מכון טמיר לפסיכותרפיההפרעת גוף דיסמורפית של הפין (PDD): הבנה, אבחון וטיפול
גיסנו, אתה לא לבד
אם אתה מוצא את עצמך מודאג ומוטרד בגלל הגודל או המראה של איבר המין שלך, אם אתה חווה בושה, חרדה ואפילו ייאוש בגלל העניין הזה, דע לך חבר יקר, שגברים רבים חווים דאגות דומות, במיוחד בעולם רווי בדימויים ובציפיות לא מציאותיות. פשוט לא מדברים על זה.
מחשבות על גודל הפין יכולות להפוך לאובססיות שגוזלות שעות מסדר היום שלך ופוגעות באיכות חייך. יש מצב שאתה מתמודד עם סוגיה שדורשת התייחסות מקצועית. דלג על הפדיחה - נספק לך כאן מידע מהימן ומבוסס מחקר שיעזור להבין טוב יותר את הבעיה ואת דרכי הטיפול היעילות בה.
מהי הפרעת גוף דיסמורפית של הפין?
הפרעת גוף דיסמורפית של הפין (Penile Dysmorphic Disorder - PDD) היא מצב פסיכולוגי המוגדר כתת-סוג ספציפי של הפרעת גוף דיסמורפית (Body Dysmorphic Disorder - BDD). במצב זה, האדם עסוק באופן אובססיבי במחשבות על גודל או צורת הפין שלו, ומשוכנע שיש בו פגם או חריגה משמעותית, למרות שאיבר המין נמצא בטווח הנורמלי מבחינה אובייקטיבית.
העיסוק המחשבתי הטורדני בגודל או בצורת הפין גורם למצוקה קלינית משמעותית, לבושה עזה ו/או לפגיעה תפקודית ניכרת בתחומי חיים חשובים - חברתיים, תעסוקתיים, זוגיים ומיניים. אדם הסובל מ-PDD מפתח גם התנהגויות חזרתיות וכפייתיות (כמו בדיקות מרובות, השוואות או ניסיונות הסתרה) המבוצעות בתגובה לדאגות אלו.
מחקרים אפידמיולוגיים מראים כי בין 2% ל-5% מהגברים בעולם סובלים מדאגות משמעותיות לגבי גודל איבר המין שלהם. מתוכם, כ-0.5% עד 1% עומדים בקריטריונים המלאים של הפרעת גוף דיסמורפית של הפין (PDD), המהווה תת-סוג של BDD. ההפרעה מתחילה לרוב בגיל ההתבגרות, עם גיל התחלה ממוצע של 16-18 שנים.
ההבדל בין PDD לחרדת הפין הקטן (SPA)
חשוב להבחין בין שני מושגים שלעיתים משתמשים בהם באופן מעורב:
| מאפיין | חרדת הפין הקטן (SPA) | הפרעת גוף דיסמורפית של הפין (PDD) |
|---|---|---|
| אבחנה רשמית | אין (תיאור של מצב חרדתי) | כן (תת-סוג של הפרעת גוף דיסמורפית - BDD) |
| הבעיה המרכזית | חרדה ודאגה לגבי הגודל | עיסוק מחשבתי אובססיבי בפגם נתפס בגודל/צורה |
| זמן המוקדש למחשבות | דאגה משמעותית | עיסוק מחשבתי של שעה אחת לפחות ביום (במצטבר) |
| התנהגויות חזרתיות | לעיתים | נדרשות לאבחנה, לרוב אינטנסיביות (בדיקה, השוואה, הסתרה וכו') |
| רמת מצוקה/פגיעה תפקודית | משתנה, יכולה להיות גבוהה | מצוקה קלינית משמעותית ו/או פגיעה תפקודית נדרשות לאבחנה |
ההבחנה המכרעת בין השניים טמונה בעוצמת העיסוק המחשבתי ובמידת הפגיעה התפקודית. בעוד שגברים עם SPA חווים חרדה ודאגה, גברים עם PDD עומדים בקריטריונים האבחוניים המלאים של BDD, כאשר ההתמקדות היא באיבר המין. העיסוק המחשבתי ב-PDD הוא אינטנסיבי יותר, ההתנהגויות החזרתיות בולטות יותר, והפגיעה בחיי היומיום חמורה יותר.
בדיקת מציאות: מהו גודל "נורמלי"?
זה לא עוזר ובכל זאת - אחת הסיבות המרכזיות לחרדה סביב גודל הפין נובעת מתפיסות שגויות וציפיות לא מציאותיות. מחקרים רחבי היקף שבחנו אלפי גברים מספקים תמונה מציאותית:
- אורך ממוצע של פין רפוי: כ-9.16 ס"מ
- אורך ממוצע של פין זקוף: כ-13.12 ס"מ
- היקף ממוצע של פין רפוי: כ-9.31 ס"מ
- היקף ממוצע של פין זקוף: כ-11.66 ס"מ
חשוב להבין שטווח הנורמה רחב, והאמונה הרווחת שפין טיפוסי הוא באורך 15.2 ס"מ ומעלה פשוט אינה נכונה. מחקרים מראים באופן עקבי שרובם המכריע של הגברים הפונים לעזרה בטענה ל"פין קטן" הם בעלי פין בגודל תקין לחלוטין.
מידע חשוב
כדאי לזכור שבעוד שיש הרבה גברים שמודאגים בענייני גודל, מחקרים מראים שרוב הנשים (כ-85%) שבעות רצון מגודל הפין של בן זוגן, בניגוד לגברים עצמם (רק כ-55% היו מרוצים). נתון זה יכול לסייע באתגור ההנחה שגודל הוא הגורם המכריע לשביעות רצון מינית של בת הזוג.
הבנת הפרעת גוף דיסמורפית (BDD) - התמונה הרחבה
כדי להבין לעומק את PDD, חשוב להכיר את ההפרעה הרחבה יותר אליה הוא משתייך: הפרעת גוף דיסמורפית (Body Dysmorphic Disorder - BDD). BDD היא הפרעה נפשית המאופיינת בעיסוק מחשבתי אובססיבי וטורדני בפגם נתפס אחד או יותר במראה החיצוני. הפגם הנתפס אינו קיים במציאות, או שהוא קל וחסר משמעות בעיני אחרים, אך עבור האדם הסובל מ-BDD, הוא נחווה כבולט, מכוער, ואף מעוות.
המאפיין הראשון של BDD/PDD
עיסוק מחשבתי אובססיבי
מחשבות בלתי פוסקות וטורדניות על הפגם הנתפס. עיסוק זה יכול לגזול שעות רבות מהיום (בממוצע 3-8 שעות) ולהיות קשה מאוד לשליטה. במקרה של PDD, המיקוד הוא באיבר המין.
המאפיין השני של BDD/PDD
התנהגויות חזרתיות (טקסים)
בתגובה למצוקה, מבוצעות פעולות חוזרות ונשנות: בדיקה מופרזת במראה, השוואה מתמדת לאחרים, טיפוח מוגזם, ניסיונות הסתרה, חיפוש אישורים מאחרים, נגיעה או מדידה חוזרת, וחיפוש פתרונות לתיקון הפגם הנתפס.
נקודה חשובה נוספת היא רמת התובנה של האדם לגבי מצבו. חלק מהסובלים מ-BDD ו-PDD מודעים לכך שהתפיסה העצמית שלהם מעוותת (תובנה טובה/סבירה), אחרים משוכנעים במידה רבה שהפגם אמיתי (תובנה ירודה), וישנם כאלה המשוכנעים לחלוטין שהם נראים פגומים ושתפיסתם מדויקת (תובנה חסרה עד כדי אמונות דלוזיונליות).
חשוב להבין שחוסר תובנה יכול להיות חלק מההפרעה עצמה, ולכן שכנוע הגיוני או הצגת עובדות (כמו שעשינו קודם עם נתוני גודל ממוצע) אינם מספיקים כדי לשנות את האמונה בפגם. זה מדגיש את הצורך להתחיל טיפול פסיכולוגי המתמקד בשינוי דפוסי חשיבה ואמונות יסוד נוקשות.
זה מרגיש פיזי, אבל זה פסיכולוגי: קשר גוף-נפש
אחת החוויות המתסכלות ביותר עבור מי שמתמודד עם PDD היא התחושה העזה שהבעיה היא פיזית לחלוטין. איבר המין מרגיש קטן מדי, פגום, משהו מהותי לא בסדר. אבל כפי שראינו, במרבית המקרים, המציאות האנטומית תקינה. הבעיה המרכזית נעוצה באופן שבו המוח תופס, מפרש ומגיב למראה הגוף.
בלב ההפרעה נמצאות מחשבות אובססיביות, בלתי רצוניות ופולשניות לגבי גודל או צורת הפין. מחשבות אלו יכולות להופיע שוב ושוב, להיות קשות מאוד לשליטה, ולמלא חלק ניכר מהיום. הן עשויות לכלול השוואות בלתי פוסקות, ביקורת עצמית קשה, ופחדים עזים מפני דחייה או לעג.
המחשבות הטורדניות מעוררות רגשות עזים וכואבים. בושה היא רגש מרכזי, המוביל לעיתים קרובות להסתרה ולהימנעות. חרדה, במיוחד חרדה חברתית הקשורה לחשיפה (כמו במלתחות, בשירותים ציבוריים, או במצבים אינטימיים), היא נפוצה מאוד. תחושות נוספות כוללות גועל עצמי, דיכאון, ייאוש, תחושת חוסר ערך, ופחד להיות לא אהוב או לא רצוי.
התנהגויות כפייתיות (טקסים)
כדי לנסות ולהתמודד עם המחשבות והרגשות הקשים, אנשים עם PDD מפתחים התנהגויות חזרתיות וכפייתיות. התנהגויות אלו, למרות שהן מכוונות להפחית חרדה בטווח הקצר, למעשה משמרות ומחזקות את הבעיה בטווח הארוך. דוגמאות ספציפיות לטקסים הקשורים ל-PDD כוללות:
- בדיקה: הסתכלות חוזרת ונשנית במראה, מבטים תכופים כלפי מטה לבדיקת המראה דרך הבגדים, או מדידה פיזית של איבר המין (למשל עם סרגל).
- השוואה: השוואה מתמדת של הפין האישי לפין של אחרים – במציאות (מלתחות, שירותים), בתמונות, או בפורנוגרפיה.
- חיפוש אישורים: שאילת שאלות חוזרות ונשנות של בנות/בני זוג או אחרים לגבי מראה הפין ("זה נראה בסדר?", "זה לא קטן מדי?").
- הסתרה (קמופלאז'): לבישת בגדים רחבים, שימוש ברפידות בתחתונים, אימוץ יציבה מסוימת, או הימנעות מוחלטת ממצבים הדורשים חשיפה, כמו חדרי הלבשה, בריכות שחייה, או קיום יחסי מין באור.
- חיפוש פתרונות וניסיונות שינוי:
- חיפוש פתרונות וניסיונות שינוי: השקעת זמן ומאמץ רבים בחיפוש אחר דרכים להגדיל את הפין, כולל שימוש בקרמים, כדורים, תרגילים ("ג'לקינג"), מכשירי מתיחה, משאבות ואקום, ואף פנייה לייעוץ או ביצוע ניתוחים קוסמטיים.
ההתנהגויות הכפייתיות הללו יוצרות מעגל קסמים אכזרי. הבדיקה וההשוואה המתמדת מחזקות את ההתמקדות בפגם הנתפס ומגבירות את החרדה. ההימנעות ממצבים מאתגרים מונעת מהאדם ללמוד שהפחדים שלו אינם מתממשים. חיפוש האישורים מספק הקלה רגעית אך מחזק את התלות באחרים ואת חוסר הביטחון הפנימי. כך, ההתנהגויות שנועדו להרגיע, למעשה משמרות את ההפרעה.
השפעה על המיניות
החרדה והעיסוק המחשבתי ב-PDD פוגעים לעיתים קרובות בתפקוד המיני. חרדת ביצוע, הבושה וההתמקדות העצמית המוגברת עלולים להוביל לקשיים בהשגת זקפה או בשמירה עליה (קשיי זקפה), ולירידה בשביעות הרצון הכללית מהמין, גם כאשר החשק המיני (ליבידו) נשאר תקין.
זוהי דוגמה חזקה לקשר גוף-נפש: החרדה והמחשבות משפיעות ישירות על התגובה הפיזיולוגית של הגוף, ומפריעות לתהליך הטבעי של הזקפה. הדבר מבדיל קשיים אלו מקשיי זקפה הנובעים מסיבות פיזיות או הורמונליות טהורות, ומדגיש כי הבעיה המינית היא לעיתים קרובות סימפטום של המצוקה הפסיכולוגית, ולא הגורם לה.
מחקרים קליניים מראים שכ-70% מהגברים המאובחנים עם PDD מדווחים על קשיי זקפה משניים הקשורים לחרדה, בהשוואה ל-20% באוכלוסייה הכללית בגילאים דומים. ממצא משמעותי נוסף הוא שכ-85% מהגברים המאובחנים עם PDD מדווחים על הימנעות ממצבים חברתיים (כמו שחייה בבריכה ציבורית), וכ-65% מדווחים על הימנעות מיחסים אינטימיים עקב חרדה הקשורה לגודל הפין.
הסיפור של דודי: מסע דרך PDD
כדי להמחיש כיצד PDD יכול להיראות בחיי היומיום, הבה נתאר סיפור מקרה (אנונימי ומורכב ממקרים שונים) של בחור צעיר שנקרא לו דודי. הסיפור הזה משקף רבות מהחוויות המשותפות שדווחו במחקרים ובקליניקה.
סימני השאלה של דוד התחילו סביב גיל 16. אולי זו הייתה הערה תמימה מחבר במלתחה, או השוואה שעשה לעצמו מול מה שראה בסרטוני פורנו. ייתכן שגם חוויות מוקדמות יותר של הצקות על המראה שלו תרמו לתחושת פגיעות. מה שהתחיל כחוסר נוחות קל, הפך בהדרגה לאובססיה. דוד מצא את עצמו חושב על גודל הפין שלו – בעיקר על אורכו כשהוא רפוי – במשך שעות בכל יום. הוא הרגיש שהפין שלו "קטן באופן חריג", "לא גברי", "פגום".
הוא פיתח "טקסים" סודיים. הוא היה בודק את עצמו במראה עשרות פעמים ביום, מודד בסתר את איבר מינו עם סרגל כשהיה לבד בחדר. הוא בילה שעות בגלישה באינטרנט, משווה את עצמו לתמונות (לרוב לא מציאותיות) וקורא בפורומים על פתרונות מלאכותיים. הוא ניסה תרגילי "ג'לקינג" ומתיחות שמצא ברשת, ללא הצלחה נראית לעין, מה שרק הגביר את תסכולו.
הוא התחיל להימנע ממצבים חברתיים – ויתר על הליכה לבריכה עם חברים, התקלח רק בחושך כשהיה בצבא, והשתדל ללבוש תמיד מכנסיים רחבים. הרגשות שליוו אותו היו קשים מנשוא: בושה עמוקה, חרדה משתקת לפני כל אינטראקציה חברתית שעלולה לחשוף את "הפגם" שלו, ותחושת גועל עצמי. הביטחון העצמי שלו צנח. הוא נמנע מקשרים רומנטיים, משוכנע שאף אחת לא תרצה אותו אם תגלה את "האמת". בפעמים המעטות שניסה להתקרב למישהי, החרדה הייתה כל כך גדולה שהוא חווה קשיים בזקפה, מה שחיזק את אמונתו שהוא "פגום". מצבו הרגשי הידרדר, והוא החל לחוות גם תסמיני דיכאון.
בייאושו, דוד הוציא כסף על כדורים ותכשירים שהבטיחו "הגדלה מיידית" אך התבררו כחסרי תועלת. הוא אפילו שקל ברצינות לפנות לניתוח להארכת הפין, למרות העלויות והסיכונים. המסלול הזה, של חיפוש פתרונות פיזיים לבעיה ששורשיה פסיכולוגיים, הוא נפוץ מאוד בקרב המתמודדים עם PDD, ונובע מהאמונה החזקה בקיום פגם פיזי אמיתי.
נקודת המפנה הגיעה כשהמצוקה הפכה לבלתי נסבלת. אולי חבר קרוב שם לב למצבו והפציר בו לדבר עם איש מקצוע, או שאולי רופא המשפחה, שאליו פנה בגלל הדיכאון, שאל את השאלות הנכונות והתעניין גם בדאגות שלו לגבי המראה. ייתכן שדוד עצמו, בחיפושיו הנואשים באינטרנט, נתקל במידע אמין על BDD ו-PDD, והחל להבין שאולי הבעיה אינה פיזית כפי שחשב. ההבנה הזו, שאינו לבד ושיש הסבר פסיכולוגי למצוקתו, פתחה פתח לתקווה ולהתחלת המסע לעבר טיפול מבוסס ראיות והחלמה.
טיפולים יעילים
ההבנה המרכזית העולה מהמחקר היא ש-PDD הוא מצב שמקורו פסיכולוגי – בדפוסי חשיבה, אמונות, רגשות והתנהגויות. לכן, הטיפולים היעילים ביותר הם אלו המתמקדים בשינוי דפוסים אלו, או כאלו המשפיעים על הכימיה המוחית הקשורה למחשבות טורדניות וחרדה.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT)
CBT נחשב לטיפול הבחירה הפסיכולוגי (טיפול קו ראשון) עבור BDD ו-PDD, והוא בעל תמיכה מחקרית רחבה. זהו טיפול מובנה ומונחה מטרה, המתמקד בקשר שבין מחשבות, רגשות והתנהגויות. הוא מותאם באופן ספציפי לאתגרים הייחודיים של ההפרעה, וכולל בדרך כלל את המרכיבים הבאים:
- חינוך פסיכולוגי: הבנת ההפרעה, זיהוי המחשבות וההתנהגויות הבעייתיות, והבנת ההיגיון מאחורי הטיפול.
- ארגון מחדש קוגניטיבי: זיהוי מחשבות אוטומטיות שליליות ואמונות יסוד לא מועילות לגבי המראה, גודל הפין והערך העצמי. המטרה היא לאתגר מחשבות אלו ולפתח דפוסי חשיבה גמישים ומציאותיים יותר.
- חשיפה ומניעת תגובה (ERP): זהו מרכיב מרכזי בטיפול. המטופל, בהדרכה צמודה של המטפל, נחשף באופן הדרגתי ומבוקר למצבים, למקומות או למחשבות המעוררים חרדה או דחף לבצע טקסים, מבלי לבצע את ההתנהגות הכפייתית. המטרה היא לאפשר לחרדה לרדת באופן טבעי ולהבין שהתוצאות הנוראיות שמהן חוששים אינן מתרחשות.
- ניסויים התנהגותיים: תכנון וביצוע "ניסויים" קטנים במציאות כדי לבחון את התוקף של אמונות שליליות.
- התמודדות עם התנהגויות ספציפיות: פיתוח אסטרטגיות להפחתת התנהגויות כמו בדיקה במראה, השוואות כפייתיות, או הרגלים מזיקים אחרים.
CBT יכול להינתן באופן פרטני, קבוצתי, ובשנים האחרונות גם דרך האינטרנט (ICBT), מה שמגביר את הנגישות לטיפול. חשוב לחפש מטפל בעל ניסיון וידע ספציפי ב-BDD ובטכניקות כמו ERP.
טיפול תרופתי
תרופות מסוג מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRIs) נחשבות לטיפול התרופתי קו ראשון עבור BDD ו-PDD. תרופות אלו מסייעות בהפחתת המחשבות האובססיביות, ההתנהגויות הכפייתיות, החרדה והדיכאון הנלווים להפרעה.
- מינון ומשך טיפול: לעיתים קרובות, נדרשים מינונים גבוהים יחסית של SSRIs לטיפול ב-BDD, וניסיון טיפולי ממושך יותר (12-16 שבועות).
- יעילות: מחקרים מראים שרוב המטופלים (כ-50% עד 75%) חווים שיפור משמעותי בתסמיני BDD בעקבות טיפול הולם ב-SSRIs.
- טיפול משולב: לעיתים קרובות, במיוחד במקרים של חומרה בינונית עד קשה, מומלץ לשלב טיפול תרופתי ב-SSRIs יחד עם טיפול CBT.
מה לא עובד (ומדוע)
חשוב להדגיש באופן ברור: ניתוחים להגדלת הפין (הארכה או עיבוי), הזרקות חומרי מילוי, כדורים, קרמים, משאבות ואקום או מכשירי מתיחה אינם הטיפול המומלץ עבור PDD. הסיבה לכך פשוטה: טיפולים אלו מתמקדים בשינוי פיזי (שלעיתים קרובות הוא זניח או זמני), אך הם אינם מטפלים בשורש הבעיה – העיסוק המחשבתי האובססיבי והתפיסה המעוותת.
מחקרים מראים ששביעות הרצון של אנשים עם BDD מטיפולים קוסמטיים היא נמוכה, התסמינים לרוב נמשכים (ולעיתים אף מחמירים או עוברים להתמקד באיבר אחר), ו-BDD נחשב לעיתים קרובות כהתוויית נגד לניתוחים קוסמטיים.
הערה חשובה על הרגעות ואישורים
למרות הכוונות הטובות של חברים, בני משפחה או בנות זוג, אמירות פשוטות כמו "אתה נראה בסדר גמור" או "הגודל שלך תקין" לרוב אינן יעילות בטווח הארוך עבור מישהו עם BDD/PDD. האמונה בפגם היא לעיתים קרובות מושרשת עמוק עמוק. יתרה מכך, חיפוש האישורים יכול להפוך בעצמו לחלק מההתנהגות הכפייתית, ולשמר את מעגל החרדה והתלות.
הוכחה שזה עובד: עדויות להחלמה
המסר החשוב ביותר הוא שיש תקווה. PDD אינו מצב שצריך לחיות איתו לנצח. קיימים טיפולים יעילים, והמחקר המדעי תומך בכך באופן עקבי.
| סוג טיפול | יעילות מוכחת |
|---|---|
| CBT/ERP | סקירות שיטתיות ומטא-אנליזות מאשרות ש-CBT, כולל המרכיב של חשיפה ומניעת תגובה (ERP), יעיל באופן מובהק בהפחתת תסמיני BDD. מחקרים מראים ירידה משמעותית בחומרת האובססיות והטקסים, בסימפטומים של דיכאון נלווה, ושיפור בתובנה ובתפקוד הכללי. שיעורי התגובה לטיפול הם מעודדים (סביב 50%). |
| SSRIs | מחקרים הראו שתרופות כמו פלואוקסטין וקלומיפרמין יעילות יותר מפלצבו בהפחתת תסמיני BDD. רוב המטופלים המקבלים טיפול הולם ב-SSRIs חווים שיפור משמעותי בתסמינים, במצוקה, בתפקוד, ואף במחשבות אובדניות. שיעורי התגובה ל-SSRIs במחקרים נעים לרוב בין 50% ל-75%. |
| טיפול משולב | השילוב של CBT ו-SSRIs מומלץ במקרים של חומרה בינונית עד קשה, מתוך הנחה שהשילוב עשוי להציע יתרונות נוספים. |
חשוב להדגיש: בעוד ש-BDD ו-PDD יכולים להיות כרוניים אם אינם מטופלים, הטיפולים הקיימים מציעים סיכוי ממשי לשיפור משמעותי ואף להחלמה עבור רוב האנשים. הטיפול הוא מסע, לעיתים מאתגר, אך הוא מאפשר להשתחרר מהכבלים של העיסוק האובססיבי והמצוקה, ולשוב לחיים מלאים ומספקים.
לקחת שליטה: איך לחפש עזרה
ההחלטה לפנות לעזרה היא אולי הצעד הקשה ביותר, אך גם החשוב ביותר. הבושה, הפחד משיפוטיות, או האמונה העמוקה שהבעיה היא פיזית בלבד, כל אלו מהווים מחסומים משמעותיים. חשוב לזכור שפנייה לעזרה היא סימן לכוח ולא לחולשה.
הימנעות מטיפול עלולה להנציח את הסבל, לפגוע קשות באיכות החיים, במערכות יחסים, בלימודים או בעבודה, ולהחמיר את התסמינים. BDD קשור בשיעורים גבוהים של דיכאון, חרדה, ובמחשבות אובדניות. קבלת עזרה מקצועית יכולה לשנות חיים.
צעדים מעשיים לחיפוש עזרה
- דבר עם מישהו שאתה סומך עליו: אם יש חבר, בן משפחה או בת/בן זוג שאתה מרגיש בטוח איתם, שיתוף יכול להיות צעד ראשון חשוב בהפגת תחושת הבדידות וקבלת תמיכה.
- התייעץ עם רופא/ת משפחה: רופא המשפחה יכול להפנות אותך לאנשי מקצוע מתאימים בתחום בריאות הנפש. היה מוכן לתאר את הדאגות שלך באופן ספציפי.
- מצא איש/אשת מקצוע מומחה/ית: חפש פסיכולוג/ית קליני/ת או פסיכיאטר/ית בעלי ניסיון בטיפול ב-BDD או בהפרעות בספקטרום הטורדני-כפייתי (OCD).
- שאל על ניסיון: אל תהסס לשאול את המטפל/ת הפוטנציאלי/ת לגבי הניסיון הספציפי שלו/ה בטיפול ב-BDD ובשימוש ב-CBT/ERP.
- מציאת המטפל/ת המתאימ/ה או הטיפול היעיל ביותר עשויה לקחת זמן. אל תתייאש אם הניסיון הראשון אינו מושלם.
במכון טמיר, צוות המטפלים שלנו מתמחה בטיפול בהפרעות גוף דיסמורפיות, כולל PDD. האבחון המקצועי והטיפול המותאם אישית יכולים לסייע לך להשתחרר מהמעגל של מחשבות טורדניות, התנהגויות כפייתיות, ומצוקה נפשית.
אנו משתמשים בגישות טיפוליות מבוססות מחקר, כגון CBT עם דגש על חשיפה ומניעת תגובה (ERP), ועובדים בשיתוף פעולה עם פסיכיאטרים במקרים שבהם טיפול תרופתי עשוי להיות מועיל. המטרה שלנו היא לא רק להפחית את הסימפטומים, אלא לסייע לך לבנות חיים שלמים ומספקים, משוחררים מכבלי העיסוק במראה.
מבט קדימה
חשוב לסיים במסר ברור: PDD הוא מצב אמיתי ומוכר. הוא אינו סימן לחולשה, לריקנות או ל"שטחיות". הוא נובע ממנגנונים פסיכולוגיים מורכבים, ויש לו השפעה חזקה וכואבת על החיים.
הבשורה הטובה היא שאתה לא צריך להמשיך לסבול. יש טיפולים יעילים, מבוססי מחקר – בעיקר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול תרופתי – שהוכחו כמסייעים להפחית את המחשבות הטורדניות, לשלוט בהתנהגויות הכפייתיות, ולהפחית את המצוקה והפגיעה התפקודית. החלמה היא אפשרית.
המסע לשינוי דורש אומץ ומאמץ, אך הוא יכול להוביל לשחרור מהעיסוק המתמיד במראה, לשיפור הביטחון העצמי, ליכולת ליצור וליהנות ממערכות יחסים אינטימיות ומספקות, ולחיים מלאים יותר, שאינם מוגדרים על ידי החרדה והבושה.
מחקרי מעקב ארוכי טווח מראים שיעורי החלמה מעודדים עבור מטופלי BDD ו-PDD. במחקר שעקב אחרי מטופלים שקיבלו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) לאורך 5 שנים, כ-76% הראו שיפור משמעותי וקבוע בסימפטומים. מתוכם, כ-50% דיווחו על החלמה מלאה (היעדר מלא או כמעט מלא של סימפטומים), וכ-26% נוספים דיווחו על שיפור ניכר והפחתה משמעותית בפגיעה התפקודית. שילוב של CBT עם תרופות מסוג SSRIs הראה את התוצאות הטובות ביותר עבור מקרים בינוניים עד חמורים.
אם אתה מזהה את עצמך בתיאורים שבמאמר זה, אל תהסס. עשה את הצעד הראשון, הקשה אך החשוב מכל – פנה לעזרה מקצועית. גלה חמלה כלפי עצמך בתהליך הזה. מגיע לך להרגיש טוב יותר ולחיות חיים חופשיים מהמגבלות שההפרעה מטילה עליך.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
מקורות:
Phillips, K. A., & Hollander, E. (2008). Body dysmorphic disorder: An update on diagnostic criteria and controversies. Focus, 6(1), 53-59. https://doi.org/10.1176/foc.6.1.foc53
Veale, D., Miles, S., Bramley, S., Muir, G., & Hodsoll, J. (2015). Am I normal? A systematic review and construction of nomograms for flaccid and erect penis length and circumference in up to 15,521 men. BJU International, 115(6), 978-986. https://doi.org/10.1111/bju.13010
Veale, D., Miles, S., Read, J., Troglia, A., Carmona, L., Fiorito, C., Wells, H., Wylie, K., & Muir, G. (2015). Penile dysmorphic disorder: Development of a screening scale. Archives of Sexual Behavior, 44(8), 2311-2321. https://doi.org/10.1007/s10508-015-0484-6
Veale, D., Miles, S., & Read, J. (2014). Penile dysmorphic disorder: Risk factors and comorbidity with erectile dysfunction. Archives of Sexual Behavior, 43(1), 177-184. https://doi.org/10.1007/s10508-013-0220-z
Phillips, K. A. (2004). Psychosis in body dysmorphic disorder. Journal of Psychiatric Research, 38(1), 63-72.
Wylie, K. R., & Eardley, I. (2007). Penile size and the 'small penis syndrome'. BJU International, 99(6), 1449-1455. https://doi.org/10.1111/j.1464-410X.2007.06806.x
Wilhelm, S., Phillips, K. A., Didie, E., Buhlmann, U., Greenberg, J. L., Fama, J. M., Keshaviah, A., & Steketee, G. (2014). Modular cognitive-behavioral therapy for body dysmorphic disorder: A randomized controlled trial. Behavior Therapy, 45(3), 314-327. https://doi.org/10.1016/j.beth.2013.12.007
