פריחה כתוצאה מרמות גבוהות של חרדה מופיעה כפריחה מעקצצת או כסרפדת (חרלת, או אורטיקריה), שמקורה כתגובה אלרגית בעור. 

טיפולים מקומיים או אנטיהיסטמינים עשויים לעזור להקל על התסמינים בטווח הקצר, אבל טיפול ארוך טווח יכלול למידת מיומנויות התמודדות לצורך ניהול החרדה והפחתת המתח. 

הפחתת מתח ושינויים אחרים יכולים לעזור לטפל ולמנוע פריחה וגם מגוון תסמינים גופניים של חרדה.

חרדה כרונית יכולה להגביר את תגובת מערכת העצבים הסימפתטית למתח, ותגובה זו מגבירה את שחרור ההיסטמין, שלרוב הגוף משחרר בתגובה לכל פציעה, דלקת או תגובה אלרגית. 

הפריחה כתוצאה מחרדה עשויה לגרום לאנשים לחוש עוד יותר חרדה או מבוכה, בשל הסימפטומים או הנראות של הפריחה.

למרות שלפעמים אנשים ינסו להסתיר את הפריחה – כיסויה במייקאפ, בקרמים או בבגדים צמודים יכול להחמיר את הפריחה.

לרוב פריחה ממתח או חרדה עוברת אחרי 24 שעות, וטיפולים מקומיים עוזרים להפחית אותה ואת תסמיניה הלא נעימים.

התמקדות בטכניקות הרפיה ובכלים להפחתת חרדה עשויה לעזור להרגיש פחות חרדה ולסייע לטיפול בפריחה. 

סימפטומים

אנשים החווים פריחה כתוצאה מחרדה עשויים להיות בעלי הסימפטומים הבאים:

• תחושה גרד או עקצוץ באזור הפריחה

• בליטות קטנות או פצעונים בעור

• חבורות בולטות בעור

• פריחה שמופיעה עקב רמות גבוהות של חרדה או מתח, ללא גורמים מובהקים אחרים (מזון, אלרגיה, תרופות)

• חרדה שחולפת תוך 24 שעות.

לצד התסמינים הללו, אנשים עם פריחה כתוצאה מחרדה יכולים גם לחוות רמות גבוהות של חרדה ומתח, כולל התסמינים הבאים:

• חשש או אימה במצבים שאינם מאיימים

• תחושת עצבנות

•  מתיחות או ״על הקצה״

•  תחושת חוסר מנוחה וחוסר שקט 

• ציפייה שהרע ביותר יתרחש (״קטסטרופיזציה״)

• דריכות מפני סימני סכנה (״דריכות יתר״).

תסמינים גופניים אחרים של חרדה עשויים להיות דפיקות לב מהירות או חזקות, קוצר נשימה, הזעה מוגברת רעידות ועוויתות, כאבי ראש, עייפות, אינסומניה, כאבי בטן או בעיות בקיבה, צורך תכוף להטיל שתן, שלשול. לאנשים החווים סימפטומים של חרדה על בסיס קבוע ייתכן ויש הפרעת חרדה. הפרעות חרדה הן נפוצות ויש להן טווח רחב של אופציות טיפוליות אפקטיביות. 

גורמים

פריחה כתוצאה מחרדה יכולה להשפיע על כל מי שחווה חרדה. אנשים יכולים לחוש חרדה מסיבות מגוונות, בהן: 

• גנטיקה – מחקרים מצאו שאנשים עם קרובי משפחה שלוקים בתסמונת חרדה עשויים לנטות יותר לחוות חרדה. 

• גורמים סביבתיים – אירועי חיים מלחיצים, טראומה, אבל, ניצול או חולי ממושך יכולים לתרום לחרדה. 

מה גורם לפריחה? 

על מנת להבין אם הגורם הוא חרדה או משהו אחר, יש קודם כל לשלול הסברים אחרים, למשל תגובה גופנית אלרגית למזונות, כמו אגוזים, בוטנים, חלב פרה, סויה, ביצים, חיטה, פירות ים ועוד. 

גם תרופות יכולות לגרום לפריחה, כאשר כל אחת ואחד עם הרגישויות האישיות שלו. 

דלקת עור כתוצאה ממגע עם חומרים. למשל, קרמים מקומיים, מייקאפ, תכשירי רחצה, תכשיטים או תכשירים לכביסה), רגישות במגע עם צמחים מסוימים, מחלה (כמו חצבת או אבעבועות רוח) או בעיית עור (למשל אקזמה או פסוריאזיס). 

אם נשללו הסיבות האחרות ומתפתחת פריחה בנוכחות רמות גבוהות של חרדה או מתח, ייתכן וזהו הגורם לה.

 טיפול

תיאור מקרה מ-2016 הראה ששליטה בחרדה עשויה להיות טיפול אפקטיבי לפריחה שמקורה בחרדה. טיפולים שעשויים לסייע לפריחה כזו:

 טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) – הסוג הנחקר ביותר של פסיכותרפיה לטיפול בהפרעות חרדה. CBT מסייע לאנשים לפתח אסטרטגיות לשינוי דפוסי חשיבה, אמונות והתנהגויות שגורמים לחרדה.

 חשיפה ומניעת תגובה (ERP) – סוג של פסיכותרפיה שנועד לטיפול בצורות ספציפיות של חרדה, כמו פוביות או חרדה חברתית. הוא חושף אנשים למקור החרדה כדי לפתח אסטרטגיות התמודדות ולהפחית חרדה על פני זמן.

 תרופות – תרופות נוגדות חרדה או דיכאון יכולות לעזור להקל על תסמיני חרדה רגשיים ופיזיים כאחד. טיפולים מקומיים יכולים לעזור להקל על סימפטומים ולהפחית את הפריחה. אנטיהיסטמינים יכולים לעזור לשלוט בתגובה האלרגית הנראית בעור. תרופות אלה חוסמות את תגובת ההיסטמין בגוף, מה שיכול לעזור למנוע הופעת פריחה חדשה.

 הנחת קומפרס קר או סטרואיד מקומי, כמו הידרוקורטיזון, על הפריחה יכולים לעזור להקל על העקצוץ.

אם הפריחה מחמירה או לא מגיבה לטיפול, או אם החרדה משפיעה על חיי היומיום או שיש לה השפעות שליליות על רווחת האדם - יש לראות רופא.

הרופא יכול לרשום טיפולים מקומיים להקלה על התסמינים ולהציע טיפול לניהול חרדה.

לפעמים פריחה יכולה להיות סימן לזיהום או תגובה אלרגית חמורה.

יש לחפש עזרה מיד אם הפריחה מופיעה עם אחד מהסימפטומים או המאפיינים הבאים: כיסוי מרבית הגוף, חום גבוה, הופעה פתאומית והתפשטות מהירה, חרחורים או קושי לנשום, שלפוחיות או פצעים פתוחים, כאב, התנפחות או חום באזור הפריחה או קרום, פסים אדומים או נוזל צהוב או ירוק שיוצא מהפריחה.

איך מונעים?

ניהול חרדה יכול לסייע למנוע פריחה שמקורה בחרדה. מגוון שינויים בסגנון החיים ואסטרטגיות התמודדות יכולים לעזור וכדאי לנסות למצוא שילוב אינדיבידואלי של הטכניקות הבאות:

• מדיטציה על בסיס קבוע או פעילויות מיינדפולנס

• תרגילי נשימה

• יוגה

• התעמלות קבועה (בעיקר אירובי)

• הבנת הטריגרים האישיים

• הקדשת זמן לדאגה ואז שחרורה כדי לצבור יותר שליטה על היומיום

• האזנה למוזיקה

• דיאטה מאוזנת ומזינה

•  שינה איכותית וקבועה

•  הגבלת צריכת האלכוהול והקפאין (עלולים לעורר התקפי חרדה) 

• ספירה איטית עד 10 כשמרגישים חרדה, הומור וצחוק, התמקדות בהחלפת מחשבות שליליות בחיוביות, התחברות לקהילה מקומית (מציאת רשת תמיכה או התנדבות כאתנחתא) ושיחה עם חברים, משפחה ואנשי מקצועות הבריאות כאשר חשים מוצפים.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת עם ראש המכון

בזום או פנים אל פנים, 140 ש״ח

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

מקורות:

Shebak, S. S., Pinkston, J., & Ali, R. (2016). Rash Associated With Panic Attacks. The primary care companion for CNS disorders, 18(1), 10.4088/PCC.15l01822. https://doi.org/10.4088/PCC.15l01822

הפרעה טורדנית כפייתית, הידועה גם בשם OCD, מתאפיינת לרוב בשני סוגי בעיות:

מחשבות טורדניות, שהן רעיונות או חששות לא רצויים שחוזרים שוב ושוב ופעולות כפייתיות, כלומר טקסים שהאדם מרגיש חייב לבצע, כמו שטיפת ידיים שוב ושוב.

מטרת הפעולות הקומפולסיביות היא להפחית את החרדה שהמחשבות הטורדניות גורמות.

כאשר אדם עם OCD לא מצליח לבצע את הריטואלים האלו, הוא עלול לחוות חרדה אינטנסיבית. 

בעבר ניסו להבין את הדינמיקה של OCD במונחים פסיכואנליטיים, גישת הטיפול ששלטו בכיפה בעשורים הראשונים של המאה ה-20. 

ההסבר המקובל היה שמאחורי התנהגות אובססיבית קומפולסיבית רוחשת חרדה ודאגה שאינן מודעות, כמו הפחד מאיבוד שליטה.

יש המאמינים שהפעולות הכפייתיות מסמלות חשיבה מאגית מהילדות, בה מחשבות ופעולות קשורות זו בזו.

מתוך נקודת ראות כזו, מתמודדים עם OCD אינם מודעים לכך שהם מאשימים את עצמם בגלל רגשות שליליים ומנסים לכפר על כך באמצעות טקסים מפצים.

מעניין לציין שילדים בגיל 6-9  מפתחים לעיתים ריטואלים מתוך ניסיון לשלוט במחשבות מאיימות.

אך בדרך כלל, התנהגויות אלו אינן מתמשכות ולא גורמות לבעיות משמעותיות.

בסופו של דבר, ההבנה המודרנית של OCD מתמקדת בטיפולים שונים שעוזרים לנהל את ההפרעה, ולאו דווקא בניתוח הפסיכואנליטי שלה.

טיפול דינמי ב-OCD

בעוד שטיפול קוגניטיבי התנהגותי ותרופות ממשפחת SSRI נמצאו יעילים לטיפול ב-OCD,אין  טיפול פסיכודינמי שיכול לתת מענה יעיל ומבוסס ראיות עבור מטופלים הסובלים מ-OCD.

לאורך השנים נעשו מאמצים קליניים ומחקריים לבנות פרוטוקול טיפולי בגישה פסיכודינמית, למשל מודל של טיפול פסיכודינמי קצר מועד (STPP) ל-OCD, המבוסס על הטיפול בהבעה ותמיכה של לובורסקי.

הטיפול מורכב מתריסר מודולים המתמקדים בנושאי הליבה של מערכת יחסים קונפליקטואלית (CCRT) והברית הטיפולית. נושאים אלו מעובדים במערכות יחסים בהווה ובעבר, כולל בקשר הטיפולי העכשווי. 

מקורות:

Leichsenring F, Steinert C. Psychodynamic therapy of obsessive-compulsive disorder: principles of a manual-guided approach. World Psychiatry. 2016 Oct;15(3):293-294. doi: 10.1002/wps.20339. PMID: 27717256; PMCID: PMC5032496.

Pittenger, C. (Ed.). (2017). Obsessive-compulsive Disorder: Phenomenology, Pathophysiology, and Treatment. Oxford University Press. Retrieved from https://academic.oup.com/book/24387

מהו צום דופמין? 

כמו הרעיון במשטר תזונתי של צום,  הרעיון בצום בדופמין הוא ״להרעיב״, זמנית ובאופן מבוקר, את מינון הדופמין במוח, אותו מוליך עצבי שאחראי על מערכת התגמולים שלנו.

מבחינה ביוכימית, הצום מעלה את רמות המוליכים העצביים שנקראים קטכולמינים - בעיקר דופמין - מה שמעלה את רמות האושר והביטחון ובמקביל, תורם להפחתת חרדה.

רווח נוסף הוא רכישה של ויסות ושליטה עצמית על התנהגויות, מה שכשלעצמו עוזר להגברת הביטחון העצמי. 

המטרה היא למתן באופן מודע ומווסת את צריכת החיזוקים שלנו, שבעידן שלנו רובצים בכל פינה. לא להימנע לחלוטין מחוויות שגורמות לעונג, אלא לוודא שצריכתן לא תצא משליטה.

מהו דופמין?

דופמין הוא נוירוטרנסמיטר והורמון - מוליך עצבי שעובר בין נוירונים (תאי המוח) ומעביר מסרים, באופן שמאפשר לתאים לעבוד ביחד לעיבוד מידע ולהכוונת התנהגות.

הוא ממלא מספר תפקידים חשובים במוח ובגוף.  

רשתות מוחיות רבות נסמכות על דופמין לתפקודן התקין, ביניהן אוסף המבנים המוחיים המצוי במרכז המוח וידוע בשם "המערכת המזולימבית". 

המערכת המזולימבית מגיבה במיוחד לדופמין והיא אחראית על מערכת התגמול המוחית, על חיזוקים שמייצרים הנאה ביולוגית ועל היכולת לשלוט בביצוע התנהגויות דחפיות. 

למשל, תרופות ממכרות רבות מגבירות את שחרור הדופמין או חוסמות את ספיגתו מחדש לנוירונים לאחר השחרור. למעשה, עצם הציפייה לתגמולים שונים כבר מעלה את רמת הדופמין במוח.

מחקר מאוניברסיטת בירמינגהם הדגים תפקיד נוסף וחשוב של הדופמין (Schuster et al, 2024):

השפעתו על היכולת להבין ולייחס מצבים מנטליים לעצמנו ולאחרים, תהליך הידוע כמנטליזציה.

החוקרים מצאו כי חסימת קולטני דופמין פגעה ביכולת המשתתפים לפרש מצבים מנטליים ופעולות של אחרים, מה שמדגיש את החשיבות של הדופמין בקוגניציה חברתית.

מה הרציונל של צום דופמין?

לפני 100 שנה בדיוק, כתב זיגמונד פרויד את המסה ״מעבר לעיקרון העונג״.

הוא מתחקה שם אחר הרובד הסמוי שרובץ מתחת לדחף האנושי הראשוני, המיני והתוקפני, ומגיע למסקנה שלפני הכל קיים צורך בכפיית החזרה - ניסיון לא מודע לתקן טראומות לא מעובדות בחוויות הווה בוגרות.

בימינו, כשאנחנו מכירים יותר את התהליכים הנוירולוגיים והביוכימיים במערכת העצבים המרכזית, ניתן להבין את ביטויי העונג כהתנהגויות שמפעילות את מערכת התגמולים המוחית, מערכת החיזוק של המוח - רשת המחווטת, בין היתר, בנוירוטרמנסימטור - המוליך העצבי הידוע - דופמין.

הרעיון שמאחורי צום דופמין הוא שבתקופתנו, אנחנו כנראה לא מנהלים בתבונה את כלכלת הקשב שלנו.

כדי לחזור לאיזון, נדרשים פרקי זמן נעדרי גרייה מהתנהגויות ממכרות - כמו סמארטפונים, טלוויזיה, אינטרנט, משחקי מחשב, קניות ברשת, הימורים - כך שנוכל להחזיר שליטה על האופן בו אנו מווסתים את תעדוף הזמנים. 

תיאורטית, אם ננקוט במדיניות של ׳דיאטת דופמין׳, נוכל לתגמל את עצמנו לאחר הצום בתגמול קטן ופשוט, כמו אכילת פחמימה, ולחוות הרגשה חיובית, אמיתית וטובה.

מי שניסו את הצום המיוחד, שמקורו בשיטות קודמות של טיפול בהתמכרויות, דיווחו שלאחריו הרגישו ממוקדים יותר ומצאו יותר הנאה בפעילויות שמהן נמנעו. 

מומחים סבורים כי כאשר הצום מבוצע בצורה נכונה – הוא עשוי להיות מועיל. ההתנזרות מ״חטאים״ ומהנאות קטנות הוא הניסיון לאתחל במהירות מערכת התגמול. 

מערכת זו עוזרת לשלוט בתגובותינו לחיזוקים, למשל אוכל, סקס וסמים, וממנה הדופמין יוצא לאזורים אחרים במוח, המעצבים את הזיכרון, את הציפיות, את הרגשות ואת התגובות שלנו לחיזוקים.

בניגוד לדעה המקובלת, דופמין אינו מעורר תחושות של עונג ושמחה במרכז החיזוק במוח. במקום זאת, מרבית החוקרים מסכימים שהכימיקל קשור דווקא למוטיבציה ולנכונות להרחיב את המאמץ להשיג מטרות ולצבור חיזוקים. פעולתו המדויקת של הדופמין תלויה בשאלה אילו נוירונים מוסרים ומקבלים אותו ומהו מיקומם במוח, אך באופן כללי הדופמין מתנהג כסוג של לוח בקרה, המכוון את האופן בו אזורים שונים במוח מטפלים בקלטי מידע. דופמין מסייע גם לנתב את תשומת הלב שלנו, להקציב לנו רמות אנרגיה ולהעביר את גופנו ממקום למקום, מילולית.

לכן, לא ניתן להימנע לחלוטין מהצורך בדופמין על ידי שינויים בסגנון החיים, וטוב שכך:

צום מוחלט מדופמין היה מוביל לתוצאות הרסניות.

בנקודה זו יש לזכור שהרעיון המקורי מאחורי צום דופמין אינו להפחית את רמות הדופמין אלא לעודד אנשים לצמצם את הזמן שאותו הם מקדישים להתנהגות בעייתית.

"מטרת הצום של הדופמין היא הגברת הגמישות ההתנהגותית, על ידי הפחתת התנהגות אימפולסיבית לפרקי זמן ממושכים", אומר פרופ׳ קמרון ספא, תומך נלהב של השיטה ופסיכיאטר מאוניברסיטת סן פרנסיסיקו ל-VOX.

הרעיון, מבחינתו, הוא לנהל את מערכת ההתניות האוטומטית שלנו באופן מושכל, לא להימנע מדופמין, מה שאינו רצוי ולא אפשרי.

הביטוי צום דופמין מייצר סמנטיקה שגויה - ״להפחית את כמות הדופמין במוח״, ולא לכל התכוון המשורר. 

דופמין והתמכרות

מחקרים מראים שישנו קשר בין דופמין להתנהגות בעייתית, למשל שימוש בסמים. כאשר המוח מבין שהוא עשוי לקבל חיזוק בקרוב (באמצעות אוכל, סמים או מדיה חברתית, למשל), הבזק של דופמין ״תוקף״ את מערכת החיזוק, ודבר דומה קורה עם קבלת החיזוק עצמו. חומרים והתנהגויות ממכרים מפציצים שוב ושוב את מערכת החיזוק בנחשולים עצומים של דופמין  ועם הזמן המוח משתנה בתגובה.

למשל, בהדמייה מוחית של משתמשים בסמים נמצא כי תוצאה מיידית של השימוש היא דווקא הימצאות פחות דופמין וקולטני דופמין ביחס לכאלה שאינם משתמשים בסמים.

כל הסמים הממכרים גורמים לעליה חדה ומיידית ברמות הדופמין, ובתגובה, המוח מחליש או מחסל את הרצפטורים (הקולטנים בתאים) שנועדו להגיב לכימיקל.

פירוש הדבר הוא שצרכני סמים זקוקים ליותר חומר פעיל על מנת להפיק את אותו פרץ של דופמין שגורם לאפקט החוויתי, ושחיזוקים אחרים, כמו אוכל ואינטראקציה חברתית, מאבדים אט-אט את השפעתם (תופעה שנקראת בשפה הקלינית סבילות / tolerance לסם). 

מכורים לסמים שיחלו בתקופת התנזרות מהחומר ״יאתחלו״ את מערכת החיזוק המוחית שלהם, דבר השונה מצום דופמין, בו אנשים נמנעים מהתנהגויות בעייתיות ובעצם מאפשרים לקולטנים שלהם להירגע.

בעמק הסיליקון הטרנד נובע בעיקר מהצורך לטפל בשימוש כפייתי באינטרנט ובטכנולוגיה:

מכיוון שבכל פעם שאנו מביטים במסכים שלנו הדבר מתניע פרץ דופמין במוח, אנשים הופכים מכורים יותר ויותר למסכים, בדיוק כמו לסמים, ומפתחים התנהגות כפייתית פתולוגית וחמורה.

כמו טיפול בהתמכרות לסמים, גם כאן המטרה היא טיהור, ׳ניקוי רעלים׳, או לפחות הפחתה ושליטה של ההתנהגות המתמכרת. 

שילוב בין התנזרות לטיפול CBT

למרות שהיינו רוצים להאמין שנמצאה תרופת הפלא, המזור לבהייה הממושכת שלנו במסכים, התנזרות מדופמין הינה רק שלב אחד בתהליך של שינוי איכות החיים.

אחת התופעות השכיחות של מי שמאמץ את צום הדופמין הוא שלפתע מתעוררת מודעות עצמית הרבה יותר גבוהה, כזו שלא התאפשרה כאשר דעתם הוסחה ללא הרף על ידי גירויים חיצוניים.

לאחר סיום תקופת הצום, על מנת למזער את הסיכוי להישנות של הרגלים קודמים, על הצם לתת מענה עמיד לשורשי ההתנהגות - במילים אחרות, התערבות פסיכולוגית. 

למשל, מי שמשתמש באינטרנט באופן כפייתי חייב ללמוד כיצד להציב גבולות בריאים לצריכת טכנולוגיה ולהתמודד עם טריגרים שעלולים לדחוף אותו לעבר התנהגות הרסנית.

בתהליך זה מומלץ להיעזר באנשי מקצוע, למשל כאלה שיוכלו להדריך את המתמודד באמצעות טכניקות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי.  

אם כך, השלב השני של התהליך הוא להרגיל את עצמנו לפתח סיבולת בפני רגשות פחות נוחים, כמו חרדה, שעמום או בדידות, מבלי שנתפתה לפנות להתנהגויות הבריחה המוכרות, כמו בדיקת הפיד בפייסבוק.

הרציונל הזה, של קשיבות למה שקורה ברגע הנוכחי, שכיחה מאוד כיום בכל פרוטוקול מבוסס CBT, בעיקר מהגל השלישי. 

ביקורת על צום דופמין

לא כל המומחים מצדדים בשיטה. 

למעשה, גם בקרב התומכים האדוקים בצום דופמין, קיימת ביקורת כנגד הקיצוניות שבה נוקטים חלק מהצמים.

לאחרונה אף התפרסמו מאמרים מחקריים הטוענים כי הטרנד מפשט יתר על מידה את תפקיד הדופמין במוח, עד כדי אי-דיוקים. 

מקורות:

Nellie Bowles (2019). How to Feel Nothing Now, in Order to Feel More Later. A day of dopamine fasting in San Francisco. The New York Times

Sigal Samuel (2019). Dopamine fasting is Silicon Valley’s hot new trend. Is it backed by science?. VOX

Schuster, B. A., Sowden, S., Rybicki, A. J., Fraser, D. S., Press, C., Hickman, L., Holland, P., & Cook, J. L. (2024). Disruption of dopamine D2/D3 system function impairs the human ability to understand the mental states of other people. PLOS Biology, 22(6), e3002652. https://doi.org/10.1371/journal.pbio.3002652

המונח בעיית מברשת שיניים (The Toothbrush Problem) מתייחס בפסיכולוגיה לנטייתם של חוקרים להימנע משימוש באמצעים ובכלים מחקריים שפותחו על ידי אחרים, בדומה לכך שאנו נמנעים לחלוק מברשת שיניים.

מטאפורה זו מדגישה את השימוש האישי והבלעדי בכלי מחקר, תופעה שמובילה לריבוי אמצעי הערכה פסיכולוגיים מבלי שנעשה בהם שימוש חוזר. 

התוצאה היא פגיעה בסטנדרטיזציה ובהתקדמות המצטברת בתחום מחקר ספציפי.

הבעיה נפוצה כנראה בגלל המגמה של אנשי אקדמיה לחתור למקוריות, שמובילה אותם להימנע משימוש בתיאוריות ובשיטות קיימות.

אלסון ועמיתיו (2023) מציעים פתרון לבעיית מברשת השיניים באמצעות הנחיות הסטנדרטיזציה של מחקר התנהגות (SOBER), באנגלית  Standardisation Of BEhaviour Research. 

המטרה של הנחיות אלו לעודד שימוש באמצעים אחידים במחקרים שוהים.

בכך הם מתכוונים להגביר את יכולת ההשוואה והאמינות של הממצאים.

גישה זו תאפשר בסיס ראיות מצטבר בפסיכולוגיה, תאפשר מטה-אנליזות יעילות יותר ותגביר את יכולת ההכללה של תוצאות המחקר.

מקורות:

Elson, M., Hussey, I., Alsalti, T., et al. (2023). Psychological measures aren’t toothbrushes. Communications Psychology, 1(25). https://doi.org/10.1038/s44271-023-00026-9

Mischel, W. (2008, December 1). The Toothbrush Problem. Psychological Science Observer. Retrieved from https://www.psychologicalscience.org/observer/the-toothbrush-problemACADEMIAWALTER MISCHEL COLUMNS

מחקר מצא כי סמים "חכמים" עלולים לעשות אותנו טיפשים

מאוד שכיח, בארה"ב וגם אצלנו, שסטודנטים ותיכוניסטים מצטיידים בתרופות המיועדות לטיפול ב- ADHD.

תרופות אלו נתפסות ככלי עזר שעוזר להתרכז ולשפר יכולות וביצועים קוגניטיביים.

תוצאות מחקר חדש שהתקיים באוניברסיטת מלבורן מאתגרות את האמונה הזו:

החוקרים האוסטרלים ביצעו ניסוי עם 40 משתתפים בריאים, שהתבקשו לפתור את "בעיית קנפסק (knapsack task)", מטלה ניסויית מוכרת - 

הנבדק מתבקש לארוז תיק וירטואלי ולבחור חפצים בעלי ערך שונה ומשקל שונה. האתגר הוא לארוז את התיק עם החפצים עם הערך הגבוה ביותר, מבלי לחצות את המשקל המקסימלי בתיק הוירטואלי, וכל זה במגבלת זמן של 4 דקות.

כל משתתף זומן להתמודד עם המטלה 4 פעמים בימים נפרדים. 

בכל יום הם נטלו כדור לבן זהה במראה, מבלי לדעת מהי תכולתו.

בכל יום כל משתתף קיבל אחד מאלה:

• ריטלין.

• אטנט (אדרל).

• פרוביג'יל (מודפיניל).

• או גלולת פלצבו (כלומר כדור נטול חומר פעיל). 

התוצאות ממש מפתיעות: 

ראשית, התרופות לא השפיעו על הסיכוי של משתתפים למצוא את הפתרון היעיל לבעיה.

שנית, משתתפי הקבוצות שסברו כי ביצועיהם אמורים להשתפר בעזרת הכדור - הכדורים לא באמת עזרו. 

יתרה מכך, לא שהכדורים הממריצים לא עזרו, מה שנמצא זה שביצועי הנבדקים שנטלו תרופה אפילו נפגעו. עיקר הפגיעה התבטאה בכך שהם בחרו בחפצים בעלי ערך מופחת יותר. 

המשתתפים שנטלו תרופה אמיתית גם בזבזו זמן בצורה לא יעילה והשקיעו מאמץ עקר במצב בו הביצוע לא השתפר. 

מי שנטל תרופה פעילה שיחק יותר בהזזת החפצים והשקיע יותר זמן במשימה, סימן אפשרי למוטיבציה מוגברת, אבל הביצועים לא השתפרו כהוא זה. 

עוד נמצא כי נוטלי תרופת הדמה (שהצליחו יותר) הראו ביצועים נמוכים יותר כאשר היו תחת ההשפעה של חומרים פעילים (ולא פלצבו).

אז סטודנטים יקרים:

שימוש בכדורים לטיפול בהפרעות קשב כ"בוסט קוגניטיבי" מציג תמונה מורכבת. עבור סטודנטים עם ADHD מאובחן, תרופות אלו עשויות לשפר משמעותית את היכולת להתרכז וללמוד.

אולם, לסטודנטים ללא הפרעת קשב, התועלת פחות ברורה.

נטילת תרופות סטימולנטיות עשויה אמנם להגביר מוטיבציה ולהאריך זמני למידה, אך שיפור הביצועים תלוי בעיקר במאמץ האישי.

חשוב לציין שעבור חלק מהסטודנטים, במיוחד אלה שכבר מצטיינים בפתרון בעיות מורכבות, שימוש ב"סמים חכמים" עלול אפילו לפגוע בביצועים.

זה מדגיש כמהחשוב להתייעץ עם איש מקצוע לפני שימוש בתרופות אלו

המחיר הרגשי של המלחמה בעזה כופה על כולנו נטל פסיכולוגי קיצוני.

המלחמה פרצה ב-7 באוקטובר בהפתעה דרמטית, חג שמחת תורה, בדיוק יום אחד לפני החזרה ללימודים אחרי החגים. 

כידוע, שנת הלימודים שמתחילה ב-1 בספטמבר היא סוג של "חזרה גנרלית", תקופת התנסות מוגבלת בין החופש הגדול לבין "הפתיחה האמיתית" של השנה. הילדים חשים את הדופק, מגיעים לבית הספר לכמה ימים ואז משתבללים חזרה לחופשות של חגי תשרי. 

משרד החינוך והרשויות המקומיות זכו לביקורת על האיטיות בתגובה, הפצת מידע סותר להורים ואי יכולת לבסס אמון במערכת בתוך חוסר ודאות שכזה.

החדשות הגבירו סטרס והעצימו מתח קשיים, בעוד ערפל הקרב שאפיין את הכניסה הקרקעית לעזה העמיק את תחושות חוסר הוודאות והפחד.

כל משפחה נאלצה לעמוד בפני עצמה, להתמודד עם הבלתי צפוי, לפתח אסטרטגיות התמודדות פנימיות, לאסוף מידע ולקבל החלטות מכריעות המשפיעות על רווחת ילדיהם.

גם מנהלי בתי ספר ומורים ניווטו בין המוקשים תוך שהם מאזנים בין המדיניות המוצהרת לבין שיקול דעתם לאור הנסיבות.

חשוב לזכור שמדובר בטראומה משותפת, אירוע קולקטיבי מתמשך בו הורים, מורים וילדים חווים חרדה ומתח מוגברים.

תפקיד ההורים במתן ביטחון והרגעה לילדים הפך חיוני מתמיד.

לכן חשוב להצטייד בידע וכלים, הדרכת הורים מתומצתת המבהירה כמה חשוב לקיים דיונים פתוחים עם הילדים לגבי המצב, להתאים את השיחה לגיל ולרמת הבשלות של הילד, להכיר ולתקף את רגשות הילד ולעודד אסטרטגיות של פתרון בעיות ויצירת חוסן.

הנה כמה דגשים: 

דיאלוג פתוח עם ילדים על מצב המלחמה

למרות שכולנו באותה סירה, חשוב לקיים שיחה כנה, עניינית ופתוחה עם הילד על המלחמה והשלכותיה על החזרה ללימודים.

חשוב לתת דגש על תקשורת פתוחה בין הורים לילדים לניהול ההשפעה הרגשית והפסיכולוגית מול אתגרים הייחודיים של מצב המלחמה.

הורים יכולים להשפיע באופן משמעותי על איך ילדיהם מתמודדים עם המצב.

יצירת שגרה יכולה לספק תחושה של יציבות ויכולת חיזוי בזמנים מעורערים אלה. ההיבט הבסיסי ביותר הוא לעודד חזרה לבית הספר ברוח טובה, פיזית או בזום, תוך סיוע בהפחתת חרדה ודאגה.

חשוב לא לטמון את הראש בחול  - הילדים רואים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, ובהיעדר מידע הם ינסו לחבר נקודות וליצור הסברים חלקיים על בסיס רסיסי מידע.

ברור שהחרדה תהיה הרבה יותר מווסתת אם ישמעו תקציר מאורגן מאבא ואמא, במקום חלקי מידע שהם משלימים לכדי פאזל מאיים.

דברו בכנות, בהלימה אופטימלית עם האמת, זאת במטרה להימנע מהבטחות לא מציאותיות. 

דברו בגובה העיניים 

שימו בצד את המכשירים הניידים, מקדו את הקשב והעניקו לילד תיקוף רגשי באמצעות אמירות רפלקטיביות ואמפתיות, למשל: "אני מבין למה מטריד אותך לחזור לבית הספר, במיוחד עם כל כך הרבה שינויים עקב המלחמה". דיבור כזה עוזר לילד להרגיש מובן ולווסת את רגשותיו ביעילות רבה יותר בכיתה או בהפסקות.

המפתח הוא לזהות את הסיבות לדאגה או החרדה של הילד, רק אחרי שנתתת תחושה של קבל  מומלץ לעודד פתרון בעיות כדי לעזור לילד להתמודד עם הפחד בזמן אמת.

• הקדישו יותר זמן לשינוי, איך הדברים יכולים להיראות אחרת השנה בגלל המלחמה - שגרת בית הספר תהיה פחות יציבה, כנראה פחות טיולים וסיורים, אבל המסר הוא שהילד יכול להסתגל. 

• הציגו באופן ידידותי מושגים כמו חוסן לילדים. הסבר כיצד אנשים מתאחדים ותומכים זה בזה במלחמה וכמה שזה משרה תחושה של קהילתיות, לכידות ותקווה. זה מתחיל במשפחה אבל טוב גם שייראו את החברה הישראלית במיטבה. 

• למדו על אמצעי הבטיחות בבית הספר - ממ"ד, מרחב מוגן, נהלי חירום של הסגל החינוכי ועוד. 

• עודדו ילדים לבטא את רגשותיהם ומחשבותיהם לגבי המלחמה. ספקו ביטחון שזה נורמלי ואף חשוב להרגיש ולשתף.

• תנו מודלינג בו הילדים צופים בדרכים יעילות להתמודד, תנו דוגמא אישית לילדים על ניהול אחראי של מתח וחרדה.

מודלינג של יעילות בעיתות חירום

נרחיב קצת על מתן דוגמה אישית של רוגע וביטחון:

ממש חשוב לתת לילד מודל של הורה רגוע, או לפחות לא היסטרי.

אם אתם הורים, הכי טבעי שתרגישו מודאגים וחוסר ודאות, עם כל ההנחיות של דובר צה"ל ופיקוד העורף, כל הבעיה עם טרור היא התחושה שאי אפשר לנבא שום דבר. 

דוגמה אישית להתנהגות רגועה ובטוחה לגבי החזרה לבית הספר מתבטאת בדברים הקטנים, כמו להקפיד להכין בעצמכם סנדוויצ'ים, להתעורר מספיק זמן לפני הילדים כדי להעיר אותם לבוקר שאין בו תחושת בהילות, להכין ערב לפני את התיק, ולתת לילד כמה שיותר אחריות, שירגיש שהוא על זה, שהוא תלמיד שמתאמץ ומצליח לבנות בתוכו עמידות בשגרת החירום.

אם הילד מתקשה להתארגן, עם התקפי זעם, מחאות או בכי, זכרו שה- goto שלכם לחיפוש הסיבה להתנהגות הוא קודם כל השלכות המלחמה. 

הפגינו אמפתיה וסובלנות, קחו כמה דקות ושבו עם הילד על ניסיון להבהיר מה קורה בעולם שלו. המון ילדים מתעוררים בתקופה הזאת עם סיוטים, מתקשים להירדם או לחזור לישון אם התעוררו באמצע הלילה. 

לבסוף העבירו מסר חיובי, מחזק ואופטימי ברגעי הפרידה, בדיוק כפי שאתם עושים בדרך כלל (בלי דרמות, אתם תיפגשו שוב אוטוטו). 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

לחברים ולחברות שלנו, ישראלים ששוהים בחו"ל,

אירועי אוקטובר 2023 הותירו בכולנו חותם בל יימחה, בלי קשר לאיפה אנחנו נמצאים עכשיו גיאוגרפית.

אנחנו יודעים כמה שהמרחק מהבית מציב עכשיו אתגרים ייחודיים:

הדאגה לבני משפחה וחברים, התחושה הכבדה שמסתכלים עליך לפי איזה צד אתה בסכסוך, ביטויי האנטישמיות המתגברים (המקרה הזועק של המתקפה בנמל התעופה של דגסטן), הצורך להסביר לתושבי העולם מי אנחנו באמת וההתמודדות עם רגשות הזרות, אזהרות המסע שמפרסם משרד החוץ, התסכול והניכור.

לראות את האנשים במדינה שלנו סובלים ככה זה סופר קשה, אבל לראות את הכל מרחוק זה כבר מייסר.

רבים מהישראלים שחיים או שוהים בחו"ל שואלים: "איך אני יכול לתמוך במשפחה ובחברים שלי בבית?" ו"איך אפשר לנהל את הרגשות המציפים האלה מכזה מרחק?".

החיים בחו"ל כישראלי או כיהודי היו מאז ומעולם חוויה מורכבת, אבל ההסלמה בתקריות אנטישמיות בעקבות המלחמה בעזה הוסיפה רובד חדש של חרדה ודאגה.

דו"ח מטריד מלמד על עלייה של לא פחות מ-500% באירועים אנטישמיים, וכן עלייה של 400% ברטוריקה אנטישמית במדיה החברתית, זאת בהשוואה לתקופה שלפני ה-7 באוקטובר.

התגברות של מחאות נגד ישראל בחו"ל:

התחברו עם הבית

המרחק הפיזי שמפריד בינך לבין הארץ גובה כנראה מחיר, זה קשה יותר.

אבל יש דרכים להתמודד - אחרי שנתיים וקצת של קורונה כולנו יודעים שהטכנולוגיה מאפשרת לגשר על הפער הזה.

עשו צ'ק אין קבוע עם יקיריכם, בעיקר אם הם בדרום, זה לא רק מרגיע אותם אלא גם מספק להם חיבור מנחם לעולם החיצון.

תנו תוקף לרגשות

האירועים הללו מעמתים אותנו עם רגשות קשים.

מה שחשוב זה לא לחסום רגשות ולא להתכחש להם.

במצבים טראומטיים קיצוניים הנפש מגייסת הגנות, שמחיר השימוש בחלק מהן יקר יותר מחיבור לרגש קשה -

תסמינים גופניים של חרדה, קשיי שינה, דיסוציאציה וסומטיזציה.

תנו מקום לרגשות, תאווררו, זו לא קלישאה.

דברו על מה שקורה לכם בפנים עם ישראלים שיזדהו עם הכאב נפשי שלכם בלי להתאמץ. 

תנו מעצמכם למי שצריך

בדקו מה קורה בקהילה המקומית, של היהודים ו/ואו ישראלים, הצטרפו לפעילות קהילתית בלי קשר לעמדה האמונית / הפוליטית שלכם, המשבר הזה חוצה פיצולים ומחלוקות.

אם אתם יכולים נסו ליזום בעצמכם אירועים או מפגשים קהילתיים (אפילו וירטואליים), בהם ישראלים בחו"ל יוכלו להתכנס.

ביטוי קולקטיבי של אהבה, דאגה, השתייכות ותקווה לעם ולמדינה שלנו עוזרים בהתאוששות ובתחילת ההחלמה. 

לסיום -

אתה לא לבד בסרט הזה. 

הקשר שלך לארץ חזק כמו תמיד, אין קשר לקילומטרז'. 

הישאר מחובר מבפנים ואל תהסס לחפש תמיכה - כולנו זקוקים לחסד במלחמת הדמים שהתלקחה פה.

הישאר בטוח ומחובר ושמור על עצמך,

צוות מכון טמיר

מקורות:

גולן, א. (2023, 30 באוקטובר). מדאיג: עלייה דרמטית של 500 אחוז באנטישמיות בעולם מתחילת מלחמת חרבות ברזל. ישראל היום. https://www.israelhayom.co.il/judaism/judaism-news/article/14767393

זהו נספח למאמר מקיף שלנו על עיוותי חשיבה:

מצורפת כאן טבלה המתארת דוגמאות מחיי יום יום להמחשת עשרת העיוותים הקוגניטיביים המובילים, שכניעה להם עלולה להוביל לתחושות של חרדה, דיכאון או כאבים רגשיים אחרים. 

מודעות לגביהם יכולה להיות צעד חשוב בטיפול קוגניטיבי התנהגותי ובכלל בצמיחה אישית:

מה זה נומופוביה?

העידן הדיגיטלי הוליד לנו פוביה חדשה: נומופוביה - שהיא קיצור של no-mobile phone phobia - ומשמעותה היא הפחד להישאר ללא מכשיר הטלפון הניד או בלי תקשורת סלולרית.

נומופוביה הוא מונח חדש שנכנס קצת אחרי FOMO למילון אוקספורד ב-2018.

היא נפוצה במיוחד בקרב בני נוער וסטודנטים, אבל רלוונטית לכולם.

נומופוביה נפוצה בכל המדינות המתועשות, כאשר מחקר בבריטניה מצא כי קרוב ל-53% מהנבדקים חשו חרדה מפני האפשרות שיאבדו את הטלפון הנייד שלהם או שיגמרו להם הסוללה/נפח השימוש עבורו הם משלמים.

תסמינים של נומופוביה

נומופוביה מתבטאת בחרדה, בפאניקה או במתח כשהבטריה נמוכה מאוד או כשהמכשיר הסלולרי אינו קרוב מספיק, והיא מלווה בסימפטומים הדומים לאלה של חרדת נטישה:
דפיקות לב מואצות, לחץ דם גבוה, קוצר נשימה, חרדה, בחילה, רעידות, סחרחורת, דכדוך, אי-נוחות, פחד ופאניקה.

נכון להיום, נומופוביה אינה מוגדרת רשמית כפוביה בספרות הרפואית ואין הסכמה בשאלה האם היא באמת פוביה או שמא הפרעת חרדה, הפרעת סגנון חיים או התמכרות.

בפועל, הנטיה היא אכן להתייחס אל המצב כפוביה, משום שהוא עונה על הקריטריונים הבאים:

• פחד משמעותי ולא רציונאלי או חרדה הנוגעים לאובייקט או מצב צפוי.

• החשיפה לאובייקט או למצב שממנו חוששים גורמת לחרדה מיידית.

• האדם מזהה שהפחד שלו אינו פרופורציונלי.

• האדם נמנע מהמצב ממנו הוא פוחד; הפוביה פוגעת בשגרה ובקשרים.

גורמים לנומופוביה

ערך עצמי

מחקר מעניין מציע הסבר שמחבר נומופוביה עם אינטליגנציה רגשית, מיומנויות מפותחות לפתרון בעיות בין אישיות, מתח נתפס והערכה עצמית

החוקרים טוענים כי אנשים עם נומופוביה עלולים לחוות סטרט סביב היעדר הטלפון בעיקר בגלל דימוי עצמי נמוך.

משתנים דמוגרפיים

מחקר בחן גורמים דמוגרפיים הקשורים להופעת נומופוביה אצל בוגרים צעירים.

מתוך הממצאים נמצא שיעור גבוה יותר של נומופוביה בקרב האוכלוסיות הבאות:

• נשים.

• אנשים מחוץ למעגל התעסוקה.

• גורמים סוציו-אקונומיים - למשל, רמת ההשכלה של ההורים. אם לאב לא היה תואר אקדמי, קיים סיכוי מוגבר לנומופוביה.

האם נומופוביה היא חרדת נטישה?

הרי מדובר בפחד מחוסר תקשורת עם אנשים בעידן בו אנו מתקשרים באופן דיגיטלי.

תיאוריות פסיכולוגיות מעלות את האפשרות שמדובר בסוג של הפרעת חרדה, טכנופוביה או התמכרות.

כך או כך, מדובר בתופעה בעלת השלכות רחבות, בין היתר ״שקיעה״ של הנומופוב אל תוך הטלפון הסלולרי כאקט של בריחה במקרים של דיכאון, חרדה ובדידות, בעיקר בקרב בעלי רקע של חרדה אחרת.

הבדיקה התכופה של כל ׳התראת פוש׳ בטלפון הניד פוגעת לא רק בקשרים חברתיים, בחיי היומיום ובעבודה, אלא גם ביכולות הקוגניטיביות.

טיפול בנומופוביה

הטיפול הפסיכולוגי בנומופוביה מגוון - החל מייעוץ אישי, דרך טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול בחשיפה ועד לטיפול בהתמכרויות.

תרגול מיינדפולנס נמצא גם הוא כבעל יכולת להפחית נטיות לנומופוביה, בעיקר בקרב נשים.

עזרה עצמית יכולה בהחלט לסייע במקרה של נומופוביה על ידי למידה כיצד לשלוט בטלפון הנייד במקום שהטלפון הנייד ישלוט בנו.
דרכים לעשות זאת הן על ידי הימנעות מבדיקת הטלפון משך מספר שעות, הגבלת השימוש במדיה החברתית, תרגול ההתקשרות באמצעים אחרים, כיבוי התראות וניסיון למחוק תמונות, אפליקציות ומשחקים ממכשירים העמוסים בהם.

עצות וטיפים: איך להפחית את התלות בטלפון הניד?

• קבעו לכם זמנים במהלך היום בהם המכשיר הסלולרי כבוי וקיימו שיחה פנים אל פנים או פשוט בלו זמן בחברת עצמכם.

• אזנו בראייה שבועית את זמן המסך עם זמן האינטראקציה פנים-אל-פנים. נניח, עבור כל שעה שאתם מבלים מול מסך, בלו שעה ביחד עם אדם אחר.

• נסו ״צום טכנולוגי״ חודשי, במהלכו אתם עוברים לפחות יום שלם ללא המחשב, הטאבלט והסמארטפון. מבטיחים לכם שתרגישו משוחררים יותר.

• הניחו את הטלפון הסלולרי במרחק של חמישה מטרים מכם כאשר אתם ישנים, אפילו אם תצטרכו לקום על מנת ללחוץ על ״נודניק״ כאשר השעון יצלצל.

• חלקו את היום שלכם ל״אזורי זמן״ בהם אתם משתמשים בטכנולוגיה ולכאלה בהם אתם מקיימים אינטראקציה אמיתית עם אנשים.

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר  

מקורות:

Al-Mamun, F., Mamun, M. A., Prodhan, M. S., Muktarul, M., Griffiths, M. D., Muhit, M., & Sikder, M. T. (2023). Nomophobia among university students: Prevalence, correlates, and the mediating role of smartphone use between Facebook addiction and nomophobia. Heliyon, 9(3), e14284. https://doi.org/10.1016/j.heliyon.2023.e14284

Karaoglan Yilmaz, F., Yilmaz, R., & Erdogdu, F. (2023). The Relationship Between Nomophobia, Emotional Intelligence, Interpersonal Problem-Solving, Perceived Stress, and Self-esteem Among Undergraduate Students. Journal of Technology and Behavioral Science, 8, 27–35. https://doi.org/10.1007/s41347-022-00282-2

Vagka, E., Gnardellis, C., Lagiou, A., & Notara, V. (2023). Prevalence and Factors Related to Nomophobia: Arising Issues among Young Adults. European journal of investigation in health, psychology and education, 13(8), 1467–1476. https://doi.org/10.3390/ejihpe13080107

מעגלי הפגיעה הנפשית הנרחבים שנוצרו בחברה הישראלית מאז פרוץ המלחמה, חרבות ברזל, כוללים לא רק את הנפגעים הישירים אלא גם את מי שנחשפו לאירועים באופן עקיף.

הזינוק בכמות הפניות לעמותת ער"ן מאז 7 באוקטובר והצורך העצום בתמיכה נפשית מלמד על היקף הטראומה. 

נזכיר כי התגובות הרגשיות למצב הבלתי אפשרי הזה טבעיות ומזמינים לדאוג לבריאות הנפשית שלכם ושל אנשים אהובים סביב.

איך תעזרו לאדם שחווה טראומה בגלל אירוע ביטחוני?

שתי היממות הראשונות אחרי חשיפה לאירוע טראומטי הן הרגעים המכרעים ביותר לסייע לכם לשלוט בחרדה.

ראשית, מומלץ להתמקד במודל מעש"ה, מודל מקובל ופשוט לעזרה נפשית ברגעי חירום. 

מטרת המודל היא לסייע לאדם להחזיר את עצמו למצב שליטה תוך זמן קצר.

מודל מעש"ה

סיוע ראשוני בזמן חירום, אותו אנו מציעים כמוקד טלפוני במכון בתקופות משבר ביטחוני, מתבסס על כמה מודלים ישימים ומבוססי מחקר.

אחד מהם הוא מודל מעש"ה, שפותח על ידי ד"ר משה פרחי והתקבל בברכה ככלי פעולה נפשי לסיוע במצבי חירום,

המודל מצריך זמן פעולה מועט, בין דקה לשתיים, ולעיתים אף פחות. המשמעות היא שכל אחד, גם בלי הכשרה או ידע קודמים, יכול לסייע לאנשים במצב זמני של חרדה אקוטית.

השימוש במודל מאפשר גם להפחית את הצורך בפינוי נפגעי חרדה לנקודות סיוע מרוחקות יותר, ולעזור להם לשוב במהירה לתפקוד רגיל.

המודל מוכר ומומלץ על ידי משרד הבריאות, אולי מפאת הנוחות שבשימוש במודל - לא צריך להיות מומחה כדי ליישם את ארבעת השלבים המרכיבים אותו. 

הכוונה היא להביא את נפגע הטראומה, תוך פרק זמן קצר, ממצב של פגיעת חרדה למצב של תפקוד יעיל.

במילים אחרות, כאשר אדם חווה אירוע טראומטי, מודל מעש"ה מציע לתמוך בו, להעצים אותו בפעולה, לשאול אותו שאלות המפעילות חשיבה, ובכך לעזור לו להבין ולהבנות את האירוע.

הדגמה לשיחה של מודל מעש"ה

(מקור השיחה בפוסט ללא פרטי כותב שרץ אונליין)

לפנות בקול סמכותי לנפגע החרדה- חיים, אתה שומע אותי?

(לוודא שהוא אכן מקשיב, לגייס אותו בסמכותיות)

אני אתך ואני לא הולכת לשום מקום.

אני צריכה שתענה לי על כמה שאלות. 

זה מאד חשוב. אתה איתי?

(שאלות טכניות בלבד! לא שאלות לרגש!)

מתי הגעת למקום שהיה בו אזעקה?

איפה עמדת?

מתי בדיוק זה קרה?

איפה היית לפני שזה קרה?

מה עשית עשר דקות קודם?

ואז, איך זה התחיל?

ומה קרה אח"כ?

ואז, מה עשית?

איפה היה מוישי (חבר/ילד/אבא) בזמן הזה, 

ראית אותו?

מה מוישי עשה?

ומה קרה אחרי זה?

ואז, מה קרה?

זה ממש חשוב לי לדעת, מה קרה אחרי ששמעת את האזעקה ולא מצאת מרחב מוגן?

ואחרי שצעקת, מה קרה?

ואז אחרי שמישהו צעק לך להיכנס/לרדת לקרקע, מה קרה אז?

ואז?

ואח"כ?

ואיך יצאת משם?

מה עשית אחרי שיצאת?

איך נסעת חזרה?

מתי הגעת הביתה?

מה עשית דבר ראשון כשחזרת?

כלומר, שאלות טכניות בלבד! 

המכוונות אותו לספר את הסיפור מכמה דקות לפני שהאירוע התחיל ועד אחרי שהוא הסתיים.

לאחר שסיים לספר את הסיפור עם ההכוונה שלכם,

לבקש ממנו לספר את הסיפור שוב ושוב ושוב ביומיים הקרובים.

לוודא שיספר כמה שיותר.

בהמשך לאחר שסיפר את הסיפור ונרגע, 

אם הוא מסוגל לכך,

אפשר ללמד אותו איך לעשות את אותו הדבר עבור מישהו אחר שהיה שם ונמצא בחרדה.

לבקש ממנו להנחות את אותו אדם בחרדה,

איך לספר את הסיפור מרגע לפני ועד רגע אחרי.

ממש כפי שאתם הנחתם אותו.

חשוב להיות בפעולה שעוזרת לאחרים. 

זה מחזיר את תחושת השליטה שאבדה

חיים, כמו שאתה נבהלת, אז בטח גם מוישי נבהל..

אתה רוצה לעזור לו שלא יהיה מבוהל גם?

הוא לא יודע איך להרגיע את עצמו. 

נכון שאלתי אותך עכשיו מה קרה לך בדיוק,

מאז ששמעת את האזעקה ועד שהגעת הביתה?

עכשיו אתה הולך למוישי ומספר לו את הסיפור שקרה לכם כמו שסיפרת לי,

ועוזר לו לספר לך גם את כל הסיפור לפי הסדר,

מלפני שהכל התחיל עד עכשיו.

ככה אתה עוזר לו שהוא יבין מה קרה ולא יפחד. בסדר?

אתה יכול לעזור לו עכשיו?

אתם הולכים לחזור על הסיפור כמו ששאלתי אותך

שוב ושוב יחד עם מוישי במשך היומיים הקרובים, טוב?

ככה אתה עוזר גם לך וגם לו. בסדר?

בשיחה הפשוטה הזו- אתם משתמשים בארבעת ההנחיות לעזרה ראשונה נפשית.

כפי שאפשר לקרוא את התמלול של השיחה- 

זוהי שיחה פשוטה ממש.

שימוש לב לפשטות - כל מי שקורא את ההנחיות יכול לקיים שיחה כזו.