מהי התנגדות בטיפול פסיכולוגי דינמי? | איילת צמח, פסיכולוגית קלינית

התנגדות בטיפול 

  

ההגדרה הרחבה ביותר להתנגדות היא: אי רצון פרדוסקלי של המטופל להשתתף בתהליך הטיפולי (Weiner, 1975).

אי רצון זה נובע מאופרציות הגנתיות שמקורן בנפש. אופרציות אלו הינן למעשה תוצר של כל אותם כוחות במטופל המפריעים להתנהלותם של התהליכים האנליטיים (קרי, שאינם מאפשרים אסוציאציות חופשיות, אינם מאפשרים היזכרות והגעה לתובנה, הפועלים כנגד האגו הרציונלי של המטופל ושאיפתו לשינוי) (Freud, 1900 in Greenson, 1967). ההתנגדות חותרת תחת התהליך הטיפולי, המטפל והאגו הרציונלי של המטופל (Greenson, 1967).

 

הראשון להשתמש במונח "התנגדות" היה זיגמונד פרויד, כשתיאר את טיפולו באליזבת פון ר. (פרויד, 1893-95):

 

"אליזבת, תחת לחץ היד שלי, תמיד חושבת על רעיון כלשהו או נושאת תמונה לנגד עיניה אבל לא תמיד מוכנה לדווח לי עליה, אלא מנסה להדחיק מחדש את מה שהועלה לתודעה. באשר למניעי ההשתקה, יכולתי לדמיין לעצמי שניים. או שאליזבת מפעילה ביקורת בלתי מוצדקת על המחשבה שעלתה בדעתה, כלומר סבורה שאינה בעלת ערך מספיק, אינה מתאימה לשמש תשובה לשאלה שנשאלה, או שהיא נרתעת מלמסור אותה משום שהודאה כזאת יותר מידי מביכה עבורה". באותה תקופה האמין פרויד כי ההתנגדות היא לרעיונות ומחשבות המנותקות מהאסוציאציות החופשיות של המטופלת כמו גם משאר תהליכי החשיבה שלה. בהתאם לכך, קבע פרויד כי מטרתו של המטפל הינה לגבור על ההתנגדות (Greenson, 1967): "לא הסכמתי לקבל יותר את דבריה כשאמרה ששום דבר אינו עולה בדעתה, ואמרתי לה בתוקף שמשהו וודאי עלה בדעתה אך אולי אינה קשובה לכך במידה מספקת ואני מוכן לחזור על הלחיצה... ומוטלת עליה החובה להישאר אובייקטיבית לחלוטין ולומר כל מה שעולה בדעתה, בין אם הוא מתאים ובין אם לאו" (פרויד, 1893-95).

 

בעקבות שאלות שהעלה ופיתוחים תיאורטיים שעשה בהמשך הדרך, שינה פרויד את דעתו באשר למהות ההתנגדות, וטען כעת כי החומרים המודחקים אינם זרים לנפש, אלא מסתננים לתוכה ומהווים חלק ממנה. בהקשר זה, מדבר (Dewald (1973 על כך שההתנגדות בטיפול מתרחשת בשלבי מודעות שונים. כך, עשוי לעיתים המטופל להיות מודע לחלוטין לקיום ההתנגדות ואף לקונפליקט ממנו הוא מנסה להימנע. בזמנים אחרים יתכן והמטופל אינו מודע באותו רגע לקיום ההתנגדות, אך הוא עשוי להיות מודע לה בקלות, ברגע שתשומת ליבו תוסב לכך.

 

הסוג החשוב והקשה ביותר בטיפול בהתנגדות היא זו שלחלוטין לא מודעים לקיומה ולמאמצים המושקעים בשימורה. פרויד הסיק שאם מצליחים להסיר את ההתנגדויות ולחדור לנקודות שעד כה היו חסומות, ניתן לשלבן במודע (Weiner, 1975). מכאן, שההתנגדות מלווה כל שלב ושלב בטיפול והיא אינה משהו חדש שנוצר בעקבות הטיפול, אלא, הסיטואציה הטיפולית הופכת לזירה בה מופיעים כוחות ההתנגדות במלוא עוזם (Greenson, 1967). כל עוד התבססה התיאוריה הטיפולית על המודל הטופוגרפי, נתפסה ההתנגדות כשלילית, כמשהו שיש להסירו מהר ככל האפשר על מנת שהטיפול ימשיך. ההכרה שהתנגדות מתרחשת כמעט לחלוטין בלא מודע, היוותה מרכיב עיקרי בצורך בארגון מחדש של התיאוריה הפסיכואנליטית ולפיתוח המודל הסטרקטורלי בפסיכואנליזה. התפתחות פסיכולוגיית האגו הובילה להכרה כי התנגדויות מהוות מרכיב חיוני בתפקוד הנפשי וכי רק הבנה של ההתנגדויות השונות מאפשרת להיבטים שונים לא מודעים של תפקודי האגו וחיי הנפש להפוך למודעים (Dewald, 1973).

 

עפ"י (Greenson (1967, אין להבין את ההתנגדות רק כחתירה תחת התהליך הטיפולי. ניתוח ההתנגדויות של המטופל שופך אור על רבים מתפקודי האגו שלו כמו על בעיותיו באשר ליחסי אובייקט, ומבהיר את האופן בו מגוון תפקודי אגו מושפעים ע"י האיד, הסופר-אגו והעולם החיצוני גם יחד. כמו כן, התנגדויות לתהליך הטיפולי משחזרות קונפליקטים נוירוטיים הקיימים בין מבני הנפש השונים. כתוצאה מכך יכול המטפל להתבונן על תהליכים נפשיים המתרחשים אצל המטופל בזמן אמת. גם (Weiner ,1975) מדבר על חשיבותה של ההתנגדות בתוך הטיפול. ראשית, התנגדות מלווה, באופן בלתי נמנע, את מאמצי המטופל להגיע להבנה של פרשנות וההשלכות שלה על שינוי התנהגותו. כאמור, הפרשנות מפגישה אנשים עם אספקטים בלתי נעימים בחייהם, והיא מצריכה מהם לחשוב על אימוץ צורות חשיבה חדשות. מעטים האנשים שמסוגלים לעבור תהליך כזה מבלי שיביעו התנגדות כלשהי.

 

חשיבות נוספת שרואה Weiner להתנגדות היא בכך שסיועו של המטפל בהפחתת ההתנגדות מאפשר למטופל לעבוד בנוחות רבה יותר בטיפול (להביע מחשבות ורגשות בחופשיות), ומעצים את התקדמותו לעבר הבנה עצמית ושינוי התנהגותי.

 

כמו כן, הבנת ההתנגדות עשויה, בפני עצמה להוות תהליך לימודי בעל חשיבות:

 

• מדוע הופיעה ההתנגדות דווקא עכשיו?

• למה בדיוק מתנגד המטופל?

• כיצד באות התנגדויותיו לידי ביטוי?

• איזה קשר קיים בין ההתנגדות בטיפול לבין ההתנהגות מחוץ לטיפול?

 

תשובות לשאלות אלו ולשאלות נוספות יסייעו למטופל להיות מודע יותר לדברים המעוררים בו חרדה, כמו גם לדרכי ההתמודדות שלו. הנקודה האחרונה אותה מעלה המחבר בהקשר זה היא כי פרשנות של ההתנגדות עשויה לעיתים להיות יעילה יותר מפרשנות של אירועים בעברו של המטופל. זהו אספקט של התהליך שמובע ברגע זה, הוא והשלכותיו נחווים בצורה חיה.

 

דר׳ דוד זוהר, פסיכולוג קליני ומטפל דינמי, עמית מכון טמיר ת״א

 

עפ"י (Weiner ,1975) קיימים ארבעה סוגים עיקריים של התנגדות:

 

 

התנגדות לשינוי

 סוג ההתנגדות הראשון הינו התנגדות לשינוי. התנגדות לשינוי עשויה לנבוע ממספר סיבות. כך למשל, עשוי מטופל להתנגד לשינוי עקב רווח משני שהמטופל חש שהוא מקבל כתוצאה ההפרעה הנפשית שלו. הרווח המשני מהווה חיזוק לדפוסי התנהגות בעייתיים קיימים, אך אין הוא מונע את השינוי באופן מוחלט, אלא מעכבו בלבד. רווח משני זה נוצר משום שאנשים הסובלים מהפרעה כלשה זוכים על פי רוב ליותר אמפתיה וסובלנות מסביבתם הקרובה באשר למצבם, תפקודם והתנהגותם, הם חופשיים מנטילת אחריות ועוד. מכאן שרווח משני המקושר לבעיות רגשיות, עשוי להיות גורם מרכזי לדיכוי ההשתתפות בטיפול, אך עם זאת, עפ"י רוב גוברים עליו הן המוטיבציה של המטופל להתגבר על בעייתו הרגשית, והן רצונו להתפתחות חיובית של העצמי.

סיבה נוספת שבעטיה עשויה להתעורר התנגדות לשינוי בטיפול הינה התנגדות של שיווי-משקל נוירוטי (Neurotic equilibrium resistance) - חשש ששינוי בהתנהגות יפריע לדפוסים הקיימים של יחסים בין אישיים. האנשים בסביבתם של המטופלים כבר מכירים את הבעיה שלהם ומקבלים אותם כפי שהם. מכאן שהם יודעים לאיזה יחס לצפות מאותם אנשים. סיבה נוספת המביאה להימצאות במצב זה היא שהקשיים של המטופל פוגשים אנשים אחרים, הזקוקים בסביבתם לאדם עם קשיים אלו, לשם סיפוק צרכיהם האישיים. בכל מקרה, חוששים אנשים אלו משינוי שעלול לסכן את שיווי המשקל העדין בחייהם. מכאן, שכאשר מתחיל שינוי בהתנהגות צפוי שההתנגדות שתתעורר תהיה ספציפית לדפוס היחסים האמור.

כמו כן, ישנם מטופלים המפרשים את היותם בטיפול כסימן לחולשה, חוסר-תועלת, תלותיות, ועוד. עבורם, מהווה הטיפול איום על ההערכה העצמית ועקב כך הם עשויים לפתח התנגדות שמתוך תפיסת המטופל שבה הקונוטציה השלילית של להיות בטיפול, מאפילה על כל התועלת שניתן להפיק מהטיפול. התנגדות כזו מתבטאת כששינוי שהוא רצה בו מתחיל להתרחש, אך המטופל מיד עוצר את עצמו, בגלל המודעות שהשינוי הזה התרחש רק בזכות העזרה המקצועית שקיבל. העובדה שהוא היה צריך עזרה כדי ליצור שינוי גורמת לו לחוש עוד יותר חסר תועלת ותלותי, ממה שחש כשרק הגיע לטיפול.

גורם אחרון שמונה (Weiner (1975  כסיבה אפשרית להתנגדות לשינוי הינו הסופר-אגו. התנגדות מסוג זה נוצרת ע"י מצפון תובעני, ומטופחת ע"י נטיה לרגשת אשמה. אנשים הנשלטים ע"י מצפונם, מייחסים את חוסר המזל שלהם לכישלונות ולטעויות שלהם, ואפילו לא מייחלים לקיום נוח יותר. אנשים כאלו, תופסים התקדמות בטיפול באופן סקפטי למדי, שמלווה בחרדה. הם בספק שהרווח שבשינוי הוא אמיתי ו/או קבוע, והחרדה שמתעוררת מובילה להתנגדות לשינוי.

 

 

התנגדות תואמת אופי

סוג ההתנגדות השני עליו כותב (Weiner (1975 הינו התנגדות תואמת אופי. תכונות אופי כוללות את הדרכים הנהוגות והמועדפות להתמודדות עם התנסויות. הגישות וההרגלים השונים של אנשים, מעודדים את היעילות שלהם ומגבירים את הסיפוק מחייהם. מצד שני, עשויים אותם הרגלים ליצור הגנות שמכוונות יותר להפחתת חרדה, מאשר למימוש עצמי. אותן הגנות, יופעלו גם כדי לבלום טיפול שמעורר חרדה, וייצרו התנגדות.

ניתן לארגן את המקורות הפוטנציאליים להתנגדות תואמת אופי בשלוש רמות של ספציפיות:

1. לעיתים עשויה הישענות על מנגנוני הגנה ספציפיים, כגון בידוד, הדחקה ו-reaction formation למנוע גישה ישירה לנושאים שמן הראוי שהמטופל יעסוק בהם.

2. אספקטים רחבים יותר של סגנון ההתמודדות של המטופלים – אקטיביות או פסיביות יתר, קונקרטיות או הפשטת יתר עלולים להגביל את טווח השיחה שניתן לקיים עם המטופל.

3. מטופלים עם בעיות אופי מוכללות (לדוגמה: הפרעת אישיות מזוכיסטית או פחד מהצלחה ) עשויים לעיתים להציב מכשולים ממשיים ביצירה ושמירה על החוזה הטיפולי.

  

 

התנגדות לתוכן

סוג התנגדות נוסף הינו התנגדות לתוכן. התנגדות זו מתייחסת למכשולים בהתקדמות שנוצרים ומתקיימים בזמן הטיפול עצמו.

זו ההתנגדות שהמקור לה והטיפול בה הוא הפשוט ביותר. הטיפול מתמקד באספקטים בחייו של האדם הגורמים לו קושי, ולכן הוא עוסק בנושאים שמביכים, מפחידים, מדכאים ובלתי נעימים לפציינט.

מכאן, בלתי נמנע שבטיפול יעלה תוכן שיגרום לפציינט לתגובה שלילית ולחוסר רצון לקחת בו חלק.

היא תוצר ישיר של התרפיה, ותגובה ברורה ופשוטה לאירועים שקורים ברגע זה בטיפול. היא נובעת בעקבות דיון בנושא בעייתי עבור הפציינט, או כשהוא מרגיש שדיון בנושא כזה עומד להתרחש.

 

 

התנגדות בהעברה

סוג ההתנגדות האחרון עליו מדבר (Weiner (1975 הוא התנגדות העברתית (Transference resistance).

תופעת ההעברה היא חשובה מאד בתהליך הטיפולי, משום היא מהווה מקור משמעותי להתנהגות ההתנגדותית. כתגובה לקבלת החום והאמפתיה מהמטפל, המטופל נוטה להעריך את העניין של המטפל, ואת הרגישות והמסירות שלו.

התייחסות כזו גוררת רצון עז להשתתף בטיפול ומתפתחת לאידיאליזציה של המטפל ורצון עז ליחסים קרובים יותר איתו, כלומר, הגבולות נהיים מטושטשים עבור המטופל (העברה חיובית).

משחולף הזמן ומשאלות אלו לא מתגשמות, הוא מתחיל לחוש אכזבה ותסכול. המטפל כבר לא נתפס כמוערץ ונאהב, אלא קר, חסר רגישות ולא מתחשב. הרגשות החיוביים מתחלפים ברגשות שליליים (העברה שלילית).

העברה חיובית פוגעת בטיפול בכך שהיא מעסיקה את המטופל, שלא לצורך, בדעתו של המטפל.

הוא מצנזר את עצמו ואינו אומר דבר שיכול להרוס את הרושם שלו בעיני המטפל. כמו כן, מייפה המטופל את מה שהוא אומר במחשבות, רגשות, תיאורים ונרטיביים בכדי לעניין ולהרשים את המטפל ולזכות באישורו.

העברה שלילית יוצרת תגובות דומות לאלו שמלוות אהבה נכזבת. ישנם מטופלים שמתוך תסכולם והאכזבה שמשאלותיהם לקרבה עם המטפל לא התגשמו, מגיבים באופן דיכאוני-פסיבי (דיבור מאופק ושטחי, פחות הקשבה למטפל ופחות אמונה בהצלחת הטיפול) או אקטיבי (נשארים בטיפול אבל מתלוננים, טוענים כנגד המטפל ומוכיחים אותו). ישנם מטופלים שמגיבים בכעס, לחוסר ההיענות של המטפל להגשמת משאלותיהם החיוביות כלפיו. כעס זה יבוא לידי ביטוי באקטים שמקשים על העבודה הטיפולית. עם זאת, עשוי לעיתים הביטוי של כעס זה לקבל ביטוי ישיר יותר, ולהעביר ביקורת על כך שהמטפל לא מגיב לפי בקשתם, על דרך הבניית הטיפול, כמו גם על המטפל עצמו.

כאמור, ישנו שוני גדול בין סוגי ההתנגדויות בכל הנוגע למידה בה המטופל מודע לקיומן, כמו גם באופיין, בעוצמתן ובדפוס בו הן פעילות (Dewald, 1973).

סוגי ההתנגדות שציונו לעיל, כמו גם סוגי התנגדות נוספים (שאופיים אינו כה ברור ונהיר) עשויים לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים.

אינדיקציות נוספות להתנגדות לטיפול כוללות:

• שתיקה - הימנעות מדיבור על נושאים מסוימים או קיבעון בדיבור על נושאים מסוימים

• קיבעון בזמן  - דיבור תמידי על העבר מבלי לדבר על ההווה ולהפך

• קיצור זמן הפגישה - הגעה באיחור, בקשה ללכת מוקדם יותר, ביטול פגישות 

• acting out (חזרתיות בפעולה על פני התבוננות פנימית על מחשבות, רגשות וזכרונות)

• flight into health  - אנשים שעבורם רק האפשרות לדבר על בעיותיהם עם בעל מקצוע, או אפילו רק קביעת פגישה, מפחיתה חרדות ומביאה לשיפור ועוד (Greenson, 1967and Weiner, 1975).

 

 

איך צריך המטפל לנהוג כשהוא נפגש פנים אל פנים עם התנגדות מסוג כלשהו?

למן הרגע שהגיע פרויד להכרה כי ההתנגדות מהווה חלק מנפשו של המטופל, הוא הגדיר את ההתגברות עליה כחלק עיקרי בטיפול:

"הצגת ההתנגדות בשמה המפורש עדיין אין בה כדי לגרום להפסקתה המיידית. יש לתת לחולה זמן להתעמק בהתנגדות המוכרת לו עתה, לעבד אותה ולגבור עליה, וזאת דווקא ע"י כך שימשיך בעבודה איתו בהתאם לכלל היסוד האנליטי חרף ההתנגדות. רק כאשר ההתנגדות מגיעה לשיאה, ניתן לגלות, מתוך עבודה משותפת עם המטופל, את הדחפים המודחקים המזינים אותה. העיבוד הזה של ההתנגדויות מהווה את חלק העבודה שהשפעתו בכיוון של שינוי היא הגדולה ביותר על המטופל" (Freud, 1914).

עם זאת, ההתבוננות על התנגדות כיום היא כי יש לעבוד עימה ולא כנגדה.

 

ישנן מספר דרכים בהן ניתן להגיב להתנגדות (לאחר שזוהתה בבירור ע"י המטפל): 

 

בניית ההתנגדות 

ראשית, ניתן פשוט לאפשר להתנגדות להיבנות עד לנקודה שבה המטופל יוכל להיעשות מודע לה, ואז ניתן יהיה לחקור אותה.

התנגדות מוצקה אינה נעלמת במהירות, היא משחזרת עצמה שוב ושוב.

ע"י כך שהמטפל מאפשר להתנגדות להיבנות, הוא אמנם מקריב מעט, אך משפר את יכולתו לפרש אותה ביעילות.

 

לעקוף את ההתנגדות 

אופציה נוספת העומדת לרשותו של המטפל היא לעקוף את ההתנגדות.

כאשר מגיעה ההתנגדות לנקודה שבה הופעתה ברורה, פסיביות מצד המטפל תהיה שגיאה חמורה.

דרך פעולה זו הינה אקטיבית יותר והיא עדיפה במקרים בהם המטפל מרגיש שמאמץ לעזור למטופל להבין וללמוד מההתנגדות שלו יעזור לו פחות, מלעזור לו להתמודד עם בעיה שמאוד מטרידה אותו.

בד"כ זה קורה כשיש התנגדות לתוכן, שהיא מאד גלויה ולכן אי אפשר להתעלם ממנה, ואז ניתן להגיב אליה או ע"י מתן תמיכה שתפחית את החרדה שבראשו של המטופל או הפניית תשומת לב להתנגדות, כאמצעי לעידוד המטופל להמשיך בטיפול למרות החרדה.

 

ניתוח ההתנגדות

הדרך השלישית והמהותית ביותר הינה ניתוח ההתנגדות (Weiner, 1975). המונח "ניתוח" טומן בחובו ארבע טכניקות שונות – הבהרה, עימות, פירוש ועיבוד (working through).

 

הכלי העיקרי בעת ניתוח ההתנגדות הינו הפירוש.

זאת משום שהוא מסייע להבין מהו החומר הנפשי ו/או הקונפליקט שכנגדו הופיעה ההתנגדות ועקב כך מביא להעלאת חומרים לא מודעים או קרובים למודע אל המודעות (Dewald, 1973).

הפירוש של התנגדות צריך להיות השיא של סדרת הבהרות ועימותים, שמטרתם להכין את המטופל לזהות אספקטים בהתנהגותו שמשקפים התנגדות להשתתפות בטיפול.

תחילתו של התהליך היא בסיוע למטופל בקבלת הסתירות שבין דרך התנהגותו, לבין הדרך שבה התחייב להתנהג עפ"י החוזה הטיפולי.

רק אם המטופל יבין שיש סתירות ויכיר בהן, תהיה אפשרות לחקור את ההתנגדות ולהתגבר עליה. את עבודת הפירוש צריך המטפל להתחיל מפני השטח, קרי, מההתנגדויות אליהן מודע המטופל, ושהוא חש שהן אגו-דיסטוניות עבורו.

לאט לאט ובהדרגתיות עליו להעמיק את פרשנויותיו לנקודות אליהן המטופל פחות מודע.

אם המטפל חושב שיש קשר בין התנגדותו של המטופל לבין אספקטים באישיותו, לבין תוכן הפגישה, או בין ההתנגדות לבין המטפל כאדם, הוא יכול ליצור רצף של הבהרות ועימותים ופרשנויות, שיובילו את המטופל להבנת התנהגותו.

אם המטופל יכול להיזכר מתי ובאילו נסיבות חש הסתייגות לגבי השתתפותו בטיפול, ובמיוחד אם הוא יכול להצביע על אירועים שעוררו הסתייגות זו, הוא יביא עצמו לנקודת התחלה טובה בזיהוי המקור והמשמעות של ההתנהגות ההתנגדותית שלו (Weiner, 1975).

 

breaking through

הדרך האחרונה באמצעותה יכול המטפל להגיב להתנגדות הינה Breaking through.

יש נסיבות שבהן מטפל נוגע ישירות בהתנגדות, בהצהרה חד משמעית.

הקריטריונים לביצוע נגיעה ישירה בהתנגדות- breaking through-  ללא חקירה שקודמת לה וללא הכנות קודמות, מחמירים ביותר.

על המטפל להיות בטוח שהמטופל אכן מבטא התנגדות ושהוא מודע לכך שהשתתפותו בטיפול פחתה, עליו להיות בטוח שהסברו להתנגדות מדויק ושהוא יכול לבססו, צריכה להיות לו סיבה טובה לחשוב שהמטופל יקבל ויבין את הפרשנות שלו והוא צריך להיות משוכנע בכך שבאמת יעיל יותר לעסוק מיידית בהתנגדות ולא לחקור אותה קודם.

אם כל הקריטריונים האלו לא מתקיימים, כל פרשנות שתיעשה תהיה מוקדמת מדי ולכן לא אפקטיבית כפי שהיתה יכולה להיות. קריטריונים אלו מתקיימים בד"כ בהתנגדות שחוזרת על עצמה, שכבר נחקרה קודם ומקורותיה אותרו.

 

לסיכום, נראה שכיום הגישה להתמודדות עם התנגדות אינה שונה מזו שהיתה נהוגה בעבר, והחשיבה עליה מתבצעת מנקודת ראות שונה לחלוטין.

עפ"י (May (1996,:

"המטפל חייב לסייע למטופליו להתיידד עם ההתנגדויות שלהם, וע"י כך, להפוך את העבודה הטיפולית ממאבק למסע גילוי. אפילו המילה "התנגדות" עשויה לעורר במטופל חרדה. אך ההתנגדות איננה אויב. היא פשוט מהווה חלק נוסף במסע המשותף של המטפל והמטופל. ההתנגדות היא חלק עיקרי בטיפול, וכמטפלים מוטלת עלינו החובה להתיידד עם ההתנגדויות השונות. עלינו לראות בהתנגדויות מדריך המוביל אותנו בשבילי המסע, ולא אויב שכן ההתנגדות היא חלק מהותי במבנה האישיות של כל אחד מאיתנו".

 

 

כתיבה:

איילת צמח, פסיכולוגית קלינית

מומחית בפתח תקווה

 

עריכה:

איתן טמיר,  (MA),

ראש מכון טמיר

 

 

 

 

מקורות:

 

Dewald P.A. (1973) Psychotherapy: A dynamic approach. Oxford: Blackwell Scientific Publications.p.224-253.

 

Greenson R.R (1967) The technique and practice of psychoanalysis (Vol. 1). New York: International Universities Press., p. 59-150.

 

May, M.(1991) Resistance: Friend or Foe? American Journal of Psychotherapy Vol. 50(1), pp.32-44

 

Weiner I.B. (1975) Principles of psychotherapy. John Wiley & sons Inc., p. 115-202

 

פרויד ז.(1914) היזכרות, חזרה ועיבוד, בתוך פרויד ז. (2002). הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד, עמ' 114-120.

 

פרויד ז. (1893-1895) שתי נשים היסטריות, בתוך פרויד ז. (2004) סיפורים פסיכואנליטיים. צפת: ספרים, עמ' 60-100.