איך זה שתרופות שנועדו לעזור מסוגלות לגרום לתלות והתמכרות? 

התשובה משלבת בין השפעה ביולוגית חזקה על המוח לבין נסיבות ונטיות פסיכולוגיות שמגבירות את הסיכון.

השילוב בין התמכרות פסיכולוגית להתמכרות פיזית נותן לריטלין ודומיו מקום של כבוד בארון החומרים הפסיכואקוטיביים.

מנגנון ה"פיתוי" הביולוגי – תגמול ועונג במוח

התרופות הממריצות מפעילות בעוצמה את מערכת התגמול הטבעית שלנו. בעת פעילות מהנה (כמו אכילת אוכל טעים או הצלחה בהישג כלשהו) מופרש דופמין במוח וגורם לנו להרגיש סיפוק. אבל שימוש בחומרים ממכרים – כולל סטימולנטים – גורם למוח להציף עצמו בדופמין ברמה גבוהה בהרבה מהרגיל. כתוצאה מכך מתקבלת אצל המשתמש תחושת אופוריה והתעלות (גם אם קלה יחסית, בריטלין ואדרל במינונים טיפוליים, זו עדיין תחושה של "הכול קל יותר ואני במיטבי").

המוח לומד במהירות לקשר בין הכדור לבין תחושת העונג וההישג, וכך נוצר חיזוק חיובי חזק להתנהגות של נטילת התרופה. לכל אחד מאיתנו יש נטייה טבעית לחזור על דברים שגורמים לנו להרגיש טוב – ותרופה ממריצה, כשהיא נלקחת שלא לצורך רפואי מיידי, בהחלט גורמת בהתחלה להרגיש טוב.

אבל ההשפעה הזו היא קצרת טווח. אחרי כמה שעות, כשהתרופה מתפוגגת, רמת הדופמין יורדת וההרגשה החיובית נעלמת. 

מה יעשה אדם כדי להחזיר אותה? נכון - ייטול עוד כדור.

כך נוצר מעגל של "רוצה עוד": 

כל פעם שהאדם נוטל את התרופה, הוא מקבל תגמול נעים; כשההשפעה חולפת, הוא משתוקק לחזור על החוויה. המוח מתחיל לצפות לתגמול ומפתח תשוקה (Craving) חזקה. זה מתכון ביולוגי בסיסי להתמכרות, שקיים למעשה בכל סם - מגראס ועד הרואין - אך כאן הוא ממומש באמצעות תרופה חוקית וזמינה יחסית.

מעבר לכך, שימוש ממושך מוביל את המוח לנסות לשמור על איזון מול ה"הצפה" של הדופמין. בתגובה לכמויות הגבוהות, ייתכן שהמוח מפחית רגישות לקלט הדופמין – תהליך שגורם לכך שבהדרגה, אותה כמות של תרופה משפיעה פחות מבעבר. כלומר, מתפתחת סבילות (Tolerance): המשתמש עלול לגלות שכדי לחוות שוב את אותן תחושות מועילות, הוא זקוק למינון גבוה יותר. זהו מנגנון ביולוגי נפוץ בהתמכרויות. כך אדם מוצא עצמו עובר מנטילת כדור אחד ליום לשניים או שלושה, או מחוזק רגיל לחזק במיוחד, וכדומה.

ההתניה הביולוגית אינה נעצרת רק בתחושת ה"רווח" מהתרופה, אלא גם במה שקורה כשאין אותה. ככל שהגוף והמוח מתרגלים לנוכחות היומיומית של החומר, כך בעת הפסקה חדה מגיעות תחושות נסיגה לא נעימות (ניגע בהן בהרחבה בהמשך). החשש מההרגשה הרעה בלי התרופה הוא חיזוק שלילי להתמכרות – כלומר, האדם לוקח שוב את הכדור לא כדי להרגיש טוב, אלא כדי לא להרגיש רע. גם נועם החל לשים לב שביום שבו ניסה לא לקחת ריטלין, הוא צנח לעייפות כבדה ודכדוך, ולא הצליח להתמקד בשום דבר – מה שמיהר לשכנע אותו לחזור ליטול את הכדור "רק עוד פעם אחת". כך ממשיכה ההתמכרות להתגלגל.

חשוב לזכור שישנם הבדלים אישיים:

לא כל מי שנוטל סטימולנט יפתח תלות חזקה. גורמים גנטיים וביולוגיים יכולים להשפיע – יש אנשים שפשוט פגיעים יותר להתמכרות (למשל, אם יש רקע משפחתי של התמכרויות, ייתכן שרגישות מערכת התגמול שלהם שונה). גם מצב נפשי קיים משפיע: אדם עם דיכאון או חרדה עשוי לחוש שהתרופה "מרימה" לו את המצב רוח באופן שחומרים אחרים לא עושים, ולכן להימשך אליה יותר. למעשה, אנשים עם הפרעות נפשיות כמו דיכאון, PTSD או ADHD לא מטופל, נמצאים בסיכון מוגבר להשתמש בסטימולנטים לרעה – לעיתים כדי להרגיש הקלה נפשית או כמעין "תרופת הרגעה עצמית". באופן אירוני, גם מי שסובל מ-ADHD עלול להתנסות במינונים מוגזמים או באופן לא מפוקח של התרופות שקיבל, בנסותו לפצות על קשיים – וכך למצוא עצמו במסלול להתמכרות.

הגורמים הפסיכולוגיים – מפתה להרגיש פתאום מצליח

אם הביולוגיה מספקת את ה"דלק" להתמכרות, הנפש והסביבה מספקות לא פעם את ה"גפרור" הראשון. ישנן מספר סיבות פסיכולוגיות בולטות שמובילות אנשים לשימוש יתר בסטימולנטים:

• שיפור ביצועים ותחושת מסוגלות: הפיתוי העיקרי הוא התוצאה המיידית: פתאום הלמידה קלה, העבודה זורמת, המשימות מסתיימות בזמן. עבור מישהו שחווה קודם כישלונות או קושי בלימודים, ההבדל עשוי להיות דרמטי לביטחון העצמי. רבים מתארים שעם התרופה הם מרגישים "גרסה טובה יותר" של עצמם – חכמים, פרודוקטיביים וממוקדים. זהו חיזוק פסיכולוגי אדיר. מי שסבל מתחושת חוסר מסוגלות או דימוי עצמי נמוך בתחום הלימודי או התעסוקתי, עלול להתקבע בהרגשה שהוא זקוק לכדור כדי להצליח. התרופה נעשית סוג של "קב מנטלי" לחיזוק הערך העצמי: בלי היא מרגיש בינוני ומאכזב, ועם – מצוין. המחשבה על ויתור תרצין מזוהה אצלו עם ויתור על ההישגים והביטחון שרכש.
  
  

• התמודדות לקויה עם לחץ ורגשות: סטימולנטים משמשים אצל חלק מהאנשים כדרך לברוח מתחושות לא נעימות. סטודנט שנלחץ מעומס חומר וחרד שייכשל, לוקח אטנט כדי להרגיש בשליטה; אישה בתקופת משבר בחייה מגלה שוויואנס נותן לה "בוסט" של מרץ ושמחה שמסיח אותה מדאגות; אדם שמתמודד עם עייפות ודיכדוך שותה קפה חזק, ואז ממשיך לכדור ממריץ כדי "להתיישר". כלומר, התרופה הופכת לכלי להדחקת רגשות קשים או להימנעות מהתמודדות אמיתית. במקום ללמוד טכניקות לניהול חרדה, פתרון בעיות או איזון חיים בריא – האדם פשוט בולע כדור ומרגיש על הגל. דפוס כזה של התמודדות לא אדפטיבית מזין את עצמו: כל פעם שבאה מצוקה או אתגר, הפתרון הזמין הוא בקופסה הקטנה. לאורך זמן, היכולת להתמודד ללא כימיקלים נשחקת, והתרופה מקבלת תפקיד מרכזי יותר ויותר בחיי האדם.
  
  

• לחץ חברתי וסביבתי: אי אפשר להתעלם מההקשר החברתי. בסביבות תחרותיות מאוד - כמו פקולטות מבוקשות, יחידות מיוחדות בצה״ל או מקומות עבודה תובעניים, שימוש ב"עזרים לשיפור למידה ועבודה" יכול להפוך לנורמה סמויה. אם לחצי מהחברים בחוג יש מרשם לריטלין או שהם משיגים כדורים לפני מבחנים, סטודנט אחר עשוי להרגיש ״לא תחרותי״ אם לא ייעזר גם הוא. מזכיר קצת קורסים לפסיכומטרי, שהפכו עם השנים ל״חובה״ אצל כל נבחן. בסביבה שבה ההישגים הם מעל לכל, המחשבה היא ש"כולם משתמשים באטנט, אז אני חייב כדי לא להישאר מאחור". הסטימולנט זוכה להילה של סם פלא ליצרנות, והסכנות מטשטשות להן. גם נורמות תרבותיות עשויות לתרום - בעידן של "כמה שיותר מהר ויעיל", וגם YOLO שמחזק, רבים מרגישים לחץ תמידי להיות בביצועי שיא, והתרופה נתפסת כעוד כלי מתבקש להגשמת הדרישות.
  
  

• אימפולסיביות ונטייה לסיכונים: פרדוקסלית, חלק מהאנשים שנמשכים לשימוש לא מושכל בסטימולנטים הם דווקא אלה עם נטיות אישיות של חיפוש ריגושים וסיכונים. הנטייה לנסות חומרים שונים, לבדוק את גבולות הגוף, "לשפר" ביצועים באופן מלאכותי - כל אלה שכיחים יותר אצל אנשים אימפולסיביים וסקרנים מסיכון. מחקרים אכן מצביעים על כך שרמות גבוהות של אימפולסיביות ותכונת "חיפוש ריגושים" קשורות לשימוש לרעה בסטימולנטים. כלומר, מי שמטבעו פחות חושש מהשלכות ומחפש את הפיק הבא, עלול ליפול בקלות להתנסות מוגזמת.
  
  

כל הגורמים הללו – הביולוגיים והפסיכולוגיים – משתלבים ליצירת סופה מושלמת כשהתרופה זמינה ובהישג יד.

בהתחלה, האדם נהנה מהיתרונות: ציונים גבוהים, שבחים ממורים, יעילות בעבודה, ירידה בהסחות הדעת.

נועם הרגיש פעם ראשונה כמו סטודנט למופת:

הוא הצליח לשבת שעות בספרייה ולסכם חומר למבחן בלי לקום כל 10 דקות, וקיבל לראשונה פידבק חיובי מהמרצים.

"איזה מזל שמצאתי את זה," חשב לעצמו, "איך לא חשבתי על זה קודם?!" בתחושה הזו טמון זרע התלות - ברגע שהמוח והנפש השתכנעו שההצלחה באה בזכות הכדור, קשה להרפות ממנו.

עם הזמן, ההנאה והתגמול מפנים מקום לדרישות הולכות וגוברות: צריך יותר תרופה כדי להשיג את אותו אפקט, הציפייה הפסיכולוגית הופכת לתלות, והאדם מתחיל לחוש שהוא חייב את החומר כדי לתפקד. כאן אנו עוברים מהשלב של שימוש לרעה (Abuse) לשלב של תלות והתמכרות (Addiction) ממש.

בשלב הזה מופיעים סימנים אופייניים – פיזיים, נפשיים והתנהגותיים – שמשפיעים על כל תחומי חייו של המכור.

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

הכירו את המטפלים בהתמכרויות התנהגותיות במכון טמיר

מומחים לטיפול בהתמכרויות - מכון טמיר

עמיר פירני

MSW

מכון טמיר תל אביב

אבי יקיר

MSW

מכון טמיר תל אביב

איילת בורוכוב

MSW

מכון טמיר תל אביב

הילה בוצ׳ן

MSW

מכון טמיר נתניה

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר כפר סבא

יעל אלמוג

MSW

מכון טמיר יהוד

איילת כהן-תדהר

MSW

מכון טמיר הרצליה

מאיה בלום

MSW

מכון טמיר באר שבע

צביקה סטולר

MSW

מכון טמיר חיפה

שירה לבנת בן זאב

MSW

מכון טמיר גבעתיים

ד״ר נועם זילברמן

Phd

מכון טמיר תל אביב

דניאל זיסלמן

MSW

מכון טמיר כפר סבא

גליה כץ

MSW

מכון טמיר באר יעקב

ולדי פירר

MSW

מכון טמיר גני תקוה

דלית גטניו

MSW

מכון טמיר רחובות

בתאל חוסלקר

MSW

מכון טמיר תל אביב

אוריין גלעדי

MSW

מכון טמיר באר יעקב

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר ראשון לציון

כרמי לחיאני דואק

MSW

מכון טמיר תל אביב

נועה לאור מצליח

MSW

מכון טמיר חדרה

נועם סלפטר

MA

מכון טמיר תל אביב

מירב דנקונה

MA

מכון טמיר תל אביב

אייל גינזבורג

MSW

מכון טמיר תל אביב

ד״ר אודי דוד

MSW

תל אביב

הגר ילוז

MSW

תל אביב

אילנה קאופמן כהן

MSW

מכון טמיר נתניה

לורה בורס-אזולאי

MSW

תל אביב

נורית אלנהורן

MSW

מכון טמיר באר שבע

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

ד״ר אהרון שבי

MSW

מכון טמיר גדרה

אורן שפר

MA

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

במבט לאחור על שני עשורים וחצי של מחקר אמפירי, עולה תמונה די בהירה:

טיפול ממוקד רגש אינו רק שיטה מבטיחה, אלא גישה טיפולית מבוססת היטב, שהיעילות שלה נבחנה לעומק, חזרה על עצמה ונשמרה בעקביות.

הסקירה השיטתית שפורסמה כבר ב- 2019 ביקשה לעשות סדר בגוף הידע המצטבר ולהעריך באופן שיטתי את היקף התרומה של EFT למערכות יחסים זוגיות.

היא כללה עשרות מחקרים אמפיריים מסוגים שונים — ניסויים מבוקרים, מחקרי אורך, מחקרי מעקב - שבחנו את ההשפעות של EFT על זוגות החווים מצוקה רגשית בקשר.

הסקירה העלתה כי ברוב המכריע של המחקרים, הטיפול הביא לעלייה חדה ומשמעותית בסיפוק מהקשר, לחיזוק תחושת הביטחון ההיקשרותי ולהפחתה דרמטית בתוקפנות הרגשית ובדפוסי תקשורת הרסניים. לא פחות חשוב: לא מדובר בהטבה רגעית. מחקרי מעקב ארוכי טווח מצאו שהשיפורים מחזיקים לאורך חודשים ואף שנים לאחר סיום הטיפול. זהו לא רק שינוי תפקודי — זהו תיקון עומק בקשר, שמבוסס על בנייה מחדש של הביטחון הרגשי בין בני הזוג.

החוקרים לא הסתפקה בהצגת ממוצעים. היא בחנה גם את טיב המחקרים עצמם, ודיווחה על עלייה ברמת התחכום המתודולוגי לאורך השנים. יותר מדענים אימצו עיצובי מחקר מוקפדים, השתמשו בכלים סטנדרטיים למדידת קשרים זוגיים, ושילבו בין נתונים כמותיים לדיווחים סובייקטיביים של המשתתפים. חלקם אף תיעדו שינויים נוירופיזיולוגיים כתוצאה מהתהליך הטיפולי, מה שהוסיף ממד ביולוגי לתקפות הפסיכולוגית של הממצאים.

נתון מעניין במיוחד הוא ההתרחבות הגיאוגרפית והתרבותית של המחקר. EFT נוסה בעשור האחרון בקרב אוכלוסיות שבעבר לא נבדקו כמעט כלל: זוגות חד-מיניים, זוגות בין-תרבותיים, מטופלים עם מגבלות פיזיות כרוניות, זוגות בגיל השלישי ואף בקרב מטופלים במצבים רפואיים קיצוניים כמו סרטן או פוסט-טראומה. באופן עקבי, גם במקרים אלו הודגם שיפור מדיד — עדות לכך ש־EFT אינו רק טיפול מותאם לקשרי אהבה "קלאסיים", אלא פרדיגמה טיפולית שמצליחה לחדור לשורשי הכאב האנושי באשר הוא.

הסקירה מציעה לקוראים מבט מרובד:

מצד אחד היא מציגה את היעילות הסטטיסטית המרשימה של EFT, ומצד שני - את ההשפעה הטרנספורמטיבית העוצמתית שהטיפול יוצר על החוויה הסובייקטיבית של בני הזוג.

בכך היא מגשרת בין העולם המדעי להקשר האנושי שבו מתרחש הטיפול בפועל.

לבסוף, הסקירה מצביעה על הצורך בשילוב רחב יותר של EFT בפרקטיקה הקלינית ובמערכות בריאות ציבוריות, תוך קריאה למחקרי המשך שיבחנו את הגישה גם במבנים משפחתיים מורכבים יותר, כמו משפחות חד-הוריות, קהילות לא-מערביות או יחסים פתוחים. אך המסר המרכזי ברור: EFT כבר איננו גישה ניסיונית — הוא עמוד תווך טיפולי שיש לו תוקף אמפירי, עומק רגשי וגמישות תרבותית.

והנה עוד עדות חשובה: 

מטא-אנליזה מקיפה שפורסמה ב- 2022 אסף נתונים מ־86 מחקרים נפרדים שבחנו את יעילותו של טיפול זוגי ממוקד רגש (EFT), מתוך מטרה להעניק מבט־על רחב, כמותני ובלתי תלוי על מה שעובד- ולא פחות חשוב, על עבור מי זה עובד.

בניגוד למחקר בודד שמציג תמונה רגעית ומקומית, מטה-אנליזה מאפשרת לחשוף את הדפוסים העקביים שחוזרים שוב ושוב מתחת לפני השטח, בין מדגמים שונים, מדינות שונות ואוכלוסיות מגוונות.

גם כאן, הממצאים שהתקבלו אינם מותירים מקום לספק:

כ-70% מתוך כל עשרה זוגות שסבלו ממצוקה זוגית קלינית עברו במהלך EFT למצב של קשר מתפקד. מדובר באחוזי הצלחה מרשימים ביותר ביחס לממוצע בתחום בריאות הנפש. ולא רק שהשיפור מתרחש - הוא נשמר: זוגות שטופלו ב-EFT המשיכו לדווח על יציבות רגשית, קרבה אינטימית וסיפוק מהקשר גם חודשים לאחר סיום התהליך, מה שמעיד על שינוי מבני ולא זמני.

ההשפעה של הטיפול לא הייתה מוגבלת לפרמטר אחד. השיפור התבטא במכלול רחב של מדדים – החל מסיפוק זוגי ודיווחים על אינטימיות רגשית, דרך ירידה בקונפליקטים והאשמות הדדיות, וכלה בעלייה בתחושת הביטחון בתוך הקשר. גודל האפקט שנמצא היה עקבי, משמעותי ומובהק סטטיסטית – מה שממקם את EFT בראש רשימת הטיפולים הזוגיים האפקטיביים ביותר כיום, אם לא בראש הרשימה כולה.

אחד ההיבטים המרשימים ביותר במטה-אנליזה הזו הוא הגיוון. היא כללה מחקרים שנערכו באוכלוסיות שונות, במדינות מערביות ולא-מערביות, בקרב זוגות נשואים וידועים בציבור, כולל זוגות מאותו מגדר. גם כאשר נבדקה מול טיפולים חלופיים – כולל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי זוגי או גישות מערכתיות אחרות – EFT הראה עדיפות ברורה, לעיתים בפערים משמעותיים.

במציאות שבה זוגיות הפכה לשדה קרב של לחצים, ציפיות ופגיעות הדדיות, EFT מציע לא רק מענה רגשי אלא גם הבטחה מחקרית: שינוי הוא אפשרי, בר־קיימא, ונגיש יותר מתמיד. מטה-אנליזה זו מעגנת את ההבטחה הזו במספרים.

מקורות:

Beasley, C. C., & Ager, R. (2019). Emotionally focused couples therapy: A systematic review of its effectiveness over the past 19 years. Journal of Evidence-Based Social Work, 16(2), 144–159. https://doi.org/10.1080/23761407.2019.1617224

Spengler, P. M., Lee, N. A., Wiebe, S. A., & Wittenborn, A. K. (2022). A comprehensive meta-analysis on the efficacy of emotionally focused couple therapy. Couple and Family Psychology: Research and Practice, 13(2), 81–99. https://doi.org/10.1037/cfp0000185

שמי רחל, בוגרת תואר שני בקרימינולוגיה קלינית מאוניברסיטת בר אילן; בוגרת תכנית לטיפול בילדים ובנוער בגישה פסיכודינמית, במסגרת לימודי המשך בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר- אילן. מטפלת בגישה פסיכו- דינאמית בילדים והוריהם, מתבגרים ומבוגרים. במהלך לימודי פסיכותרפיה פסיכואנליטית לילדים ונוער כיום לומדת פסיכותרפיה פסיכואנליטית לילדים ומתבגרים, במרכז ויניקוט. 

לאורך השנים למדתי להבין עד כמה משמעותי ומרפא קשר טיפולי עשוי להיות. אני מאמינה שמטרתו הראשונית של הטיפול להעניק מרחב מאפשר, שבו הקשר יירקם, ובהמשך ובאמצעות הקשר והמרחב שנוצר, יעלו תכנים משמעותיים מעולמנו הפנימי ומהלא מודע שמשחק תפקיד מהותי בחיינו. על אף שטיפול עשוי להיות מורכב, מסועף ולהפגיש אותנו עם מכאובינו [שבהם אנו לא תמיד רוצים להכיר], הוא טומן בחובו את ההזדמנות לייצר תנועה פנימית, להשתחרר מכבלים ולהשיג תחושה של רווחה נפשית. טיפול בילדים ומתבגרים קרוב מאוד לליבי, המשחקיות והיצירתיות  שגלומות בו, עוזרות להם לעלות קונפליקטים לא מודעים ולייצר שינויים פנימיים, במיוחד במצבים בהם מתקשים לבטא את עצמם דרך הערוץ המילולי הישיר. זאת לצד עבודה טיפולית עם הורים שמהווים נדבך משמעותי בהליך הטיפולי שמתהווה בילדם.

במשך השנים וגם כיום, עבדתי במרכזים המתמחים בטיפול ואבחון ילדים ומתבגרים המגלים התנהגויות מיניות לא מותאמות ואף פוגעניות: כמטפלת, מדריכת הורים, מעריכת צרכים ומנחת קבוצות לנוער פוגע. כמו כן, אני עובדת בגן תקשורת כמטפלת פרטנית לילדים שאובחנו על הרצף האוטיסטי, לצד הדרכות להוריהם. מטפלת בקליניקה פרטית בקרית אונו ועמיתה במכון טמיר.

במשך כעשור עבדתי במרכז לבריאות הנפש 'מרחבים' ולמדתי רבות על עולם בריאות הנפש.

במסגרת זו השתלבתי במחלקה פסיכיאטרית לילדים כמטפלת פרטנית, לילדים המאושפזים הסובלים ממגוון הפרעות רגשיות, התנהגותיות ונפשיות.

עבדתי גם ביחידה לפסיכיאטריה משפטית בכלא מג"ן ושם בין היתר, טיפלתי באופן פרטני במאושפזים במחלקה פסיכיאטרית, הדרכתי מטפלים והתמחתי בטיפול ואבחון בתחום עבריינות המין. 

תאמו שיחת ייעוץ

עם ראש המכון:

מוטרדים שהילד מפתח תלות בריטלין / אטנט / ויואנס? 

זה מתחיל באבחנה של הפרעת קשב וריכוז, אחריה מגיע הכדור ולבמקרה הטוב שיפור בעקבותיו - ריכוז, מוטיבציה, שקט בראש.

הילד חוזר ללמוד, המתבגר הספורטאי מצליח להתמיד והסטודנט סוף סוף מגיש עבודות בזמן.

אבל אחרי כל הטוב הזה, בלי ששמתם לב, הכדור מתחיל לשלוט.

אם אתם חושדים שמישהו קרוב – ילד, בת זוג, חבר, אח – משתמש לרעה בריטלין, אדרל, ויואנס או כל ממריץ אחר, אל תמהרו להסיט מבט. 

התמכרות לסטימולנטים די שכיחה והיא ממש לא שמורה לנרקומנים ברחוב

יחד עם זאת היא לא פחות מסוכנת - להיפך, ההתמכרות לריטלין מסתננת לחיינו דווקא בגלל היותה שקופה, שקטה ונראית כמו הצלחה.

סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה

דגלים אדומים אופייניים:

תנודתיות חריפה בין היפראקטיביות לקריסה

בן המשפחה ער בלילות, מלא אנרגיה – ואז נעלם ל־12 שעות שינה או יושב קפוא על הספה. מחזורי עייפות־עוררות שנראים כמו רכבת הרים – זו לא גנטיקה. זה סימפטום.

ירידה חדה בתיאבון ובמשקל

זה לא “אני פשוט לא רעב לאחרונה”. זה הגוף שצורח – ואין מי שיקשיב. דיכוי תיאבון הוא אחד האפקטים הישירים של ממריצים. כשהחולצה פתאום רופפת מדי, והאדם מכחיש – תבדקו.

מצבי רוח לא צפויים ושינוי אישיותי

הרגשה שהוא “כבר לא הוא”-  נעלם החיוך הטבעי, ובמקומו הגיע עירוב של עצבנות, היי מנותק, והתפרצויות רגשיות. זה לא בהכרח גיל ההתבגרות. גם לא לחץ לימודים. זו יכולה להיות השפעה ביוכימית שקושרה לתרופה.

חשאיות פתאומית והתנהגות מסתורית

מנעולים על מגירות. עטיפות ריקות בפח. תגובתיות קיצונית כששואלים על התרופות. מי שמתחיל להסתיר, יש לו מה להסתיר.

סיום המרשמים בטרם עת

הכדורים “נגמרים” לפני הזמן, הבקשה למרשם מוקדם הופכת להרגל, והסיפור החוזר – “איבדתי אותם” – חוזר על עצמו? כנראה שלא הכדורים נאבדו, אלא השליטה.

תפקוד שצונח בדיוק כשצריך לעלות

הילד התחיל עם 95 בבחינה – ועכשיו לא מצליח לקום בבוקר. הבחור שקיווה להוציא תואר בקצב מואץ – נשאר עם שלוש נקודות זכות והרבה חובות.

אירונית, ההתמכרות מרסקת בדיוק את מה שהתיימרה לשפר.

תסמיני קריז כשאין כדור (גמילה / נסיגה)

ביום שהוא “שוכח לקחת”, הוא שוקע בדיכאון, חולה מנטלית, גמור מעייפות. סימן מובהק: זה לא רק עזר – זה כבר צורך.

נתעכב על זה:

כמו כל התמכרות, גם כאן מגיעה חבילה לא סימפטית של תסמיני גמילה כשרמת החומר בדם יורדת. ל

מעשה, חלק משמעותי ממה שמניע את גלגל ההתמכרות לריטלין הוא הנסיונות הנואשים של המשתמש להימנע מתסמינים אלו.

מה מרגישים כשמנסים להפסיק?

בהיותו סטימולנט, התסמין המיידי והנפוץ ביותר של גמילה מריטלין הוא עייפות כרונית וקיצונית. אחרי תקופה של עוררות מלאכותית, המוח כאילו ״גובה את החוב״ - מכורים מדווחים על תשישות כבדה, רצון לישון כל הזמן ובכלל איבוד אנרגיה.

לצד זה מגיעה ירידה במצב הרוח: דכדוך עד דיכאון אפיזודי של ממש. דברים שהאדם נהנה מהם כבר לא מעניינים אותו (הרי שום דבר לא משתווה להיי שהתרופה נתנה) והוא עלול לחוש ייאוש ותחושת ריקנות.

חשק עז (Craving) לתרופה הוא גם סימן היכר - מחשבות בלתי פוסקות על ׳החיים עם הכדור׳, חלומות בהקיץ על ׳לקחת פעם אחת ודי׳ וקושי להתרכז בכל דבר חוץ מהדחף לחזור להשתמש.

תסמינים פיזיים נוספים יכולים להיות שינה מרובה או לעיתים דווקא נדודי שינה, תלוי באדם; תיאבון מוגבר כפיצוי על התקופה בלי אוכל (יש מכורים שמספרים שאחרי הפסקת שימוש הם אכלו בלי הפסקה ועלו במהירות במשקל; כאבי שרירים ופרקים, תחושת חולשה כללית בגוף; רעידות בידיים או הזעת יתר, חרדה ועצבנות גבוהה . חלק מרגישים כמו שפעת קשה - צמרמורות, מיחושי גוף, חוסר מנוחה. ויש מי שחווים אפתיה וקושי לתפקד -"ערפל מוחי" בו אי אפשר לחשוב בבהירות או להיות יעיל בשום דבר.

תסמיני הגמילה אמנם לא מסכני חיים ברובם (בשונה, למשל, מגמילה מכדורי שינה שעלולה לגרום לפרכוסים מסוכנים), אבל הם לגמרי משביתים את האדם.

סטודנט באמצע סמסטר לא יכול להרשות לעצמו שבועיים של דיכאון ותשישות במיטה, אז מה הוא יעשה? כדור, וכך בדיוק הגלגל מתגלגל.

בכל פעם הוא מנסה לדלג על יום של כדור, ואז לא מתפקד, נבהל מההשלכות וחוזר מיד לשגרת השימוש.

ניתן לראות אם כן כמה חזקה המלכודת הזו: הגוף והנפש שלובים יחד לחבל עבה שמחזיק את האדם שבוי בלופ.

מה עושים כשיש חשד?

קודם כל – לא בורחים.

כדאי שהשיחה תהיה מדויקת:

• בזמן רגוע.
  
  
• בפרטיות מלאה.
  
  
• בלי האשמות, בלי כעס, בלי דרמה.
  
  

דברו על מה שראיתם:
״אנחנו רואים שירדת במשקל, נראה שאתה עייף כל הזמן… דואגים לך.
זה בא מאהבה. אנחנו לא שופטים – רק רוצים להבין”.

איך לתמוך בלי להיכנס למערבולת?

• תהיו שם, בלי להציף. תשאלו, תבדקו, אבל אל תחפרו ואל תחנכו.
  
  
• תעודדו טיפול. תציעו ביחד לקבוע פגישה. זה לא סימן לחולשה – זו בחירה בחיים.
  
  
• בנו סביבה בטוחה. נקו את הבית מאלכוהול, קפאין וטריגרים אחרים.
  
  
• חגגו הצלחות קטנות. כל לילה שהוא ישן טוב - זו סיבה למסיבה.
  
  
• שמרו על גבולות. הוא צריך שתראו, אל תאפשרו החמרה.
  
  
• שמרו גם על עצמכם. כי ההתמודדות שוחקת, ואתם צריכים כוח כדי ללוות אותו לאורך הדרך.
  
  

ולבסוף – תקווה

משתמשים יוצאים מזה עם מטפל בהתמכרויות שעובד בשיטת טיפול מותאמת אישית למכור - CBT, טיפול רגשי, מסגרת תומכת ועוד.

והכי חשוב - עם משפחה שלא מרפה אפשר לחזור לחיות חיים שראוי לחיותם.

במכון טמיר אנחנו לא רק מאמינים בזה – אנחנו רואים את זה קורה.

פנו אלינו לשיחת ייעוץ, בלי התחייבות. תנו לנו לעזור.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

הכירו את המטפלים בהתמכרויות התנהגותיות במכון טמיר

מומחים לטיפול בהתמכרויות - מכון טמיר

עמיר פירני

MSW

מכון טמיר תל אביב

אבי יקיר

MSW

מכון טמיר תל אביב

איילת בורוכוב

MSW

מכון טמיר תל אביב

הילה בוצ׳ן

MSW

מכון טמיר נתניה

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר כפר סבא

יעל אלמוג

MSW

מכון טמיר יהוד

איילת כהן-תדהר

MSW

מכון טמיר הרצליה

מאיה בלום

MSW

מכון טמיר באר שבע

צביקה סטולר

MSW

מכון טמיר חיפה

שירה לבנת בן זאב

MSW

מכון טמיר גבעתיים

ד״ר נועם זילברמן

Phd

מכון טמיר תל אביב

דניאל זיסלמן

MSW

מכון טמיר כפר סבא

גליה כץ

MSW

מכון טמיר באר יעקב

ולדי פירר

MSW

מכון טמיר גני תקוה

דלית גטניו

MSW

מכון טמיר רחובות

בתאל חוסלקר

MSW

מכון טמיר תל אביב

אוריין גלעדי

MSW

מכון טמיר באר יעקב

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר ראשון לציון

כרמי לחיאני דואק

MSW

מכון טמיר תל אביב

נועה לאור מצליח

MSW

מכון טמיר חדרה

נועם סלפטר

MA

מכון טמיר תל אביב

מירב דנקונה

MA

מכון טמיר תל אביב

אייל גינזבורג

MSW

מכון טמיר תל אביב

ד״ר אודי דוד

MSW

תל אביב

הגר ילוז

MSW

תל אביב

אילנה קאופמן כהן

MSW

מכון טמיר נתניה

לורה בורס-אזולאי

MSW

תל אביב

נורית אלנהורן

MSW

מכון טמיר באר שבע

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

ד״ר אהרון שבי

MSW

מכון טמיר גדרה

אורן שפר

MA

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

 מומחי מכון טמיר

טיפול בהתמכרות לריטלין

גמילה וניקיון מהתמכרות לסטימולנטים הם תהליך מורכב אבל אפשרי.

אין פתרון בזק, אין גלולת קסם נגד ההתמכרות, ולרוב בנדרש שילוב של כמה מרכיבים טיפוליים, המותאמים לכל אדם.

אחרי שזיהינו את הדגלים האדומים של התמכרות לסטימולנטים, נדבר על מה לעשות כדי לעזור.

נסקור 3 גישות טיפול בהתמכרויות ונבחן את יעילותן: 

• טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי (CBT).

• טיפול רגשי-דינמי.

• תמיכה משפחתית וחברתית.

רגע לפני, נתייחס לחומרת הבעיה. מחקר בריטי חדש שפורסם ב־JAMA Psychiatry חושף (O’Nions et al, 2025): 

• 25% מהאמריקאים שנוטלים תרופות להפרעת קשב עושים בהם שימוש לרעה ו־9% עונים על קריטריונים לאבחנה של הפרעת שימוש בתרופות ממריצות (PSUD). הנתונים נוגעים בעיקר לאמפטמינים וריטלין, שנרשמים יותר ויותר למבוגרים עם ADHD.

  המחקר מדגיש שגם מי שנוטל את התרופה שלו “לפי ההנחיות” עלול לפתח התמכרות – במיוחד כשמדובר באמפיתמינים. 73% מהמאובחנים עם התמכרות לסטימולנטים השתמשו רק בתרופה שנרשמה להם.

• נשים בגילאי 18-25 היו בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר לשימוש לרעה (37%).

*********

בשונה מסוגים אחרים של התמכרות, אין היום תרופה שיכולה באמת להרגיע את התשוקה לסטימולנטים או להקהות את תסמיני הגמילה.

נעשו אמנם ניסיונות למצוא תרופה כזאת, עם נוגדי דיכאון, תרופות לא ממכרות להפרעת קשב ותוספים למיניהם-  אבל אף אחת לא הולידה עד כה את המענה המיוחל.

בגלל זה, עיקר העבודה של גמילה מתרופות סטימולנטיות ל-ADHD מתמקדת בטיפול פסיכולוגי, תהליך פסיכותרפי שמבקש לשנות את האדם מבפנים: להתחקות אחרי הדרך בה הוא חושב, מרגיש, חי.

מחקרים עדכניים מראים שזה יכול לעבוד, במיוחד כשיש מטפל טוב בהתמכרויות כזה שעושה אתכם את הדרך לאורך זמן, איש/ת מקצוע יעיל וממוקד, ובאותה עת יסודי ואינטגרטיבי. 

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT)

פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית (CBT) היא גישה טיפולית שלא עוצרת רק לשאול למה, היא שואפת להזיז משהו.

במקום להתעמק בלי סוף בעבר, או להניח שהבנת המקורות והגורמים יובילו לשינוי, היא מתמקדת בכאן ועכשיו:

• מה עובר לך בראש?

• איך זה משפיע על ההתנהגות?

• איך אפשר להתחיל לשנות את זה- צעד אחרי צעד.

החשיבה של מכורים מסתובבת לא מעט פעמים בלופ אינסופי. משפטים כמו "אני לא יכול לתפקד בלי הכדור", או "אם אני אפסיק - הכל יתפרק", מקבלים מעמד של אמת.

גם אמירה פנימית כמו "כישלון אחד במבחן וזה הסוף" נשמע כמו גזר דין, לא כמו מחשבה מטרידה. העבודה בטיפול CBT היא להתעכב ליד ההנחות האוטומטיות האלה, בלי שיפוטיות - אבל עם סקרנות.

מטפל CBT יבדוק, למשל, האם כל ההצלחות של המטופל באמת קרו רק בגלל התרופה, או שהעיקר זה יכולות משלו, שהיו שם גם לפני לשימוש ויהיו אחריו. הוא עוזר למטופל לבנות מחדש, לאט ובהדרגה את המסוגלות העצמית, האמונה שהוא יצליח גם בלי.

סדר וארגון 

במקביל המטפל והמטופל מתחילים לארגן מחדש את הסביבה הפנימית והחיצונית.

הם עורכים מיפוי של טריגרים - מה מפעיל את הדחף? האם זה העיתוי, כמו ערב לפני בחינה? או אירוע כואב רגשית, כמו ריב עם הבת זוג? אולי זו שבת של ריקנות, שאין בה כלום, אבל נוכחותה מאיימת בלי סיבה ברורה. אחרי שמזהים, בוחנים כל מצב כזה, מחפשים מענה אחר, מותאם ויעיל. במקרים שהבאנו: 

יום לפני ראיון עבודה חשוב - לומדים להרגיע את הגוף והראש, עם נשימות, הבניה קוגניטיבית, שגרה שמייצרת ביטחון.

אם זה שעמום וריק שנופל עלינו בסופ״ש, נחפש דרך חדשה למלא אותו, או ללמוד איך לקבל עם מצב כזה בלי להיתפס לבהלה. אפשרית ומומלצת גם פעילות יזומה על העולם, כמו אימון גופני, תחביב שמזיז משהו בפנים, מפגש שמעניק משמעות.

כל דופמין שמגיע ומקורו אינו בסם, אלא מהתנהגות חיובית שמקורה בחיים עצמם, מחזק את המכור. 

 נועם, סטודנט מבריק עם נטייה לדחות דברים לרגע האחרון, מצא את עצמו נשאב לשימוש יומיומי בריטלין, עד שלא הצליח לתפקד בלעדיו. בטיפול CBT התמקדו איתו בזיהוי מחשבות אוטומטיות כמו "אני לא יכול ללמוד בלי הכדור", ובבניית מסוגלות עצמית מחדש. בעזרת תרגול כלים כמו מיינדפולנס, סדר יום מובנה, וטכניקות ריכוז טבעיות – נועם החל ללמוד מחדש לסמוך על עצמו.

איך עובד תהליך השינוי?

בסופו של דבר, טיפול CBT להתמכרויות לא רק משנה מחשבות. הוא עוזר לבן אדם לסמוך על עצמו גם כשהכדור המעורר לא שם.

השיטה מציעה כלים פרקטיים לשליטה בדחפים. למשל טכניקה כמו "גלישה על הדחף" (Urge Surfing) שבה לומדים שבמקום להיכנע מיד לצורך בכדור, מחכים 10 דקות, מתרגלים מיומנות הסחה, נותנים לגל הכמיהה לחלוף קצת ובינתיים העוצמה יורדת.

עוד מרכיב חשוב ביותר הוא ניהול זמן ומיומנויות למידה:

מלמדים את המטופל לבנות שגרה ולו״ז כך שיוכל לתפקד בלי צורך בבינג׳ אינטנסיבי של מאמץ מרוקן על אטנט.

הרבה אנשים שתלויים בריטלין נעזרים בתרופה כדי לפצות על התנהלות כאוטית.

כידוע, לבלגן יש מחיר נפשי, ו-CBT מלמד איך לבנות סדר יום מאוזן, מדויק ומותאם אישית, וגם להתוודע לטכניקות ריכוז טבעיות (כמו פומודורו – ללמוד 25 דקות, 5 דקות הפסקה) ולאמץ כלי עזר לא תרופתיים (כמו רשימת משימות, תזכורות חיוניות והגיינה סביבתית מגירויים).

מניעת הישנות 

יעד מרכזי בכל טיפול בהתמכרויות. ובפרט ב-CBT הוא מניעת הישנות (Relapse Prevention), המושג דרך קיבוע השינוי והצטיידות בתכניות מגירה למצבים שקרובים למעידה.

המטפל והמטופל מדמים סיטואציות עתידיות בסיכון גבוה, למשל, שנה אחרי הגמילה, קולגה מציע למטופל כדור כי ״כולם במשרד לוקחים כדור לפני שמגיע תורם להציג בישיבת צוות״.

מה עושים? בונים תוכנית לעתיד:

איך הוא יכול לענות (לעצמו ולחבר), למי יפנה במקום, אולי יעזוב את האירוע. מתכוננים להתמודדות, כדי שהמטופל ירגיש שיש בידיו ארגז כלים מלא לרגעי מבחן, כזה שמבטיח שלא ייפול שוב בפח.

אחרי שמושג שינוי, המטופל שמסיים תהליך יכול להתחיל לפתח שיקול דעת בשל לגבי היעזרות בכדור במצבים ספציפיים.  כל זמן שרופא מעורב. 

מחקרים מצביעים על כך ש-CBT יעיל בהפחתת שיעור הנשירה מטיפול ובהגברת רצף ההימנעות מסמים.

גם אם הוא לא תמיד מספיק לבדו, הוא לרוב מרכיב חיוני בהחלמה.

טיפול פסיכודינמי, רגשי ותמיכתי

מעבר לטכניקות הקונקרטיות ששיטת CBT מציעה, רבים מהתלויים בריטלין  זקוקים למשהו יותר עמוק. לא מספיק להם ללמוד כלים במרחב הטיפולי, הם צריכים להרגיש, להבין, לעבד ולהתיר קונפליקטים שמחפשים מענה.

טיפול פסיכודינמי, שמתקיים בשיחות שבועיות ארוכות טווח, עשוי לפתוח צוהר לשאלת מיליון הדולר:

למה נמשכתי מלכתחילה להתמכרות?

דרך עבודה טיפולית פותחים יחד כאבים אמיתיים, שהודחקו כי כאבו מדי: 

פצע רגשי על הזנחה שלא קיבל מענה, תחושת נחיתות מול אחאים, צורך עמוק להיות ״יותר״ ממה שאני, או פשוט להאמין שמגיע לי ושיש לי באמת מקום.

האם התרופה המעוררת היא הדרך היחידה לעמוד בציפיות - לא רק של ציון מבחן באוניברסיטה, אלא של הפרכת מסר הורי שרמז (גם בלי מילים) שבלי הצטיינות אין אהבה?

בטיפול רגשי, נועם התחיל להבין שהריצה להצטיינות אקדמית לא הייתה רק עניין של שאיפה - אלא דרך להשתיק את תחושת הערך העצמי הרעועה, לרצות דמויות משמעותיות, ולהבטיח ערובה לקבלת אהבה. דרך עיבוד רגשי כואב, כולל חוויות מהעבר כמו משפט של אביו שנחרט בו – "רק תסיים את זה ואני אהיה מרוצה" – נוצרה תזוזה פנימית. הכדור, שבעבר שימש כתחליף לאישור רגשי, איבד בהדרגה את כוחו.

טיפול דינמי בהתמכרות פוגש אזורי נפש קשים, אבל דווקא מהמקום הזה אפשר לעבור טרנספורמציה שקשה לעשות בדרכים קליניות אחרות.

כשזה מתחיל להשתחרר, הכדור מתחיל לאבד מכוחו על המטופל. הוא רק מאיץ קוגניטיבי, בלי תלות רגשית. הוא לא משכך כאב ילדות עמום וכבר לא מנהל את ההווה.

כל מי שמתמודד עם התמכרות מכיר מקרוב רגשות של אשמה, בושה וכישלון. בטיפול רגשי יש מקום בטוח לעבד את הרגשות האלה בסביבה בטוחה. לפעמים מספיק שהמטפל משמש רק ״עד״ למה שבאמת עברת, עם מה שניסית להסתיר ולהדחיק, ובמקום זה להרגיש, ולתת לעצמך להתחיל להתרפא.

מטפל דינמי טוב יעזור לך להבין שאתה לא ״אדם רע״, אלא אדם שנפגע - ומגיעה לו עזרה. בסוף, ההלקאה העצמית של המכור היא פקטור מרכזי בשימור ההתמכרות. בטיפול בגישה אנליטית אפשר לערער על הגנות לא אדפטיביות (כמו ״זו אשמתי, אני גרוע״) ולעבור לעמדה מפוכחת, גם פסיכולוגית וגם פיזיולוגית.

ישנן גם גישות טיפול קבוצתיות, כמו קבוצה טיפולית למכורים, שבה אנשים חולקים את סיפוריהם ותומכים זה בזה.

לעיתים משלבים גם התערבויות של טיפול משפחתי כל אלה עוזרות למכורים לא להרגיש לבד.

חשוב להדגיש: לא פעם, תהליך הגמילה מערב נסיגות וטעויות.

חלק מהמכורים יחוו "נפילות" – אפיזודה שבה חזרו להשתמש – גם באמצע הטיפול. זה לא אומר שהכל נכשל.

בטיפול טוב יראו בכך הזדמנות ללמוד:

מה הוביל לנפילה, איך למנוע את הבאה. לא מוותרים על המטופל אלא מנתחים איתו באופן ענייני מה השתבש בתוכנית, ומשנים בהתאם.

התמכרות נתפסת ברפואה כ"מחלה כרונית הנוטה להתלקח" – דהיינו, גם אחרי תקופת הצלחה יכולה להגיע מעידה.

לכן יש חשיבות להישאר במסגרת תמיכתית לאורך זמן ולא לחשוב ש"חודש נקי משמע אני בריא לגמרי".

תמיכה סביבתית ומשפחתית 

אף אדם הוא לא אי, בטח לא מישהו שמתמודד עם שינוי כזה גדול בחייו.

מעורבות ותמיכה של המשפחה יכולה להיות קלף מנצח בתהליך הגמילה.

למעשה, מחקרים מראים שמעורבות משפחתית בתהליך הטיפול מפחיתה נזקים ומשפרת את תוצאות הטיפול בהתמכרויות (Family-focused practices in addictions: a scoping review protocol).

המשפחה, בהנחה שהיא מתפקדת יחסית ובריאה, יכולה לספק רשת ביטחון: לעזור להשגיח שהמטופל לא חוזר לסורו, לעודד אותו ברגעי משבר, ולהיות שותפה בשינוי אורחות החיים הדרוש.

לאורך תהליך הגמילה, הוריו של נועם ואחיו למדו איך לסייע לו באמת, ואיפה בדיוק הוא זקוק להם:

הם הסכימו, למשל, להפחית ממנו עומסים לימודיים ולתמוך בו כלכלית בתקופה מוגדרת עם מועד סיום, כדי שלא ייאלץ לעבוד בזמן ההתנקות. במקביל, הקלו עליו בציפיות משפחתיות מכבידות.

גם האקסית שלו, שנותרה לצידו למרות הקושי, הצטרפה לפגישות ייעוץ זוגי. עם הזמן, הסביבה הקרובה שלו הפכה מנטל לרשת תמיכה.

המשפחה עצמה חייבת הכוונה.

לא כולם יודעים אינסטינקטיבית איך לעזור לאדם המכור, גם אם הוא מאוד אהוב.

יש הורים שנוקטים יד קשה – מאיימים, כועסים, מציבים אולטימטום, ויש כאלה שהולכים לקיצוניות שנייה של הגנת יתר, מנקים אחריו את הבלגן, מתקשרים למרצים לבקש דחייה במועד ההגשה, מסדרים לו את החיים כדי שיתפקד איכשהו.

שתי הגישות הללו עלולות לעכב החלמה -

הראשונה מייצרת מרד ובושה, והשנייה מאפשרת למכור להימנע מעול האחריות.

במסגרת הטיפול במכון או בקליניקה, ניתן לערוך מפגשי ייעוץ משפחתיים שבהם בני המשפחה לומדים כיצד למצוא את האיזון.  להיות תומכים אבל מציבי גבול, אמפתיים אך לא במובן של לתרץ את ההתמכרות.

המשפחה גם לומדת על מחלת ההתמכרות -  מדובר בבעיה רפואית ונפשית, לא ב"ילד עצלן" או "בן זוג חסר אופי".

הבנה זו חשובה מאין כמוה ליצירת סביבה מתקפת ותורמת להחלמה. 

מעבר למשפחה הגרעינית, גם סביבה חברתית רחבה יותר משמעותית.

חלק מהטיפול עשוי לכלול שינוי סביבה – לעזור למכור להתרחק מחברים שממשיכים להשתמש או שמושכים אותו לחזור להתנהגות התמכרותית.

לפעמים אפילו שינוי פיזי (למשל לעבור תקופה חזרה לבית ההורים או לסאבלט) יכול לעזור בהתנתקות מהרגלים ישנים.

אי אפשר תמיד "להחליף חברים", אבל אפשרית השקעה מודעת בבנייה של מעגל תמיכה חדש של קבוצת חברים נקיים, או הצטרפות לקבוצת תמיכה (כמו 12 הצעדים, או פורום אונליין של נגמלים) - אלה מעניקים תחושת השתייכות בדיוק במקום בו ההתמכרות השתלטה ועשתה מחטף פסיכולוגי על החיים החברתיים.

בנוסף על הטיפול האישי והמשפחתי, חשוב לתת את הדעת גם לשיקום היבטים תפקודיים בחיים:

סיוע בלימודים (אולי דרך מרכז תמיכה לסטודנטים עם לקויות למידה, אם אכן יש לו ADHD אז לספק כלים מתאימים ללא תלות בסם), או הכוונה תעסוקתית מחדש.

המטרה היא להראות למטופל שהוא יכול להצליח בתחומי החיים גם בלי התרופה, באמצעות התאמות סבירות.

 במקרים שבהם ההתמכרות באה יד ביד עם הפרעת קשב, שוקלים גם פתרונות תרופתיים שאינם ממכרים (כמו תרופות לא מעוררות ל-ADHD) כדי לא להשאיר את האדם ללא מענה ללקויות בפונקציות הניהוליות. חשוב לעשות זאת תחת מעקב פסיכיאטרי צמוד כדי לא לעורר שוב את מעגל ההתמכרות.

ניתן לומר שהגישה המומלצת היא אינטגרטיבית:

לשלב טיפול במחשבות ובהתנהגות (CBT), ברגשות ובעומק הנפשי (פסיכודינמי/תמיכתי) ובמערכת התמיכה (משפחה/קבוצה).

לעיתים מוסיפים גם רכיבים כמו ניהול תרופתי של תסמינים נלווים (אם יש דיכאון, לתת נוגדי דיכאון; אם יש חרדה, טיפולים מתאימים – אך בזהירות עם תרופות הרגעה ממכרות כמובן).

גם שינוי באורח החיים הוא חלק מהטיפול, ובהם עידוד לפעילות גופנית סדירה, תזונה נכונה ושינה – כל אלה עוזרים למוח להחלים, משפרים מצב רוח ומצמצמים תשוקה לסם.

נועם התחיל לרוץ בהמלצת המטפל שלו, וגילה שזה עוזר לו לפרוק מתחים ולהרוויח ״היי״ טבעי אחרי 5 ק"מ. את שעות הערב, שהיו פעם מוקדשות ללמידה כפייתית על ריטלין, הוא מחליף עכשיו בקריאת ספר או צפייה בסדרה – לומד מחדש איך להרפות ולהירגע באופן טבעי. צעדים קטנים כאלה, בהדרכה נכונה, מצטברים לשינוי גדול.

מוזמנים.ות להתייעץ איתנו, יש לנו מה לומר ונעשה את המיטב שיהיה מדויק עבורכם.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

הכירו את המטפלים בהתמכרויות התנהגותיות במכון טמיר

מומחים לטיפול בהתמכרויות - מכון טמיר

עמיר פירני

MSW

מכון טמיר תל אביב

אבי יקיר

MSW

מכון טמיר תל אביב

איילת בורוכוב

MSW

מכון טמיר תל אביב

הילה בוצ׳ן

MSW

מכון טמיר נתניה

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר כפר סבא

יעל אלמוג

MSW

מכון טמיר יהוד

איילת כהן-תדהר

MSW

מכון טמיר הרצליה

מאיה בלום

MSW

מכון טמיר באר שבע

צביקה סטולר

MSW

מכון טמיר חיפה

שירה לבנת בן זאב

MSW

מכון טמיר גבעתיים

ד״ר נועם זילברמן

Phd

מכון טמיר תל אביב

דניאל זיסלמן

MSW

מכון טמיר כפר סבא

גליה כץ

MSW

מכון טמיר באר יעקב

ולדי פירר

MSW

מכון טמיר גני תקוה

דלית גטניו

MSW

מכון טמיר רחובות

בתאל חוסלקר

MSW

מכון טמיר תל אביב

אוריין גלעדי

MSW

מכון טמיר באר יעקב

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר ראשון לציון

כרמי לחיאני דואק

MSW

מכון טמיר תל אביב

נועה לאור מצליח

MSW

מכון טמיר חדרה

נועם סלפטר

MA

מכון טמיר תל אביב

מירב דנקונה

MA

מכון טמיר תל אביב

אייל גינזבורג

MSW

מכון טמיר תל אביב

ד״ר אודי דוד

MSW

תל אביב

הגר ילוז

MSW

תל אביב

אילנה קאופמן כהן

MSW

מכון טמיר נתניה

לורה בורס-אזולאי

MSW

תל אביב

נורית אלנהורן

MSW

מכון טמיר באר שבע

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

ד״ר אהרון שבי

MSW

מכון טמיר גדרה

אורן שפר

MA

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

Carroll, K. M., & Onken, L. S. (2005). Behavioral therapies for drug abuse. The American Journal of Psychiatry, 162(8), 1452–1460. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.162.8.1452

Chan, B., Freeman, M., & Kondo, K. (2019). Pharmacotherapy for stimulant use disorders: A systematic review. VA Evidence Synthesis Program. U.S. Department of Veterans Affairs. https://www.hsrd.research.va.gov/publications/esp/stimulants.cfm

De Crescenzo, F., Ciabattini, M., D'Alò, G. L., De Giorgio, G., Del Giovane, C., Cassar, C., ... & Cipriani, A. (2018). Comparative efficacy and acceptability of pharmacological treatments for attention-deficit/hyperactivity disorder in children, adolescents, and adults: A systematic review and network meta-analysis. The Lancet Psychiatry, 5(9), 727–738. https://doi.org/10.1016/S2215-0366(18)30269-4

Hersey, M., Bacon, A. K., Bailey, L. G., Coggiano, M. A., Newman, A. H., Leggio, L., & Tanda, G. (2021). Psychostimulant use disorder, an unmet therapeutic goal: Can modafinil narrow the gap? Frontiers in Neuroscience, 15, 656475. https://doi.org/10.3389/fnins.2021.656475

Lee, N. K., Jenner, L., & Harney, A. (2019). Treatment approaches for problematic stimulant use: A systematic review of the evidence. Drug and Alcohol Review, 38(1), 100–113. https://doi.org/10.1111/dar.12863

O’Nions, E., El Baou, C., John, A., Lewer, D., Mandy, W., McKechnie, D. G. J., … Stott, J. (2025). Life expectancy and years of life lost for adults with diagnosed ADHD in the UK: Matched cohort study. The British Journal of Psychiatry, 1–8. https://doi.org/10.1192/bjp.2024.199

Rawson, R. A., Gonzales, R., Brethen, P., & Anglin, M. D. (2002). Treatment of methamphetamine dependence: A review of the literature. Journal of Psychoactive Drugs, 34(2), 145–155. https://doi.org/10.1080/02791072.2002.10399947

Shearer, J. (2007). Psychosocial approaches to psychostimulant dependence: A systematic review. Journal of Substance Abuse Treatment, 32(1), 41–52. https://doi.org/10.1016/j.jsat.2006.06.009

Sofuoglu, M., & DeVito, E. E. (2020). Cognitive enhancement as a treatment for stimulant use disorders. Neuropsychopharmacology, 45(13), 2111–2120. https://doi.org/10.1038/s41386-020-00796-w

מנקודת מבט היסטורית, המושג "טיפול רגשי" קשור בהתפתחות הפסיכולוגיה המודרנית.

בלועזית, טיפול רגשי נקרא "פסיכותרפיה", מילה ביוונית שפירושה "טיפול בנפש" (פסיכה = נפש, תרפיה = טיפול).

ואכן, כבר בסוף המאה ה-19 החלו רופאים לשים לב שכאשר נותנים למטופלים לדבר בחופשיות על עולמם הפנימי – מתרחש תהליך ריפוי.

אחד המקרים המפורסמים בהולדתו של הטיפול בדיבור הוא זה של אנה או, שפורסם ב־1895, ע״י הפסיכיאטר יוזף ברויר. הוא טיפל בצעירה שסבלה מתסמיני היסטריה באמצעות "תרפיה בדיבור" והשפיע מאוד על עמיתו זיגמונד פרויד. 

פרויד פיתח מתוך כך את שיטת הפסיכואנליזה, ובכך הניח את היסודות התיאורטיים והמעשיים לטיפול הנפשי כפי שאנו מכירים אותו היום.

התפתחות היסטורית של הטיפול הרגשי (מפרויד ועד היום)

תחילת הדרך –  פרויד והפסיכואנליזה

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הנוירולוג זיגמונד פרויד החל לטפל במטופלים באמצעות שיחות נפש, חלומות, פליטות פה וזיכרונות ילדות.

הוא פיתח המשגות ומודלים - המבני והטופוגרפי - לתיאור אישיות האדם. לדידו, רבים מהקשיים הנפשיים נוצרים לאור קונפליקטים ותכנים בלתי מודעים - רגשות ומחשבות מודחקים שהאדם אינו מודע אליהם, או מודע אליהם חלקית.

זה נשמע לנו מובן מאליו, אבל אז היה מדובר בחידוש בלתי נתפס, מהפכה שזכתה בהתחלה ללגלוג. אבל אם רוצים להבין כמה עמוקה ההשפעה של העקרונות הפרוידיאניים על החיים שלנו, אפשר להסתכל על החברה הסינית, שרק בעשור-שניים האחרונים מתחדשים עם ההנחה ש״בוא נדבר על זה״ עושה טוב. זה בא מפרויד. 

מטרת הטיפול הפסיכאונליטי, שהסתעפה לגישות שונות של טיפול דינמי, הייתה לחשוף את אותם תכנים אל פני השטח, באמצעות כלים כמו אסוציאציות חופשיות, ניתוח חלומות ופרשנות של ההעברה (השלכת רגשות מהעבר על המטפל).

צמיחת גישות חדשות במאה ה-20

הגישה ההתנהגותית

פסיכולוגים כמו ג'ון ווטסון, ת׳ורנדייק וסקינר פיתחו את הגישה הביהביוריסטית, ששמה דגש על למידה, התניות קלאסיות ואופרטיות, לצד הרגלים והתנהגות נצפית.

הם האמינו שניתן לשנות התנהגויות בעייתיות באמצעות הכחדת התניות שגרמו להן: 

בעזרת חשיפה הדרגתית, חיזוקים חיוביים ותנאים סביבתיים.

הטיפול ההתנהגותי הראה הצלחה בפרט בחרדות ופוביות.

הגישה ההומניסטית-חווייתית

קרל רוג'רס, אברהם מאסלו ופריץ פרלס שמו את הדגש על חוויה, צמיחה ואותנטיות.

הם שינו את הדינמיקה הטיפולית בכך שראו במטפל דמות שוויונית, אמפתית, ולא מרוחקת ובמטופל ״לקוח״ ולא ״פציינט״.

טיפול בגישה זו מתאים לאנשים שמבקשים תהליך ריפוי לא שיפוטי ומחובר לחוויה האישית.

ניתן לומר שהגישה נטמעה בטבעיות בכל גישות הפסיכותרפיה, כעמדה תאורטית שעקרונותיה קיבלו איכות של אקסיומה. 

הגישה הקוגניטיבית

אהרון בק ואלברט אליס הציעו פריצת דרך חשיבתית:

לא האירועים עצמם גורמים למצוקה, אלא האופן בו אנחנו מפרשים אותם.

כך נולדו טיפולי CBT, שבהם המטופל לומד לזהות מחשבות שליליות ולשנות דפוסי חשיבה, לצד כלים מעשיים כמו חשיפה, דמיון מודרך ושיעורי בית.

האם טיפול CBT הוא סוג של טיפול רגשי?

טיפול CBT  נתפס כגישת פסיכותרפיה שמתמקדת במחשבות והתנהגויות, אך היא בהחלט עובדת באינטנסיביות גם עם היבטים רגשיים.

הגישה מבוססת על הקשר ההדוק בין מחשבות, רגשות והתנהגות, כשהמטרה העיקרית היא הקלה במצוקה רגשית. שינוי דפוסי חשיבה הוא למעשה אמצעי להשגת שינוי רגשי.

בפועל, מטפלי CBT עובדים ישירות עם רגשות:

הם מלמדים לזהותם, לשיים אותם ולפתח יכולות וויסות רגשי. גישות מתקדמות כמו ACT אף מדגישות יותר את החוויה הרגשית המלאה.

כמו בכל טיפול טוב, הקשר הרגשי בין מטפל למטופל מהווה בסיס חיוני להצלחת הטיפול ומאפשר עבודה משמעותית עם תכנים רגשיים.

גישות אינטגרטיביות וממוקדות רגש – היום

מאז שנות ה־80 התפתחו גישות טיפול המשלבות ידע ממספר אסכולות, עם דגש על הרגש והקשר האנושי. דוגמאות לכך הן EFT (טיפול זוגי ממוקד רגש), ISTDP (טיפול דינמי קצר מועד ואינטנסיבי) ו־AEDP – טיפול חווייתי דינמי מואץ שפותח על ידי ד"ר דיאנה פושה. בגישות אלו המטפל לא רק מקשיב – הוא פעיל, תומך, משתתף רגשית, ועוזר למטופל לגעת ברגשות העמוקים ביותר.

הָרַחֲמִים אֵינָם חָלִים

לאה גולדברג

עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים
הָאִסּוּרִים
עַל הַמִּלִּים.

עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים
הָאִסּוּרִים
עַל רְגָשׁוֹת.

עִם הַשָּׁנִים
קָשָׁה מִיּוֹם לְיוֹם
חוֹבַת
הַתְּבוּנָה הַשּׁוֹתֶקֶת

וְהָרַחֲמִים
אֵינָם חָלִים
עַל הַנִּדּוֹנִים לְאֵלֶם.

השוואה בין גישות מרכזיות של טיפול רגשי 

נתונים מהשטח על טיפול רגשי – ישראל 2024

התמונה די עגומה, ודאי בעולם שאחרי 7.10: 

• זמני המתנה בקופות: בין 3 שבועות ל־4 חודשים לפסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט אחר.
  
  
• השתתפות קופות חולים בטיפול רגשי פרטי: עד 120 ₪ למפגש, מוגבל ל- 12-30 מפגשים.
  
  
• עלות טיפול פרטי: 350–550 ₪ בממוצע למפגש.

במכון טמיר תוכלו לקבל התאמה אישית למטפל.ת - תוך 24 שעות, בפריסה ארצית:

תרשים ציר זמן – מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים

• 1895 – פרויד וברויר: אנליזה, או תרפיה בדיבור.

• 1950 – קרל רוג'רס: טיפול הומניסטי.

• 1970 – CBT: הגל השני של CBT: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי - מרחיקים מחשבות.

• 1993 – DBT, ACT: הגל השלישי של CBT: שילוב מיינדפולנס וויסות רגשי - מקבלים מחשבות.

• 2000–2010 – AEDP, ISTDP, EFT נכנסים למיינסטרים.

• 2020 – עליית הטיפול המקוון (בעקבות הקורונה).

• 2023 – שימוש ראשוני ב-AI תומך בטיפול רגשי.

איך תבחרו מטפל רגשי?

• הקשיבו לתחושת הבטן בפגישה הראשונה – האם הרגשתם שמבינים אתכם?
  
  
• שאלו על הכשרה, גישה טיפולית, ניסיון ספציפי במצבים דומים לשלכם
  
  
• טיפול טוב מרגיש כמו מרחב בטוח – לא בהכרח נעים תמיד, אבל כן מאפשר לחשוף ולגעת במה שכואב, בדרך להשיג מטרה התפתחותית.
  
  

הטיפול הרגשי עובד? איך יודעים

• אתם מרגישים שינוי רגשי בין הפגישות.

• עולות תובנות חדשות על עצמכם.

• חלה ירידה במצוקה הכללית.

• הקשר עם המטפל מרגיש משמעותי ולא טכני.

אתגרים עכשוויים בטיפול רגשי

• טיפול מקוון: נגיש וזמין, אב פחות עוצמתי, לפחות עבור חלק מהמטופלים.

• שילוב AI: בוטים תומכים בטיפול, אך עולות שאלות אתיות לגבי פרטיות, גבולות וחיסיון.

• עומס נפשי חברתי-כלכלי (ואצלנו גם בטחוני): יותר אנשים פונים לעזרה, פחות מטפלים זמינים.

הבשורה הטובה היא שטיפול רגשי כבר אינו פריבילגיה של יחידי סגולה. הוא הפך למשאב נגיש, מעשי, חיוני – כלי עזר משמעותי שכמעט כל אחד חשוב עליה כאפשרות לגיטימית לשפר מצב שקשה להתמודד אתו לבד.

במכון טמיר אנו מציעים התאמה מדויקת, דיסקרטית, תוך 24 שעות – לילדים, מתבגרים, זוגות ומבוגרים, בכל הארץ. 

אם קיבלתם המלצה לפנות לטיפול רגשי – אולי זה הזמן שלכם לבדוק מה באמת יכול להשתנות כשתאפשרו לעצמכם מקום משלכם, להרגיש ולדבר.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

 מומחי מכון טמיר

מהו טיפול פסיכולוגי מודולרי ובמה הוא שונה מטיפול רגיל?

טיפול פסיכולוגי מודולרי הוא גישת פסיכותרפיה חדשנית בה מהלך הטיפול מורכב מיחידות טיפול עצמאיות (“מודולים”) הניתנות לשילוב וגיוון בהתאם לצרכי המטופל.

בעוד שטיפול פסיכולוגי מסורתי המבוסס על פרוטוקול אחיד וקבוע מראש עבור הפרעה מסוימת, הגישה המודולרית מציעה “ארגז כלים” של טכניקות מבוססות-ראיות, מתוכה המטפל בוחר ומרכיב את ההתערבויות הרלוונטיות לכל מטופל.

בצורה זו ניתן להתאים טיפול פסיכולוגי באופן אישי – להתמקד בסימפטומים ובבעיות המרכזיות אצל המטופל - ובכך להגביר את יעילות הטיפול ואת שביעות הרצון של כל המעורבים - המטופל והמטפל כאחד.

הגיוני סך הכל - מעניין איך לא הגענו לזה עד כה,

בגישה פסיכו-מודולרית, התהליך הטיפולי גמיש ומובנה, לא לינארי וקבוע:

כמו בכל טיפול מתקיימת גם כאן הערכה מקיפה של צרכי המטופל, ולאורו נבנית תכנית טיפול אישית.

בטיפול המודולרי בונים ממש ארכיטקטורה טיפולית, בה נבחרים כמה מודולים.

כל מודול מתמקד בהיבט קליני המוכוון למשימה בה המטפל מתמקד בשלב הנוכחי בטיפול.

מודולות כאלה יכולות לכלול התערבויות פסיכולוגיות של חשיפה,  הרפיית שרירים, הבניית מחשבות מחדש או מיומנויות חברתיות ותרגולן.

חשבו על הדימוי - המטפל יושב כמו אסטרטג, לבדו או עם מדריך, כורעים על מפה ומדסקסים על תהליך טיפולי באופן אופטימלי, כמו היה פאזל ממנו אפשר להכניס, להוציא ולהחליף בקלות חלקים שונים. 

דימוי קרוב יותר הוא קונסיליום רפואי בו קבוצת רופאים, צעירים ובכירים, מתחבטים ומתלבטים בסוגיות הקשורות בתכנון ההתערבות הקלינית הכי מתאימה.

לדוגמה, בטיפול בחרדה המטפל יכול להתחיל במודול פסיכוחינוכי ובו הדרכה על היבטים קוגניטיביים, רגשיים, התנהגותיים וגופניים של חרדה, להמשיך עם מודול CBT של שינוי עיוותי חשיבה, לתרגל בהמשך חשיפה הדרגתית לגורמי הפחד בהתאם להיררכיית פחדים שנבנתה מראש יחד עם המטופל בתחילת התהליך ובשלב האחרון להוסיף מודול של לימוד טכניקות הרפיה להרגעה עצמית של עוררות פיזיולוגית המבטאת תגובת חירום.

יש הרבה מטופלים שסובלים מהפרעה עיקרית אחת ולצידה הפרעה נוספת או יותר (תופעה קלינית המוגדרת כקומורבידיות או תחלואה נלווית). 

למשל, אם המטופל סובל במקביל מסימפטומים של דיכאון וגם של טראומה, ניתן להרכיב את תכנית הטיפול, בדרך של הוספת מודולים ייעודיים המכוונים לטיפול בהפרעות אלו, במקום לנהל טיפולים נפרדים לכל אבחנה. באופן זה, הטיפול המודולרי יוצר גשר בין גישות טיפול מבוססות-אבחנה ספציפית לבין התאמה אישית רחבה יותר לצרכיו הייחודיים של כל אדם.

מה ההבדל בין טיפול מודולרי לטיפול טרנסדיאגנוסטי?

כאשר מטופל מתמודד עם יותר מהפרעה אחת (למשל דיכאון וטראומה), יש שתי דרכים מובילות לבנות טיפול מותאם:

???? הטיפול המודולרי בונה תכנית אישית על בסיס האבחנות, על ידי שילוב מודולים ממוקדים לכל תחום קושי.

???? הטיפול הטרנסדיאגנוסטי מתמקד במנגנוני עומק משותפים (כמו קשיי ויסות רגשי), ולא באבחנות עצמן.

מחקרים ועדויות עדכניות בתחום

בעשור האחרון מצטברות עדויות מחקריות התומכות ביעילות הגישה המודולרית, במיוחד עבור מטופלים עם תסמינים מגוונים או אבחנה כפולה.

הצורך בגישה גמישה עלה לאור ממצאים שרבים מהמטופלים אינם מגיעים לשיפור מספק בטיפולים סטנדרטיים – לעיתים עקב הטרוגניות גבוהה של גורמי המצוקה וקיום הפרעות נלוות שלא מקבלות מענה בגישה מסורתית.

טיפול מודולרי נועד לתת מענה למצב זה על ידי שילוב התערבויות ממוקדות במספר בעיות בו-זמנית.

מודולציה בטיפול בילדים ובני נוער

 אחת הדוגמאות המוכרות היא תוכנית MATCH (Modular Approach to Therapy for Children) שפותחה בארה״ב, המיועדת לילדים עם חרדה, דיכאון, טראומה או בעיות התנהגות בו-זמנית. במחקר מבוקר עם למעלה מ-170 ילדים, MATCH הראתה שיפור קליני מהיר יותר בהשוואה לטיפול רגיל ואף שמרה על יתרונה במעקב כשנתיים לאחר הטיפול . עם זאת, בניסויים מאוחרים יותר בארה״ב ובניו זילנד, התוצאות היו מעורבות: בחלק מהמקרים לא נמצא יתרון מובהק לטיפול המודולרי על פני טיפול לפי שיקול דעת רגיל, מה שמצביע על כך שהאפקטיביות של MATCH עשויה לתלות בגורמים הקשריים ובאוכלוסייה המטופלת.  מחקר נורווגי עדכני (2024) בחן את MATCH במערכת הציבורית ומצא ששתי הגישות – מודולרית לעומת טיפול לפי נהוג (TAU) – הביאו לשיפור במדדים נפשיים, אך רק בקבוצת הטיפול המודולרי נצפה שיפור מובהק במדדים רגשיים והתנהגותיים משניים כמו בעיות רגשיות, יחסים עם בני גיל וסיפוק הטיפול. ממצאים אלו מחזקים את ההבנה שהגישה מודולרית יעילה לפחות כמו הטיפול המסורתי, ובמצבים מסוימים אף עולה עליו בהיבטים מסוימים – אך גם מדגישים את הצורך בהמשך מחקר כדי לזהות באילו תנאים והקשרים היא מניבה את מירב התועלת.

מודולציה בטיפול במבוגרים

בעוד שהרעיון המודולרי צמח בעיקר בתחום הטיפול בילדים, בשנים האחרונות הוא זוכה ליישום ניסיוני גם בקרב מבוגרים. מספר ניסויי פיילוט ופרויקטים קליניים (2019 ואילך) הראו תוצאות מעודדות בשימוש בפרוטוקולים מודולריים במגוון בעיות נפשיות במבוגרים. למשל, מחקר בפינלנד ובגרמניה התמקד במטופלים עם דיכאון כרוני והיסטוריה של טראומה, השווה טיפול CBT סטנדרטי מול טיפול מודולרי מותאם-אישית (שילב אלמנטים של CBT, תרפיית מנטליזציה ומיינדפולנס). בממצאי המחקר דווח כי שני סוגי הטיפול הביאו להקלה בדיכאון, אך בקבוצה המודולרית נצפה שיעור הפוגה (Remission) גבוה יותר (כ-29% לעומת 11% בסיום הטיפול) ושיפור גדול יותר בתפקודים חברתיים כמו אמפתיה . בנוסף, המטופלים והמטפלים שהשתתפו בטיפול המודולרי דיווחו על שביעות רצון גבוהה יותר ועל יחסי עבודה טיפוליים טובים יותר לעומת הטיפול בגישה אחידה נתונים אלו מעידים על היתכנות הגישה המודולרית במבוגרים, ועל הפוטנציאל שלה להגביר את ההיענות והמעורבות בטיפול.

גישת פסיכותרפיה מבוססת מודולרית (MoBa) מספקת מודל טיפולי של מרכיבי טיפול עצמאיים וגמישים בתוך אלגוריתם טיפול שיטתי לשילוב ושילוב גישות קיימות מבוססות ראיות. על ידי התאמה אופטימלית של בחירת מודול ויישום לצרכים הספציפיים של כל מטופל, ל-MoBa יש פוטנציאל גדול לשפר את התוצאות הלא מספקות כיום של פסיכותרפיה כגשר בין גישות ספציפיות להפרעה וגישות מותאמות אישית.

גם בסקירות רחבות מתחזקת המגמה לטובת גישות אינטגרטיביות. מטה-אנליזה שכללה עשרות מחקרים מבוקרים על טיפולים טרנ-דיאגנוסטיים (שמטפלים במגוון הפרעות רגשיות יחד) מצאה שיטות כאלה יעילות באופן מתון עד משמעותי בהפחתת תסמיני חרדה ודיכאון, בדומה לטיפולים ייעודיים לכל הפרעה, בטווח הקצר של עד חצי שנה .

הממצאים מלמדים כי שילוב בין כלים טיפוליים למגוון אבחנות אינו מפחית מיעילות הטיפול - וייתכן שאף תורם לגמישות ולשמירה על הישגים טיפוליים במקרים מורכבים.

במילים אחרות, הספרות העדכנית מצביעה על כך שטיפול מודולרי יכול להיות גישה מבוססת-ראיות אפקטיבית, ולא רק “פתרון חירום” בהיעדר אופציה טובה יותר.

ברור ומובן שאנחנו בתחילת הדרך - חובה לבחון את הגישה במחקרים מבוקרים רחבי-היקף כדי לדייק אילו שילובי מודולים מתאימים ועבור אילו מטופלים היא פועלת באופן מיטבי.

פרוטוקולים מודולריים והתאמתם להפרעות שונות

הגישה המודולרית מתאפיינת ביכולת שלה להתאים את עצמה לסוגים שונים של הפרעות נפשיות ולהתמודד עם מצבים של תחלואה כפולה.

להלן מספר דוגמאות בולטות לאופן בו פרוטוקולים מודולריים מיושמים בהפרעות שונות:

• הפרעות חרדה ודיכאון: חרדה ודיכאון רבות פעמים משתלבות יחד אצל מטופלים, ובעשורים האחרונים פותחו תוכניות טרנס-דיאגנוסטיות המתמודדות עם שתיהן במקביל. גישה זו מתמקדת בגורמים משותפים להפרעות מצב רוח וחרדה (כמו ויסות רגשי, דפוסי חשיבה שליליים והימנעות) ומטפלת בהם באמצעות סדרת מודולים סטנדרטיים. למשל, הפרוטוקול המאוחד של בארלו (Unified Protocol) מציע מערך מודולרי הכולל לימוד פסיכו-חינוכי כללי על רגשות, זיהוי וטיפול במחשבות לא מועילות, חשיפה תחושתית ופיזיולוגית לרגשות לא נעימים, ואימון מיומנויות גמישות קוגניטיבית – במקום פרוטוקולים נפרדים לכל אבחנה. מחקרים מצאו שטיפולים משולבים כאלה יעילים להפחתת תסמיני חרדה ודיכאון גם יחד, בדומה ליעילות טיפולי CBT ייעודיים, ובכך חוסכים למטופל ולמטפל זמן ומאפשרים להתמודד עם כלל בעיותיו של המטופל תחת מטריה אחת). בתוכניות לילדים כמו MATCH, מודולים עבור דיכאון (כגון פתרון בעיות והפעלה התנהגותית) ומודולים לחרדה (כגון בניית “סולם פחדים” וחשיפה הדרגתית) נכללים באותו פרוטוקול גמיש כך שהמטפל יכול לשלבם בהתאם לצרכי הילד. גמישות זו מוכיחה את עצמה במיוחד כאשר לילד יש שילוב של בעיות רגשיות והתנהגותיות – המטפל יכול לעבור להתמקד במודול אחר אם במהלך הטיפול עולה בעיה חדשה או משתנה חומרת הסימפטומים.
  
  

• PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית): בטיפול בטראומה, ובפרט במקרים של PTSD מורכב (כגון טראומות חוזרות מהילדות), עולה הצורך לשלב בין שלבי טיפול שונים. מודל מודולרי נפוץ הוא טיפול בשני שלבים: בשלב הראשון חיזוק כישורי התמודדות – למשל מודולים לוויסות רגשי, עיבוד רגשות אשמה ובושה, ושיקום יכולות בין-אישיות – ורק בשלב השני כניסה לתהליך של חשיפה ועיבוד ישיר של זיכרונות טראומתיים. גישה מודולרית גמישה מאפשרת להתאים את משך והדגשי השלב הראשון לצרכי המטופל (למשל, מטופל עם קשיי יציבות רגשית משמעותיים ישהה יותר זמן במודולי מיומנויות לפני מעבר לחשיפה). מומחים בתחום הטראומה טוענים כי עבור PTSD מורכבת במיוחד, תוכנית רב-מודולרית מותאמת אישית היא המבטיחה ביותר: היא מדגישה גמישות בבחירת ובהתאמת סדר ההתערבויות לפי הסימפטומים והמטרות החשובות ביותר למטופל, ומשלבת התערבויות מבוססות-ראיות קיימות (כגון טיפול עיבוד קוגניטיבי או חשיפה ממושכת) יחד עם כלים חדשניים יותר לפי הצורך למשל, חוקרים הציעו פרוטוקול מודולרי בשם ESTAIR עבור PTSD מורכבת, הכולל מודולים מוגברים של אימון מיומנויות רגשיות ובין-אישיות, ולאחריהם מודול עיבוד טראומה גמיש. מודל זה נשען על העיקרון שהטיפול צריך “לתפור חליפה” לכל מטופל טראומה, ולבחור אילו מרכיבים טיפוליים – עיבוד הזיכרון הטראומטי, חיזוק זהות וערך עצמי, או שיפור קשרים בין-אישיים – להבליט בהתאם לפרופיל הסימפטומים הייחודי שלו גישה מודולרית בתחום הטראומה מאפשרת לשלב בין גישות טיפול שונות (למשל, CBT יחד עם טיפול דינמי ממוקד יחסים) במסגרת רצף טיפולי אחד, דבר שקשה לבצע בתוך פרוטוקול טיפול יחיד מסורתי.
  
  

טכנולוגיית AI בטיפול מודולרי

היישום של טיפול מודולרי צובר תנופה ברחבי העולם, מלווה בהתפתחויות טכנולוגיות המעצימות את פוטנציאל הגישה.

מבחינה גלובלית, ניתן לראות עניין גובר בהכנסת פרוטוקולים מודולריים למערכות בריאות הנפש: מדינות כמו נורווגיה, הולנד וניו-זילנד בוחנות שילוב של טיפול מודולרי במרפאות ציבוריות, מתוך מטרה להגביר את היעילות בטיפול בהפרעות נפוצות ולתת מענה טוב יותר למטופלים עם מורכבות אבחנתית.

ארגונים מקצועיים בינלאומיים מעודדים פיתוח מודלים אינטגרטיביים כחלק מהמגמה לעבר רפואה מותאמת אישית בבריאות הנפש. גישה זו מתכתבת עם חזון “הפסיכותרפיה המדויקת” – התאמת הטיפול למאפיינים האישיותיים, הביולוגיים והחברתיים של המטופל – כאשר טיפול מודולרי נתפס ככלי מרכזי להגשמת חזון זה . למעשה, הטיפול המודולרי משתלב בדיון רחב יותר על רפואה מדויקת (Precision Medicine) בפסיכיאטריה, המבקש לשפר תוצאות על ידי התאמת ההתערבות לנבדלויות בין-אישיות. במקום גישת “מידה אחידה לכולם”, הטיפול המודולרי מכוון למתן מענה דיפרנציאלי – מטופלים שונים יקבלו הרכבי מודולים שונים, בהתאם לפרופיל התסמינים וההעדפות שלהם.

טכנולוגיה דיגיטלית מהווה קטליזטור משמעותי בהתרחבות הטיפול המודולרי. בפלטפורמות טיפול מקוונות רבות (אתרי אינטרנט ואפליקציות לנייד) כבר מאומץ פורמט מודולרי: המטופל מתקדם דרך יחידות תוכן קצרות בנושאים שונים (למשל ניהול סטרס, שיפור שינה, מיומנויות מיינדפולנס) בקצב אישי. מערכות אלו לעיתים משתמשות בשאלונים או במדדי מעקב דיגיטליים כדי להמליץ על המודול הבא המתאים ביותר למשתמש. לדוגמה, תוכניות מבוססות אינטרנט לטיפול בהפרעות חרדה ודיכאון משתמשות במודולים טרנס-דיאגנוסטיים וניתן לבחור אילו מודולים להשלים בהתאם לסימפטומים שהמטופל מדווח עליהם . הדבר מאפשר טווח גמישות שלא היה אפשרי במסגרת טיפול קליני מסורתי, ומקל על מטופלים בעלי לוחות זמנים עמוסים או מאזורי ספר לקבל טיפול איכותי מרחוק. בנוסף, טיפולי אונליין מודולריים הוכחו במחקרים כמועילים: סקירה שיטתית מ-2024 מצאה שטיפולים מונחי מחשב שהופעלו על ידי בינה מלאכותית הובילו לשיפורים בינוניים-גדולים בתסמינים, עם שיעורי נשירה דומים לאלה של טיפולים מקוונים רגילים). פירוש הדבר שגם ללא נוכחות מטפל בכל רגע, מבנה מודולרי בהנחיית מערכת חכמה יכול לספק למטופלים התערבות אפקטיבית ומותאמת.

אחד הכיוונים המסקרנים ביותר הוא שילוב של בינה מלאכותית (AI) בקבלת ההחלטות הטיפוליות. כבר כיום מופיעים בשוק צ׳טבוטים טיפוליים – תוכנות שיחה חכמות – המסוגלים להדריך משתמש דרך תרגילי CBT מובנים (כגון זיהוי מחשבות אוטומטיות ושינוי שלהן) ולספק תמיכה רגשית מיידית. בינה מלאכותית מסוגלת לנתח דפוסי שפה, טון דיבור או נתוני חיישנים (למשל מדדי שינה ותנועה משעונים חכמים) כדי לזהות סימני מצוקה אצל המטופל מבעוד מועד. בטיפול מודולרי, AI יכולה לשמש כ”מוח” מאחורי הקלעים: לעבד את המידע שמוסר המטופל במהלך הטיפול, לנבא אילו מודולים יהיו הכי יעילים עבורו, ואף להזכיר למטפל מתי לשקול מעבר למודול הבא. ישנם פיתוחים של אלגוריתמים לומדים שיכולים להמליץ למטפל בזמן אמת על ההתערבות הבאה בהתבסס על נתוני התקדמות המטופל והשוואה למאגר נתונים גדול של מטופלים דומים . שימוש נוסף בבינה מלאכותית הוא בניטור היצמדות לטיפול – למשל אפליקציה ש”יודעת” אם המטופל תרגל את המשימות הביתיות שניתנו במודול ומזכירה לו במידת הצורך, או שמאתרת ירידה במצב הרוח ומציעה באופן אקטיבי פתיחה מחדש של מודול רלוונטי לחיזוק הכלים. במחקרים ראשוניים הודגם ש-AI יכולה לסייע בהפחתת נשירה ולשפר התמדה של מטופלים בטיפול מקוון . כך, הטמעת בינה מלאכותית בטיפול המודולרי עשויה להתמודד עם אחד האתגרים הידועים של טיפולים מרחוק – שמירה על מעורבות המטופל לאורך זמן.

המגמה הזו רק בתחילתה, אך העתיד צופן אפשרויות מרתקות. מומחים צופים כי שילוב בין ידע קליני מובנה לבין למידה מבוססת-נתונים יניב את דור ההמשך של הטיפול המודולרי – “טיפול חכם” המותאם באופן אופטימלי לכל מטופל. במילים אחרות, ייתכן שבעתיד יתקבלו החלטות לגבי הרכב וסדר המודולים באמצעות אלגוריתם שמשלב כללי החלטה שפיתחו מומחים עם דפוסים שמתגלים מתוך ביג-דאטה של תוצאות טיפוליות). גישה כזו תאפשר לרתום את כוח החישוב של מחשבים כדי לנווט בתוך היצע גדול של התערבויות אפשריות, ולתפור עבור כל אדם את התמהיל הטיפולי בעל הסיכוי הגבוה ביותר להצלחה. כבר כיום, ניצנים של “טיפול מודולרי מונחה-אלגוריתם” מופיעים במחקר: למשל, במחקר שתואר לעיל על דיכאון, השתמשו החוקרים באלגוריתם החלטה מובנה כדי להתאים לכל מטופל את המודולים המתאימים למאפייניו שילוב עתידי של AI יוכל לשכלל אלגוריתמים כאלה באמצעות התאמה דינמית במהלך הטיפול – כשהמטופל משתפר או נסוג, המערכת תוכל לעדכן את תכנית המודולים באופן מיידי.

לסיכום, הטיפול הפסיכולוגי המודולרי מייצג התפתחות חשובה בתחום בריאות הנפש, המשלבת בין ריבוי כלים ושיטות לבין התאמה אישית וגמישות. בעזרת מודולים מובנים המבוססים על שיטות בדוקות, ניתן להרכיב לכל מטופל “פזל טיפולי” ייחודי עבורו. המחקרים העדכניים מעידים כי גישה זו עשויה לשפר תוצאות עבור מטופלים מורכבים, להגדיל את שביעות הרצון מהטיפול, ואולי אף לייעל את תהליך ההכשרה והעבודה של מטפלים (שכן אותם מודולים בסיסיים ניתנים ליישום לרוחב בעיות שונות). אמנם נדרש עוד מחקר כדי למצות את ההבנה מתי ואיך להשתמש בטיפול מודולרי באופן האפקטיבי ביותר, אך המגמה הכללית ברורה: אנו צועדים לעבר עתיד שבו טיפול נפשי אינטגרטיבי, מותאם-אישית ומונחה-נתונים יהיה הנורמה – והטיפול המודולרי הוא אחד הכלים המרכזיים בדרך לשם.

Cuijpers, P., van den Heuvel, R. M., Reijnders, M., Cristea, I. A., de Wit, L., & Hollon, S. D. (2023). Transdiagnostic treatment of depression and anxiety: A meta-analysis. Psychological Medicine, 53(15), 6804–6814. https://doi.org/10.1017/S0033291723000947

Elsaesser, M., Herpertz, S., Piosczyk, H., Schmitt, S., Philipsen, A., Buntrock, C., Wessa, M., Görtz-Dorten, A., & Schramm, E. (2022). Modular-based psychotherapy (MoBa) versus cognitive–behavioural therapy (CBT) for patients with depression, comorbidities and a history of childhood maltreatment: Study protocol for a randomised controlled feasibility trial. BMJ Open, 12(5), e057672. https://doi.org/10.1136/bmjopen-2021-057672

Gutierrez, G., Stephenson, C., Eadie, E., Asadpour, A., & Alavi, N. (2024). Examining the role of AI technology in online mental healthcare: Opportunities, challenges, and implications (a mixed-methods review). Frontiers in Psychiatry, 15, Article 1356773. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2024.1356773

Hukkelberg, S. S., Torsheim, T., Nordahl, K. B., Patras, J., Martinsen, K. D., Neumer, S. P., ... & Kendall, P. C. (2024). The modular approach to therapy for youths with anxiety, depression, trauma, and conduct problems (MATCH): Results from the Norwegian randomized-controlled trial. BMC Psychology, 12(1), 569. https://doi.org/10.1186/s40359-024-01699-9

Johnsen, D. B., Lomholt, J. J., Heyne, D., Bjaastad, J. F., Silverman, W. K., & Heiervang, E. R. (2024). The effectiveness of modular transdiagnostic cognitive behavioral therapy versus treatment as usual for youths displaying school attendance problems: A randomized controlled trial. Research on Child and Adolescent Psychopathology, 52, 1397–1412. https://doi.org/10.1007/s10802-024-01083-y

Karatzias, T., & Cloitre, M. (2019). Treating adults with complex posttraumatic stress disorder using a modular approach to treatment: Rationale, evidence, and directions for future research. Journal of Traumatic Stress, 32(6), 870–876. https://doi.org/10.1002/jts.22461

Schramm, E., Elsaesser, M., Jenkner, C., Brakemeier, E.-L., Piosczyk, H., Wessa, M., ... & Tadic, A. (2024). Algorithm-based modular psychotherapy vs. cognitive-behavioral therapy for patients with depression, psychiatric comorbidities and early trauma: A proof-of-concept randomized controlled trial. World Psychiatry, 23(2), 257–266. https://doi.org/10.1002/wps.21285

תוכן עניינים: 15 מיתוסים על הפסקת קנאביס

• ״אני משתמש בזה כדי להירגע אחרי יום לחוץ״
• ״זה עוזר לי להיות יותר יצירתי״
• ״זה לא כל כך נורא כמו סמים או אלכוהול אחרים״
• ״אני מעשן רק מדי פעם, אני לא באמת מכור״
• ״אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, אני פשוט לא רוצה כרגע״
• ״זה עוזר לי לישון טוב יותר״
• ״זה הופך מצבים חברתיים למהנים יותר״
• ״זה עוזר לי עם החרדה/דיכאון שלי״
• ״מה עוד אני אמור לעשות כשאני משועמם?״
• ״כל מי שאני מכיר מעשן, אני לא רוצה להרגיש מחוץ לעניינים״
• ״רק עוד פעם אחת לא תזיק״
• ״אני ראוי לזה אחרי כל מה שעברתי״
• ״זו הדרך היחידה שלי לברוח מהבעיות שלי״
• ״אני לא פוגע באף אחד אחר, אלה החיים שלי״
• ״זה עוזר לי להתרכז וללמוד״

שימוש בקנאביס כטכניקת הרגעה

התחושה שאתה מתאר – של לחץ מצטבר, עומס, המשאלה לשחרר – הכל מובן.

קנאביס, לפחות ברגע הראשון, מציע ניתוק, בועתיות, ריכוך, שקט רגעי מההמולה הפנימית והחיצונית.

מחקרים אכן מראים שרבים משתמשים בו לצורך הזה, במיוחד כשהמתח היומיומי לא מוצא דרך אחרת לפורקן.

אז קנאביס - עבור חלק מאיתנו - מרגיע. הסוגיה היא עלות ותועלת, ומה קורה מתחת לפני השטח בזמן הזה שאתה רגוע בהשפעת הסם.

מבלי להישמע סחי מדי, הרפיה אמיתית, כזאת שמזינה ומחדשת אותך, לא מגיעה דרך ניתוק. להיפך. וקנאביס נוטה יותר לכבות, פחות להרגיע. משתיק את הדופק המואץ, את המחנק, את הרעש בראש.

כמו הרבה חומרים פסיכואקטיביים זו יכולה להיות אסטרטגיה יעילה לטווח הקצר וגרועה לטווח הארוך. 

אבל שימוש קבוע בקנאביס כדי להירגע דומה לאדם שלוקח משככי כאבים כדי לא להרגיש שהדלקת בפצע שלו מחמירה. הוא ירגיש הקלה באותו רגע – אבל מתחת לפני השטח, המצב רק מחמיר.

מעבר לכך, הגוף והנפש מתרגלים. מה שבעבר הספיק כדי להירגע – כבר לא מספיק. אתה צריך עוד קצת. מינון גבוה יותר. תדירות גבוהה יותר. ואז, לאט לאט, אתה מגלה שאתה כבר לא באמת בוחר - אתה פשוט צריך להסתדר.  אתה כבר לא משתמש בקנאביס כדי להירגע – אתה לא רגוע כי אין לך קנאביס.

אם הדרך העיקרית שלך להירגע היא באמצעות חומר – אנחנו בשאלה האם למערכת הפנימית שלך יכולת להרגיע את עצמה. 

מה אם אפשר ללמוד להוריד הילוך אחרת – דרך נשימה, שיחה, תנועה, כתיבה, או פשוט לשהות בקשיבות (מיינדפולנס) עם עצמך?

נכון, זו דרך מאומצת יותר – אבל היא מחזירה לך משהו שהלך לאיבוד: את היכולת להיות עם עצמך, גם אם קשה.

ובוא נלך עוד צעד:

האם ייתכן שאתה לא רק מנסה להירגע, אלא לברוח?

זה בסדר גם לברוח, אבל ממה?

לפעמים, התחושה של 'לחץ' היא רק שם קוד לרגשות עמוקים יותר - בדידות, עצב שקשור באובדן, תסכול, חוסר אונים.

הקנאביס, במובן הזה, לא מרגיע - הוא מערפל ומטשטש, ענן עשן שמסווה את מה שבאמת מציק. 

ובנקודה הכי עדינה – יכול להיות שההרגל הזה הפך לאמצעי היחיד שאתה מכיר כדי להתמודד עם הקושי הזה, והוויתור עליו נראה כמעט כמו לוותר על דרך חיים.

אבל מה אם במקום לוותר, תוכל לבחור דרך אחרת – שתיתן לך לא רק הקלה, אלא גם חופש?.

העלאת היצירתיות באמצעות קנאביס

 האמונה הזו נפוצה מאוד – וקשה להפריך אותה בתחושה. הרי ברגעים של היי, המוח זורם, הדמיון מתפרע, הרעיונות נראים כמו הברקות. זה מרגיש כמו דלת שנפתחת לעולם עשיר, ספונטני, לא מוגבל. אבל מה אם זה לא שיפור של היצירתיות – אלא שינוי בתפיסה שלך לגביה? מחקרים מראים שקנאביס לא באמת הופך אותך ליותר יצירתי – הוא רק גורם לך להרגיש ככה. והפער הזה – בין תחושה לבין ביצוע בפועל – הוא לב העניין.

לפעמים הקנאביס לא מייצר יצירתיות, אלא רק מפחית ביקורת עצמית – מה שמאפשר לך לכתוב, לצייר, להלחין בלי שיפוט. וזה יכול להרגיש משחרר. אבל האם אתה באמת יוצר טוב יותר – או שפשוט פחות אכפת לך אם זה טוב? האם אתה מעז יותר – או שאתה פשוט פחות מודע למה שדורש עוד עיבוד?

וכאן עולה שאלה חשובה: אם אתה צריך קנאביס כדי ליצור – מה זה אומר על הקשר שלך ליצירה? על האמון שלך בעצמך? האם היצירתיות שלך היא דבר שתלוי בחומר – או שהיא משהו שאפשר לטפח ולהעצים מתוך מודעות, תרגול, ושחרור אמיתי מהפחד להיכשל?

יכול להיות שקנאביס מרכך את החרדה מפני דף ריק – אבל האם הוא גם עוזר לך להעמיק, להתמיד, לחזור שוב ושוב אל אותה פסקה, אותה מנגינה, אותו רעיון – עד שהוא מתגבש לכדי יצירה שלמה? או שהוא משאיר אותך מרחף, מרוצה מעצמך, אבל בלי תוצאה ממשית?

ולפעמים, הרעיונות שנראים גאוניים תחת השפעה – מרגישים מבולבלים או חסרי כיוון כשחוזרים אליהם בצלילות. האם אפשר לסמוך על ההשראה הזאת – אם היא לא שורדת את היום שאחרי?

בסופו של דבר, יצירתיות אמיתית צומחת גם – ואולי דווקא – כשקשה. כשאין אשליה. כשאתה מתמודד עם שקט, עם שעמום, עם פחד. כשאתה לומד להקשיב למשהו פנימי, עמוק, שלא צריך קנאביס כדי לדבר דרכך.

ומה יקרה אם תעז לפגוש את עצמך יוצר מתוך פיכחות – בלי רעש רקע, בלי פילטרים? אולי תגלה שהמקור האמיתי שלך – עמוק, עשיר, ולא תלוי באף חומר. אולי תצטרך לעבוד קשה יותר, להתעקש, להזיע – אבל היצירה שתצא משם תהיה שלך באמת. לא תולדה של ענן עשן, אלא של חיבור אותנטי למה שחי בך.

השוואת נזקי קנאביס לחומרים אחרים

נכון, קשה להתווכח עם המספרים: אלכוהול הורג. מריחואנה – לא. אף אחד לא התמוטט ממנת יתר של קנאביס. אלכוהול ממכר יותר, אלים יותר, רעיל יותר. קנאביס, לעומתו, נראה כמעט סימפטי – טבעי, רגוע, אפילו רפואי. אז בהשוואה הזו, אתה צודק: זה פחות גרוע.

אבל האם פחות גרוע אומר לא מזיק?

זו לא שאלה של מי הרס יותר חיים – אלא של מה אתה עושה עם החיים שלך. אם אתה משתמש בטיעון הזה כדי להרגיש יותר בנוח עם ההרגל שלך – ייתכן שאתה משכנע את עצמך במקום לבדוק את עצמך. כי השאלה האמיתית היא לא "כמה גרוע זה בהשוואה", אלא "מה זה עושה לך?".

אם הקנאביס מקהה אותך, מכבה את החדות שלך, פוגע לך בזיכרון, מעמעם לך את הקשרים – האם זה משנה אם הוא יותר או פחות מזיק מאלכוהול? אם אתה מרגיש תלוי, מוותר על יוזמות, מרגיש פחות אתה – האם זה מנחם שמישהו אחר נדפק יותר?

ההשוואה הזו היא טריק ישן של ההכחשה: להסתכל על מי שנמצא נמוך יותר כדי לא לשים לב שאתה בעצמך לא בדיוק במקום שטוב לך בו. זה כמו מישהו שאומר, "אני אולי לא בכושר, אבל לפחות אני לא על כיסא גלגלים" – מה שזה אומר בפועל זה: אני לא באמת מרוצה, אבל אני מעדיף להדחיק.

ובוא נדמיין רגע שיחה הפוכה – שאתה זה שצריך לשכנע מישהו שמעולם לא עישן לנסות. מה היית אומר לו? "זה פחות גרוע מאלכוהול"? האם זה באמת מספיק? האם היית יכול להמליץ לו על זה – מתוך יושר – בלי להסוות את הסיכונים, הפגיעות, התלות שזוחלת לאט?

כי אם לא היית מעז להמליץ על זה לאדם שאתה אוהב – אולי הגיע הזמן לשאול למה אתה מרשה את זה לעצמך.

אז נכון, קנאביס פחות קטלני מאלכוהול. אבל השאלה היא לא אם זה יהרוג אותך – אלא אם זה משאיר אותך חי באמת. חי, נוכח, חד, יוזם. ואם לא – אולי הגיע הזמן להפסיק להשוות לאחרים, ולהתחיל להשוות לעצמך – לגרסה שהיית יכול להיות בלי העשן.

הכחשה: שימוש מזדמן מול שימוש כפייתי

זו אחת ההצהרות הכי נפוצות – ואולי גם הכי מתעתעות – בתחום של שימוש בקנאביס.

'מדי פעם' נשמע כמו שליטה. כמו בחירה. כמו מישהו שיודע לשים גבול. אבל בוא נניח רגע את המילים בצד – ונסתכל על התחושה.

אבל יש שם באמת חופש? או שיש תבנית שחוזרת על עצמה, גם אם אתה לא מגדיר אותה כ'תלות'?

מחקרים מראים שגם שימוש שנראה 'מדי פעם' עלול לטשטש גבולות פנימיים – במיוחד כשמדובר בחומר שפועל ישירות על מרכזי העונג והוויסות במוח. הבעיה היא שלא תמיד שמים לב מתי 'מדי פעם' הופך ל'פעם ביום'. זה לא קורה ברעש – אלא בלחישה. עוד ערב. עוד מפגש. עוד לילה שבו 'לא נורא, מגיע לי'.

התפיסה שאתה 'לא באמת מכור' יכולה להיות ביטוי של מנגנון הגנה חזק – כזה שמבקש להרחיק ממך את האפשרות המאיימת שמשהו פה יצא משליטה. הרי כל עוד אתה לא 'מכור', אין בעיה. אבל מה אם ההתמכרות לא מתחילה רק כשהכול כבר קורס – אלא דווקא הרבה קודם? ברגע שבו אתה צריך את זה כדי להירגע. כדי להרגיש טוב. כדי להירדם. כדי לשכוח.

ומה עם כל הפעמים שאתה אומר לעצמך: 'היום אני לא אעשן' – ובסוף כן? או כשאתה מגלה שאתה חושב על זה יותר ממה שחשבת? או כשהג'וינט נהיה פתרון אוטומטי – בלי ששמת לב?

האמת היא, שלא צריך לעשן כל יום כדי לפתח תלות. לא צריך ליפול כדי להבין שאתה כבר לא לגמרי עומד. לפעמים, דווקא אלה שאומרים 'מדי פעם' – הם אלה שהכי קשה להם לבדוק באמת: מה עומד מאחורי הפעמים האלה? מה אתה מחפש שם? שקט? שחרור? שכחה?

וכאן עולה שאלה עמוקה: אם 'מדי פעם' הוא האי שלך – האם אתה בוחר מתי לבקר בו, או שאתה נסחף אליו בלי שליטה? האם אתה קובע את הגבולות – או שהם כבר מזמן נקבעו בלעדיך?

בסוף, זו לא שאלה של תדירות – אלא של כוונה, של חופש פנימי, ושל אמת מול עצמך. האם אתה באמת חופשי לא לעשן – מתי שתרצה? או שזה רק מרגיש ככה, כל עוד לא ניסית באמת?

ואולי, רק אולי – הגיע הזמן לבדוק את זה לעומק. לא כי מישהו מאשים, אלא כי יש בך רצון לדעת באמת – מה אתה צריך, מתי, ולמה. ורק כשאתה שואל בכנות – יש לך סיכוי לבחור באמת."

אשליית השליטה בצריכת קנאביס

אם באמת יש לך את הכוח להפסיק – מה עוצר אותך מלהוכיח את זה?

מה מחזיק את היד הזו מלעשות את מה שהיא כביכול יכולה, בקלות?

כמטפלים, אנחנו נתקלים באמירה הזו שוב ושוב – ולרוב, היא לא משקפת כוח, אלא פחד. לא ביטחון, אלא ניסיון נואש לשמור על תחושת שליטה מול משהו שכבר מזמן חמק מהידיים.

כי להגיד 'אני לא יכול להפסיק' זה מפחיד. זה פגיע. זה מבהיר שיש פה משהו גדול ממך. אבל להגיד 'אני לא רוצה' – זה מרגיע. נותן תחושת כוח, גם אם מדומה.

הרבה אנשים אומרים 'אני פשוט לא רוצה' – כשבעצם הם ניסו, וזה היה קשה. תסמיני גמילה כמו עצבנות, קשיי שינה, ירידה בתיאבון או חוסר שקט נפשי – הם לא סימן לחולשה, אלא דווקא אינדיקציה לכך שהגוף התרגל. שהוא תלוי. שהרצון לבד לא תמיד מספיק. וכאן מגיעה האמת הלא פשוטה: הרצון שלך אולי כן קיים – אבל הוא לכוד בתוך דפוס. בתוך מערכת של הרגלים, תגובות אוטומטיות, מנגנוני הכחשה. אתה לא בוחר לא להפסיק – אתה בוחר לא לבדוק מה יקרה אם תפסיק. כי מה אם תמצא שם קושי? ריקנות? חרדה?

אז בוא נהפוך את הפרספקטיבה: אם אתה באמת יכול להפסיק – בוא תראה. לא לי. לעצמך. לא כדי להוכיח משהו, אלא כדי לבדוק. לנשום רגע בלי עשן, בלי תירוצים, בלי השקט המדומה של 'אני לא רוצה'. רק אתה, מול האמת שלך.

ובנקודה העדינה ביותר – אולי כל עוד אתה מאמין שאתה 'יכול מתי שתרצה', אתה מרגיש בטוח. אבל מה אם תתעורר יום אחד, תחליט שכן – ותגלה שאתה לא יכול? אולי עדיף לבדוק את זה עכשיו – כשאתה עוד חושב שאתה בוחר. כי החופש האמיתי לא נמצא באשליית השליטה – אלא ביכולת האמיתית לשחרר, גם כשזה קשה. והשלב הראשון לשם – הוא לא להחזיק חזק יותר בטענה הזו. אלא להעז להרפות ממנה."

וויד כפתרון לבעיות שינה

 ברור. שינה היא צורך בסיסי, וכשאין שינה – אין שקט, אין אנרגיה, אין חיים. אז אם משהו עוזר לך להירדם סוף סוף, למה לא? הקנאביס – במיוחד בזנים מסוימים – באמת יכול לעזור בטווח הקצר. הוא מרגיע, מכביד על העפעפיים, משתיק את הרעש בראש. הלילה יורד, ואתה סוף־סוף נרדם. לכאורה – פתרון פשוט, יעיל, טבעי אפילו.

אבל כמו כל פתרון מהיר מדי – גם כאן צריך לשאול: על מה אתה משלם בתמורה?

מחקרים מראים שהקנאביס, במיוחד אם הוא מכיל THC, אמנם עוזר להירדמות – אבל פוגע באיכות השינה. פחות שנת REM, פחות חלומות, פחות עיבוד רגשי בלילה. זה כמו להזין את הגוף – אבל בלי הוויטמינים. אתה ישן, אבל לא נח. מתעורר, אבל עייף. והכי חשוב – הגוף לומד. מתרגל. מבין שכדי להירדם, הוא צריך קנאביס. לא נשימה, לא שקט פנימי, לא טקס של רגיעה – אלא חומר.

ואז, כמו תמיד – מינון עולה. הסבילות מתפתחת. מה שעבד פעם, כבר לא עובד. אתה צריך יותר. ובלי זה – אתה לא נרדם. לא כי אתה לא רוצה – אלא כי הגוף כבר שכח איך עושים את זה לבד.

ובשלב מסוים, אתה מגלה שאתה לא באמת בוחר – אתה חייב. השינה שלך כבר לא שלך – היא תלויה במשהו חיצוני. וגרוע מזה – כשאתה מנסה להפסיק, השינה נעלמת. פתאום הנדודים חוזרים, אבל בעוצמה כפולה. תסמיני גמילה. לילות לבנים. תחושת קריז.

האם זו באמת שינה – אם היא נקנית במחיר של תלות?

ולא פחות חשוב – למה קשה לך להירדם מלכתחילה? מה מטריד? מה לא נותן מנוחה? אולי הגוף שלך לא צריך חומר – אלא הקשבה. אולי הנפש שלך לא זקוקה לעשן – אלא למגע, לביטוי, לפריקה של עומס רגשי. לפעמים, הקושי להירדם הוא השפה של הנפש לומר לך: 'משהו בי עוד לא נרגע'.

אז נכון, קנאביס לפעמים עוזר – אבל אם אתה משתמש בו בקביעות לשינה, ייתכן שאתה לא מטפל בשורש הבעיה – אלא פשוט משתיק אותה. והשתקה, כמו שתיקה, לפעמים צועקת את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע.

ומה אם יש דרך אחרת? שינה שבאה מתוך שקט אמיתי – לא מתוך ניתוק. מה אם תלמד להירדם לא כי עישנת – אלא כי מצאת דרך להירגע באמת?

ולבסוף, שאלה קטנה אך חודרת: אם השינה שלך תלויה בקנאביס – האם אתה באמת נח? או רק ישן?"

הפחתת חרדה חברתית באמצעות קנאביס

קנאביס מפחית עכבות, מקל על תחושות ביישנות, ומעצים את החוויה הסובייקטיבית של אינטראקציות חברתיות, תקשורת קלילה יותר וחוויה אסתטית של גירויים שמיעתיים.

המסגרת החברתית עשויה להיתפס כפחות מאיימת, תגובות הומוריסטיות מתעצמות, והאווירה מאופיינת בתחושת קלילות ושטף חברתי משופר.

השאלה המהותית נוגעת למידת הטשטוש הקוגניטיבי-תפיסתי שעלול להתלוות לתהליך.

ממצאים מחקריים מצביעים על כך שבטווח המיידי, קנאביס עשוי להפחית חרדה חברתית ולשפר את איכות האינטראקציות הבינאישיות. אבל אם השימוש הופך לדפוס התנהגותי קבוע, שמאפיין כל מפגש חברתי - התמונה הפסיכולוגית משתנה. המוח מפתח תהליכי הסתגלות והתרגלות, ובאופן הדרגתי מתפתחת תלות רגשית המקשה על חווית הנאה במסגרות חברתיות ללא הסיוע מהחוץ.

יש הרבה מטופלים שמדווחים על שנים של מעורבות חברתית ותפיסה עצמית משופרת תחת השפעת קנאביס – רק כדי לגלות בשלב מאוחר יותר שאותו חומר פסיכואקטיבי מהווה גורם מנתק מקשרים אותנטיים.

התגובה ההדוניסטית המוגברת שהובטחה התבררה כרוכה בוויתור על חיבורים בינאישיים משמעותיים.

התלות בחומר מצביעה על היחלשות הדרגתית של מיומנויות חברתיות, ולא על חיזוקן.

המערכת הנפשית אינה מבקשת טשטוש – אלא אפשרות למגע נפשי אותנטי. שהאינטראקציות החברתיות תהיינה מבוססות אמת, ולא רק נעימות באופן זמני.

אם קנאביס מהווה את הערוץ היחיד להפקת הנאה ממפגשים חברתיים, ייתכן שהוא מקל זמנית. אבל אם קיימת אלטרנטיבה המפתחת ביטחון עצמי בחברה במקום להסוות את היעדרו, כזו המאפשרת ביטוי עצמי אותנטי, ראוי בהחלט לשקול.

קנאביס כטיפול עצמי למצבים נפשיים

ההשפעה האנטי-דפרסיבית הנתפסת של קנאביס היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר ל- self medication.

הנתונים הקליניים מציגים תמונה מורכבת:

קנאבינואידים מסוימים, במיוחד CBD, אכן מפגינים פוטנציאל להפחתת תסמיני חרדה בטווח הקצר, בעוד ש-THC בריכוזים גבוהים עלול דווקא להחריף חרדה.

מבחינה פיזיולוגית, הקנאביס משפיע על מערכת האנדוקנבינואידית, המעורבת בוויסות של מצב הרוח ותגובות למתח.

עם זאת, הספרות המחקרית מצביעה על פרדוקס טיפולי משמעותי: בעוד שימוש אקוטי עשוי להפחית סימפטומים מיידיים, שימוש כרוני קשור בהחמרת תסמיני חרדה ודיכאון לטווח הארוך. מחקרים פרוספקטיביים מצביעים על קורלציה מדאיגה בין שימוש ממושך בקנאביס לבין עלייה בשכיחות של הפרעות מצב רוח, תופעה המוסברת חלקית באמצעות הפרעה בהומאוסטזיס של מערכת האנדוקנבינואידית האנדוגנית.

תופעה נוירופסיכולוגית נוספת הראויה להתייחסות היא תסמונת האמוטיבציה (Amotivational Syndrome), המאופיינת בירידה בדחף, ביוזמה, ובמנעד הרגשי. זוהי דוגמה למנגנון שבו אסטרטגיית התמודדות מייצרת למעשה הפרעה פונקציונלית משנית.

מפרספקטיבה טיפולית, שימוש בקנאביס כאסטרטגיית התמודדות ארוכת-טווח מייצג מודל של הימנעות התנהגותית, המנציחה את הקושי הבסיסי על-ידי שימור פטורנ של התחמקות מעיבוד רגשי.

גישות טיפוליות עכשוויות מדגישות את החשיבות של חשיפה הדרגתית לגירויים מעוררי חרדה וקבלה של מצבים רגשיים לא נעימים כמרכיב הכרחי בריפוי.

המסגרת המומלצת להתמודדות עם חרדה ודיכאון כוללת שילוב של התערבויות תרופתיות מבוססות-ראיות (כגון SSRI, SNRI) במקרים המתאימים, יחד עם התערבויות פסיכולוגיות כמו CBT, טיפול דיאלקטי-התנהגותי, או גישות מבוססות-קשיבות, המספקות כלים להתמודדות ומיומנויות ויסות רגשי לטווח הארוך.

קנאביס עשוי להציע הקלה סימפטומטית זמנית, אבל ההחלמה האמיתית דורשת התמודדות עם הגורמים שמצויים בשורש של המצוקה הפסיכולוגית ובפיתוח אסטרטגיות התמודדות אדפטיביות.

זוהי הדרך להשיג ריפוי בר-קיימא.

קנאביס כפתרון לשעמום

האמת, סוגיה כנה. ובמובנים מסוימים גם עמוקה.

שעמום, בניגוד למה שנדמה, הוא לא סתם מצב שלא עושים בו שום דבר. הוא לפעמים תחושת ריק, חוסר משמעות, געגוע למשהו שיניע את הלב.

כשקנאביס נכנס לתמונה – הוא ממלא את הריק הזה בקלות: שאיפה אחת, והעולם שוב נהיה מעניין, מוזיקה שוב נשמעת עמוקה, אפילו לשבת סתם נראה פתאום סביר. אבל השעמום לא נעלם – הוא רק נעטף בענן עשן.

אחרי גמילה – במיוחד בשלבים הראשונים – השעמום חוזר. לפעמים אפילו בעוצמה. המוח, שהתרגל לדופמין קל וזמין, לא מסתפק יותר בדברים הקטנים. וכאן מתחילה העבודה האמיתית: ללמד את עצמך מחדש איך ליהנות, איך להתעניין, איך להתרגש – בלי קנאביס.

וזה לא קורה ביום אחד. זה תהליך של חקירה. גילוי. כמו לנסות למצוא מחדש את ה'אני' שלך – אבל הפעם, בגרסה נקייה. בלי פילטר. בלי קיצורי דרך.

אז מה אפשר לעשות? הכול. באמת הכול. אפשר לצאת להליכה עם אוזניות טובות. לבשל משהו שמעולם לא ניסית. לכתוב שיר. להרים טלפון למישהו שלא דיברת איתו הרבה זמן. להצטרף לקבוצת תמיכה – ולגלות שאתה לא לבד בשאלות האלה. אפשר לצייר, להזיע, לקרוא, להתנדב, לתרגל מדיטציה, לכתוב יומן, לצחוק מסרט מטופש. לא כי זה תמיד מרגש – אלא כי זה בונה. כי כל פעולה כזו היא לבנה קטנה בבניין החדש שאתה מקים.

שעמום הוא גם מבחן:

האם אתה בורח ממנו – או פוגש אותו? האם אתה מחפש רק גירוי – או מוכן לגלות מה יקרה אם פשוט תישאר שם רגע, בלי לברוח?

השאלה היפה ביותר היא כנראה -

אם החיים שלך הם ספר, וקנאביס היה הפרק היחיד שכתבת בו עד עכשיו – איזה פרק חדש אתה מוכן להתחיל עכשיו?

על מה הוא יהיה? מה ירגש אותך, יפתיע אותך, יגרום לך לשכוח לרגע מהשעמום – לא כי אתה מסטול, אלא כי אתה חי?

התשובה לשעמום אף פעם לא נמצאת בחוץ.

היא לא חומר. היא סקרנות. והסקרנות הזו – אם תיתן לה מקום – תוביל אותך למקומות שבכלל לא דמיינת.

לחץ חברתי והשפעתו על הרגלי שימוש

הצורך להיות חלק, או להרגיש שייכות חברתית, הוא אחד הצרכים הפסיכולוגיים הכי בסיסיים שמניעים אותנו כבני אדם.

החשש מלהיות זה שדוחים אותו, שמסתכלים עליו כ"שונה" או "לא שייך" – הוא לא רק עניין חברתי, אלא מנגנון הגנה שהלך איתנו אבולוציונית לאורך הדורות. התחושות האלה מתחדדות במיוחד כשמדובר בקשרים משמעותיים, כאלה שנותנים תחושת ביטחון ומקום.

בבסיס הדברים עומדת הבחנה חשובה:

השתייכות יכולה להיות מבוססת על זהות אותנטית, או על ניסיון להתאים את עצמך לתפקיד, סגנון או התנהגות מסוימת. כשקשרים חברתיים נבנים על אמפתיה, הומור משותף, הקשבה וחוויות - הם מצליחים להחזיק גם כשאדם בוחר לוותר על התנהגות כמו צריכת קנאביס.

לעומת זאת, כאשר נדמה שבלי הצריכה אין מקום, נוצר פער בין תחושת השייכות לבין התחושה הפנימית של מימוש עצמי.

הנוכחות בתוך קבוצה לא מבטיחה שייכות אמיתית. אם האדם נדרש להרחיק את עצמו מעצמו כדי להשתלב – נוצר ניכור רגשי ומתח פנימי.

הפסיכולוגיה החברתית מדברת על מנגנון שנקרא "בחירה סלקטיבית":

לא רק שהחברה משפיעה עלינו, אלא גם אנחנו בוחרים את החברה שמתאימה למה שכבר קיים בנו. המנגנון הזה מפחית בדידות ודיסוננס, אבל לפעמים גם תוקע אותנו במקום שלא באמת משרת את ההתפתחות שלנו.

ההגדרה של שייכות חברתית צריכה לכלול גם אפשרות להיות נוכח עם כל מי שאתה, גם במצב תודעתי בלתי מושפע. הקשרים שלא דורשים הסוואה, שמאפשרים פגיעות בלי מסכה, מעניקים תחושת שייכות עמוקה ואמיתית יותר.

בתוך המרחב הזה נולדת ההזדמנות - לעצב מעגל חברתי שתומך בהתפתחות הנפשית והפיזית שלך, בזהות האותנטית שלך, בלי צורך בהתאמה למשהו חיצוני.

שמירה על קשרים קיימים תוך ביטוי עצמי מלא יוצרת מודל אחר – נוכחות שמביאה שינוי, לפעמים מבלי לדעת, עבור אחרים שצמאים לדבר דומה.

לפעמים זה בדיוק המקום שבו גבול אישי ברור ואסרטיבי יכול להפוך למקור לשינוי חברתי רחב יותר.

״פעם אחרונה ודי״

הבעיה היא לא *הפעם האחת*.

הבעיה היא *מה שהיא מפעילה*. ברגע שהמוח שלך מרגיש שוב את ההשפעה, את הדופמין, את ה"שקט" – הוא לא מסתפק. הוא נזכר. הוא מתעורר. והוא דורש עוד. כי ההתמכרות לא נעלמת – היא רק נרדמת. ו"עוד פעם אחת" היא השעון המעורר.

ובוא נהיה כנים: האם באמת תסתפק בפעם אחת? או שכבר היית שם, ואמרת את זה לעצמך – ושוב מצאת את עצמך עמוק יותר ממה שחשבת? כל נסיגה כזו לא רק מחזירה אותך אחורה – היא מקשה על לקום שוב. כי האכזבה מעצמך צורבת. האמון העצמי נשחק. והפעם הבאה – עוד יותר קשה.

המשפט הזה – "רק עוד פעם אחת" – הוא לא אמירה של רוגע. הוא סימן של מצוקה. של רצון לברוח, להרפות, לוותר רגע. אז אולי השאלה האמיתית היא לא *האם זה יזיק*, אלא *מה אתה באמת צריך עכשיו?* חיבוק? שיחה? מנוחה? או פשוט מישהו שיזכיר לך למה התחלת בכלל?

אם המסע שלך הוא בניין – האם אתה באמת רוצה לבדוק מה יקרה כשתשלוף ממנו לבנה? כי לפעמים, לא צריך להפיל קיר שלם – מספיק סדק קטן כדי שהכול יתחיל להתפורר.

אבל אתה כבר התחלת לבנות. ואתה יודע מה קורה אחרי ה"עוד פעם אחת". אז הפעם, אולי פשוט תישאר. תכיל את הקושי. תזכור שהרגע הזה – יעבור. ושאתה לא צריך להוכיח כלום לאף אחד – רק לעצמך, שאתה כבר לא במקום ההוא.

לא עוד פעם אחת. לא עכשיו.

חבל.

תגמול עצמי באמצעות חומרים ממכרים

וודאי שאתה ראוי. עברת דרך קשה – אולי אפילו גיהנום פרטי – ומגיע לך רגע של שקט, של הקלה, של נשימה. התחושה הזו, שאתה צריך משהו שיגיד לך "עשית מספיק", "החזקת מעמד", "הגיע הזמן להרגיש טוב" – היא עמוקה ונכונה. הבעיה היא לא בתחושת ה'מגיע לי'. הבעיה היא במה בחרת לתת לעצמך כדי למלא אותה.

כשאתה אומר "אני ראוי", אתה צודק. אבל קנאביס הוא לא מתנה – הוא הסחת דעת. הוא לא באמת מחבק אותך – הוא מרדים אותך. הוא לא מחזק אותך – הוא משכיח לרגע כמה אתה עייף. ואם אתה באמת רוצה לתת לעצמך משהו אחרי כל מה שעברת – האם זה לא צריך להיות משהו שבונה אותך, לא שוברת?

המשפט הזה – "אני ראוי לזה" – נשמע כמו טיפול עצמי. אבל בפועל, הוא לפעמים רק מסווה רציונליזציה, הצדקה להפסקת מאבק. כאילו יש לך רישיון לברוח, רק בגלל שהכאב היה אמיתי. זה מובן – אבל זה גם מסוכן. כי אם אתה באמת כל כך פצוע – האם לא מגיע לך ריפוי, ולא הרדמה?

הקנאביס, ברגעים האלה, מציע לך שקר מתוק. כאילו הוא הפרס על ההתמודדות שלך. אבל פרס אמיתי הוא משהו שיטפל בך – לא יחזיר אותך לאחור. משהו שיחזיר לך את עצמך, את היכולת להרגיש, גם כאב – אבל גם תקווה.

אז בוא נחליף את השאלה:

אם היית יכול לתת לעצמך מתנה – אמיתית – שתעזור לך להחלים, לצמוח, להרגיש שמגיע לך – מה היא הייתה? חיבוק? קשר אמיתי? מסע פנימי? יצירה? שיחה שלא העזת לנהל? או אולי פשוט מנוחה אמיתית, בגוף ובנפש?

אתה לא צריך לשכנע אף אחד שמגיע לך. השאלה היא רק – מה באמת מגיע לך עכשיו?

אם עברת כל כך הרבה – אולי הגיע הזמן שתיתן לעצמך לא את מה שמרגיע אותך זמנית, אלא את מה שמכבד את כל מה שעברת: ריפוי עמוק, נוכחות, חיים שלמים.

הימנעות מהתמודדות עם קשיים

המשפט הזה חזק. כואב. כנה. הוא לא מנסה להסתיר – הוא חושף:

יש בעיות. יש עומס.

יש מצבים שאתה לא יודע איך לצאת מהם – אז אתה פשוט יוצא מהם, זמנית. בורח. דרך הקנאביס. וזה עובד… לכמה שעות.

אבל מה זה בעצם אומר, כשאתה מרגיש שזו הדרך היחידה?

זה אומר שאיבדת אמון – לא בקנאביס, אלא בעצמך. ביכולת שלך להתמודד. לפתור. להחזיק מעמד. והחומר? הוא לא רק סם – הוא מגן. הוא המקום היחיד שבו, לכאורה, שום דבר לא מציק. לא מחשבות, לא רגשות, לא זיכרונות. רק שקט. רק ניתוק. אבל מה המחיר של השקט הזה?

כי מה שקנאביס מציע – זו לא הקלה. זו דחייה. זו ארכה. זה אומר: תטפל בזה מחר. אבל הבעיה? היא לא הולכת לשום מקום. היא רק חוזרת, לפעמים אפילו יותר מסובכת. ואתה? נשאר עם תחושת כישלון כפולה – גם הבעיה עדיין כאן, וגם שוב לא הצלחת להתמודד בלי לברוח.

מה אם הבריחה עצמה היא הבעיה?

אף אחד לא נולד עם כלים להתמודד עם הכול. אבל כלים אפשר לבנות. וזו אולי הדרך הקשה – אבל היא היחידה שמובילה לחופש אמיתי. תחשוב רגע: אם היית יכול לפתוח דלת – לחדר מלא בכל הפתרונות האפשריים לבעיות שלך – מה היית מוצא שם? שיחה עם מישהו שבאמת מבין? כתיבה? תנועה? טיפול רגשי? שינוי הרגלים קטנים? אולי אפילו סתם יד שמחזיקה את שלך בשקט?

אף אחד מהם לא מספק את הבריחה המהירה שהקנאביס נותן – אבל כולם מציעים משהו אחר: כוח. עמידות. תחושת מסוגלות. וכשיש לך את זה – אתה כבר לא צריך לברוח. כי אתה כבר לא לבד מול הבעיה.

אז אולי השאלה היא לא איך בורחים מהבעיות, אלא איך בונים חיים שבהם לא צריך לברוח בכלל. וברגע שאתה מוכן לשאול אותה – אתה כבר בדרך לפתרון.

הצדקת שימוש מתוך אוטונומיה אישית

נשמע הוגן, אפילו צודק. זכותך על הגוף שלך, על הבחירות שלך, על החיים שלך – זו תחושת אוטונומיה בסיסית, ואי אפשר לקחת אותה ממך. אבל לפעמים, התחושה הזו של "אני לא מזיק לאף אחד" – מסתירה אמת כואבת יותר: שדווקא מי שסביבך כן מרגיש, כן נפגע, פשוט שותק.

שימוש בקנאביס, במיוחד כשיש בו אלמנט של התמכרות, לא מתרחש בוואקום. אולי אתה לא מקלל, לא שובר, לא נוהג שיכור. אבל מה עם הילד שמחכה לך קצת יותר נוכח? עם בת הזוג שמרגישה שאתה נעלם לאט־לאט לתוך עצמך? עם חבר שהשיחות שלכם כבר לא באמת מגיעות לעומק? עם ההורים שלך, שדואגים אבל לא יודעים איך לדבר איתך על זה?

גם אם אתה לא מתכוון לפגוע – לפעמים עצם ההימנעות, הניתוק, הדחיינות, החוסר בנוכחות – הם הפגיעה. וזה לא חייב להיות דרמטי. זו יכולה להיות סתם תחושת החמצה שקטה, כאילו אתה שם – אבל קצת פחות. כאילו משהו בך מכונס, מרוחק, לא באמת נגיש.

וגם אם נניח שבאמת אין אף אחד שנפגע – השאלה הבאה לא פחות חשובה: האם אתה לא פוגע בעצמך? בבחירה לצמצם את החיים למרחב מעושן, בתשוקה לרגע הקלה במקום לבנייה אמיתית, בתחושת קיפאון שמתחזה לנוחות.

ואם תסתכל רגע מנקודת המבט של מי שאוהב אותך באמת – מה הוא היה רואה? דאגה? אכזבה שקטה? רצון לראות אותך פורח, אבל תסכול לראות אותך דורך במקום? אולי לא כי אתה רע – אלא כי אתה פחות מהפוטנציאל שלך.

אז כן, אלה החיים שלך. אבל החיים שלך נוגעים בחיים של אחרים – בכל נשימה, במבט, במילה. והשאלה היא לא אם אתה מזיק, אלא אם אתה נוכח. אם אתה באמת כאן.

ולפעמים, הבחירה הקשה ביותר היא לא להפסיק לעשן – אלא להתחיל לראות את ההשפעה שלך על העולם, גם כשנדמה שאין. זו לא ויתור על חופש – זו לקיחת אחריות. וזה, בסופו של דבר, החופש האמיתי.

שימוש בקנאביס לשיפור יכולות למידה

על פי המחקר המדעי הקיים קנאביס אינו יעיל לשיפור יכולות למידה.

למעשה, מחקרים מצביעים על מספר השפעות שליליות על תפקודים קוגניטיביים הקשורים ללמידה

• פגיעה בזיכרון לטווח קצר וביכולת לקודד זיכרונות חדשים.

• ירידה ביכולת הקשב וריכוז.

• האטה בזמני תגובה ועיבוד מידע.

• פגיעה ביכולות קבלת החלטות וחשיבה ביקורתית.

• ירידה במוטיבציה (בשימוש כרוני).

בטווח הקצר, עישון בקנאביס גורם לשיבוש בתהליכי למידה בגלל ההשפעה של THC על רצפטורים במערכת האנדוקנבינואידית במוח, במיוחד באזורים האחראים על תפקודים קוגניטיביים גבוהים כמו ההיפוקמפוס והקורטקס הפרה-פרונטלי.

חלק מהאנשים מדווחים סובייקטיבית שקנאביס עוזר להם להתרכז, במיוחד אנשים עם ADHD או חרדה אבל הנתונים האובייקטיביים לא תומכים בטענה שקנאביס משפר למידה או ביצועים קוגניטיביים.

במקרים ספציפיים של מצבים רפואיים כמו אפילפסיה, תסמונת טורט או כאב כרוני, הפחתת הסימפטומים באמצעות קנאביס רפואי יכולה לאפשר למידה טובה יותר באופן עקיף, אבל זה שונה מהשפעה ישירה חיובית.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

להתאמה אישית -

עם ראש המכון 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

 מומחי מכון טמיר

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

הכירו את המטפלים בהתמכרויות התנהגותיות במכון טמיר

מומחים לטיפול בהתמכרויות - מכון טמיר

עמיר פירני

MSW

מכון טמיר תל אביב

אבי יקיר

MSW

מכון טמיר תל אביב

איילת בורוכוב

MSW

מכון טמיר תל אביב

הילה בוצ׳ן

MSW

מכון טמיר נתניה

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר כפר סבא

יעל אלמוג

MSW

מכון טמיר יהוד

איילת כהן-תדהר

MSW

מכון טמיר הרצליה

מאיה בלום

MSW

מכון טמיר באר שבע

צביקה סטולר

MSW

מכון טמיר חיפה

שירה לבנת בן זאב

MSW

מכון טמיר גבעתיים

ד״ר נועם זילברמן

Phd

מכון טמיר תל אביב

דניאל זיסלמן

MSW

מכון טמיר כפר סבא

גליה כץ

MSW

מכון טמיר באר יעקב

ולדי פירר

MSW

מכון טמיר גני תקוה

דלית גטניו

MSW

מכון טמיר רחובות

בתאל חוסלקר

MSW

מכון טמיר תל אביב

אוריין גלעדי

MSW

מכון טמיר באר יעקב

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר ראשון לציון

כרמי לחיאני דואק

MSW

מכון טמיר תל אביב

נועה לאור מצליח

MSW

מכון טמיר חדרה

נועם סלפטר

MA

מכון טמיר תל אביב

מירב דנקונה

MA

מכון טמיר תל אביב

אייל גינזבורג

MSW

מכון טמיר תל אביב

ד״ר אודי דוד

MSW

תל אביב

הגר ילוז

MSW

תל אביב

אילנה קאופמן כהן

MSW

מכון טמיר נתניה

לורה בורס-אזולאי

MSW

תל אביב

נורית אלנהורן

MSW

מכון טמיר באר שבע

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

ד״ר אהרון שבי

MSW

מכון טמיר גדרה

אורן שפר

MA

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב

הבדלים בין התמכרות גופנית להתמכרות נפשית/פסיכולוגית

התמכרות היא תופעה מורכבת שמאופיינת בצורך עז ולא נשלט לחזור על פעולה מסוימת או לצרוך חומר מסוים, גם כשזה מנוגד לרצון של האדם עצמו.

לרוב מדובר בהתנהגות שחוזרת על עצמה שוב ושוב, או בצריכה הולכת וגוברת של חומר שגורם להנאה - עד לרמה שבה הימנעות ממנו יוצרת מצוקה ודחף עז לחזור אליו.

מצב כזה יוצר תלות, גם גופנית וגם נפשית, והוא מאפיין עיקרי של התמכרות.

למרות שהתנהגות כזו עלולה לגרום לנזקים חמורים ולהשפיע לרעה על תחומים חשובים בחיים, האדם המכור מתקשה להפסיק.

יש שרואים בהתמכרות דרך לא מודעת להתמודדות עם כאב רגשי או בעיות לא פתורות.

הסביה שאנחנו כאן היא שנהוג להבחין בין שני סוגים עיקריים של התמכרות – גופנית ונפשית.

ההבדל ביניהם נוגע בעיקר למנגנונים הפנימיים שמובילים לתלות וגם לתסמינים שמופיעים כשמפסיקים את השימוש:

• התמכרות גופנית מתפתחת כשגוף האדם מתרגל לנוכחות קבועה של חומר מסוים, ועם הזמן גם מפתח אליו סבילות – כלומר, נדרשת כמות גדולה יותר כדי להשיג את אותה ההשפעה. במצב כזה, הגוף מתחיל לפתח תגובות פיזיולוגיות לנוכחות (או היעדר) של אותו חומר. כשהשימוש בו מופסק בפתאומיות או מופחת בצורה משמעותית, מופיעים תסמיני גמילה כמו כאבים, רעד, בחילות, הזעה ומצוקה כללית. לעיתים החומר אפילו מתפרק בגוף של המכור בצורה מהירה יותר מאצל מי שלא משתמש בו. התמכרות כזו מלווה בשינויים נוירוכימיים במוח, למשל דרך דופמין או אנדורפינים, מה שיכול להגביר את התחושה שהגוף “זקוק” לחומר כדי לתפקד כרגיל.

• התמכרות נפשית מתמקדת בצורך הרגשי או המנטלי להשתמש בחומר או לבצע פעולה כלשהי. יש כאן תשוקה עזה לתחושות של אושר, רוגע או הקלה, שהושגו בעבר דרך השימוש או ההתנהגות. ההתמכרות משתלטת על חייו של האדם, וגורמת לו (ולקרובים לו) סבל ניכר, אבל הוא מתקשה להפסיק. תסמינים של התמכרות נפשית כוללים מחשבות אובססיביות, צורך כפייתי, ולעיתים שימוש כדי לברוח מרגשות כמו חרדה, דיכאון או תסכול. בעת ניסיון גמילה מופיעים סימפטומים כמו עצבות, חרדה, בעיות שינה, קשיי ריכוז וזיכרון. מבחינה פסיכולוגית, מדובר בשיבוש של מערכת התגמול במוח והתפתחות של הרגלים או דפוסי חשיבה שמקשים על ויסות רגשי.

אז מה בעצם ההבדל? התמכרות גופנית מונעת בעיקר ממנגנונים ביולוגיים – הגוף מתרגל, מתמכר, ומגיב פיזית כשמפסיקים. ההתמכרות הנפשית, לעומת זאת, מונעת ממנגנונים רגשיים ופסיכולוגיים – אובססיות, רצון לברוח, או צורך בתחושת רוגע. בהתאם לכך גם תסמיני הגמילה שונים: גופנית – עם ביטויים פיזיים מובהקים; נפשית – עם מצוקה רגשית, דיכאון, חרדות ועוד. גם הגורמים שונים: התמכרות גופנית לרוב נגרמת מצריכה קבועה של חומרים פסיכו-אקטיביים, בעוד שהתמכרות נפשית יכולה לנבוע גם מהתנהגויות מסוימות או צורך רגשי עמוק.

דוגמאות להתמכרות גופנית כוללות שימוש בחומרים כמו אלכוהול, הרואין, אופיאטים, ניקוטין או תרופות מרשם (משככי כאבים, תרופות הרגעה). חומרים אלה משנים את הפעילות המוחית, יוצרים תלות, ותסמיני הגמילה מהם עשויים להיות חמורים.

בהתמכרות נפשית, לעומת זאת, מדובר לרוב בהתנהגויות כמו הימורים, משחקי מחשב, קניות, התמכרות למסכים או אפילו לספורט. גם אוכל (בעיקר סוכר ופחמימות) נחשב לגורם נפשי ממכר, בגלל התחושה שהוא משרה והקשר הרגשי אליו. ההתנהגות משמשת פעמים רבות כאמצעי להימנע מהתמודדות עם קושי רגשי.

בפועל, התמכרות גופנית ונפשית לרוב כרוכות זו בזו.

לדוגמה: אדם יכול להתחיל בשימוש בסם כדי להרגיש טוב יותר (מניע נפשי), ולהתמכר פיזית עם הזמן. או ההפך – הוא יתמכר פיזית ואז ישתמש שוב כדי להימנע מהתסמינים, מה שמוביל גם לתלות נפשית. יש גם התמכרות לרגשות פיזיים חיוביים (למשל באימון גופני), שגם לה ביטוי כפול – נפשי וגופני.

מה לגבי טיפול?

בהתמכרות גופנית מתחילים בגמילה פיזית (דטוקס), לפעמים בעזרת תרופות, שינוי סביבה ואורח חיים. בהתמכרות נפשית, הטיפול מתמקד לרוב בטיפול פסיכולוגי, כמו CBT או DBT, בשילוב קבוצות תמיכה.

אבל הדרך היעילה ביותר היא גישה הוליסטית שמשלבת טיפול גם בגוף וגם בנפש. אם מתמקדים רק באחד מהם - הסיכוי למעידה לשימוש גבוה.

ההבדל בין התמכרות גופנית לנפשית בא לידי ביטוי במנגנונים שגורמים לה, בתסמינים שמתעוררים ובדרכי הטיפול.

שתיהן עלולות לגרום לנזק רב – בריאותי, רגשי, חברתי וכלכלי – לכן חשוב מאוד לזהות את ההתמכרות ולטפל בה בצורה מקיפה ויסודית.

מומחים מומלצים לטיפול בהתמכרויות

הכירו את המטפלים בהתמכרויות התנהגותיות במכון טמיר

מומחים לטיפול בהתמכרויות - מכון טמיר

עמיר פירני

MSW

מכון טמיר תל אביב

אבי יקיר

MSW

מכון טמיר תל אביב

איילת בורוכוב

MSW

מכון טמיר תל אביב

הילה בוצ׳ן

MSW

מכון טמיר נתניה

מרגנית כרמי מדינה

MSW

מכון טמיר כפר סבא

יעל אלמוג

MSW

מכון טמיר יהוד

איילת כהן-תדהר

MSW

מכון טמיר הרצליה

מאיה בלום

MSW

מכון טמיר באר שבע

צביקה סטולר

MSW

מכון טמיר חיפה

שירה לבנת בן זאב

MSW

מכון טמיר גבעתיים

ד״ר נועם זילברמן

Phd

מכון טמיר תל אביב

דניאל זיסלמן

MSW

מכון טמיר כפר סבא

גליה כץ

MSW

מכון טמיר באר יעקב

ולדי פירר

MSW

מכון טמיר גני תקוה

דלית גטניו

MSW

מכון טמיר רחובות

בתאל חוסלקר

MSW

מכון טמיר תל אביב

אוריין גלעדי

MSW

מכון טמיר באר יעקב

דרור זבולון

MSW

מכון טמיר ראשון לציון

כרמי לחיאני דואק

MSW

מכון טמיר תל אביב

נועה לאור מצליח

MSW

מכון טמיר חדרה

נועם סלפטר

MA

מכון טמיר תל אביב

מירב דנקונה

MA

מכון טמיר תל אביב

אייל גינזבורג

MSW

מכון טמיר תל אביב

ד״ר אודי דוד

MSW

תל אביב

הגר ילוז

MSW

תל אביב

אילנה קאופמן כהן

MSW

מכון טמיר נתניה

לורה בורס-אזולאי

MSW

תל אביב

נורית אלנהורן

MSW

מכון טמיר באר שבע

עינת סוקול

MSW

מכון טמיר רחובות

דנה בלקינד

MSW

מכון טמיר פרדס חנה

ד״ר אהרון שבי

MSW

מכון טמיר גדרה

אורן שפר

MA

מכון טמיר תל אביב

שיחת ייעוץ בזום פגישה בתל אביב