מכון טמיר לפסיכותרפיה
מושג התקווה בפסיכותרפיה
התקווה היא מרכיב מרכזי כמעט בכל טיפול נפשי. הענקת תקווה על ידי המטפל למטופל, הינה מרכיב מהותי וחיוני, ויש לה ערך תרפויטי והומאני בכל מפגש טיפולי.
לעתים התקווה או היעדרה הם המכריעים את תוצאות הטיפול.
תפקיד המטפל הוא לסייע למטופל למצוא את הכוחות והמשאבים שבו ולהפוך את הכאב לתקווה שתקדם את השינוי והריפוי.
שני המרכיבים ההופכים את התקווה לגורם חשוב בפסיכותרפיה הם:
- האחד, היכולת של התקווה לנסח לעצמנו את העתיד הרצוי לנו
- השני הוא היכולת של הפרט לנסח את הנרטיב של חייו
התקווה היא, אם כן, מרכיב רגשי, קוגניטיבי והתנהגותי דינאמי במהלך האינטראקציה בין המטופל למטפל.
מאהוני (2003) תיאר את האתגר שיש במרכיב התקווה למטפלים כך:
"אנחנו נחשפים לסיפורי טרגדיות, לאכזריות ולגרימת הכאב. סבל שעשוי לאתגר את האמונה שיש לנו בעצמנו ובטבע האדם. הפרדוקס מקורו במה שאנו מתבקשים לעשות כמטפלים. באופן מקצועי אנו נתבעים לעודד את המטופלים להאמין בעצמם ולקוות כאשר באותו זמן סבלם מעמיד בספק את התקווה הזו".
תקוות המטפל ביחס למטופל מקורה בתחושת העצמי שלו, בערכו בעיני עצמו, במה שהוא כמטפל חש שהוא יכול להציע למטופל ובמה שנראה כבעל משמעות בעיניו.
הזמן המאתגר ביותר בטיפול עבור המטפל הוא במצבי תקיעות בטיפול והפחד מכישלון.
תחושות של ייאוש, כעס, אשמה ובושה מלוות את המטפל בזמנים שבהם הוא חש שהטיפול תקוע ובמבוי סתום.
מקומות וזמנים אלו בהם היכולת של המטפל והמטופל לקוות למשהו טוב יותר נחלשת.
לעיתים קיים פער בין התקווה של המטפל לזו של המטופל, למרות ששניהם שואפים לטוב למטופל, עשוי להיות הבדל בהבנה של מה דרוש לשם כך.
לדברי מיטשל, הוגה הטיפול ההתייחסותי, חלק מהעבודה התרפויטית החשובה ביותר מתבצעת לפעמים דווקא במצבים בהם יש הגדרה מחדש של התקווה שבמטפל.
אמירה זו מתבססת על מחקר חוצה תרבויות בקרב ילדים ובוגרים אשר מצא כי התקווה מהווה דרך להשגת משמעות לחיים הנובעת מתוך מצוקה וצרה. נראה כי התקווה מאתגרת ומתעצמת לאורך חוויות קשות.
"הרוך קודם לפיתוי, ולכן קשה כל כך לאבד תקוה"
-- מישל וולבק, החלקיקים האלמנטריים
תקווה בטיפול פסיכולוגי עם נפגעי טראומה
תֵמות קיומיות של תקווה וייאוש הן מרכזיות בטיפול פסיכולוגי בילדים ובצעירים שחוו טראומה של ניצול מיני.
ההשפעה שיש להתעללות תלויה לרוב במסוגלות הקוגניטיבית והרגשית של האדם.
ההתנסות הטראומטית עלולה לפגוע בהתפתחות האמון וההתקשרות (attachment) הבטוחה של הילד ולעצב את תפיסת העולם ומקומו בו.
התעללות יכולה לפגוע בתקווה של הפרט ולזעזע את האמונה במטרות החיים ומשמעותן.
ישנה שונות רבה בין הפונים לטיפול כתוצאה מטראומה ביכולת לתקווה ולשינוי. עשוי גם להיות הבדל באופן בו מטופלים מבטאים רגשית, קוגניטיבית והתנהגותית את התקווה והיעדר התקווה.
במצבים אלו של ייאוש והיעדר תקווה מוטל על המטפל להציע למטופל את התקווה והאמונה שלו בו ובטיפול. מאחר שהסבל הוא תוצר של המשמעות שהאנשים מייחסים לניסיון שלהם, הרי שבצמיחה פוסט טראומטית, נוצר שינוי והתפתחות כתוצאה ממתן משמעות מחודשת לניסיון הטראומטי.
צמיחה העשויה לכלול הערכה מחודשת של החיים, שינוי בסדרי העדיפויות, העצמה רוחנית ושינוי ביחסים עם אחרים.
בטיפול קיים מפגש בין שתי תודעות בסביבה בה קיימת אמפתיה הדדית. ההשתתפות האמפתית של המטפל היא חלק אינטגראלי בהתהוות הנרטיב החדש שיוצר המטופל במהלך הטיפול. נרטיב מלא תקווה המאפשר את תהליך צמיחת התקווה של המטופל.
טראומה מורכבת
תופעת התקווה ממלאת תפקיד מרכזי גם בטיפול בנפגעי טראומה מורכבת.
במצבים של טראומה מתמשכת, הנפגע עשוי לחוות דיסוציאציה כמנגנון הגנה, המתבטאת בניתוק רגשי ובקושי לבסס יחסי אמון.
נדמה שהתקווה נותרת חבויה בנפשו של המטופל, ממתינה להזדמנות לצאת לאור.
בתהליך הטיפולי, המטפל מתמודד עם האתגר של יצירת מרחב בטוח, כזה שיאפשר למטופל לעבור מנסיגה (withdrawal) לרגרסיה של תלות. מעבר זה מאפשר למטופל להפקיד את העצמי הכוזב בידי המטפל, מתוך תקווה למצוא את העצמי האמיתי.
לפי ד״ר אופיר לוי, ניתן לזהות לאורך הטיפול,שלושה פרופילים של תקווה:
-
תקווה פסימית - מאופיינת בחשש מפני שינוי ובקושי להתחבר לרגשות חיוביים.
-
תקווה נשאבת - המטופל מתחיל להישען על המטפל כמקור לתקווה.
-
תקווה בשלה - המטופל מפתח יכולת עצמאית לחוות תקווה ולפעול למימושה.
תהליכי ההעברה וההעברה הנגדית משחקים תפקיד מרכזי בהתפתחות התקווה. המטפל נדרש להכיל את הרגשות המורכבים של המטופל ולשמש כמודל לתקווה, גם כאשר הטיפול נתקל במכשולים.
ככל שהטיפול מתקדם, המטופל עשוי לעבור תהליך של התמרה וצמיחה, המאפשר לו לפתח נרטיב חדש ומלא תקווה. תהליך זה כרוך במעבר הדרגתי מדיסוציאציה לאינטגרציה רגשית, ומאפשר למטופל לבנות מחדש את תחושת העצמי ואת יכולתו ליצור קשרים בין-אישיים מיטיבים.
חשוב לציין כי עבודה עם נפגעי טראומה מורכבת עלולה להוביל לטראומה עקיפה אצל המטפל. לכן, על המטפל לטפח את התקווה שלו עצמו, תוך שימוש בהדרכה ובתמיכה מקצועית, כדי להמשיך ולשמש כמקור תקווה עבור המטופל.
טראומה עקיפה
התנסות טיפולית של מטפלים בחוויות ייאוש קשורה לחוויה הרגשית המאפיינת טראומה עקיפה. במצבים אלו המטפל מתמודד עם אובדן תקווה ועם אותן פעולות חיוביות המניעות את התקווה.
יחד עם זאת, באופן פרדוקסאלי, תרפיה עם מטופלים במצבי טראומה עשויה גם להוביל להתחשלות והחלמה רוחנית עמוקה יותר, פיתוח של משמעות ומטרה.
כל אלה עשויים להיות גורמים שיקדמו את ההחלמה של המטפל בהקשר לטראומה משנית.
פילוסופיה רוחנית ואימון רוחני כמו גם הדרכה נכונה על עבודתו עשויים לטפח את התקווה של המטפל ולרכך את אינטנסיביות הייאוש ואספקטים אחרים של טראומה משנית, ובכך לסייע בקידום ההחלמה של המטפל בהקשר לטראומה משנית.
ככל שנלמד יותר על הגדלת התקווה, בייחוד עבור אלו עם תקווה נמוכה, כך נדע איך לסייע להסתגל למכשולים בלתי נמנעים.
*****
תקווה בספרות הפסיכולוגית
למרות העיסוק היום יומי של האדם עם תקווה וחוסר תקווה, הנושא נדון בספרות הטיפולית באופן ישיר במידה מועטה.
המושגים של תקווה וייאוש הם מונחים שקשה להגדירם באופן רהוט במילים.
על פי הגדרת מילון אוקספורד המונח ייאוש מתואר כ"איבוד מוחלט של תקווה או לחילופין כהיעדר תקווה" ואילו את המונח תקווה מגדיר המילון כ"ציפייה או רצון".
בפרוזה, התקווה מוצגת לרוב כרגש, תחושה המאפשרת לאדם לקיים את האמונה בנסיבות קשות. מבחינה מחקרית התקווה מוצגת לרוב מהפָן הקוגניטיבי.
התקווה במבט ראשון נראית כדומה מאד לאופטימיות, אך בעוד ההגדרה המילונית לאופטימיזם מתייחסת לציפיות חיוביות של אנשים לגבי העתיד, בלי מחויבות של האדם לפעולה כלשהיא או התבוננות פנימית, מובחנת התקווה בכך שאנשים עם תקווה נוטים להיות בעלי רצון ונחישות להשיג את מטרותיהם תוך התבוננות פנימית, בחינה של מטרות, אמצעים והבאה לשינוי.
בפסיכולוגיה, השתמשו במושג התקווה כציפייה כללית של השגת יעדים ופתרון בעיות.
אריק אריקסון ראה בתקווה אלמנט של התפתחות קוגניטיבית בריאה, המתחילה מהלידה.
אריקסון דן בקונפליקטים המתעוררים באופן פנימי בין התקווה האישית למפגש עם האחרים, במיוחד בשלב הינקות.
במסורת הפסיכואנליטית נתפסת התקווה כאותו מרחב פסיכולוגי שבו העצמי יכול למצוא "התחלה חדשה".
לטענת דונלד ויניקוט, קיים קשר בין רגרסיה, המהווה מאפיין מרכזי בטיפול פסיכולוגי, לתקווה, כך שרגרסיה יעילה מאפשרת יציאה מקיפאון.
מלאני קליין, ראתה במצבי דיכאון ככאלה המובילים להתעוררות רגשות של תקווה (מיטשל, 2003).
ישנן תפיסות שונות לגבי מידת ההלימות בין התקווה לייאוש ובין התקווה להיעדר תקווה. התקווה והיעדר התקווה, כמו מצבים אנושיים אחרים בחיים, קשורים לרגשות, לחשיבה ולהתנהגות.
לעיתים ניתן לחוש חוסר תקווה ועדיין לעשות תקווה, או לחילופין, לפעול באופן הרסני ועדיין להיות עם תקווה.
מהממצאים בספרות עולה כי לתקווה יש השפעה ממתנת:
רמה גבוהה של תקווה מסייעת להתייחס לקשיים כאל אתגר, המוקד הוא בבחירת הדרך להתמודד איתם.
שילוב של אסטרטגיות הסתגלות נוספות, כמו חשיבה חיובית, יסייעו להגדלת תחושת הביטחון ביכולת ליישם תכניות ולהצליח בהן.
דוגמא לכך ניתן לראות בהתמודדות עם חולי:
בזכות המוטיבציה, אנשים בעלי תקווה גבוהה ייענו לקשיי הטיפול הרפואי וירגישו טוב עם עצמם.
כאשר בחנו את השפעת התקווה על העבודה, נמצא כי אנשים בעלי תקווה בטוחים יותר ביחס למטרות שהם מציבים לעצמם, מאותגרים, פחות נלחצים ונהנים להיות באינטראקציה עם אחרים במקום עבודתם. בקרב עובדים סוציאליים, נמצא כי עובדים בעלי תקווה גדולה יותר, היו פחות מותשים רגשית, בעלי רמות גבוהות של שביעות רצון מהעבודה ותפקדו טוב יותר.
מודל התקווה של סניידר
על פי הגדרתו של סניידר, פסיכולוג קליני, התקווה היא אמונה שהאדם הינו בעל היכולת והאמצעים להבין את ציפיותיו ורצונותיו וכי ביכולתו להתקדם בכיוון המביא להשגתן.
על פי המודל של סניידר, זהו מערך קוגניטיבי שמתייחס למטרות והוא בעל שני מימדים אדפטיביים - פעולה (agency), ודרכים (pathways), מימדים הקשורים ביניהם באופן חיובי, על אף שאינם זהים.
על פי סניידר, התקווה הינה משתנה אישיותי קבוע מעבר לזמן ולמצבים משתנים והיא חיונית כאסטרטגיית התמודדות.
המטרות (goals), מהוות את העוגן של תיאורית התקווה. המטרות עשויות להשתנות בהקשר לזמן, ממטרות לטווח קצר למטרות לטווח ארוך.
הן צריכות להיות בעלות ערך מספיק, כדי שהאדם יחתור לקראתן. עשויה להיות גישה חיובית המכוונת כלפי המטרות, גישה של ציפייה להתרחשות או לחלופין, ציפייה למניעת התרחשות אירוע. המטרות עשויות להיות שונות ברמת הקושי להשיגן, כשגם מטרות שנראות בלתי אפשריות עשויות להיות מושגות באמצעות תכנון ומאמץ. מבלי שאנשים יהיו בעלי מטרות שנראות חשובות לא תהיה להם סיבה לפעול. מרכיב הפעולה (agency):
אנשים פועלים על פי יעדים שהם קובעים לעצמם. הפעולה היא מרכיב המוטיבציה, בה אנשים בעלי תקווה גבוהה יעזרו בדיבור עצמי של חשיבה פעילה, מחשבה זו חשובה במיוחד כדי ליישם את המוטיבציה לנתיב האלטרנטיבי המתאים כשנתקלים במכשולים.
מרכיב הדרכים (pathways): הדרכים עשויות כדי להגיע ליעדים שנקבעו או ליעדים אחרים. הדרכים משקפות את ייצור הדרכים האלטרנטיביות, גם במצבי עיכוב וכוללות דיבור עצמי בקשר ליכולת למצוא דרכים לקראת השגת המטרה.
לטענת מפתחי המודל, התקווה היא מצב חשיבתי, מוטיבציוני, המתבסס על אינטראקציה בין תחושת ההצלחה של אנרגיה מכוונת מטרה והתכנון להגיע למטרה. כאשר אנשים ניצבים בפני מטרות הם מבצעים ניתוח קוגניטיבי של רמת ההישגיות שלהם ושל יכולתם לפתור בעיות, עליהם לשמר את התנועתיות של ההישגיות והנתיבים לעבר המטרות באופן אופרטיבי.
התיאוריה של התקווה מתייחסת באופן מודגש לתפקידם של מחסומים ורגשות. אנשים עם רמה גבוהה של תקווה יראו במחסום כאתגר ויהיו בעלי מוטיבציה למציאת דרכים אלטרנטיביות. הדבר יוביל לרגשות חיוביים כמו התלהבות ובטחון, שעשויים לסייע להורדת הלחץ ולהשגת המטרות. לעיתים קרובות כשמצליחים לגשר על פני העכבות, מחזקים רגשות חיוביים ותומכים בחשיבה של תקווה. מנגד, אנשים עם רמת תקווה נמוכה, יחפשו אחר דרך הסתגלות אחת וכשהיא נחסמת, לא תהיה להם אלטרנטיבה נראית לעין. הם יחוו בנסיבות המעכבות רגשות שליליים שישקפו את העדר ההצלחה והתוצאה עשויה להיות נטישת החתירה לקראת המטרה.
ניתן לראות בתיאורית התקווה מערכת משולבת של חשיבה מכוונת מטרה המגיבה למשובים המונחים על ידי רגשות, לאורך החתירה לקראת המטרה.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
עם ראש המכון / מומחה ספציפי-
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
עדכון אחרון:
16 באוגוסט 2024
כתיבה:
נורית אלנהורן
עו"ס קלינית ויועצת זוגית,