תיאוריה חדשה מציעה כי במקרים מסוימים, רגישות מוגברת לרגש עשויה להוות גורם משמעותי שעשוי להביא להתפתחות של הפרעה טורדנית כפייתית.
מחקרים קודמים שבחנו האם נטייה גבוהה לחוש אשמה מביאה לסיכון גבוה יותר לפתח הפרעה טורדנית כפייתית הראו תוצאות מעורבות והתקשו למצוא מהו תפקידה של נטייה זו בהפרעה.
לעומת זאת, מחקרם של Melli ושות' מציע כי רגישות גבוהה לתחושת אשמה ולא הנטייה הגבוהה לחוש אשמה, היא שמהווה גורם משמעותי להתפתחות ההפרעה.
לטענת החוקרים, מטופלים עם הפרעה טורדנית כפייתית אינם בעלי נטיית יתר לאשמה בהשוואה לאנשים בריאים, אלא הפחד שלהם מלחוש אשמה והצורך להימנע מרגש זה בעתיד הם שמובילים לטקסים והתנהגויות הימנעות רבות הנצפות בהפרעה טורדנית כפייתית.
לצורך ביצוע המחקר, החוקרים פיתחו שאלון למדידת רגישות לאשמה. הסולם כלל 20 משפטים אותם התבקשו המשתתפים לדרג על פי מידת ההסכמה. המשפטים כללו הצהרות כמו-
"אשמה היא אחד מהרגשות הקשים מנשוא"
"המחשבה על כך שאחוש אשמה בגלל שלא הייתי מספיק זהיר גורמת לי לחרדה רבה".
לאחר בניית השאלון, הוא מולא על ידי 500 משתתפים שבמקביל נבדקו הסימפטומים שלהם להפרעה טורדנית כפייתית, דיכאון וחרדה. התוצאות הראו כי מדד הרגישות לאשמה שונה באופן משמעותי מהנטייה לחוש אשמה. כמו כן, בהשוואה לדיכאון וחרדה, הרגישות לאשמה קושרה באופן משמעותי יותר לסימפטומים של הפרעה טורדנית כפייתית.
בניסוי המשך, 61 משתתפים המאובחנים בהפרעה טורדנית כפייתית ו-47 משתתפים עם הפרעות חרדה אחרות השלימו את שאלון הרגישות לאשמה שפיתחו החוקרים. תוצאות המחקר הראו כי רגישות לתחושות אשם מקושרת עם התנהגויות 'בדיקה' הנצפות בהפרעה טורדנית כפייתית - כמו למשל בדיקה חוזרת ונשנית שהדלת נעולה או שהתנור כבוי.
בהתאם לכך, נמצא כי הרגישות לתחושת אשם הייתה גבוה במיוחד בקרב אלו שהתנהגויות בדיקה טקסיות שכאלו היוו את הסימפטום עיקרי של ההפרעה הטורדנית כפייתית שלהם. יפה.
כשמטופלים מראים רגישות גבוהה לתחושות אשמה או כאשר טקסי בדיקה חוזרים ונשנים מהווים סימפטום עיקרי בהפרעה, יש להתמקד בחווית האשמה ובחשש ממנה במהלך הטיפול.
החוקרים ממליצים למטפלים קוגניטיביים התנהגותיים להתמקד בין היתר בתפיסות הנוגעות לחוסר הסבילות ותחושת המסוכנות הנוגעות לחוויות האשמה ולעזור למטופליהם לפתח אסטרטגיות פעולה שיאפשרו קבלה טובה יותר של תחושות אשמה אלו.
מה שחשוב זה לשאול את עצמך:
האם הרגש תואם לעובדות?
אחרי ככלות הכל, אשמה היא רגש בריא וטבעי לכולנו:
ילד שמרגיש אשם על אם שיקר למורה או מבוגר שחש אשמה בעקבות פגיעה בכוונה באדם אהוב, מרגישים רגשות אשם באופן שתואם לסיטואציה.
אלא שב- OCD מתערבבים רגשות האשם עם מחשבות טורדניות מחמירות מאוד, שאינן קשורות למצב עצמו, להקשר הנקודתי.
כאילו קיימת בתוכך דמות קוגניטיבית נסתרת שחיה לה בשוליים של שדה הראיה, כזו שתמיד קיימת שם בצד, טיפה מאחור, ממתינה לתורה לנהל את הספקות הנפשיים שמצויים בלב ליבה של ה-OCD.
שאלות נפוצות על רגשות אשם והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD)
רגשות אשם בריאים הם תגובה מותאמת לסיטואציה – הם מעידים על מצפון פעיל, מצביעים על חציית גבול מוסרי, ומובילים לתיקון. לעומתם, רגשות האשם ב-OCD מנותקים מהמציאות. הם נובעים ממחשבות טורדניות ולא מאירועים ממשיים, ולכן הם עיקשים, חסרי פרופורציה ולעיתים גם בלתי ניתנים להפרכה. התחושה היא שאם לא תבצע פעולה מסוימת (למשל בדיקה חוזרת), אתה "עלול" לפגוע במישהו – גם כשאין סיכון ממשי. ההבדל הוא בין רגש שמחובר לאירוע, לבין אשמה שמנוהלת על ידי חרדה, ספקות ודחפים טורדניים.
נטייה לחוש אשמה היא תכונת אישיות – יש מי שמרגישים אשמה לעיתים קרובות, אך לא בהכרח מפתחים OCD. רגישות לאשמה לעומת זאת, היא הפחד העמוק מלחוש אשמה בעתיד. זו רתיעה פנימית חזקה שגורמת לאדם לעשות הכול כדי להימנע מראש מסיטואציה שבה ירגיש אשם – גם במחיר של טקסים מתישים או הימנעות כרונית. בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), חשוב להתמקד ברגישות הזו, ולא רק באשמה עצמה, כי היא המנוע של ההפרעה. ככל שהמטופל ילמד לשאת את האפשרות שירגיש אשם – כך יקטן הצורך בטקסים כפייתיים.
המוח של אדם עם OCD נוטה לפרש מחשבות כ"מסוכנות" גם כשאין להן קשר למציאות. מחשבות מיניות או אלימות – שכולנו חווים מדי פעם – נתפסות אצל הסובלים מ-OCD כבלתי נסלחות. הם מרגישים שדי בעצם הופעת המחשבה כדי להעיד עליהם משהו נורא. זה לא שהם רוצים לפגוע או לפעול – להפך! הם מזועזעים מהאפשרות הזו, אבל נלכדים בלולאה של אשמה, ספק ובדיקות חוזרות. חשוב לדעת: המחשבות עצמן אינן חריגות – הבעיה היא המשמעות שמייחסים להן והאימה מהאפשרות שהן מעידות על "מי שאני".
טקסי בדיקה הקשורים לאשמה מכוונים למניעת נזק או לווידוא מוגזם שהכול "בסדר". למשל: בדיקה חוזרת ונשנית אם הדלת נעולה כדי לוודא ש"לא ייכנס גנב וייפגע מישהו", או קריאה שוב ושוב של הודעה שנשלחה כדי לבדוק שלא פגעת בטעות במישהו. אלו פעולות שנעשות לא מתוך צורך אמיתי, אלא מתוך פחד שתשגה ואז תחוש אשמה נוראית. המטופל מרגיש שאם לא יבדוק שוב – האחריות תהיה עליו, והוא "לא יוכל לחיות עם עצמו". בטיפול, לומדים לזהות את המנגנון הזה ולהפחית את התלות בו בהדרגה.
לא. רגישות לאשמה היא רק אחד מהרכיבים האפשריים שמתערבים בהתפתחות OCD. מדובר ברגש אנושי נורמלי, שרק במצבים קיצוניים ובשילוב עם גורמים נוספים – כמו נטייה גנטית, סביבה משפחתית נוקשה או אירועים מעוררי חרדה – עלול להפוך לפתולוגי. מרבית האנשים שרגישים לאשמה לא יפתחו OCD, אבל הם עשויים להיות בסיכון גבוה יותר. החדשות הטובות הן שגם אם התפתחה ההפרעה, ניתן לטפל בה באופן יעיל מאוד. הבנה של הקשר בין רגישות לאשמה להתנהגויות כפייתיות היא מפתח חשוב להתקדמות בטיפול.
שאל את עצמך: האם עשיתי משהו שאכן פגע באחר, או שמדובר רק במחשבה מטרידה? האם אדם אחר במצבי היה מרגיש אשמה באותה עוצמה? האם מדובר באירוע שקרה – או בפחד ממה שעלול לקרות? רגשות אשמה מציאותיים נובעים מפעולה ממשית שניתן לבדוק או לתקן. ב-OCD, האשמה היא תוצר של ספקות, דימויים ומחשבות חודרניות. היא בדרך כלל לא פרופורציונלית למצב. טיפול קוגניטיבי מסייע לעשות את ההבחנה הזו, לבדוק את המחשבות מול המציאות ולשבור את מעגל ההאשמה העצמית הלא רציונלית.
כן, בהחלט. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) לא רק מתמקד בטקסים הכפייתיים – אלא גם עוסק בתפיסות ובתגובות לרגשות כמו אשמה. בטיפול נזהה יחד את האמונות שמזינות את הפחד מלחוש אשמה ("אם אני מרגיש אשם, סימן שאני רע") ונעבוד על לאתגר אותן. כמו כן, נתרגל חשיפה מדורגת למצבים שמעוררים רגשות אשמה, מתוך מטרה ללמד את המוח שהרגש הזה, קשה ככל שיהיה, אינו מסוכן. בטווח הארוך, המטופל לומד להכיל את האשמה במקום להילחם בה – וזה מה שמביא להקלה.
כאשר הפחד מאשמה משתלט, הוא עלול לשתק ולגרום להימנעות מכל פעולה שעלולה "לייצר טעות". זהו מנגנון הישרדותי – אם לא תפעל, לא תטעה, ולכן לא תצטרך להרגיש אשם. אלא שהתוצאה היא חיים מצומצמים ומעייפים. בטיפול, נתחיל בזיהוי הדפוס הזה, נבין את שורשיו, ואז נבנה תכנית חשיפה הדרגתית למצבים שמעוררים פחד מאשמה. נלמד שהרגש – גם אם קשה – הוא זמני וניתן להכיל אותו. הפחד לא ייעלם מיד, אבל כשלא בורחים ממנו, הוא הולך ונחלש. זו הדרך החוצה מהשיתוק.
כן. רגשות אשם אינם אויב – הם חלק טבעי מהחוויה האנושית. המטרה בטיפול אינה "לבטל" את האשמה, אלא ללמוד לחיות איתה בלי שהיא תנהל אותך. כשמפסיקים להיאבק בה – מתרחש שינוי. זהו שינוי של יחס: מאשמה "מסוכנת" שיש להימנע ממנה בכל מחיר, לאשמה כרגש אנושי שניתן להכיל, לבדוק ולפעול דרכו. הטיפול עוזר לזהות מתי האשמה מוצדקת ומתי היא תוצר של מחשבה טורדנית. בהדרגה, אתה לומד לסמוך על שיקול הדעת שלך, גם כשאתה לא בטוח לגמרי – וזה שחרור אמיתי.
ה"קול הפנימי" שאתה מתאר הוא חלק מהמבנה הקוגניטיבי של OCD. זו מעין ישות פנימית – נוקשה, שיפוטית, בלתי פוסקת – שמפקפקת בך, מחפשת טעויות, ומענישה אותך על עצם האפשרות שסטית מהדרך. היא לא מרפה, תמיד טיפה מאחור. עבור רבים, זהו הדימוי החי של רגשות האשם הבלתי פוסקים. אבל חשוב לדעת: זה רק קול. הוא נשמע אמיתי, אבל אינו אומר את האמת. בטיפול נלמד להפריד בינך לבין הקול הזה, לזהות מתי הוא מופיע, ואיך לא לתת לו לנהל את חייך. הוא ילחם – אבל אתה תנצח.
Eisen JL, Mancebo MA, Pinto A, Coles ME, Pagano ME, Stout R, Rasmussen SA. Impact of obsessive-compulsive disorder on quality of life. Compr Psychiatry. 2006;47:270–275
Mancini, F. & Gangemi, A. (2004). Fear of guilt from behaving irresponsibly in obsessive–compulsive disorder. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, 35, 109–120
Gabriele Melli, Claudia Carraresi, Andrea Poli, Donatella Marazziti, Antonio Pin (2017) The role of guilt sensitivity in OCD symptom dimensions. Journal of Clinical Psychology & Psychotherapy, Volume 24, Issue 5, 1219
Raveendranathan, D., Shiva, L., Sharma, E., Venkatasubramanian, G., Rao, M. G., Varambally, S., & Gangadhar, B. N. (2012). Obsessive Compulsive Disorder Masquerading as Psychosis. Indian Journal of Psychological Medicine, 34(2), 179–180
Steven J Phillipson & Gene Gold (2016). Guilt Beyond a Reasonable Doubt. Center for Cognitive-Behavioral Psychotherapy. Originally printed in the Obsessive-Compulsive Newsletter, published by the OCF. https://www.ocdonline.com/guilt-beyond-reasonable-doubt
מה פשר הסרטון של הכלב בסוף? האם זה אומר שהכלב סובל גם כן מocd? יש לי כלב בעצמי ובחיים אני לא כועסת עליו כשהוא עושה דבר כזה או אחר שאסור כי אני יודעת איזה רגש נוראי זה אשמה ( ושלא התכוון לפשל כמובן) כי אני בעצמי חווה את הרגש הזה על בסיס יום יומי כתוצאה מאו סי די שיש לי. ( אבל ממש בקטנה האו סי די..) וחוץ מזה שברוב המקרים שהןא מפשל זה לא בסדר שאכעס כי ברוב המקרים זה באשמתי- כי אני הבעלים ואני חינכתי אותו. (כפי שאמרתי- זה אצלי ממש בקטנה האו סי די...) אז עכשיו-לאחר שקראתי את מה שכתוב כאן-אני ממש שמחה שלא כעסתי עליו מעולם ולא גרמתי לו להרגיש אשמה בכל פעם שפישל כי ככה לא פיתחתי אצלו הפרעה טורדנית כפייתית. ( הוא גם לא יודע גם ככה לבדוק את הגז ולא הייתי סומכת עליו גם אם היה יודע והייתי חייבת לבדוק אם בדק היטב גם אם הוא היה בודק את זה 20 אלף פעם.. אז בקיצור,אני שמחה מאוד. תודה ששיתפתם ובהצלחה לכולם!
משירן
קישור לתגובה שישי, 01 מאי 2020 10:13
פורסם ע"י איתן טמיר
תודה שירן!
הסרטון הוא רק 'קינוח' לתיאור המחקר.
לא ידוע לי על OCD אצל כלבים, אם כי קיימת השערה שהתנועות החזרתיות שהם עושים בעת גירוד הן סוג של טקס קומפולסיבי שעוזר להירגע במצבי לחץ.
עוד עניין:
לאחרונה קראתי מחקר לפיו כלבים אינם חווים באת אשמה (כמו דנוור, לכאורה), אלא סוג של חשש מתגובת הבעלים.
מכון טמיר לפסיכותרפיה
