מכון טמיר לפסיכותרפיה
עיבוד של בושה בטיפול
כתיבה:
אנליטיקאית קבוצתית,
מטפלת זוגית ומשפחתית
אומרים כי הבושה רכת לב מטבעה, צנועה, נחבאת אל הכלים ומוסתרת.
זו אולי הסיבה שבגללה אינה זוכה להתייחסות מצד אנשים וגם בקרב אנשי מקצוע.
תחושת הבושה היא חוויה אוניברסאלית, אנו פוגשים בה במצבים רבים לאורך היום.
אף שאת מקורות הבושה אפשר לראות אצל הפרט, המשפחה, הזוג, החברה – החוויה של בושה כרגש מובחן ומובדל – זוכה להתייחסות לעיתים רחוקות.
אנו פוגשים בשלילת הבושה ובאמירה שלא טוב להתייבש, ולעיתים נוטים לחבר אותה עם מצבים מקובלים יותר באופן חברתי.
בבוכרית, (העדה שבתוכה גדלתי) יש פתגם:
"את כל הבושות שלך תיקח איתך לקבר".
הכוונה היא להחניק את סיפורי הבושה ואיתם גם למות.
את הבושה יש להצניע, להדחיק, להסתיר, עד כדי כך שאפילו לא מודים בקיומו של רגש זה.
חוויית הבושה מסולקת משרשרת האירועים, כמעט בלתי נסבלת, אנו מתביישים להיות מתביישים.
יש פחד וחשש שלא יכבדו אותנו, שיבוזו לנו ויותר מכל, שאנחנו נבוז לעצמנו. פעמים רבות אנו מתכחשים לעצם העובדה שאנו מתביישים.
לכן, אין פלא שאנו רואים את השתקת הבושה כדבר מקובל.
במאמר זה ננסה לראות את הבושה כרגש מובחן ומובדל ככל רגש אחר בחיינו. כמו קנאה, שנאה, כעס, תסכול, אשמה וכו'.
כמו כן ננסה להוציאה אל האור, להכיר, להתבונן, לחשוף ותת לה מקום.
העיסוק בבושה והמגע עימה יאפשר לנו אנשי הטיפול להפוך את המודעות אליה לנתיב נוסף לעולמנו הפנימי וכך גם לעולם הפנימי של המודרכים שלנו והמטופלים שלנו.
הכרה בבושה וחשיפה שלה מאפשרים חקירה והבנה בכמה נושאים:
-
למי שייכת הבושה הזו?
-
האם האדם מתבייש במה שהוא?
-
במי אנחנו מתביישים?
-
במה אנחנו מתביישים?
-
מי אולי מתבייש בנו, שעלול לגרום גם לנו בושה?
-
בושה כי חסר לנו או בושה כי יש לנו?
-
בושה כי איננו חושפים או כי חשפנו מדי?
הבנת המורכבות של רגש הבושה יכולה לעזור לנו לפתח מסוגלות טובה יותר להעלות רגש זה ולעבוד איתו בטיפול.
מהי בושה?
היא פוגעת ומטלטלת את הדימוי העצמי שלנו. לעיתים, עצם הגילוי מציף אותנו עד כי איננו מאמינים בעצמנו יותר.
תחושת ירידה בערך העצמי, מלווה ברגשות שונים של השפלה ובוז, אולי גם הסתרה, פחד, סוד, שקר. בושה "ממה שאני".
במקרה מסוים של זוג מטופלים, שחוו אירוע דרמטי כשהבעל נשך את אשתו בעת מריבה, עלה זמן מה עניין הבושה. מעבר לכעס העצום, גילתה האשה כי הקושי הגדול שלה הוא דווקא הבושה:
מה זה אומר עליה שזה בעלה וזה המעשה האלים שנעשה לה.
היא בחרה בשתיקה ולא סיפרה זאת לאיש. במהלך הטיפול העלתה זיכרון אותו מעולם לא סיפרה לאף אחד:
בצעירותה נהגה להשפיל את אחיה הצעיר שגילה נטיות נשיות.
הפשיטה אותו ממכנסיו, קראה לו בשמות של בנות והקניטה אותו.
עתה, עלתה בה בושה ממה שהיא, הגילוי שזה מה שעשתה, התעללות באח שלה ומה זה אומר לה על עצמה.
אנו חוששים אף מפני הבושה עצמה.
הבושה זקוקה לקהל (לפחות באופן סמלי), היא מתקיימת מול משהו או מישהו.
היא אוספת לתוכה עוד מישהו, אדם, קהילה. זה דומה לכך שאדם מוצג בפומבי כמי שעולל רע או כמי שפוחד להיחשף בפני הציבור.
הבושה מעידה על חוסר הלימה, בין העובדה שהיא מקננת בתוכי ובין ההסתרה שלי.
כשאנו מתביישים יש בנו תחושה של אי מותאמות, כי בתוכנו יש קרע, חיצוי, פחיתות, פגימות, אלה יבואו לידי ביטוי גם באינטראקציה עם הסביבה וגם מול אדם אחר.
הבושה נושאת בתוכה תמיד גרעין של אשמה.
יש הרואים בה אחותו של האשם.
לעיתים משתמשים בשני המונחים לאותה מטרה.
שניהם מסייעים להתנהגות החברתית המקובלת הנדרשת לחיים בחברה.
שניהם נוגעים להפרת כללי התנהגות ולעבירות נגדן.
שניהם משמשים עמודי תווך של המבנה החברתי.
בעוד האשמה היא 'ממה שעשיתי' הבושה היא כאמור 'ממה שאני'.
אשמה היא רגש המופנה פנימה והבושה מכילה רגש כלפי אדם או קהילה.
אשם דוחף אותנו לבקש חשיפה לאחר שחטאנו ודוחק בנו לגלות את הדבר לשותפנו בחיים, ואילו הבושה זקוקה לפרטיות, היא נחבאת אל הכלים.
באשם אנו מקווים למחילה או לעונש שיפיגו את החוויה הקשה.
באשמה אנו חוששים מתוצאות החשיפה, בעוד שבבושה, אנו חוששים ממנה עצמה.
האדם האידיאלי לגלות לו את מושא הבושה הוא:
מי שעשוי לקחת אחריות על חלקו בנזק. אדם שהוא בעל סמכות.
הבושה דומה לילד קטן ומפוחד, שלעיתים מחביא עצמו במקומות מסתור.
לפעמים היא כה מורחקת על-ידינו עד שהיא כבר לא בוטחת בנו יותר.
לבושה יש אפקט כואב הנחווה על-ידי העצמי וגורם לאדם להסתתר, להשפיל מבט ולהתכנס פנימה.
חוויית הבושה יכולה לעורר את המשאלה ש"האדמה תפער את פיה ותבלע אותי..."
בקבוצה טיפולית התבקשו המשתתפים "לתפור לעצמם" מעיל המתאר בציור, כתיבה ואבזרים המחוברים אליו בסיכות – את כל שמות הגנאי שסבלו בחייהם, כל העלבונות, הכינויים, הטראומות, הסודות, הפצעים והצלקות.
התרגיל העלה ממעמקים סיפורי בושה כה רבים שלא סופרו לפני כן.
אחד המשתתפים סיפר כי בילדותו אולץ לאכול כרבולת של תרנגולת, בשעה שאחיו זכו לטעום נתחים טובים יותר של העוף.
תחושת הבושה והפחד מנעו ממנו לספר על כך, עד לאותו מפגש, אשר בעקבותיו העז ופתח את הסיפור מול אחיו, דבר שכמובן הקל עליו והוציא אותו מחוויית הסוד ועזר לו מאוחר יותר לפתח חמלה כלפי אימו.
לבושה כמה רבדים:
בושה תוך אישית.
בושה בין-אישית, השוואה עם האחר.
בושה קולקטיבית, עלולה להיות תוצר של זהות סביבתית חזקה וגם הגורם לה.
ברכה הדר, במאמר שכתבה "השפעת הבושה על הנוכחות הגופנית של מטפלים ומטופלים במפגש הטיפולי הדיאדי והקבוצתי" – מדברת על:
1. הבושה הממאירה, ביחס לבושה הפונקציונאלית השפירה. הממאירה מתרחשת בתחילת חיי התינוק כשהוא מאבד פתאום את התגובות המוכרות של האם וחווה אותה זרה. ויניקוט סבור כי תחושת הכישלון הבסיסית ביותר בחיים נובעת מאי היכולת של התינוק לעורר אצל האם תגובה אמפאטית והיענות לצרכיו. הבושה הזו נצרבת בשלב מאד מוקדם של החיים.
2. הבושה השפירה מתלווה לתחושת יופי וערך. בתלמוד נכתב: סימן טוב באדם שהוא ביישן. או שנאמר: המתבייש לא במהרה הוא חוטא. כלומר הבושה איננה רק שלילית, יש בה גם מן החיוב, כי לעיתים היא עוזרת לנו.
האשם והבושה, כך אומר משל עממי, היו בתחילה חברים ובראשית דרכם דבקו זה בזה ללא הפרד.
אך עד מהרה נמצא שבריתם לא נוחה ולא רצויה לשניהם.
האשם גרם לבושה אי נעימות לרוב, והבושה הסגירה תדיר את סודות מזימותיו של האשם.
לאחר סכסוך ממושך, הסכימו להיפרד לעולמים. האשם צעד לבדו באון כדי להדביק את הגורל שצעד לפניו בדמות תליין, אולם הבושה, רכת-לב מטבעה, חזרה לארח חברה למידות הטובות שאותן הניחו מאחור בצאתם לדרכם.
וכך, לאחר שעברו בני האדם כמה תחנות של חטא, נוטשת אותם הבושה וחוזרת על עקבותיה לשרת את מעט המידות הטובות שעדיין נותרו.
הבושה אכן בת לוויה היא למוסר, אל תבושו להרגיש בושה ואל תבוזו לתכליתה.
רגש זה של בושה, כמו האשם, מנחה אותנו להיטיב את דרכנו ולמצוא את ביטחוננו.
ממה נובעת הבושה?
-
חרדות מודחקות של נטישה.
-
ליקוי בהופעה, אמיתי או מדומה, או חריגות שונה.
-
נובעת מנושאים הקשורים למשפחה.
-
כמו הבן של הזונה, הבת של המשוגעת וכו'; שלדים בארון של המשפחה; מיתות או אבדות קשות או אבל שלא גמור; מחלות בתוך המשפחה שאינן מקובלות מבחינה חברתית כמו איידס, פיגור ומחלות נפש; כל התנהגות לא חוקית, שהחוק מעניש עליה, למשל אב בכלא.
-
הבושה של להיות עני או עשיר.
מיניות ובושה – חיבור אל הגוף
הגוף הוא רישום חי של החיים שניתנו, החיים שנלקחו, החיים שמקווים והחיים שנרפאו. מעריכים אותו על שום יכולתו לבטא תגובה בהירה ומיידית, להרגיש עמוקות ולחוש עוד לפני שהדברים קורים. הגוף הוא יצור רב לשוני, מדבר באמצעות צבעו, חומו, סומק ההכרה, זוהר האהבה, אפר הכאב, חום הגירוי, קור וחוסר אמונה. הוא מדבר דרך הריקוד הזעיר והתמידי שלו המתנודד לעיתים, מקפץ או רועד. הוא מדבר באמצעות הלב המהפך, הרוח הנופלת, הפרפרים בבטן והתקווה העולה. הגוף זוכר, העצמות זוכרות, המפרקים זוכרים ואפילו הזרת זוכרת.
העמדה המקצועית של המטפל מאפשרת לו להסתתר בכסא, להחביא את עצמו ואת גופו ולא להיות במגע עם הבושה של עצמו ועם זו של המטופל. ויטצון מוריס, מטפל קבוצתי, בהרצאה שנתן בישראל, דיבר על הבושה של המטפל שהיא יותר חמקמקה וחבויה מן הבושה של המטופלים. הוא דיבר בעיקר על הבושה הקשורה למיניות ולגוף שלנו. לדבריו, חשוב להכיר בכך שמטפלים אינם מחוסנים מאותן חוויות של בושה שבקלות רבה יותר הם מזהים אצל מטופליהם. "אני המטפל חזק, בריא, שפוי ואין לי בעיות, לעומת המטופלים שלי". הדיכוטומיה הזו שמה את המטפל במקום כזה שהאפשרות שהבושה שלו תתגלה מאיימת ומגבירה את הזהירות שלו מפני חשיפה. זהירות זו מחזקת את מנגנוני ההגנה של המטפל ובכך מעמיקה את שורשי הבושה, ואולי אף מעכבת את היכולת הטיפולית. הוא מוסיף שאולי כמטפלים יש לנו בושה קולקטיבית המחברת בינינו מבחינה מקצועית, אך מפרידה בינינו כאינדיבידואלים כל עוד איננו מדברים עליה.
כיצד מחביאים בושה?
דרך "סימפטום של דיכאון".
לעיתים המטופלים, חשים "מדוכאים", ואז כדאי לבדוק איזה רגש שוכן בתוך אותו דיכאון.
יתכן שנגלה שם סיפורי בושה.
למשל המקרה של האמנית שדיווחה בין היתר גם על מצב רוח ירוד ואובדן הכושר היצירתי.
אחרי המפגש הראשון היא התבקשה "לפסל" את הדיכאון ולהביאו איתה.
במפגשים הבאים היא הגיעה מצוידת בשקית ניילון ובה "הדיכאונות" המפוסלים שלה. מתוך העבודה על הפסלים עלו וצפו סיפורי בושה קשים שבאו בסמיכות למות אמה. התגלו סודות אפלים שהוסתרו ממנה, כמו זה שאף פעם לא ידעה כי "הדוד" הוא בעצם אביה הביולוגי שקיים עימה יחסי מין בנערותה.
לעיתים הדיכאון הוא גם "שמיכה" המכסה את היצירתיות שלנו ומתחת לשמיכה רובצים להם סיפורי בושה שלא סופרו. חווית הבושה שכיחה יותר משאנו נוטים לחשוב בחיי היומיום ובחדר הטיפולים. בשל אופייה המוסתר היא לא מוזכרת בשמה באופן ישיר ולעיתים "מתחפשת" לרגשות בולטים אחרים כפחד, חרדה, כעס, קנאה, זעם. לאנשים בעלי 'עצמי' מזויף קל להסתיר אותה, לעיתים גם מעצמם.
למשל, סיפור שהעלתה מטופלת בקבוצה, שבצעירותה בדתה מליבה שני בחורים שהיו כרוכים אחריה והתחרו על ליבה.
שנים היא תיארה זאת באוזני חברותיה כאילו שני המחזרים הם אמיתיים.
גם היא האמינה לעצמה, והבושה שלה מעצם החשיפה של זה.
פעמים רבות הפחד נובע מהיעדר תיאום בין רגשות שאדם חווה בתוכו ובין איך שהוא נחווה כלפי חוץ.
הסתרת סיפורי בושה יוצרת פער כואב בין מה שאדם חווה לבין הדרך שהוא נתפס על-ידי אחרים.
הימנעות שנובעת לעיתים מבושה. כמו מטופלת שחשפה בקבוצה שיש לה מחלת עור קשה שאותה הסתירה מאחורי בגדים ארוכים משך שנים.
מאז שהסיפור עלה, העזה ללבוש חולצות עם שרוול קצר.
כשאדם לא מכיר בבעיה לאורך זמן, כשהוא תקוע, פעמים רבות כדאי לשאול היכן מוסתר שם סיפור של בושה.
מטפל מודרך שתקופה ארוכה אני חשה אצלו "תקיעות", שהוא לא מספיק יעיל ומכונס.
לאורך תקופה הוא הכחיש זאת.
טיפול שהעניק למטופל העלה אצלו סיפור חבוי שהטריד את מנוחתו שנים ומעולם לא חשף אותו.
זה עלה במפגש הדרכה:
הוא אינו מסופק ונזקק למין באופן אובססיבי.
זה סיפור בושה המסביר את ה"תקיעות" הזאת (אחרי המפגש "הפותח", הוא החליט ללכת לטיפול).
בכי לא מותאם. אנשים שמרבים לבכות, כשהבכי אינו תואם את הסיטואציה, זה לעיתים יצביע על בושה.
אמירת שקרים, טשטוש פרטים, אי דיוק וכן אי הלימה בין העולם הפנימי והמחשבות לבין מה שבחוץ.
אמירות קיצוניות כמו למשל : "אני בחיים לא אשקר". "אם מישהו יסתיר ממני, הוא פסול לעד".
פחד – מהאדם האחר. ממה שאני עלול לעשות. מחזרה אל העבר.
וכן פחד מן הבושה. נקיטת עמדה המצדדת דווקא ובאופן עקבי באחד הצדדים.
כמו למשל מטפל שיזדהה מסיבה לא ברורה רק עם הגבר, או עם האישה, עם הילד או עם ההורה.
כשאנחנו לא זוכרים. כשלא זוכרים דבר מן הילדות למשל. כשהילדות מחוקה.
הבושה לפעמים מכסה על הזיכרון. יש סיפורי בושה מודחקים שאנחנו לא זוכרים אותם.
הבושה מתורגמת לעיתים לכעס. למשל מטופל שרגשות רבים נקמנות, תוקפנות, חרדה עלו בחריפות בעת הטיפול. הוא הבין כי מאחורי הכעס יש כאב, אשמה, בדידות ובעיקר סיפורי בושה שאף פעם לא העז לדבר עליהם.
לכולנו סיפורים כמוסים גדולים בהיקפם ורבי עוצמה, אך כפי שאנחנו רואים, סיפורי הבושה שיש עימם סוד הם הקשים ביותר.
לסיפורים האלה, דרוש זמן ממושך כדי להתירם.
סיפורים אלה "משובצים בדרך כלל עמוק לא כמו אבני חן בכתר – אלא כחצץ שחור מתחת לעור הנשמה" (מתוך "רצות עם זאבים", קלריסה אזבסט).
חלק מסיפורי הסודות סובבים סביב שקר גס שסיפרנו או מעשה רשעות שעשינו בזדון ובזאת גרמנו לאחר סבל וכאב.
יש יותר סודות הסובבים סביב הפרה של קוד מוסרי או חברתי, דת או מערכת אישית של האדם.
הבעיה של סיפורים חבויים אלה, האפופים בבושה, היא שהם מנתקים אותנו מעצמנו ומהאחרים ומשפיעים בחשאי על הבחירות שלנו.
הסודות שבקרקעיתם יש בושה, הם כשריון, מסכה, קיר שאנו מחביאים מאחורינו.
בושה בונה שכבות של בושה ונדבקת לתאים שלנו.
לדוגמה, משפחה שכולה בקבוצת הורים שכולים, שבנם התאבד ולא נהרג בקרב, לא גילו זאת אפילו לילדיהם בבית.
הבושה שם הייתה כל כך חזקה שכלאה אותם.
בעקבות העבודה בקבוצה, הצליחו ההורים לספר זאת לילדיהם ולהיחלץ מהכלא של עצמם.
כשמדברים על הבושה ומספרים את סיפורה, אנו בדרך כלל מדברים בקול נמוך. בחשיפתה,
אנו משליכים אותה מעלינו, נעשים קלים יותר והקול מעט יותר גבוה ובטוח.
בושה בין-דורית
בושה העוברת מהורה לילדיו.
א. באה כדי להסתיר כישלון של ההורה.
ב. תפיסה האומרת שלא משנה מה קרה, אין מוציאים החוצה כביסה מלוכלכת.
ג. הפחד ממה יגידו.
בשנה הראשונה ללימודי באוניברסיטה, נשלחנו להסתכלות בבית חולים לחולי נפש.
בחצר המוסד הבחנתי בגבר על ספסל.
לתדהמתי, זיהיתי אותו כקרוב משפחה של אמי.
התגובה הראשונית שלי הייתה, שהוא יזהה אותי ושחברי ללימודים לא יידעו שאני מכירה אותו. רק בבית,
באותו ערב, סיפרתי לאמי שראיתי אותו.
תגובתה הייתה מיידית ונחרצת:
זה משהו שלא מדברים עליו לא בבית ולא מחוץ לבית...
ואכן, לא דיברתי על זה במשך שנים.
ההבדל בין בושה לביישנות
ביישנות היא ידידת הבושה.
הביישנות, אף היא מכילה רגשות מסוימים.
היא קרובה לבושה אך עם זאת שונה ממנה. תחושת הביישנות נובעת מהכרתנו שדברים מסוימים הם פרטיים.
היא שומרת על תחומים אלה מעיני החברה ומגינה עליהם מפני פלישה.
אנו חייבים להיות השומרים של העצמי הפרטי שלנו.
בתחושת הביישנות מה שנחשף זה חלק מעצמנו, לעיתים גופנו אך לאו דווקא.
לעומת הבושה שאומרת כי חטאינו וליקויינו הם שנחשפים.
בתחושת הביישנות מה שנחשף אינו רק משהו שיש בו פסול, אלא עצם החשיפה יוצרת מבוכה.
למשל בקבוצה טיפולית סיפר בחור שהיה בשבי הסורי כלוא בתא עם שניים נוספים.
על אף שהיו קרובים והכירו היטב זה את זה, ושוחחו על הצורך לאונן בלכתם לישון בלילה, כל אחד חיכה שהאחרים יירדמו כדי שיוכל לזכות "בפרטיות".
בושה מול השפלה
הבושה היא תחושת החשיפה בפני מישהו.
ההשפלה היא תחושת החשיפה בידי מישהו.
הבושה נושאת בחובה תמיד גרעין זעיר של אשמה, היא חשיפה בפומבי של כשלון מסוים ומעידה על חוסר הלימות או חוסר אחריות.
לעומת זאת ההשפלה מהולה בכעס.
תורת הנפש הבודהיסטית, שאליה נחשפתי בשנים האחרונות, אינה בוחנת את העולם דרך עדשות הבושה. אלא מי האדם.
בתפיסה הבודהיסטית, המצפון הפנימי שלנו יודע בדיוק מתי מעשינו מבישים ומזהה שהיעדר יושרה יגרום לנו סבל.
בושה פירושה היעדר יושרה ומצפון.
לפי הזרם הטיבטי, הבושה גורמת לנו סבל.
סבל אינו נגרם על ידי אובייקט או מצב, אלא באופן בו הוא נחווה על ידינו.
הדרך שבה אנו מתרגמים אותו ומתמודדים עימו.
אנו מספרים לעצמנו סיפור, מאמינים בו, ועל פיו פועלים.
קריאת המציאות קשורה ברישומים התודעתיים שלנו.
הם מצטברים, רישום מעל רישום, כמו שכבות, חודרים לתאים שלנו וסוגרים אותם.
הרישומים הללו קובעים את הפריזמה שלנו, אותו סדק דרכו אנו רואים את העולם.
הבושה היא נגע רוחני, כמו קנאה וכעס ולכן עלינו לשאוף לטיהור המקום הנגוע.
דינאמיקה של פקעת הבושה וההתרה שלה כפי שעלו בקבוצה האנליטית שהיתה בטיפולי חמש שנים:
נראה כיצד בתהליך טיפולי ממושך נוצרה אפשרות להביא סיפורי בושה שקודם לכן לא היו יכולים להישמע.
כיצד באמצעות הקשבה, הכלה וחמלה של הקבוצה יכלו החברים להיפתח בדרך קשה ומפותלת ולחשוף את סיפוריהם.
כמנחת הקבוצה, יכולתי אף אני לפגוש את סיפורי הבושה המוצנעים שלי. מתוך סיפורי החברים, הוצפו הסיפורים שלי. לעיתים זה היה שיח אילם עם עצמי ולעיתים עלו הדברים הללו בקול בקבוצה.
בתוך העיסוק המפרך בסוגיית הבושה, זימנו לי החיים אירוע דרמטי שעימת אותי עם בושה. מתפקיד המטפל "המרוחק" לכאורה, הפכתי למטפלת המרגישה את מעמקי הבושה.
מדובר בקבוצה המונה שלושה גברים וארבע נשים.
נמרוד גורם לעיתים אי שקט בקבוצה, פולשני ביחסיו עם אחרים, מרבה לחקור, שואל שאלות המרמזות על מציצנות, עושה רושם כאילו עסוק בעצמו ולא רגיש לאחרים. סוג של דביקות ותובענות, לא אחת כפה על הקבוצה להקשיב לו.
באחד המפגשים נמרוד ספג מהקבוצה ביקורת.
גילה פנתה אליו בכעס:
"אתה לא מספיק ברור, נמאס לי, אני מרגישה עייפה ממך, לא משנה מה נגיד לך, אתה נותן הרגשה שאתה לא מקבל כלום".
ענת:
"אני מצטרפת לגילה, גם אני מאבדת סבלנות אליך".
שתיקה בקבוצה.
שרה לגילה:
"אנחנו מאשימים את נמרוד, גם אני לא מרגישה שאני יכולה להביא את עצמי, כל הזמן אני מרגישה ביקורת".
לאה אומרת שחשבה לספר משהו אך לא חשה שיכולה לספר כאן.
רונן שותק.
המנחה מנסה להראות דרך מה שכל אחד אומר כיצד כל אחד עסוק בשאלה עד כמה הקבוצה מהווה "ערסל" בטוח, כמה הקבוצה יכולה להכיל אחד את השני וכמה מקום יש לכל אחד להביא את עצמו.
הפגישה הבאה:
החלה באיחורים, מה שלא אופייני. הכל מביטים בלאה כמבקשים ממנה לדבר.
המנחה שואלת את לאה איך היא מרגישה.
לאה:
"לא בטוחה אם רוצה לדבר".
המנחה:
"תשמרי את תחושת אי הביטחון, זה לא רק את".
(לעצמי אני אומרת, זה לא רק היא, זה גם אני. מה היו חושבים עלי אילו סיפרתי משהו שאני מסתירה).
רונן חסר שקט, מאד מתוח, יוצא וחוזר.
גילה מתלבטת אם לספר משהו שקרה לה השבוע, ממשיכה בצחוק ציני,
"פוחדת מנמרוד".
נמרוד נבוך:
"מה אעשה לך - אני לא מבין".
גילה:
"זה לא מה תעשה, אלא מה תגיד עלי".
רונן:
"מה זאת אומרת מה הוא יגיד עליך"?
גילה:
"טוב, לא איכפת לי בעצם".
מאד נרגשת, מספרת ששכבה השבוע עם מישהו שהכירה לפני שנים.
הוא נשוי, נפגשו ומשהו התפתח שם. (נפרדת לרגע מהשליטה החוסמת והנוקשות העוטפת אותה).
גילה בשלבי גירושין, סיפרה כמה היה לה טוב, ולראשונה מזה שנים מישהו אומר לה שהיא שווה ויפה.
בבכי המשיכה וסיפרה כמה היא מתביישת לספר על תחושת הדחייה הקשה שסבלה מבעלה שנים, על שלא הפסיק לבקר אותה ולטעון שהיא לא נשית.
הביאה תיאורים חושפניים. הקבוצה הייתה מאד קשובה.
רונן :
"כל הכבוד על האומץ שהחלטת לספר".
מנחה:
"מה אתה אומר על עצמך"? (ומה אני כמנחה לא אומרת על עצמי, מה עם הסיפורי הדחייה שאני נושאת).
רונן:
"לי קשה, לי אין אומץ".
מנחה:
"כי מה יחשבו עליך אם תספר". (ומה יחשבו עלי אם אני אספר?)
רונן:
"לא יודע". (שותק) "אולי שאני לא נורמלי".
נמרוד מכונס בעצמו, עושה רושם כאילו מחוץ לקבוצה.
שואל את גילה אם זה סופי שהם מתגרשים.
מנחה
: "למה זה מעסיק אותך"?
נמרוד:
"לא יודע, אולי אפשר להציל משהו...אולי תלכו לטיפול".
ענת:
"אני מסכימה עם רונן, כל הכבוד לגילה, היית ממש אמיצה..."
גילה מחייכת:
"אני לא מאמינה על עצמי שסיפרתי דבר כזה".
רונן:
"אני זוכר אותך כשהגעתי לקבוצה, היית מכופתרת משהו".
לאה:
"כן, נורא השתנית". (מתייחסת לתספורת ולצבע השיער).
שרה: פונה לגילה.
"בגלל זה אתם מתגרשים"?
גילה:
"זה לא הכל".
מספרת את סיפור הבגידה הקשה של בעלה ובעיקר את הבושה שנלוותה לסיפור. זה העלה בה זיכרון כשתפסה את אמא שלה פעם עם גבר זר בחדר.
נמרוד:
"אני לא מבין, אני מביא בעיות ואני לא מרגיש שקורה לי משהו משמעותי כמו גילה".
(פוקס אומר: כשחבר בקבוצה נמצא במקום לא קומוניקטיבי, הוא הרבה פעמים שומר על סוד מפני הקבוצה. לדברי פוקס, אם הקבוצה לא תדע את הסוד, מצבו יהיה גרוע יותר מאשר אם תדע. מאחורי כל סוד יש חוויה של אסון, משקיעים אנרגיה עצומה בשמירה על הסוד).
שתי הפגישות הבאות לא התקיימו מפני שחליתי בסרטן.
לפגישה הבאה הגעתי נסערת ונבוכה.
כשבחנתי את מקור הקושי שלי הבנתי שבין השאר אני מרגישה בושה.
בושה שזה קורה לי כאילו משהו פגע בי.
בושה מאיך יראו אותי, מה יחשבו עלי.
לא היה לי ספק שאספר.
החלטתי לנהוג בשקיפות מוחלטת ולתת לקבוצה כל שחבריה יבקשו. עם דפיקות לב מואצות, פתחתי הפגישה בסיפור המחלה והשבתי על שאלותיהם.
היו שביקשו לדעת פרטים נוספים, איך זה התגלה, כיצד אני מתמודדת וכו'.
עניתי לכולם במלוא גילוי הלב.
לבסוף שאלו אם יש משהו שהם יכולים לעשות למעני – עניתי שאיני סבורה, שכן אני מתמודדת ויש משפחה וקבוצת תמיכה גדולה.
סיכמתי באומרי שאני מאמינה ומקווה שנוכל לחזור לעבוד הלאה.
כתגובה, אנשים העלו סיפורים של מחלות במשפחותיהם.
ענת דיברה על פחדים שלה ממות, גילה סיפרה על אמה שחלתה לפני שנים ולא סיפרו לה, רונן סיפר בהתרגשות רבה על גיסתו שחלתה, ועוד.
ידעתי שמדובר כאן בחשיפה עצמית שאין ממנה מנוס, ואולי גם זה עזר לי להתמודד עם רגשותיי.
הבנתי שהבחירה שלי לגבי מה וכיצד לומר, הוכתבה לי במידה מסוימת, יותר מאשר איזה תהליך פנימי שעברתי. === ==== ==== ====
באחת הפגישות יותר מאוחר:
נמרוד מגיע ראשון. פותח ואומר שחשב על הסיפור של גילה, שם לב כשאמר אולי להציל משהו לפני שמתגרשים, אף אחד לא הקשיב להערה הזו.
"לי קרה לפני הנישואין משהו קשה, שלא סיפרתי בחיים לאף אחד, דווקא הטיפול הציל אותי ובסוף התחתנתי".
לאה מספרת שהחליטה לעזוב את העבודה, חשה לא מוערכת, נמאס לה לעבוד קשה תמורת שכר נמוך, בעיות כלכליות קשות, אם חד הורית.
נמרוד מצטרף אליה בעניין של חוסר הביטחון. בקול שקט הוא מספר על רגשות הבושה והפחד המלווים אותו עד היום שיזהו אותו כבן של אביו. אביו יוצא שואה היה מוסתר כמה חודשים בבור, תיאר אותו כאיש מוזר שמסתכסך עם סביבתו כולל ילדיו, לא מדבר עם שלושת אחיו.
נמרוד סיפר שפחד ללכת עם אביו לבית כנסת שמא שוב תתפתח מריבה וילעגו לאביו. סיפר על חרדות בעבודה ועל הימנעות לדבר עם אנשים שמא יישאל על משפחתו,
"אבא שלי למעשה חולה נפש",
המשיך ותיאר בבכי קורע שחמותו סובלת ממאניה דפרסיה ומאושפזת בבית חולים לחולי נפש, סיפר על הסיוטים שהוא עובר כל פעם שהולך לבקר אותה וכו'.
(פוקס אומר: כשההבנה והקומוניקציה מושגת, משתחררת האנרגיה שהייתה מושקעת קודם במאמץ לצאת מהבידוד הקומוניקטיבי או להסתירו ומשתחררת אנרגיה לגדילה עצמית).
בעקבות דבריו של נמרוד, בפגישה הבאה, רונן פתח ושיתף בחוויות ובסיפורי בושה שמעולם לא גילה לאיש. על היחסים בין הוריו. הוא זוכר את אביו מזריק לעצמו סמים והוא כילד נכנס איתו לשירותים לשמור שלא יראו.
אמו שלא היתה שם והתעלמה ממה שקרה שם (כאילו רוחות הרפאים בנפש האם תפסו מקום בתוך המכל כך שלא נותר מקום לרגשות ולהשלכות של הילד) סיפר על התפרצויות בלתי נשלטות שלו בלילות כיום,
רגעי התקף קשים, אבדן עשתונות, דפיקות בקיר וצרחות.
התחושה בקבוצה קשה.
עם זאת אנשים שלא שיתפו, כאילו מחכים לרגע המתאים לפתוח את דלת ליבם, להוריד מעט מנטל הסיפורים החבויים.
ענת:
אישה גדולה, נאה ומטופחת, נטלה את תפקיד המבינה: "הסופר אגו", אצלה בבית "הכול בסדר", כולל היחסים עם בעלה; מוגנת ורציונאלית.
העלתה קשיים מול בתה בת 22 שהתאהבה בבחור מבוגר ממנה עם רקע נפשי פסיכיאטרי.
סיפרה כמה היא מתביישת.
בקושי רב ובהתערבות חברים בקבוצה, יכלה לספר את סיפור בעלה שאף הוא מטופל תרופתית וסובל מדיכאונות.
המנחה הזמינה את ענת לגעת בחוויות ילדות שלה.
ענת מתחברת למקום שלה במשפחה, בכורה בין שלושה. היא הפחות מוצלחת מול אח ואחות רופאים, היא "רק מורה".
ילדה מרצה כל חייה.
שרה, במפגש אחר, סיפרה על בעיות ביחסי מין עם בעלה. מאד קשה לה ומתביישת לדבר על זה. במשך כמה פגישות שרה נחשפת באשר ליחסים עם אמה, על פניו טובים אך טעונים מאד. בבית ילדותה היו הסתרות וסודות שנטמנו, כמו שיש לה אח הסובל מפיגור שאף זה טושטש.
לכל אחד מחברי הקבוצה יש אשכול סיפורי בושה מסוגים שונים הנארגים אלה באלה.
נוצר מארג צפוף של סיפורי בושה, מעין רשת של סיפורים, של חיים, מוות, מיניות ותשוקה.
לאה, כבת 40, בדרך כלל נחבאת אל הכלים,
עדינה. מאחורי עיניה הגדולות יש משהו קשה ועצוב. נעדרה מפגישה כי בן אחיה התאבד בצבא. שבוע לאחר מכן סיפרה מה קרה ולא חדלה לדבר. הקבוצה נתנה לה הרבה מקום. היא סיפרה לראשונה על משפחתה, בעיות קשות של אחיה, אחות לא נשואה עם ילד התלויה בה, אח לא נשוי שהיא לו כאמא, ואח שבנו התאבד.
לאט לאט לאה נפתחת יותר ומספרת את סיפורי הילדות והזוועות שעברה, אם שנטשה את הבית כשהילדים היו קטנים והשאירה אותם עם אבא שהתעלל באחים וקיים יחסי מין עם אחותה בנוכחותה.
"הייתי מתוקה מבחוץ, והקוצים דקרו אותי מבפנים".
לומדת לשתוק, לא לספר, אין למי. האירועים נצברים בנפשה והופכים לדפוס חוזר, ממשיכה לצבור סיפורי בושה ולגנוז אותם.
חווה את עצמה כקורבן, כנועה ומפוחדת.
אחת המטרות הטיפוליות היא להפוך את הבושה הטראומטית לבושה שמכירים בה כחלק מחיים בינאישיים ופנימיים.
ככל שאנחנו חשים חמלה או מקבלים את הבושה כרגש מובחן ככל רגש אחר, אנחנו בעצם נפתחים יותר כלפי עצמנו וכלפי האחרים.
בקבוצה הטיפולית סיפורי הבושה שנחשפו ונפתחו היו מסוגים שונים, משלבים התפתחותיים שונים, אך המשותף לכולם היה הקונפליקט החזק בין הצורך להסתיר והפחד לשתף ובין הרצון להתכרבל בערסל המכיל ולנצל את ההזדמנות לחשוף ולקלף את הסיפורים בהדרגה.
רק כאשר סיפורי הבושה נחשפו ועלו שוב ושוב בחוויה המשותפת בקבוצה, הצליחו המשתתפים לגעת ולו במקצת בפצעי העבר שלהם, ואולי החשיפה ההדרגתית והתמיכה אפשרו את המעבר, ולו ראשוני, מפצע לצלקת.
לסיום דבריי, אני מרגישה את החובה והזכות להודות לשניים אשר בלעדיהם לא הייתי מתגברת על בושה אישית שלי, שמלווה אותי במשך עשרות שנות קריירה, בהן לא העליתי על הכתב ולו מאמר אחד, וזאת בניגוד לאין ספור הרצאות פרונטאליות, כנסים וסדנאות בהן לקחתי חלק הן כמרצה והן כמאזינה. במילים פשוטות, קיננה בי הבושה לכתוב.
לשמחתי, מפגש מקרי עם ענת טל-שיר, אישה כותבת כשלעצמה, נטע בי מעט ביטחון, ויחד עם הזמנתו ועידודו של איתן טמיר, החלטתי לכתוב.
צעד לכאורה קטן, אך עבורי מרגש ומלא משמעות.
תודה על הקריאה.
ציטוט המאמר לפי הנחיות APA:
הראל, ר. (2014). עיבוד של בושה בטיפול נפשי. מכון טמיר לפסיכותררפיה. אוחזר מתוך https://www.tipulpsychology.co.il/therapy/adults/shame.html
