודולים המתאימים למאפייניו שילוב עתידי של AI יוכל לשכלל אלגוריתמים כאלה באמצעות התאמה דינמית במהלך הטיפול – כשהמטופל משתפר או נסוג, המערכת תוכל לעדכן את תכנית המודולים באופן מיידי.

לסיכום, הטיפול הפסיכולוגי המודולרי מייצג התפתחות חשובה בתחום בריאות הנפש, המשלבת בין ריבוי כלים ושיטות לבין התאמה אישית וגמישות. בעזרת מודולים מובנים המבוססים על שיטות בדוקות, ניתן להרכיב לכל מטופל “פזל טיפולי” ייחודי עבורו. המחקרים העדכניים מעידים כי גישה זו עשויה לשפר תוצאות עבור מטופלים מורכבים, להגדיל את שביעות הרצון מהטיפול, ואולי אף לייעל את תהליך ההכשרה והעבודה של מטפלים (שכן אותם מודולים בסיסיים ניתנים ליישום לרוחב בעיות שונות). אמנם נדרש עוד מחקר כדי למצות את ההבנה מתי ואיך להשתמש בטיפול מודולרי באופן האפקטיבי ביותר, אך המגמה הכללית ברורה: אנו צועדים לעבר עתיד שבו טיפול נפשי אינטגרטיבי, מותאם-אישית ומונחה-נתונים יהיה הנורמה – והטיפול המודולרי הוא אחד הכלים המרכזיים בדרך לשם.

Cuijpers, P., van den Heuvel, R. M., Reijnders, M., Cristea, I. A., de Wit, L., & Hollon, S. D. (2023). Transdiagnostic treatment of depression and anxiety: A meta-analysis. Psychological Medicine, 53(15), 6804–6814. https://doi.org/10.1017/S0033291723000947

Elsaesser, M., Herpertz, S., Piosczyk, H., Schmitt, S., Philipsen, A., Buntrock, C., Wessa, M., Görtz-Dorten, A., & Schramm, E. (2022). Modular-based psychotherapy (MoBa) versus cognitive–behavioural therapy (CBT) for patients with depression, comorbidities and a history of childhood maltreatment: Study protocol for a randomised controlled feasibility trial. BMJ Open, 12(5), e057672. https://doi.org/10.1136/bmjopen-2021-057672

Gutierrez, G., Stephenson, C., Eadie, E., Asadpour, A., & Alavi, N. (2024). Examining the role of AI technology in online mental healthcare: Opportunities, challenges, and implications (a mixed-methods review). Frontiers in Psychiatry, 15, Article 1356773. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2024.1356773

Hukkelberg, S. S., Torsheim, T., Nordahl, K. B., Patras, J., Martinsen, K. D., Neumer, S. P., ... & Kendall, P. C. (2024). The modular approach to therapy for youths with anxiety, depression, trauma, and conduct problems (MATCH): Results from the Norwegian randomized-controlled trial. BMC Psychology, 12(1), 569. https://doi.org/10.1186/s40359-024-01699-9

Johnsen, D. B., Lomholt, J. J., Heyne, D., Bjaastad, J. F., Silverman, W. K., & Heiervang, E. R. (2024). The effectiveness of modular transdiagnostic cognitive behavioral therapy versus treatment as usual for youths displaying school attendance problems: A randomized controlled trial. Research on Child and Adolescent Psychopathology, 52, 1397–1412. https://doi.org/10.1007/s10802-024-01083-y

Karatzias, T., & Cloitre, M. (2019). Treating adults with complex posttraumatic stress disorder using a modular approach to treatment: Rationale, evidence, and directions for future research. Journal of Traumatic Stress, 32(6), 870–876. https://doi.org/10.1002/jts.22461

Schramm, E., Elsaesser, M., Jenkner, C., Brakemeier, E.-L., Piosczyk, H., Wessa, M., ... & Tadic, A. (2024). Algorithm-based modular psychotherapy vs. cognitive-behavioral therapy for patients with depression, psychiatric comorbidities and early trauma: A proof-of-concept randomized controlled trial. World Psychiatry, 23(2), 257–266. https://doi.org/10.1002/wps.21285

קרא עוד...

15 אמונות מגבילות שמקשות על גמילה מקנאביס

תוכן עניינים: 15 מיתוסים על הפסקת קנאביס

״אני משתמש בזה כדי להירגע אחרי יום לחוץ״
״זה עוזר לי להיות יותר יצירתי״
״זה לא כל כך נורא כמו סמים או אלכוהול אחרים״
״אני מעשן רק מדי פעם, אני לא באמת מכור״
״אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, אני פשוט לא רוצה כרגע״
״זה עוזר לי לישון טוב יותר״
״זה הופך מצבים חברתיים למהנים יותר״
״זה עוזר לי עם החרדה/דיכאון שלי״
״מה עוד אני אמור לעשות כשאני משועמם?״
״כל מי שאני מכיר מעשן, אני לא רוצה להרגיש מחוץ לעניינים״
״רק עוד פעם אחת לא תזיק״
״אני ראוי לזה אחרי כל מה שעברתי״
״זו הדרך היחידה שלי לברוח מהבעיות שלי״
״אני לא פוגע באף אחד אחר, אלה החיים שלי״
״זה עוזר לי להתרכז וללמוד״

שימוש בקנאביס כטכניקת הרגעה

התחושה שאתה מתאר – של לחץ מצטבר, עומס, המשאלה לשחרר – הכל מובן.

קנאביס, לפחות ברגע הראשון, מציע ניתוק, בועתיות, ריכוך, שקט רגעי מההמולה הפנימית והחיצונית.

מחקרים אכן מראים שרבים משתמשים בו לצורך הזה, במיוחד כשהמתח היומיומי לא מוצא דרך אחרת לפורקן.

אז קנאביס - עבור חלק מאיתנו - מרגיע. הסוגיה היא עלות ותועלת, ומה קורה מתחת לפני השטח בזמן הזה שאתה רגוע בהשפעת הסם.

מבלי להישמע סחי מדי, הרפיה אמיתית, כזאת שמזינה ומחדשת אותך, לא מגיעה דרך ניתוק. להיפך. וקנאביס נוטה יותר לכבות, פחות להרגיע. משתיק את הדופק המואץ, את המחנק, את הרעש בראש.

כמו הרבה חומרים פסיכואקטיביים זו יכולה להיות אסטרטגיה יעילה לטווח הקצר וגרועה לטווח הארוך.

אבל שימוש קבוע בקנאביס כדי להירגע דומה לאדם שלוקח משככי כאבים כדי לא להרגיש שהדלקת בפצע שלו מחמירה. הוא ירגיש הקלה באותו רגע – אבל מתחת לפני השטח, המצב רק מחמיר.

מעבר לכך, הגוף והנפש מתרגלים. מה שבעבר הספיק כדי להירגע – כבר לא מספיק. אתה צריך עוד קצת. מינון גבוה יותר. תדירות גבוהה יותר. ואז, לאט לאט, אתה מגלה שאתה כבר לא באמת בוחר - אתה פשוט צריך להסתדר. אתה כבר לא משתמש בקנאביס כדי להירגע – אתה לא רגוע כי אין לך קנאביס.

אם הדרך העיקרית שלך להירגע היא באמצעות חומר – אנחנו בשאלה האם למערכת הפנימית שלך יכולת להרגיע את עצמה.

מה אם אפשר ללמוד להוריד הילוך אחרת – דרך נשימה, שיחה, תנועה, כתיבה, או פשוט לשהות בקשיבות (מיינדפולנס) עם עצמך?

נכון, זו דרך מאומצת יותר – אבל היא מחזירה לך משהו שהלך לאיבוד: את היכולת להיות עם עצמך, גם אם קשה.

ובוא נלך עוד צעד:

האם ייתכן שאתה לא רק מנסה להירגע, אלא לברוח?

זה בסדר גם לברוח, אבל ממה?

לפעמים, התחושה של 'לחץ' היא רק שם קוד לרגשות עמוקים יותר - בדידות, עצב שקשור באובדן, תסכול, חוסר אונים.

הקנאביס, במובן הזה, לא מרגיע - הוא מערפל ומטשטש, ענן עשן שמסווה את מה שבאמת מציק.

ובנקודה הכי עדינה – יכול להיות שההרגל הזה הפך לאמצעי היחיד שאתה מכיר כדי להתמודד עם הקושי הזה, והוויתור עליו נראה כמעט כמו לוותר על דרך חיים.

אבל מה אם במקום לוותר, תוכל לבחור דרך אחרת – שתיתן לך לא רק הקלה, אלא גם חופש?.

העלאת היצירתיות באמצעות קנאביס

האמונה הזו נפוצה מאוד – וקשה להפריך אותה בתחושה. הרי ברגעים של היי, המוח זורם, הדמיון מתפרע, הרעיונות נראים כמו הברקות. זה מרגיש כמו דלת שנפתחת לעולם עשיר, ספונטני, לא מוגבל. אבל מה אם זה לא שיפור של היצירתיות – אלא שינוי בתפיסה שלך לגביה? מחקרים מראים שקנאביס לא באמת הופך אותך ליותר יצירתי – הוא רק גורם לך להרגיש ככה. והפער הזה – בין תחושה לבין ביצוע בפועל – הוא לב העניין.

לפעמים הקנאביס לא מייצר יצירתיות, אלא רק מפחית ביקורת עצמית – מה שמאפשר לך לכתוב, לצייר, להלחין בלי שיפוט. וזה יכול להרגיש משחרר. אבל האם אתה באמת יוצר טוב יותר – או שפשוט פחות אכפת לך אם זה טוב? האם אתה מעז יותר – או שאתה פשוט פחות מודע למה שדורש עוד עיבוד?

וכאן עולה שאלה חשובה: אם אתה צריך קנאביס כדי ליצור – מה זה אומר על הקשר שלך ליצירה? על האמון שלך בעצמך? האם היצירתיות שלך היא דבר שתלוי בחומר – או שהיא משהו שאפשר לטפח ולהעצים מתוך מודעות, תרגול, ושחרור אמיתי מהפחד להיכשל?

יכול להיות שקנאביס מרכך את החרדה מפני דף ריק – אבל האם הוא גם עוזר לך להעמיק, להתמיד, לחזור שוב ושוב אל אותה פסקה, אותה מנגינה, אותו רעיון – עד שהוא מתגבש לכדי יצירה שלמה? או שהוא משאיר אותך מרחף, מרוצה מעצמך, אבל בלי תוצאה ממשית?

ולפעמים, הרעיונות שנראים גאוניים תחת השפעה – מרגישים מבולבלים או חסרי כיוון כשחוזרים אליהם בצלילות. האם אפשר לסמוך על ההשראה הזאת – אם היא לא שורדת את היום שאחרי?

בסופו של דבר, יצירתיות אמיתית צומחת גם – ואולי דווקא – כשקשה. כשאין אשליה. כשאתה מתמודד עם שקט, עם שעמום, עם פחד. כשאתה לומד להקשיב למשהו פנימי, עמוק, שלא צריך קנאביס כדי לדבר דרכך.

ומה יקרה אם תעז לפגוש את עצמך יוצר מתוך פיכחות – בלי רעש רקע, בלי פילטרים? אולי תגלה שהמקור האמיתי שלך – עמוק, עשיר, ולא תלוי באף חומר. אולי תצטרך לעבוד קשה יותר, להתעקש, להזיע – אבל היצירה שתצא משם תהיה שלך באמת. לא תולדה של ענן עשן, אלא של חיבור אותנטי למה שחי בך.

השוואת נזקי קנאביס לחומרים אחרים

נכון, קשה להתווכח עם המספרים: אלכוהול הורג. מריחואנה – לא. אף אחד לא התמוטט ממנת יתר של קנאביס. אלכוהול ממכר יותר, אלים יותר, רעיל יותר. קנאביס, לעומתו, נראה כמעט סימפטי – טבעי, רגוע, אפילו רפואי. אז בהשוואה הזו, אתה צודק: זה פחות גרוע.

אבל האם פחות גרוע אומר לא מזיק?

זו לא שאלה של מי הרס יותר חיים – אלא של מה אתה עושה עם החיים שלך. אם אתה משתמש בטיעון הזה כדי להרגיש יותר בנוח עם ההרגל שלך – ייתכן שאתה משכנע את עצמך במקום לבדוק את עצמך. כי השאלה האמיתית היא לא "כמה גרוע זה בהשוואה", אלא "מה זה עושה לך?".

אם הקנאביס מקהה אותך, מכבה את החדות שלך, פוגע לך בזיכרון, מעמעם לך את הקשרים – האם זה משנה אם הוא יותר או פחות מזיק מאלכוהול? אם אתה מרגיש תלוי, מוותר על יוזמות, מרגיש פחות אתה – האם זה מנחם שמישהו אחר נדפק יותר?

ההשוואה הזו היא טריק ישן של ההכחשה: להסתכל על מי שנמצא נמוך יותר כדי לא לשים לב שאתה בעצמך לא בדיוק במקום שטוב לך בו. זה כמו מישהו שאומר, "אני אולי לא בכושר, אבל לפחות אני לא על כיסא גלגלים" – מה שזה אומר בפועל זה: אני לא באמת מרוצה, אבל אני מעדיף להדחיק.

ובוא נדמיין רגע שיחה הפוכה – שאתה זה שצריך לשכנע מישהו שמעולם לא עישן לנסות. מה היית אומר לו? "זה פחות גרוע מאלכוהול"? האם זה באמת מספיק? האם היית יכול להמליץ לו על זה – מתוך יושר – בלי להסוות את הסיכונים, הפגיעות, התלות שזוחלת לאט?

כי אם לא היית מעז להמליץ על זה לאדם שאתה אוהב – אולי הגיע הזמן לשאול למה אתה מרשה את זה לעצמך.

אז נכון, קנאביס פחות קטלני מאלכוהול. אבל השאלה היא לא אם זה יהרוג אותך – אלא אם זה משאיר אותך חי באמת. חי, נוכח, חד, יוזם. ואם לא – אולי הגיע הזמן להפסיק להשוות לאחרים, ולהתחיל להשוות לעצמך – לגרסה שהיית יכול להיות בלי העשן.

הכחשה: שימוש מזדמן מול שימוש כפייתי

זו אחת ההצהרות הכי נפוצות – ואולי גם הכי מתעתעות – בתחום של שימוש בקנאביס.

'מדי פעם' נשמע כמו שליטה. כמו בחירה. כמו מישהו שיודע לשים גבול. אבל בוא נניח רגע את המילים בצד – ונסתכל על התחושה.

אבל יש שם באמת חופש? או שיש תבנית שחוזרת על עצמה, גם אם אתה לא מגדיר אותה כ'תלות'?

מחקרים מראים שגם שימוש שנראה 'מדי פעם' עלול לטשטש גבולות פנימיים – במיוחד כשמדובר בחומר שפועל ישירות על מרכזי העונג והוויסות במוח. הבעיה היא שלא תמיד שמים לב מתי 'מדי פעם' הופך ל'פעם ביום'. זה לא קורה ברעש – אלא בלחישה. עוד ערב. עוד מפגש. עוד לילה שבו 'לא נורא, מגיע לי'.

התפיסה שאתה 'לא באמת מכור' יכולה להיות ביטוי של מנגנון הגנה חזק – כזה שמבקש להרחיק ממך את האפשרות המאיימת שמשהו פה יצא משליטה. הרי כל עוד אתה לא 'מכור', אין בעיה. אבל מה אם ההתמכרות לא מתחילה רק כשהכול כבר קורס – אלא דווקא הרבה קודם? ברגע שבו אתה צריך את זה כדי להירגע. כדי להרגיש טוב. כדי להירדם. כדי לשכוח.

ומה עם כל הפעמים שאתה אומר לעצמך: 'היום אני לא אעשן' – ובסוף כן? או כשאתה מגלה שאתה חושב על זה יותר ממה שחשבת? או כשהג'וינט נהיה פתרון אוטומטי – בלי ששמת לב?

האמת היא, שלא צריך לעשן כל יום כדי לפתח תלות. לא צריך ליפול כדי להבין שאתה כבר לא לגמרי עומד. לפעמים, דווקא אלה שאומרים 'מדי פעם' – הם אלה שהכי קשה להם לבדוק באמת: מה עומד מאחורי הפעמים האלה? מה אתה מחפש שם? שקט? שחרור? שכחה?

וכאן עולה שאלה עמוקה: אם 'מדי פעם' הוא האי שלך – האם אתה בוחר מתי לבקר בו, או שאתה נסחף אליו בלי שליטה? האם אתה קובע את הגבולות – או שהם כבר מזמן נקבעו בלעדיך?

בסוף, זו לא שאלה של תדירות – אלא של כוונה, של חופש פנימי, ושל אמת מול עצמך. האם אתה באמת חופשי לא לעשן – מתי שתרצה? או שזה רק מרגיש ככה, כל עוד לא ניסית באמת?

ואולי, רק אולי – הגיע הזמן לבדוק את זה לעומק. לא כי מישהו מאשים, אלא כי יש בך רצון לדעת באמת – מה אתה צריך, מתי, ולמה. ורק כשאתה שואל בכנות – יש לך סיכוי לבחור באמת."

אשליית השליטה בצריכת קנאביס

אם באמת יש לך את הכוח להפסיק – מה עוצר אותך מלהוכיח את זה?

מה מחזיק את היד הזו מלעשות את מה שהיא כביכול יכולה, בקלות?

כמטפלים, אנחנו נתקלים באמירה הזו שוב ושוב – ולרוב, היא לא משקפת כוח, אלא פחד. לא ביטחון, אלא ניסיון נואש לשמור על תחושת שליטה מול משהו שכבר מזמן חמק מהידיים.

כי להגיד 'אני לא יכול להפסיק' זה מפחיד. זה פגיע. זה מבהיר שיש פה משהו גדול ממך. אבל להגיד 'אני לא רוצה' – זה מרגיע. נותן תחושת כוח, גם אם מדומה.

הרבה אנשים אומרים 'אני פשוט לא רוצה' – כשבעצם הם ניסו, וזה היה קשה. תסמיני גמילה כמו עצבנות, קשיי שינה, ירידה בתיאבון או חוסר שקט נפשי – הם לא סימן לחולשה, אלא דווקא אינדיקציה לכך שהגוף התרגל. שהוא תלוי. שהרצון לבד לא תמיד מספיק. וכאן מגיעה האמת הלא פשוטה: הרצון שלך אולי כן קיים – אבל הוא לכוד בתוך דפוס. בתוך מערכת של הרגלים, תגובות אוטומטיות, מנגנוני הכחשה. אתה לא בוחר לא להפסיק – אתה בוחר לא לבדוק מה יקרה אם תפסיק. כי מה אם תמצא שם קושי? ריקנות? חרדה?

אז בוא נהפוך את הפרספקטיבה: אם אתה באמת יכול להפסיק – בוא תראה. לא לי. לעצמך. לא כדי להוכיח משהו, אלא כדי לבדוק. לנשום רגע בלי עשן, בלי תירוצים, בלי השקט המדומה של 'אני לא רוצה'. רק אתה, מול האמת שלך.

ובנקודה העדינה ביותר – אולי כל עוד אתה מאמין שאתה 'יכול מתי שתרצה', אתה מרגיש בטוח. אבל מה אם תתעורר יום אחד, תחליט שכן – ותגלה שאתה לא יכול? אולי עדיף לבדוק את זה עכשיו – כשאתה עוד חושב שאתה בוחר. כי החופש האמיתי לא נמצא באשליית השליטה – אלא ביכולת האמיתית לשחרר, גם כשזה קשה. והשלב הראשון לשם – הוא לא להחזיק חזק יותר בטענה הזו. אלא להעז להרפות ממנה."

וויד כפתרון לבעיות שינה

ברור. שינה היא צורך בסיסי, וכשאין שינה – אין שקט, אין אנרגיה, אין חיים. אז אם משהו עוזר לך להירדם סוף סוף, למה לא? הקנאביס – במיוחד בזנים מסוימים – באמת יכול לעזור בטווח הקצר. הוא מרגיע, מכביד על העפעפיים, משתיק את הרעש בראש. הלילה יורד, ואתה סוף־סוף נרדם. לכאורה – פתרון פשוט, יעיל, טבעי אפילו.

אבל כמו כל פתרון מהיר מדי – גם כאן צריך לשאול: על מה אתה משלם בתמורה?

מחקרים מראים שהקנאביס, במיוחד אם הוא מכיל THC, אמנם עוזר להירדמות – אבל פוגע באיכות השינה. פחות שנת REM, פחות חלומות, פחות עיבוד רגשי בלילה. זה כמו להזין את הגוף – אבל בלי הוויטמינים. אתה ישן, אבל לא נח. מתעורר, אבל עייף. והכי חשוב – הגוף לומד. מתרגל. מבין שכדי להירדם, הוא צריך קנאביס. לא נשימה, לא שקט פנימי, לא טקס של רגיעה – אלא חומר.

ואז, כמו תמיד – מינון עולה. הסבילות מתפתחת. מה שעבד פעם, כבר לא עובד. אתה צריך יותר. ובלי זה – אתה לא נרדם. לא כי אתה לא רוצה – אלא כי הגוף כבר שכח איך עושים את זה לבד.

ובשלב מסוים, אתה מגלה שאתה לא באמת בוחר – אתה חייב. השינה שלך כבר לא שלך – היא תלויה במשהו חיצוני. וגרוע מזה – כשאתה מנסה להפסיק, השינה נעלמת. פתאום הנדודים חוזרים, אבל בעוצמה כפולה. תסמיני גמילה. לילות לבנים. תחושת קריז.

האם זו באמת שינה – אם היא נקנית במחיר של תלות?

ולא פחות חשוב – למה קשה לך להירדם מלכתחילה? מה מטריד? מה לא נותן מנוחה? אולי הגוף שלך לא צריך חומר – אלא הקשבה. אולי הנפש שלך לא זקוקה לעשן – אלא למגע, לביטוי, לפריקה של עומס רגשי. לפעמים, הקושי להירדם הוא השפה של הנפש לומר לך: 'משהו בי עוד לא נרגע'.

אז נכון, קנאביס לפעמים עוזר – אבל אם אתה משתמש בו בקביעות לשינה, ייתכן שאתה לא מטפל בשורש הבעיה – אלא פשוט משתיק אותה. והשתקה, כמו שתיקה, לפעמים צועקת את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע.

ומה אם יש דרך אחרת? שינה שבאה מתוך שקט אמיתי – לא מתוך ניתוק. מה אם תלמד להירדם לא כי עישנת – אלא כי מצאת דרך להירגע באמת?

ולבסוף, שאלה קטנה אך חודרת: אם השינה שלך תלויה בקנאביס – האם אתה באמת נח? או רק ישן?"

קנאביס ושינה

הפחתת חרדה חברתית באמצעות קנאביס

קנאביס מפחית עכבות, מקל על תחושות ביישנות, ומעצים את החוויה הסובייקטיבית של אינטראקציות חברתיות, תקשורת קלילה יותר וחוויה אסתטית של גירויים שמיעתיים.

המסגרת החברתית עשויה להיתפס כפחות מאיימת, תגובות הומוריסטיות מתעצמות, והאווירה מאופיינת בתחושת קלילות ושטף חברתי משופר.

השאלה המהותית נוגעת למידת הטשטוש הקוגניטיבי-תפיסתי שעלול להתלוות לתהליך.

ממצאים מחקריים מצביעים על כך שבטווח המיידי, קנאביס עשוי להפחית חרדה חברתית ולשפר את איכות האינטראקציות הבינאישיות. אבל אם השימוש הופך לדפוס התנהגותי קבוע, שמאפיין כל מפגש חברתי - התמונה הפסיכולוגית משתנה. המוח מפתח תהליכי הסתגלות והתרגלות, ובאופן הדרגתי מתפתחת תלות רגשית המקשה על חווית הנאה במסגרות חברתיות ללא הסיוע מהחוץ.

יש הרבה מטופלים שמדווחים על שנים של מעורבות חברתית ותפיסה עצמית משופרת תחת השפעת קנאביס – רק כדי לגלות בשלב מאוחר יותר שאותו חומר פסיכואקטיבי מהווה גורם מנתק מקשרים אותנטיים.

התגובה ההדוניסטית המוגברת שהובטחה התבררה כרוכה בוויתור על חיבורים בינאישיים משמעותיים.

התלות בחומר מצביעה על היחלשות הדרגתית של מיומנויות חברתיות, ולא על חיזוקן.

המערכת הנפשית אינה מבקשת טשטוש – אלא אפשרות למגע נפשי אותנטי. שהאינטראקציות החברתיות תהיינה מבוססות אמת, ולא רק נעימות באופן זמני.

אם קנאביס מהווה את הערוץ היחיד להפקת הנאה ממפגשים חברתיים, ייתכן שהוא מקל זמנית. אבל אם קיימת אלטרנטיבה המפתחת ביטחון עצמי בחברה במקום להסוות את היעדרו, כזו המאפשרת ביטוי עצמי אותנטי, ראוי בהחלט לשקול.

קנאביס כטיפול עצמי למצבים נפשיים

ההשפעה האנטי-דפרסיבית הנתפסת של קנאביס היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר ל- self medication.

הנתונים הקליניים מציגים תמונה מורכבת:

קנאבינואידים מסוימים, במיוחד CBD, אכן מפגינים פוטנציאל להפחתת תסמיני חרדה בטווח הקצר, בעוד ש-THC בריכוזים גבוהים עלול דווקא להחריף חרדה.

מבחינה פיזיולוגית, הקנאביס משפיע על מערכת האנדוקנבינואידית, המעורבת בוויסות של מצב הרוח ותגובות למתח.

עם זאת, הספרות המחקרית מצביעה על פרדוקס טיפולי משמעותי: בעוד שימוש אקוטי עשוי להפחית סימפטומים מיידיים, שימוש כרוני קשור בהחמרת תסמיני חרדה ודיכאון לטווח הארוך. מחקרים פרוספקטיביים מצביעים על קורלציה מדאיגה בין שימוש ממושך בקנאביס לבין עלייה בשכיחות של הפרעות מצב רוח, תופעה המוסברת חלקית באמצעות הפרעה בהומאוסטזיס של מערכת האנדוקנבינואידית האנדוגנית.

תופעה נוירופסיכולוגית נוספת הראויה להתייחסות היא תסמונת האמוטיבציה (Amotivational Syndrome), המאופיינת בירידה בדחף, ביוזמה, ובמנעד הרגשי. זוהי דוגמה למנגנון שבו אסטרטגיית התמודדות מייצרת למעשה הפרעה פונקציונלית משנית.

מפרספקטיבה טיפולית, שימוש בקנאביס כאסטרטגיית התמודדות ארוכת-טווח מייצג מודל של הימנעות התנהגותית, המנציחה את הקושי הבסיסי על-ידי שימור פטורנ של התחמקות מעיבוד רגשי.

גישות טיפוליות עכשוויות מדגישות את החשיבות של חשיפה הדרגתית לגירויים מעוררי חרדה וקבלה של מצבים רגשיים לא נעימים כמרכיב הכרחי בריפוי.

המסגרת המומלצת להתמודדות עם חרדה ודיכאון כוללת שילוב של התערבויות תרופתיות מבוססות-ראיות (כגון SSRI, SNRI) במקרים המתאימים, יחד עם התערבויות פסיכולוגיות כמו CBT, טיפול דיאלקטי-התנהגותי, או גישות מבוססות-קשיבות, המספקות כלים להתמודדות ומיומנויות ויסות רגשי לטווח הארוך.

קנאביס עשוי להציע הקלה סימפטומטית זמנית, אבל ההחלמה האמיתית דורשת התמודדות עם הגורמים שמצויים בשורש של המצוקה הפסיכולוגית ובפיתוח אסטרטגיות התמודדות אדפטיביות.

זוהי הדרך להשיג ריפוי בר-קיימא.

קנאביס כפתרון לשעמום

האמת, סוגיה כנה. ובמובנים מסוימים גם עמוקה.

שעמום, בניגוד למה שנדמה, הוא לא סתם מצב שלא עושים בו שום דבר. הוא לפעמים תחושת ריק, חוסר משמעות, געגוע למשהו שיניע את הלב.

כשקנאביס נכנס לתמונה – הוא ממלא את הריק הזה בקלות: שאיפה אחת, והעולם שוב נהיה מעניין, מוזיקה שוב נשמעת עמוקה, אפילו לשבת סתם נראה פתאום סביר. אבל השעמום לא נעלם – הוא רק נעטף בענן עשן.

אחרי גמילה – במיוחד בשלבים הראשונים – השעמום חוזר. לפעמים אפילו בעוצמה. המוח, שהתרגל לדופמין קל וזמין, לא מסתפק יותר בדברים הקטנים. וכאן מתחילה העבודה האמיתית: ללמד את עצמך מחדש איך ליהנות, איך להתעניין, איך להתרגש – בלי קנאביס.

וזה לא קורה ביום אחד. זה תהליך של חקירה. גילוי. כמו לנסות למצוא מחדש את ה'אני' שלך – אבל הפעם, בגרסה נקייה. בלי פילטר. בלי קיצורי דרך.

אז מה אפשר לעשות? הכול. באמת הכול. אפשר לצאת להליכה עם אוזניות טובות. לבשל משהו שמעולם לא ניסית. לכתוב שיר. להרים טלפון למישהו שלא דיברת איתו הרבה זמן. להצטרף לקבוצת תמיכה – ולגלות שאתה לא לבד בשאלות האלה. אפשר לצייר, להזיע, לקרוא, להתנדב, לתרגל מדיטציה, לכתוב יומן, לצחוק מסרט מטופש. לא כי זה תמיד מרגש – אלא כי זה בונה. כי כל פעולה כזו היא לבנה קטנה בבניין החדש שאתה מקים.

שעמום הוא גם מבחן:

האם אתה בורח ממנו – או פוגש אותו? האם אתה מחפש רק גירוי – או מוכן לגלות מה יקרה אם פשוט תישאר שם רגע, בלי לברוח?

השאלה היפה ביותר היא כנראה -

אם החיים שלך הם ספר, וקנאביס היה הפרק היחיד שכתבת בו עד עכשיו – איזה פרק חדש אתה מוכן להתחיל עכשיו?

על מה הוא יהיה? מה ירגש אותך, יפתיע אותך, יגרום לך לשכוח לרגע מהשעמום – לא כי אתה מסטול, אלא כי אתה חי?

התשובה לשעמום אף פעם לא נמצאת בחוץ.

היא לא חומר. היא סקרנות. והסקרנות הזו – אם תיתן לה מקום – תוביל אותך למקומות שבכלל לא דמיינת.

לחץ חברתי והשפעתו על הרגלי שימוש

הצורך להיות חלק, או להרגיש שייכות חברתית, הוא אחד הצרכים הפסיכולוגיים הכי בסיסיים שמניעים אותנו כבני אדם.

החשש מלהיות זה שדוחים אותו, שמסתכלים עליו כ"שונה" או "לא שייך" – הוא לא רק עניין חברתי, אלא מנגנון הגנה שהלך איתנו אבולוציונית לאורך הדורות. התחושות האלה מתחדדות במיוחד כשמדובר בקשרים משמעותיים, כאלה שנותנים תחושת ביטחון ומקום.

בבסיס הדברים עומדת הבחנה חשובה:

השתייכות יכולה להיות מבוססת על זהות אותנטית, או על ניסיון להתאים את עצמך לתפקיד, סגנון או התנהגות מסוימת. כשקשרים חברתיים נבנים על אמפתיה, הומור משותף, הקשבה וחוויות - הם מצליחים להחזיק גם כשאדם בוחר לוותר על התנהגות כמו צריכת קנאביס.

לעומת זאת, כאשר נדמה שבלי הצריכה אין מקום, נוצר פער בין תחושת השייכות לבין התחושה הפנימית של מימוש עצמי.

הנוכחות בתוך קבוצה לא מבטיחה שייכות אמיתית. אם האדם נדרש להרחיק את עצמו מעצמו כדי להשתלב – נוצר ניכור רגשי ומתח פנימי.

הפסיכולוגיה החברתית מדברת על מנגנון שנקרא "בחירה סלקטיבית":

לא רק שהחברה משפיעה עלינו, אלא גם אנחנו בוחרים את החברה שמתאימה למה שכבר קיים בנו. המנגנון הזה מפחית בדידות ודיסוננס, אבל לפעמים גם תוקע אותנו במקום שלא באמת משרת את ההתפתחות שלנו.

ההגדרה של שייכות חברתית צריכה לכלול גם אפשרות להיות נוכח עם כל מי שאתה, גם במצב תודעתי בלתי מושפע. הקשרים שלא דורשים הסוואה, שמאפשרים פגיעות בלי מסכה, מעניקים תחושת שייכות עמוקה ואמיתית יותר.

בתוך המרחב הזה נולדת ההזדמנות - לעצב מעגל חברתי שתומך בהתפתחות הנפשית והפיזית שלך, בזהות האותנטית שלך, בלי צורך בהתאמה למשהו חיצוני.

שמירה על קשרים קיימים תוך ביטוי עצמי מלא יוצרת מודל אחר – נוכחות שמביאה שינוי, לפעמים מבלי לדעת, עבור אחרים שצמאים לדבר דומה.

לפעמים זה בדיוק המקום שבו גבול אישי ברור ואסרטיבי יכול להפוך למקור לשינוי חברתי רחב יותר.

״פעם אחרונה ודי״

הבעיה היא לא *הפעם האחת*.

הבעיה היא *מה שהיא מפעילה*. ברגע שהמוח שלך מרגיש שוב את ההשפעה, את הדופמין, את ה"שקט" – הוא לא מסתפק. הוא נזכר. הוא מתעורר. והוא דורש עוד. כי ההתמכרות לא נעלמת – היא רק נרדמת. ו"עוד פעם אחת" היא השעון המעורר.

ובוא נהיה כנים: האם באמת תסתפק בפעם אחת? או שכבר היית שם, ואמרת את זה לעצמך – ושוב מצאת את עצמך עמוק יותר ממה שחשבת? כל נסיגה כזו לא רק מחזירה אותך אחורה – היא מקשה על לקום שוב. כי האכזבה מעצמך צורבת. האמון העצמי נשחק. והפעם הבאה – עוד יותר קשה.

המשפט הזה – "רק עוד פעם אחת" – הוא לא אמירה של רוגע. הוא סימן של מצוקה. של רצון לברוח, להרפות, לוותר רגע. אז אולי השאלה האמיתית היא לא *האם זה יזיק*, אלא *מה אתה באמת צריך עכשיו?* חיבוק? שיחה? מנוחה? או פשוט מישהו שיזכיר לך למה התחלת בכלל?

אם המסע שלך הוא בניין – האם אתה באמת רוצה לבדוק מה יקרה כשתשלוף ממנו לבנה? כי לפעמים, לא צריך להפיל קיר שלם – מספיק סדק קטן כדי שהכול יתחיל להתפורר.

אבל אתה כבר התחלת לבנות. ואתה יודע מה קורה אחרי ה"עוד פעם אחת". אז הפעם, אולי פשוט תישאר. תכיל את הקושי. תזכור שהרגע הזה – יעבור. ושאתה לא צריך להוכיח כלום לאף אחד – רק לעצמך, שאתה כבר לא במקום ההוא.

לא עוד פעם אחת. לא עכשיו.

חבל.

תגמול עצמי באמצעות חומרים ממכרים

וודאי שאתה ראוי. עברת דרך קשה – אולי אפילו גיהנום פרטי – ומגיע לך רגע של שקט, של הקלה, של נשימה. התחושה הזו, שאתה צריך משהו שיגיד לך "עשית מספיק", "החזקת מעמד", "הגיע הזמן להרגיש טוב" – היא עמוקה ונכונה. הבעיה היא לא בתחושת ה'מגיע לי'. הבעיה היא במה בחרת לתת לעצמך כדי למלא אותה.

כשאתה אומר "אני ראוי", אתה צודק. אבל קנאביס הוא לא מתנה – הוא הסחת דעת. הוא לא באמת מחבק אותך – הוא מרדים אותך. הוא לא מחזק אותך – הוא משכיח לרגע כמה אתה עייף. ואם אתה באמת רוצה לתת לעצמך משהו אחרי כל מה שעברת – האם זה לא צריך להיות משהו שבונה אותך, לא שוברת?

המשפט הזה – "אני ראוי לזה" – נשמע כמו טיפול עצמי. אבל בפועל, הוא לפעמים רק מסווה רציונליזציה, הצדקה להפסקת מאבק. כאילו יש לך רישיון לברוח, רק בגלל שהכאב היה אמיתי. זה מובן – אבל זה גם מסוכן. כי אם אתה באמת כל כך פצוע – האם לא מגיע לך ריפוי, ולא הרדמה?

הקנאביס, ברגעים האלה, מציע לך שקר מתוק. כאילו הוא הפרס על ההתמודדות שלך. אבל פרס אמיתי הוא משהו שיטפל בך – לא יחזיר אותך לאחור. משהו שיחזיר לך את עצמך, את היכולת להרגיש, גם כאב – אבל גם תקווה.

אז בוא נחליף את השאלה:

אם היית יכול לתת לעצמך מתנה – אמיתית – שתעזור לך להחלים, לצמוח, להרגיש שמגיע לך – מה היא הייתה? חיבוק? קשר אמיתי? מסע פנימי? יצירה? שיחה שלא העזת לנהל? או אולי פשוט מנוחה אמיתית, בגוף ובנפש?

אתה לא צריך לשכנע אף אחד שמגיע לך. השאלה היא רק – מה באמת מגיע לך עכשיו?

אם עברת כל כך הרבה – אולי הגיע הזמן שתיתן לעצמך לא את מה שמרגיע אותך זמנית, אלא את מה שמכבד את כל מה שעברת: ריפוי עמוק, נוכחות, חיים שלמים.

הימנעות מהתמודדות עם קשיים

המשפט הזה חזק. כואב. כנה. הוא לא מנסה להסתיר – הוא חושף:

יש בעיות. יש עומס.

יש מצבים שאתה לא יודע איך לצאת מהם – אז אתה פשוט יוצא מהם, זמנית. בורח. דרך הקנאביס. וזה עובד… לכמה שעות.

אבל מה זה בעצם אומר, כשאתה מרגיש שזו הדרך היחידה?

זה אומר שאיבדת אמון – לא בקנאביס, אלא בעצמך. ביכולת שלך להתמודד. לפתור. להחזיק מעמד. והחומר? הוא לא רק סם – הוא מגן. הוא המקום היחיד שבו, לכאורה, שום דבר לא מציק. לא מחשבות, לא רגשות, לא זיכרונות. רק שקט. רק ניתוק. אבל מה המחיר של השקט הזה?

כי מה שקנאביס מציע – זו לא הקלה. זו דחייה. זו ארכה. זה אומר: תטפל בזה מחר. אבל הבעיה? היא לא הולכת לשום מקום. היא רק חוזרת, לפעמים אפילו יותר מסובכת. ואתה? נשאר עם תחושת כישלון כפולה – גם הבעיה עדיין כאן, וגם שוב לא הצלחת להתמודד בלי לברוח.

מה אם הבריחה עצמה היא הבעיה?

אף אחד לא נולד עם כלים להתמודד עם הכול. אבל כלים אפשר לבנות. וזו אולי הדרך הקשה – אבל היא היחידה שמובילה לחופש אמיתי. תחשוב רגע: אם היית יכול לפתוח דלת – לחדר מלא בכל הפתרונות האפשריים לבעיות שלך – מה היית מוצא שם? שיחה עם מישהו שבאמת מבין? כתיבה? תנועה? טיפול רגשי? שינוי הרגלים קטנים? אולי אפילו סתם יד שמחזיקה את שלך בשקט?

אף אחד מהם לא מספק את הבריחה המהירה שהקנאביס נותן – אבל כולם מציעים משהו אחר: כוח. עמידות. תחושת מסוגלות. וכשיש לך את זה – אתה כבר לא צריך לברוח. כי אתה כבר לא לבד מול הבעיה.

אז אולי השאלה היא לא איך בורחים מהבעיות, אלא איך בונים חיים שבהם לא צריך לברוח בכלל. וברגע שאתה מוכן לשאול אותה – אתה כבר בדרך לפתרון.

הצדקת שימוש מתוך אוטונומיה אישית

נשמע הוגן, אפילו צודק. זכותך על הגוף שלך, על הבחירות שלך, על החיים שלך – זו תחושת אוטונומיה בסיסית, ואי אפשר לקחת אותה ממך. אבל לפעמים, התחושה הזו של "אני לא מזיק לאף אחד" – מסתירה אמת כואבת יותר: שדווקא מי שסביבך כן מרגיש, כן נפגע, פשוט שותק.

שימוש בקנאביס, במיוחד כשיש בו אלמנט של התמכרות, לא מתרחש בוואקום. אולי אתה לא מקלל, לא שובר, לא נוהג שיכור. אבל מה עם הילד שמחכה לך קצת יותר נוכח? עם בת הזוג שמרגישה שאתה נעלם לאט־לאט לתוך עצמך? עם חבר שהשיחות שלכם כבר לא באמת מגיעות לעומק? עם ההורים שלך, שדואגים אבל לא יודעים איך לדבר איתך על זה?

גם אם אתה לא מתכוון לפגוע – לפעמים עצם ההימנעות, הניתוק, הדחיינות, החוסר בנוכחות – הם הפגיעה. וזה לא חייב להיות דרמטי. זו יכולה להיות סתם תחושת החמצה שקטה, כאילו אתה שם – אבל קצת פחות. כאילו משהו בך מכונס, מרוחק, לא באמת נגיש.

וגם אם נניח שבאמת אין אף אחד שנפגע – השאלה הבאה לא פחות חשובה: האם אתה לא פוגע בעצמך? בבחירה לצמצם את החיים למרחב מעושן, בתשוקה לרגע הקלה במקום לבנייה אמיתית, בתחושת קיפאון שמתחזה לנוחות.

ואם תסתכל רגע מנקודת המבט של מי שאוהב אותך באמת – מה הוא היה רואה? דאגה? אכזבה שקטה? רצון לראות אותך פורח, אבל תסכול לראות אותך דורך במקום? אולי לא כי אתה רע – אלא כי אתה פחות מהפוטנציאל שלך.

אז כן, אלה החיים שלך. אבל החיים שלך נוגעים בחיים של אחרים – בכל נשימה, במבט, במילה. והשאלה היא לא אם אתה מזיק, אלא אם אתה נוכח. אם אתה באמת כאן.

ולפעמים, הבחירה הקשה ביותר היא לא להפסיק לעשן – אלא להתחיל לראות את ההשפעה שלך על העולם, גם כשנדמה שאין. זו לא ויתור על חופש – זו לקיחת אחריות. וזה, בסופו של דבר, החופש האמיתי.

שימוש בקנאביס לשיפור יכולות למידה

על פי המחקר המדעי הקיים קנאביס אינו יעיל לשיפור יכולות למידה.

למעשה, מחקרים מצביעים על מספר השפעות שליליות על תפקודים קוגניטיביים הקשורים ללמידה

פגיעה בזיכרון לטווח קצר וביכולת לקודד זיכרונות חדשים.
ירידה ביכולת הקשב וריכוז.
האטה בזמני תגובה ועיבוד מידע.
פגיעה ביכולות קבלת החלטות וחשיבה ביקורתית.
ירידה במוטיבציה (בשימוש כרוני).

בטווח הקצר, עישון בקנאביס גורם לשיבוש בתהליכי למידה בגלל ההשפעה של THC על רצפטורים במערכת האנדוקנבינואידית במוח, במיוחד באזורים האחראים על תפקודים קוגניטיביים גבוהים כמו ההיפוקמפוס והקורטקס הפרה-פרונטלי.

חלק מהאנשים מדווחים סובייקטיבית שקנאביס עוזר להם להתרכז, במיוחד אנשים עם ADHD או חרדה אבל הנתונים האובייקטיביים לא תומכים בטענה שקנאביס משפר למידה או ביצועים קוגניטיביים.

במקרים ספציפיים של מצבים רפואיים כמו אפילפסיה, תסמונת טורט או כאב כרוני, הפחתת הסימפטומים באמצעות קנאביס רפואי יכולה לאפשר למידה טובה יותר באופן עקיף, אבל זה שונה מהשפעה ישירה חיובית.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת

להתאמה אישית -

עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

מומחי מכון טמיר

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

קרא עוד...

מהי התמכרות נפשית / פסיכולוגית / מנטלית?

הבדלים בין התמכרות גופנית להתמכרות נפשית/פסיכולוגית

התמכרות היא תופעה מורכבת שמאופיינת בצורך עז ולא נשלט לחזור על פעולה מסוימת או לצרוך חומר מסוים, גם כשזה מנוגד לרצון של האדם עצמו.

לרוב מדובר בהתנהגות שחוזרת על עצמה שוב ושוב, או בצריכה הולכת וגוברת של חומר שגורם להנאה - עד לרמה שבה הימנעות ממנו יוצרת מצוקה ודחף עז לחזור אליו.

מצב כזה יוצר תלות, גם גופנית וגם נפשית, והוא מאפיין עיקרי של התמכרות.

למרות שהתנהגות כזו עלולה לגרום לנזקים חמורים ולהשפיע לרעה על תחומים חשובים בחיים, האדם המכור מתקשה להפסיק.

יש שרואים בהתמכרות דרך לא מודעת להתמודדות עם כאב רגשי או בעיות לא פתורות.

הסביה שאנחנו כאן היא שנהוג להבחין בין שני סוגים עיקריים של התמכרות – גופנית ונפשית.

ההבדל ביניהם נוגע בעיקר למנגנונים הפנימיים שמובילים לתלות וגם לתסמינים שמופיעים כשמפסיקים את השימוש:

התמכרות גופנית מתפתחת כשגוף האדם מתרגל לנוכחות קבועה של חומר מסוים, ועם הזמן גם מפתח אליו סבילות – כלומר, נדרשת כמות גדולה יותר כדי להשיג את אותה ההשפעה. במצב כזה, הגוף מתחיל לפתח תגובות פיזיולוגיות לנוכחות (או היעדר) של אותו חומר. כשהשימוש בו מופסק בפתאומיות או מופחת בצורה משמעותית, מופיעים תסמיני גמילה כמו כאבים, רעד, בחילות, הזעה ומצוקה כללית. לעיתים החומר אפילו מתפרק בגוף של המכור בצורה מהירה יותר מאצל מי שלא משתמש בו. התמכרות כזו מלווה בשינויים נוירוכימיים במוח, למשל דרך דופמין או אנדורפינים, מה שיכול להגביר את התחושה שהגוף “זקוק” לחומר כדי לתפקד כרגיל.

התמכרות נפשית מתמקדת בצורך הרגשי או המנטלי להשתמש בחומר או לבצע פעולה כלשהי. יש כאן תשוקה עזה לתחושות של אושר, רוגע או הקלה, שהושגו בעבר דרך השימוש או ההתנהגות. ההתמכרות משתלטת על חייו של האדם, וגורמת לו (ולקרובים לו) סבל ניכר, אבל הוא מתקשה להפסיק. תסמינים של התמכרות נפשית כוללים מחשבות אובססיביות, צורך כפייתי, ולעיתים שימוש כדי לברוח מרגשות כמו חרדה, דיכאון או תסכול. בעת ניסיון גמילה מופיעים סימפטומים כמו עצבות, חרדה, בעיות שינה, קשיי ריכוז וזיכרון. מבחינה פסיכולוגית, מדובר בשיבוש של מערכת התגמול במוח והתפתחות של הרגלים או דפוסי חשיבה שמקשים על ויסות רגשי.

אז מה בעצם ההבדל? התמכרות גופנית מונעת בעיקר ממנגנונים ביולוגיים – הגוף מתרגל, מתמכר, ומגיב פיזית כשמפסיקים. ההתמכרות הנפשית, לעומת זאת, מונעת ממנגנונים רגשיים ופסיכולוגיים – אובססיות, רצון לברוח, או צורך בתחושת רוגע. בהתאם לכך גם תסמיני הגמילה שונים: גופנית – עם ביטויים פיזיים מובהקים; נפשית – עם מצוקה רגשית, דיכאון, חרדות ועוד. גם הגורמים שונים: התמכרות גופנית לרוב נגרמת מצריכה קבועה של חומרים פסיכו-אקטיביים, בעוד שהתמכרות נפשית יכולה לנבוע גם מהתנהגויות מסוימות או צורך רגשי עמוק.

דוגמאות להתמכרות גופנית כוללות שימוש בחומרים כמו אלכוהול, הרואין, אופיאטים, ניקוטין או תרופות מרשם (משככי כאבים, תרופות הרגעה). חומרים אלה משנים את הפעילות המוחית, יוצרים תלות, ותסמיני הגמילה מהם עשויים להיות חמורים.

בהתמכרות נפשית, לעומת זאת, מדובר לרוב בהתנהגויות כמו הימורים, משחקי מחשב, קניות, התמכרות למסכים או אפילו לספורט. גם אוכל (בעיקר סוכר ופחמימות) נחשב לגורם נפשי ממכר, בגלל התחושה שהוא משרה והקשר הרגשי אליו. ההתנהגות משמשת פעמים רבות כאמצעי להימנע מהתמודדות עם קושי רגשי.

בפועל, התמכרות גופנית ונפשית לרוב כרוכות זו בזו.

לדוגמה: אדם יכול להתחיל בשימוש בסם כדי להרגיש טוב יותר (מניע נפשי), ולהתמכר פיזית עם הזמן. או ההפך – הוא יתמכר פיזית ואז ישתמש שוב כדי להימנע מהתסמינים, מה שמוביל גם לתלות נפשית. יש גם התמכרות לרגשות פיזיים חיוביים (למשל באימון גופני), שגם לה ביטוי כפול – נפשי וגופני.

מה לגבי טיפול?

בהתמכרות גופנית מתחילים בגמילה פיזית (דטוקס), לפעמים בעזרת תרופות, שינוי סביבה ואורח חיים. בהתמכרות נפשית, הטיפול מתמקד לרוב בטיפול פסיכולוגי, כמו CBT או DBT, בשילוב קבוצות תמיכה.

אבל הדרך היעילה ביותר היא גישה הוליסטית שמשלבת טיפול גם בגוף וגם בנפש. אם מתמקדים רק באחד מהם - הסיכוי למעידה לשימוש גבוה.

ההבדל בין התמכרות גופנית לנפשית בא לידי ביטוי במנגנונים שגורמים לה, בתסמינים שמתעוררים ובדרכי הטיפול.

שתיהן עלולות לגרום לנזק רב – בריאותי, רגשי, חברתי וכלכלי – לכן חשוב מאוד לזהות את ההתמכרות ולטפל בה בצורה מקיפה ויסודית.

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

קרא עוד...

האם הוא משתמש בקוקאין? | רשימת סימנים

סימני אזהרה לזיהוי שימוש בקוקאין

זיהוי מוקדם של סימני שימוש בקוקאין אצל אדם קרוב יכול לאפשר התערבות בשלב מוקדם ולמנוע הידרדרות. להלן רשימה של דגלים אדומים בקטגוריות שונות.

סימנים פיזיולוגיים

אישונים מורחבים
התקפי קור או הזעה מוגברת בלי סיבה ברורה
נזלת או גירוד מתמשך באף
כתמים אדומים סביב הנחיריים
דימומי אף תכופים
שיעול מתמיד או בעיות במערכת הנשימה

בעיות בריאותיות

כאבי חזה
דופק חזק
קשיי נשימה שמופיעים ונעלמים ללא הסבר רפואי ברור
תלונות על כאבי ראש חזקים
בחילות והקאות

שינויים התנהגותיים

תקופות של אנרגיה גבוהה ואופוריה שמתחלפות במצבי רוח ירודים
עייפות קיצונית או דיכאון
נדודי שינה חריגים
תקופות של ערנות ממושכת ללא עייפות
שינה לסירוגין במשך יממות
יציאות פתאומיות ותכופות לפרקי זמן קצרים

שינויים במראה והיגיינה

תנודות במראה החיצוני וברמות הטיפוח
תקופות של הזנחה שמתחלפות בהקפדה יתרה
רכישת אקססוריז יקרים ומרוממי נפש
אובדן משקל פתאומי
שינויים בסגנון הלבוש

שינויים בתיאבון

תקופות של אובדן תיאבון
דילוג לא שגרתי על ארוחות
אכילה לא סדירה
העדפת משקאות אנרגיה על פני אוכל

עניינים כספיים

הוצאות כספיות גדולות שאינן מוסברות
משיכות מזומן תכופות
בקשות תכופות להלוואות
מצוקה כלכלית פתאומית
מכירת חפצים אישיים ללא סיבה ברורה

שינויים חברתיים

חברים חדשים שממודרים מהמשפחה
התרחקות מחברים ותיקים
שינויים פתאומיים במעגל הקרוב
נטייה להסתגרות או לריחוק
הימנעות מאירועים משפחתיים

התנהגות חשודה

התנהגות אובססיבית סביב הטלפון
שמירה קפדנית על פרטיות
שיחות סודיות
טקסטים בשעות מוזרות
שקרים והסתרות תכופות

סימנים נפשיים

התנהגות פרנואידית
חשדנות מוגברת
ייחוס כוונות עוינות
אמונות שמישהו עוקב אחריהם
חרדה לא מוסברת בסביבת אנשים מסוימים

שינויים קוגניטיביים

קשיי ריכוז
ירידה בזיכרון לטווח קצר
פרקי יצירתיות או פעילות מחשבתית מוגברת
קשיים בקבלת החלטות
אימפולסיביות מוגברת

חוסר יציבות תפקודית

תקופות של יצרנות גבוהה במיוחד
זמנים של כיבוי מנועים בעבודה או בלימודים
ביצועים לא יציבים
איחורים תכופים
היעדרויות לא מוסברות

שימוש בחומרים אחרים

שימוש תכוף במשככי כאבים
שימוש בתרופות הרגעה
שימוש מוגבר באלכוהול
שתיית קפה בכמויות גדולות
ניסיונות לאזן את ההשפעות של הסם

חשוב לציין: סימנים אלו יכולים להיות קשורים גם למצבים אחרים, כולל מצבים רפואיים או בריאות הנפש. גישה של דאגה, אמפתיה ועידוד לקבלת עזרה מקצועית היא בדרך כלל היעילה ביותר.

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

קרא עוד...

זיהוי ״הטיית הרינג אדום״ בטיפול פסיכולוגי

אחרי שדיברנו במאמר קודם על הקושי להגדיר "כימיה" עם הפסיכולוג שבחרנו, ננסה להכיר הפעם נקודה מעניינת מזווית שונה:

בן אדם מתיישב מול מטפל בפגישה שנייה או שלישית של טיפול. הוא מתלבט, לא יודע אם זה מדויק לו המטפל הזה, והוא משתף את המומחה בהתלבטות.

כל בעל מקצוע אחר היה עוצר, פותח איתו דיון ענייני של עלות ותועלת, תכנית, מתאר, המלצות, מחויבות לתוצאות או אפילו הסכמה שגם הוא מתלבט.

אבל לא. בפסיכותרפיה המטפל ממלמל משהו, ואז הולך הרבה פעמים למקומות אחרים.

הסיבה לכך פשוטה ומורכבת בו זמנית: מצד אחד, התיאוריה הפסיכואנליטית מדגישה שהתחלת טיפול דינמי כוללת באופן טבעי התנגדות, מה שהופך את התהליך למאתגר אך גם עמוק ומשמעותי. מצד שני מטפלים מושפעים כמו כולם מהטיות קוגניטיביות.

הטיה אחת כזו היא ״הרינג אדום״ (Red Herring) ועליה ארחיב עוד מעט.

נתחקה עוד רגע אחרי הדילמה של המטופל שלנו, לפני שהוא שוקע אל מעמקי הכורסה: אם עמימות המטפל עוררה בו עלבון, ריחוק או ביטול - האם זה אומר שכדאי להחליף אותו, או הפוך, שהוא אמור להבין שזכה בדיוק במטפל המיועד?

המענה לשאלה מחזיק איכות דיאלקטית, גם קוונטית - יש מצב שהם לא מתאימים וגם מאוד מתאימים, בעת ובעונה אחת.

כשהמטופל אומר לא, זה בעצם כן?

אפתח את הדיון הזה בהצהרה מעוררת מחשבה, שתבהיר כמה טיפול פסיכולוגי הוא תחום סבוך:

ֿכל תהליך טיפולי, בייחוד כזה שמתמקד בגישה פסיכודינמית, מעורר התנגדות לטיפול.

למעשה, בעיני פרויד, ההתנגדות אינה אלא עדות לכך שהטיפול יצא לדרך, שהמטפל כבר נוגע במיתרים הרגישים של הנשמה.

אבי הפסיכואנליזה, הגישה שמתוכה התפתח הטיפול הדינמי, תיאר את תופעת ההעברה כלפי המטפל כחלק טבעי, חיוני ומתבקש מהטיפול הפסיכואנליטי, בו מטופל משליך כלפי המטפל עניינים לא פתורים ולא מודעים עם דמויות ראשוניות. במילים אחרות, העברה בריאה כוללת התנגדות לשינוי, והיא מעידה על כך שהמטפל הולך ומתגלם כייצוג הורי בעולם הפנימי של המטופל, וזה בדיוק מה שהמטפל רוצה וצריך כדי להתקדם.

לא רק שביטויים של התנגדות והעברה לא חיובית אינם מעידים על חוסר חיבור בטיפול - להיפך! אפשר להבין אותה כעדות לכך שהמטופל מתחיל להתמודד עם הכאבים הנפשיים הקמאיים שהביא אותו מלכתחילה אל המרחב הטיפולי.

כאשר התנגדות כזו מתעוררת, תפקיד המטפל להצביע עליה, ולנסות להבין מה היא אומרת.

העמדה הזו מצריכה מקצוענות גבוהה, לעיתים קשים ומורכבים, אבל זה המסלול לתיקון וריפוי אמיתי.

עכשיו ככה - כשמתעורר בך כעס, ריחוק או זלזול, כלפי המטפל - האם זה אומר שצריך להחליף אותו או שהגעת בדיוק לאדם המיועד?

אז אין פה ספין, מטפלים בהחלט נדרשים לקבל החלטה בתנאים עמומים, ובין היתר הם מתאמצים לתרגם סיגנלים לא מודעים שהם חווים כלפי המטופל (ההעברה הנגדית).

לשמחתנו הניסיון מפתח אינטואיציה, והידע מעניק ביטחון, אבל התשובה לשאלת המטופל ״האם אתה המטפל המתאים בשבילי?״ מחזיקה לפעמים איכות קוונטית - סופרפוזיציה - יכול להיות שאנחנו גם לא מתאימים וגם ממש מתאימים, בעת ובעונה אחת.

מהכיוון השני, אם אני מטפל פגיע במיוחד, או סתם מטפל בינוני, וקורה לי הרבה שמטופלים מחליטים לא להמשיך אחרי פגישה ראשונה, אפשר להבין אותי אם אתפתה להיאחז בהסבר מעוגן תיאורטית לפיו הסתייגות המטופל מההתאמה בינינו נובעת מיחסיו המוקדמים עם דמויות הוריות רעות, פרי עולמו הלא מודע.

הבנתם נכון?

יכול להיות שאין דבר כזה מטפל גרוע.

מהו טיעון הרינג אדום (Red Herring)?

טיעון הרינג אדום מתאר הטיה קוגניטיבית בה אדם, באופן לא מודע, משנה את מוקד הדיון מנושא מרכזי לנושא אחר, פחות רלוונטי. תהליך זה מוביל לעיתים לאובדן הפוקוס על העניין המקורי.

בניגוד לתפיסה המקובלת שרואה בכך תמיד ניסיון מכוון להסחת דעת או התחמקות מנושא בעייתי, ההטיה הזו יכולה להתרחש גם באופן טבעי כתוצאה מהדרך שבה המוח האנושי מארגן ומקשר בין מידע ורעיונות.

לעיתים, השינוי הזה מונע מהצורך הפסיכולוגי להפחתת מתח, הימנעות מאי-נוחות רגשית או פשוט מתוך מנגנוני הזיכרון והתפיסה הפועלים ברקע באופן אוטומטי.

ברור ומוסכם כי המשתנה הכי חשוב בבחירת מטפל הוא טיב החיבור בין מטפל למטופל.

הברית הטיפולית היא לב הטיפול הפסיכולוגי, ולמעשה, התנאי הבסיסי והמכריע להצלחתו.

אז מה עושים אם זה לא קורה, ואתה מרגיש שזה לא זה, משהו לא עובד או פשוט לא מסתדר ביניכם?

קודם כל, אתם לא לבד וזה עניין שצריך לדבר עליו.

יש מצבים בהם מטופל מנסה להעלות מול המטפל את הספק בבחירה הנכונה ביותר של מי שיטפל בו, אחרי הכל בטיפול אמורים לדבר על הכל.

רוב המטפלים ייענו ויזמינו עניינית לדיון, כולל במחשבה משותפת על אלטרנטיבות עם עמיתים, אבל יכול להיות מצב בו תרגישו שהוא קצת בורח – מחזיר את הבעיה אליך, מתייחס לנושאים מהעבר, או אפילו מציע לך לדפדף כדי להתמקד בבעיה אחרת לגמרי.

הרינג אדום בהקשר טיפולי

בהקשר הפסיכותרפי, הטיית ההרינג האדום עשויה להתרחש כאשר מטפל, במקום להתייחס באופן ישיר וכנה לטענת המטופל בדבר חוסר התאמה או העדר התקדמות בטיפול, מסיט את השיחה לכיוונים אחרים, למשל לקשיים מובנים שיש למטופל ביצירת קשרים.

כאשר מטופל מביע תחושה של חוסר חיבור או קיפאון בטיפול, והמטפל מגיב לכך בפרשנות כללית על קשיי המטופל ביצירת קשרים, מתפתח מעגל לוגי בעייתי:

המטופל: ״אני מרגיש שאני לא מתחבר אליך ברמה האישית״.
המטפל: ״יכול להיות שזה ביטוי לבעיה שלך ביצירת קשרים״.

המסקנה המשתמעת: ״עליך להישאר בטיפול איתי כדי לפתור את הבעיה״.

הכשל כאן כפול:

הסחת דעת: הטיעון מסיט את המיקוד מהנושא הספציפי (חוסר התאמה עם מטפל מסוים) לעבר סוגיה רחבה וכללית (קושי ביצירת קשרים).
היגיון מעגלי: גם אם קיימים קשיים ביצירת קשרים, אין בכך כדי להוכיח שהמטפל הנוכחי הוא בהכרח המתאים ביותר לטפל בקשיים אלה.

הנה מספר תגובות נוספות שעלולות להיות מוטות, ולכן מתבקש שתבררו שוב בעדינות לגבי שאלת ההתאמה הפרסונלית:

״טיעוני הרינג אדום״ שכיחים אצל מטפלים

טיעוני "הרינג אדום" הם הטיות קוגניטיביות שמטפלים עשויים להשתמש בהן ללא כוונת זדון. הם משקפים דפוסי חשיבה שעלולים להסיט את השיח מבחינה אותנטית של ההתאמה בין המטפל למטופל.

לחצו על הכרטיסיות כדי לגלות את המשמעות והבעייתיות שבכל טיעון.

פרשנות של ההתנגדות

"אלה התנגדויות טבעיות לקראת שינוי"

לחצו לפרטים נוספים

מה זה אומר?

המטפל מציג את תחושת המטופל כלפיו כתופעת לוואי של תהליך פנימי — לא כתוצאה מהקשר הבינאישי שנוצר (או לא נוצר).

מה הבעיה?

התייחסות כזו עלולה להפקיע מהמטופל את הלגיטימציה לחוות ולשתף, ובכך ולהחמיץ שיחה אותנטית על התאמה הדדית.

ביטול בחסות הסבר אנליטי

"נשמע שאתה בוחן אותי – זה חלק מתהליך ההעברה"

לחצו לפרטים נוספים

מה זה אומר?

הקשר עם המטפל מתפרש דרך עדשת העבר — כאילו המטופל משליך דמויות מהעבר על המטפל.

מה הבעיה?

במקום להתייחס ברצינות לטענה המובעת כאן ועכשיו, המטפל מצמצם אותה לתופעה תיאורטית, ולעיתים אף מציב את עצמו בעמדה בלתי נגישה לביקורת.

ייחוס לדפוס בינאישי

"שמת לב שקשה לך ליצור אמון או להתחייב לקשר?"

לחצו לפרטים נוספים

מה זה אומר?

המטפל ממסגר את תחושת המטופל כחלק מדפוס אישי של קושי בקשרים.

מה הבעיה?

ייתכן שהקושי אינו של המטופל אלא של הדינמיקה האנושית שנוצרה. תגובה כזו מתעלמת מהאפשרות שחוסר האמון נובע פשוט מכך שהמטפל לא מתאים.

הסטת המוקד מה"כאן ועכשיו"

"האם אתה חווה את זה גם במערכות יחסים אחרות?"

לחצו לפרטים נוספים

מה זה אומר?

ההתמקדות מופנית אל העבר של המטופל, ולא לקשר הנוכחי עם המטפל.

מה הבעיה?

העברת הפוקוס מה"כאן ועכשיו" אל ההיסטוריה האישית של המטופל משמרת את עמדת הסמכות של המטפל — ומנטרלת בירור כן של התאמה הדדית.

התכחשות לאי-נחת טיפולית

"לפעמים התחושות האלה מעידות שמשהו עמוק קורה בטיפול"

לחצו לפרטים נוספים

מה זה אומר?

המטפל מפרש את חוסר הסיפוק כעדות להתקדמות, לא כבעיה.

מה הבעיה?

זוהי פרשנות טיפולית ישירות אל הלא מודע. במקום לאפשר שיחה פתוחה על כך שאין חיבור, המטפל מכסה זאת עם הילה של עומק.

״גזלייטינג״ על ספק בריא

"קשה לך לסמוך, ולכן אתה מערער על התהליך הטיפולי"

לחצו לפרטים נוספים

מה זה אומר?

המטופל ממוסגר בעיניי עצממו כבעייתי - אדם שלא מצליח לראות את התועלת בתהליך, בגלל קושי אישי.

מה הבעיה?

יש כאן החמצה של בירור בסיסי: אולי הספק אינו ביטוי לקושי אישי, אלא לתחושת היעדר כימיה אמיתית מול המטפל הספציפי.

למה חשוב לזהות את ההרינג בטיפול?

להמשיך בטיפול עם מטפל שלא מתאים לך עלולה להוביל לכמה מחירים:

בזבוז זמן, כסף ומשאבים רגשיים.
חוויה מתסכלת שמרחיקה מטיפול בעתיד.
תקיעות בטיפול, שיכולה להיגרם עקב תחושת ביטול ו/או אי התאמה בין-אישית.
פספוס הזדמנות לבנות קשר משמעותי עם מטפל מתאים יותר.

חוסר התאמה עם מטפל מסוים ממש לא מעיד על כשל של המטופל, גם לא של המטפל.

היא בעיקר משקפת פער טבעי בין שני אנשים.

אז מה עושים?

אל תהסס להקשיב לעצמך ולהאמין לתחושת הבטן.

זכותך (ואולי גם חובתך) לקבל תשובה ברורה וכנה כשאתה משתף במה שאתה מרגיש.

אם התשובה של המטפל לא מספקת או שאתה מרגיש שמשהו עדיין לא מתיישר עם הספק, העלה אותו שוב.

אם המסר עדיין לא מספק, זכדאי לחשוב להתייעץ עם איש/ת מקצוע נוסף, או אפילו לשקול החלפת מטפל.

הבחירה להישאר בטיפול או לעבור למטפל אחר היא לגיטימית לגמרי.

באתם לטיפול כדי להתפתח ולעבוד בסביבה אמיתית, מכבדת ואותנטית - כי מגיע לך להרגיש בטוח ונינוח בכל מפגש טיפולי.

שאלות נפוצות בנושא בחירת פסיכולוג

כשיש תחושה ממושכת של חוסר אונים, עצב או אפתיות, וכשהבעיות לא משתפרות למרות מאמצים ועזרה מהסביבה.
כשמתקשים לבצע פעולות יומיומיות ולשמור על תפקוד שגרתי, למשל כשהביצועים בעבודה נפגעים משמעותית.
כשחווים דאגה או פחד בצורה מוגזמת, ציפייה מתמדת לגרוע מכל, או תחושת דריכות מתמשכת.
כשהפעולות שלנו מזיקות לעצמנו או לאחרים, כמו שתיית אלכוהול מוגזמת או התנהגות אגרסיבית.
בכל מצב של קושי רגשי שקשה להתמודד איתו לבד, בין אם יש לו סיבה חיצונית ברורה (כמו פרידה או בשורות רפואיות) ובין אם לא.

פסיכולוגים מומחים: אנשי מקצוע שעברו הכשרה באבחון, טיפול ושינוי התנהגות. הם מקבלים רישיון לעסוק בפסיכולוגיה מטעם משרד הבריאות.

פסיכותרפיה: שם כללי לטיפול נפשי באמצעות שיחות. בניגוד לדעה הרווחת, לא רק פסיכולוגים מבצעים פסיכותרפיה. מטפלים ממקצועות בריאות הנפש נוספים מוסמכים לכך, ובאותה איכות מקצועית: ביניהם פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים קליניים ומטפלים בהבעה ויצירה. כולם, כולל פסיכולוגים, ממשיכים להתמחות בשיטות טיפול ספציפיות (כמו CBT או טיפול דינמי) במסגרת לימודי המשך משותפים.

לפני בחירת מטפל, חשוב לברר את הכשרתו המקצועית הספציפית, הניסיון שלו בטיפול בבעיות דומות לשלכם.

היכן קיבלת את הכשרתך המקצועית? - מטפל טוב עובר מסלול הכשרה ארוך במוסדות אקדמיים מוכרים.
האם אתה איש המקצוע המתאים לטפל בסוגייה שלי? - שתפו בבעיה שלכם ובדקו אם יש לו ניסיון בטיפול באנשים עם בעיות דומות.
מה היא הגישה הטיפולית שלך והאם היא מבוססת על מחקר מדעי? - בקשו הסבר קצר על גישת הטיפול וודאו שהיא נחקרה והניבה תוצאות חיוביות.

הברית הטיפולית שנוצרת בין המטפל למטופל (כלומר, טיב הקשר ביניהם) היא קריטית וחיונית ביותר להצלחת הטיפול. זהו למעשה המשתנה החשוב ביותר בבחירת מטפל.

מעבר להכשרה המקצועית וכישורים של המטפל, חשוב לבחור מטפל שעמו חשים נוחות וביטחון. התאמה טובה בין מטפל למטופל תורמת לכך שהטיפול יוביל לשינוי פנימי שיחזיק לאורך זמן, ולא רק יספק אוזן קשבת.

חוסר התאמה עם מטפל מסוים אינו מעיד בהכרח על כשל של המטופל או של המטפל, אלא בעיקר משקף פער טבעי בין שני אנשים. במקרה כזה, הבחירה לעבור למטפל אחר היא לגיטימית לחלוטין.

ישנה תופעה הנקראת "הטיית ההרינג האדום" (Red Herring), שבה המטפל, במודע או לא, מסיט את השיחה מבעיית חוסר ההתאמה לנושאים אחרים. סימנים לכך יכולים להיות:

פרשנות הקשיים שלכם כ"התנגדויות טבעיות לקראת שינוי" במקום לתת מקום לתהייה.
תיוג ההתלבטות שלכם כ"חלק מתהליך ההעברה" במקום להתייחס אליה כפשוטה.
הצגת הספק שלכם לגבי הקשר הטיפולי כביטוי ל"קושי ביצירת קשרים" באופן כללי.
הסטת המוקד מהקשר הנוכחי לשאלות על העבר או על קשרים אחרים בחייכם.
פירוש חוסר הסיפוק שלכם כעדות לכך "שמשהו עמוק קורה בטיפול".

אם אתם חשים חוסר התאמה, מומלץ לפתוח את הנושא בשיחה ישירה עם המטפל. אם התשובות לא מספקות, זה הזמן להתייעץ עם איש מקצוע נוסף או לשקול החלפת מטפל. חשוב לזכור שמגיע לכם להרגיש בטוחים ונינוחים בכל מפגש טיפולי.

מה עושים כשיש תחושת אי־התאמה בטיפול?

מחקרים עדכניים מראים שהתאמה בין מטפל למטופל היא מהגורמים המרכזיים להצלחת טיפול פסיכולוגי. לא מספיק שתקבלו אוזן קשבת – טיפול טוב מוביל לשינוי פנימי שמחזיק לאורך זמן.

לכן, הדרך הטובה ביותר היא פשוטה ואמיצה כאחד:

לפתוח את התחושות מול המטפל בפגישה הקרובה. גם אנחנו, אם תבחרו לפנות אלינו, נמליץ כמעט תמיד לנסות שיחה פתוחה וכנה עם המטפל הנוכחי - חייבים את זה ומשם אפשר גם לפרוץ קדימה לעבר המטרות.

אם ניסיתם פעם או פעמיים והתחושה עודה נמשכת – או אם אתם מרגישים שאין עם מי לדבר על זה באמת – נשמח לקיים איתכם שיחת ייעוץ מקצועית, קצרה וממוקדת (בזום או פנים אל פנים), כדי להבין יחד מה נכון עבורכם עכשיו, ואיך בונים קשר טיפולי שיש בו חיבור, כנות ותחושת מקום.

לפעמים, עצם החיפוש אחר מטפל שמתאים יותר – והאומץ לא לוותר על עצמכם בדרך – היא כבר חוויה טיפולית מרפאה. במיוחד עבור מי שחי כאב של חוסר נראות וסביבה לא מתקפת.

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון

עם מומחי מכון טמיר

קרא עוד...

איך לבחור פסיכולוג? המשתנים הכי חשובים

מה חשוב בבחירת פסיכולוג.ית?

איך אדע אם שיטת הטיפול מתאימה לי?

לפי מחקרים עדכניים, התאמת הטיפול להעדפות אישיות משפרת משמעותית את סיכויי ההצלחה.

כשאתם מרגישים נוח עם סגנון הטיפול (למשל, טיפול מובנה לעומת פתוח יותר), סביר יותר שנתמיד ונראה תוצאות טובות יותר.

שתפו את המטפל בציפיות והעדפות, אתם יודעים מה נכון.

זכרו שמחקרים מראים כי גישות טיפוליות מבוססות-ראיות שונות (כמו CBT או טיפול דינמי) מניבות תוצאות דומות, לכן חשוב יותר שתרגישו חיבור לגישה מאשר לבחור דווקא בגישה "הטובה ביותר".

האם ניסיון המטפל הוא הגורם החשוב ביותר?

לא בהכרח.

מחקרים מראים שלניסיון המטפל יש השפעה חיובית, אך מתונה יחסית, על תוצאות הטיפול.

הקילומטראז׳ של המטפל משמעותי יותר בטיפול בדיכאון, פחות בטיפול בחרדה.

גורמים אחרים, כמו איכות הקשר עם המטפל והתאמת הטיפול לצרכים שלכם, חשובים לא פחות.

מטפל צעיר יחסית אך מיומן, דרוך ולוקח הדרכה שבועית, יכול להיות יעיל מאוד, במיוחד אם יש ביניכם חיבור חזק.

אם אני מרגיש התקדמות בטיפול, האם עליי להמשיך?

מחקרים מצביעים על "אפקט המטפל" - כלומר, שהמטפל עצמו אחראי על 5-10% מהשונות בתוצאות.

אם אחרי מספר פגישות אינכם מרגישים חיבור או התקדמות, שווה לעצור ולחשוב על שינוי מטפל, מה שעשוי להביא לתוצאות טובות יותר.

אם המטפל הודף את הספק שלכם, ובוודאי אם הוא מתחיל לדבר לא לעניין (למשל על היבטים אישיותיים שמקשים עליכם להתחבר לקשר משמעותי) תתקדמו למטפל אחר.

הנה ההסבר:

אפילו אם המטפל צודק ובאמת אם יש לכם קושי להתמסר לקשר אינטימי, יש בעיה לוגית בטיעון שלו:

הבעיה נוגעת לטעות לוגית מסוג הסחת הדיון או אפילו כשל התחמקות (red herring/diversion fallacy).

הטיעון של המטפל מסיט את הדיון מהנושא המקורי (חוסר התאמה ספציפית בינו לבין המטופל) לנושא כללי יותר (קושי כללי של המטופל ביצירת קשרים).

זוהי הסחת דעת מהבעיה הקונקרטית - חוסר ההתאמה הספציפי עם המטפל הזה.

יתר על כן, יש כאן כשל לוגי מעגלי:

המטופל טוען: "איני מתחבר לטיפול איתך ספציפית"
המטפל עונה: "זו בעיה כללית שלך ביצירת קשרים"
המסקנה: "עליך להישאר בטיפול איתי כדי לעבוד על הבעיה"

אך אם נניח שהמטפל צודק וקיימת בעיה כללית ביצירת קשרים, אין בכך הכרח לוגי שדווקא הוא המטפל המתאים לעבוד על בעיה זו. למעשה, אם המטופל אינו חש חיבור עם המטפל הספציפי, ייתכן שדווקא מטפל אחר יהיה מתאים יותר לעזור לו בבעיה זו.

המחקרים שציינת מדגישים את "אפקט המטפל" - העובדה שהתאמה בין מטפל למטופל היא גורם משמעותי בהצלחת הטיפול. לפי המחקרים, חוסר התאמה עם מטפל ספציפי אינו מעיד בהכרח על בעיה כללית אצל המטופל, אלא יכול להצביע על פשוט חוסר התאמה בין שני האנשים הספציפיים.

התשובה הנכונה מבחינה לוגית ומחקרית היא שגם אם למטופל יש קושי כללי ביצירת קשרים, אין הדבר מחייב שעליו להישאר דווקא עם המטפל הנוכחי. למעשה, מציאת מטפל שעמו המטופל כן מצליח ליצור קשר יכולה להיות צעד טיפולי חיובי יותר ואף הזדמנות ללמידה משמעותית על יכולת יצירת קשרים.

איך אוכל לדעת אם המטפל מקצועי מספיק?

מטפל מקצועי אמור להציג בביטחון ובבהירות את שיטת הטיפול שלו. מחקר משנת 2022 הראה שמטופלים שלמטפל שלהם הייתה מידת ביטחון גבוהה בגישה הטיפולית שלו נטו פחות להפסיק טיפול בטרם עת. חפשו מטפל שיודע להסביר את הגישה הטיפולית שלו, מאמין בה, ומשדר ביטחון מקצועי (מבלי להיות יהיר). ביטחון זה עשוי לסייע בבניית ברית טיפולית טובה יותר ולהגביר את אמונכם בתהליך.

האם עליי לחפש גישה טיפולית ספציפית לבעיה שלי?

מחקר מטא-אנליטי משנת 2017 מצא שאין הבדלים מובהקים בתוצאות בין גישות טיפוליות מבוססות-ראיות שונות. עם זאת, לגישות מסוימות יש ראיות חזקות יותר לטיפול בבעיות ספציפיות (למשל, CBT לחרדה). מומלץ לחפש מטפל המתמחה בטיפול בבעיה הספציפית שלכם, אך לזכור שהתאמה אישית וברית טיפולית טובה הן גורמים חשובים לא פחות להצלחת הטיפול.

כמה זמן אמור להימשך טיפול טוב?

משך הטיפול תלוי בגורמים רבים: סוג הבעיה, חומרתה, סגנון הטיפול וקצב ההתקדמות האישי. עם זאת, מחקרים מראים שרוב המטופלים מתחילים לראות שיפור משמעותי לאחר 8-12 פגישות. חשוב לדון עם המטפל על ציפיות לגבי משך הטיפול ולקבוע יעדים ברורים. טיפולים קצרי-מועד יכולים להיות יעילים מאוד לבעיות ממוקדות, בעוד שקשיים מורכבים יותר עשויים להצריך טיפול ארוך יותר.

איך אדע אם הטיפול עוזר לי?

טיפול מוצלח בדרך כלל מביא לשינויים הדרגתיים שניתן לחוש בהם: הפחתה בעוצמת הסימפטומים, שיפור במצב הרוח, יכולת טובה יותר להתמודד עם קשיים, ושינויים חיוביים ביחסים עם אחרים. מומלץ לקבוע יעדים מדידים בתחילת הטיפול ולבחון את ההתקדמות לקראתם באופן סדיר. אל תצפו לשינוי מיידי - טיפול הוא תהליך, ולעתים קרובות יש תקופות של התקדמות לצד תקופות של קושי.

האם יש משמעות למגדר או גיל המטפל?

מחקרים לא מצאו הבדלים עקביים בתוצאות הטיפול על בסיס גיל או מגדר המטפל.

עם זאת, התאמה אישית חשובה - אם אתם מרגישים נוח יותר עם מטפל בגיל מסוים או ממגדר מסוים, זה שיקול לגיטימי.

המחקרים מדגישים שהקשר הטיפולי והברית בין מטפל למטופל חשובים יותר ממאפיינים דמוגרפיים.

האם לחפש מטפל שמתמחה בשיטה טיפולית ספציפית?

יש יתרון למטפל המתמחה בשיטה ספציפית שמתאימה לבעיה שלכם,

אך חשוב לזכור שהגמישות של המטפל והיכולת שלו להתאים את הטיפול לצרכים האישיים שלכם חשובות לא פחות.

מחקרים מראים שמטפלים המשלבים אלמנטים מגישות שונות באופן גמיש ומותאם אישית משיגים לעתים תוצאות טובות יותר ממטפלים הדבקים בפרוטוקול נוקשה.

קרא עוד...

עמוד 5 מתוך 193

שיחת הכוונה לקבלת המלצה על הפסיכולוג/ית שלך:

מה חדש?

קושי לסיים משימות | הסברים ודרכי טיפול

הקושי לסיים משימות (TCD) הוא עיסוק אובססיבי במחשבות על התחלת פרויקטים בלי יכולת להשלים אותם, עד לפגיעה משמעותית באיכות…
חוק 90 השניות | טיפ לניהול כעס ללא טיפול

כעס הוא רגש אנושי טבעי ולגיטימי, אבל ידוע לכל שהוא עלול להפוך לכוח הרסני כאשר הוא יוצא משליטה.…
ניהול תמריצים כטיפול התנהגותי בהתמכרויות

כשהנפש מותשת והדחף שולט, לפעמים הצעד הראשון אל עבר שינוי אינו מתחיל בתובנה או בתחושת מיצוי, אלא בהצעה…
קשר רעיל | אבחון, טיפול והתערבות (2025)

המונח קשר רעיל מתייחס למערכת יחסים המאופיינת בהתנהגויות פוגעניות חוזרות, חוסר איזון בכוח, היעדר הדדיות ותקשורת לקויה. דרכי…