מה זה אגו? על מבנה הנפש של פרויד: אגו, סופר אגו, איד ומנגנוני ההגנה

מה זה אגו?

האגו הוא אוסף תפקודים מווסתים השומרים על האימפולסים תחת שליטה. האגו פועל על פי עקרון המציאות, ובאמצעות תהליכי חשיבה משניים כלומר, הגיון, שיפוט, שיקול דעת, זיכרון, למידה, תפיסה. הוא מפעיל בוחן מציאות- אבחנה בין דמיון ומציאות, בין מחשבות ועובדות, וכדומה, ומגדיר גבולות בין אני ללא אני. התפקודים שלו: עכבה, סובלימציה, ויסות, הגנות, סינתזה, ותיווך - הקטנת פערים בין האיד ובין הסופר אגו.

אצל האדם הבוגר, חוזק של אגו יבוא לידי ביטוי בתפקודים יעילים, מנגנוני הגנה תואמים, כישורים קוגניטיביים, יכולת ורבלית, וחסמים בפני הצפה והתפרקות.

חולשת אגו תבוא לידי ביטוי באימפולסיביות, מנגנוני הגנה פרימיטיביים, והיעדר וויסות רגשי.

האגו לפי זיגמונד פרויד

אגו הינו מושג אותו טבע לראשונה פרויד, הוגה התורה של טיפול פסיכולוגי, נגזרת של ניסוח המודל הסטרוקטוראלי.

מודל זה מתאר את שלוש הרשויות הפסיכולוגיות (איד אגו וסופר אגו), אשר נמצאות בקשר מתמיד זה עם זה, כשלכל אחת מהן תפקיד מיוחד.

האגו, מתואר כחזית של האיד, השכבה החיצונית שלו, אשר מתווך בין האיד, הסופר אגו והמציאות.

האיד פועל על פי עקרון העונג ומונע מאנרגיה דחפית. הוא מתואר כמבנה מפוצל, בו הדחפים השונים בו נצמדים למטרותיהם מבלי להתחשב זה בזה.

לעומתו, האגו הינו ארגון המאופיין בשאיפה לסינתזה. פעילותו של האגו מתפרסת לשני כיוונים. מצד אחד הוא מתבונן על העולם באמצעות התודעה, ומחפש את האופן המתאים לסיפוק דחפי מותאם למציאות. מצד שני, הוא משפיע ומרסן את האיד, ולעיתים גורם לו לערוך שינויים במטרות הדחפים או לוותר עליהם תמורת פיצוי (סימפטום). לפי פרויד, מקור האגו והאיד מאותה מטריצה. האגו, לפי תפיסה זו מתפתח מתוך האיד סביב גיל שנה, על מנת לאפשר סיפוק דחפי מותאם יותר למציאות ולמעשה לאפשר את קיום המין האנושי.

האגו לפי פסיכולוגיית האני

בהשוואה לפרויד, בפסיכולוגיית האגו ה"אגו" קיים כבר מן הלידה, לא כישות אשר תכליתה סיפוק דחפי, אלא כגורם המנתב את הדחף, מתוך צורך התפתחותי אינהרנטי.

אנה פרויד, יצאה מנקודת המוצא של אביה, אך חקרה את האגו על ידי מעקב אחר פעולותיו ההגנתיות. הדגש של אנה פרויד מושם על תפקודי האגו בטיפול פסיכולוגי, החל בסימפטומים ספציפיים ועד התמזגותן של פעולותיו ההגנתיות (אשר חלקן נותרות מחוץ למודע) לתפקוד האישיות כולה. לפי גישה זו, מנגנוני ההגנה נבחנים מזווית התפתחותית, כלומר, סימפטום מסוים מעיד על אופן ההתמודדות של האגו באותו שלב.

רנה ספיץ ומרגרט מהלר מזרם פסיכולוגיי

ת האגו, מתייחסים לתרומתם של היבטים סביבתיים להתפתחות האגו. בעוד פרויד הדגיש את החסך כתובע פשרה המחייבת פניה אל המציאות ומהווה בכך גירוי להתפתחות האגו, ספיץ הציע כי סביבה שאינה מתאימה, כלומר זו בה אין בנמצא דמות אוהבת ומטפלת, תהיה הרסנית ולא תאפשר התפתחות תקינה של האגו. הוא הוסיף למטרותיו הליבידניאיות של האיד מערכת אינהרנטית של יכולות שמקורן באגו והן מקבילות לחיפושו של הליבידו אחר עונג, אלה מאפשרות יצירת התקשרות אישית ובררנית עם אדם אחר (אובייקט ליבידינאלי), התקשרות שמוגדרת כצורך בפני עצמו, ולא רק אמצעי לסיפוק דחפי. בשלבים הראשוניים האם מתפקדת כאגו תומך, מווסתת את הגירויים ומרגיעה עד שהאגו יכול לווסת גירויים בפני עצמו, ולערוך אבחנה וליצור את אותו קשר ספציפי לנוכחותה או העדרה של דמות מטפלת. מרגרט מהלר המשיכה את התפיסה של ספיץ, בהדגישה אף היא את תרומתה של הסביבה להתפתחות האגו, כאשר היא מתארת קשר אינהרנטי בין הצרכים המשתנים של הילד והתגובתיות של הסביבה לשינויים אלה.

״נוכחות הזר מתריעה בפני התינוק על היעדרותה של אמו.

עבור ספיץ, תגובה התנהגותית זו מסמלת

את השגת היכולות הפסיכולוגיות

שהופכות התקשרות סינגולרית

אישית לאפשרית. ׳אין אהבה לפני שהאהוב

יכול להיות מובחן מאחרים׳ (1965).״

- סטיבן מיטשל. פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המוכרת לנו

מהלר ראתה את ההתפתחות כנעה על ציר הספרציה-אינדיבידואציה, והגדירה תהליך התפתחותי תלת שלבי: התינוק עובר מהשלב האוטיסטי, בו הוא מתעלם מקיומם של אובייקטים מעבר לעצמו; דרך שלב סימביוטי, בו קיימת הכרה באובייקטים אנושיים, אך הם נתפסים כמאוחדים עם העצמי; ועד לשלב הספרציה – אינדיבידואציה, המחולק למס' תתי שלבים. בתהליך ספרציה אינדוידואציה התפתחותן והתבגרותן של יכולות האגו של התינוק, מאפשרות מובחנות פסיכולוגית מהאם. שני התהליכים המרכזיים אשר התפתחותם ההדרגתית אמורה להגיע לשלמות בשלב הנוכחי, הם הפנמה ואינטגרציה של ייצוגי עצמי וייצוגי אובייקט.

תהליך זה מסתיים בקביעות האובייקט הרגשית ובגיבוש האינדיבידואליות, כאשר עד גיל 3 ישנה התארגנות כללית של האישיות.

האגו לפי מלאני קליין

גם גישתה של מלאני קליין לטיפול פסיכולוגי מציעה כי האגו קיים כבר בלידה.

הדימוי שלה הינו אגו לא יציב ולא אינטגרטיבי, אשר הבסיס העיקרי להתפתחותו הינו יחסים ולא דחפים.

באופן ספציפי יותר, במקום דחפים, קליין תיארה מערכות יחסים פנטזמטיות טיפוסיות בין הדחפים והאובייקטים המובנים בתוכם. היא מתארת שתי עמדות התפתחותיות, אשר מסמלות עמדה כלפי עצמי וכלפי האובייקט. העמדה הראשונית הינה העמדה הפרנואידית סכיזואידית, אשר מאופיינת בתפיסה מפוצלת של העצמי והזולת.

בעמדה זו האגו הפרימיטיבי משליך דחפים אל מחוץ לגבולות העצמי (שד הרע), ומפנים חוויות מספקות פנימה (שד טוב).

צעדים חשובים לקראת אינטגרציה של האגו טמונים בעמדה השנייה- העמדה הדפרסיבית. בפוזיציה זו, אובייקטים, אשר פוצלו לטוב ולרע, נחווים יותר כשלמים ובלתי ניתנים להחלפה.

נלווים לכך אשמה, כאב ורצון לתקן. עמדה זו מאופיינת ביכולת ליצור הסמלה, אשר קשורה בפיתוח תחושת סובייקטיביות, ומאפשרת לתינוק לכונן יחסי אובייקט שלמים, בהם גם הוא וגם האובייקט נחווים כרציפים והמשכיים. על-פי קליין, הניסיון לקרב ולמזג בין שנאה ואהבה, הרס תיקון, ובין המרכיבים השונים של האגו ושל האובייקט, הוא תמציתה של ההתפתחות הנפשית וגיבוש האגו. 

האגו לפי הארי גאנטריפ

את המושג אגו רגרסיבי שטווה הפסיכולוג הבריטי הארי גאנטריפ, כדי לתאר תהליך הגנתי של האישיות הסכיזואידית.  האדם הסכיזואידי מרגיש בנקודה העמוקה ביותר של חווייתו מוצף מהעולם החיצוני ולכן הוא נסוג ממנו פנימה ואחורה. 

רגרסיה כלפי פנים משמעותה נסיגה להסתמכות על חוויה ראשונית של הכלה עצמית, אשר איננה מושקעת באובייקט, לעיתים בעלת אופי אוטיסטי.

רגרסיה לאחור היא תופעה ייחודית לסכיזואיד אשר במאמץ להימנע מהרס על ידי מציאות חיצונית מאיימת, הוא נסוג באופן מטאפורי לביטחון שברחם.

הרגרסיה לרחם מייצגת עבורו פנטזיה לסגת למקום של ביטחון מוחלט.

האגו לפי דונלד ויניקוט

גם דונלד ויניקוט, אשר מגיע מזרם יחסי – אובייקט, מדבר על בנייה של האגו דרך התקשרות בינאישיות, אך בשונה מקליין אשר מדברת על יחסים הנמצאים ראשית בפנטזיה של התינוק, הוא מתייחס לאובייקטים באינטראקציות אמיתיות עם דמויות מטפלות קונקרטיות.

ויניקוט טוען שבתחילה האגו חלש ולא מפותח ואינו יכול להתפתח ללא טיפול אימהי ( holding), אשר נמצא מעבר לסיפוק הצרכים של האיד. כמו קליין הוא טוען שבתחילה האגו אינו אינטגרטיבי, ולתפיסתו, בתחילה האגו של התינוק אינו מובחן מהאגו של האם. האם לוקחת על עצמה את האחריות שהתינוק יחווה חוויות שלא מפריעות לחוויה של אומניפוטנטיות הילדית. עם זאת, על מנת שההתפתחות תהיה אופטימאלית, הטיפול האימהי צריך להיות "טוב דיו", כלומר משובץ בתסכול הדרגתי ומותאם ליכולות האגו של הילד. תסכול מתוזמן זה יוצר סדקים בתחושת האומניפוטנטיות, ומאפשר פיתוח מודעות לקיום אובייקטים חיצוניים, בלעדיו, אין אפשרות לפתח מודעות, ולא מתאפשרת למעשה הלידה הפסיכולוגית של הילד.

קראו על אגו ליבידינלי ואגו אנטי-ליבידינלי >

כתיבה:

ורד רוגל, MA,

פסיכולוגית קלינית מומחית

רשימת מקורות והמלצות:

אוגדן, ת (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב. עם עובד. פרק 2: מבנה החוויה , עמ' 38-58.

בריטון, ר. (1992). הסיטואציה האדיפלית והעמדה הדפרסיבית. אצל ר. אנדרסון ( עורך) .(1992) מאמרים קליניים על קליין וביון. מודן. עמ' 67-83.

דורבן, י. (2002ב). מסקנות תיאורטיות אחדות על אודות חייו הרגשיים של התינוק. בתוך י. דורבן (עורך), מלאני קליין- כתבים נבחרים (עמ' 204-240). הוצאת תולעת ספרים.

ויניקוט, ד. ו. (1995). משחק ומציאות, הוצאת עם עובד.

ענר, נ. (1998) הגישה הקלייניאנית כיום. שיחות יב' 2, 88-93

פרויד, ז. (1926) , עכבה סימפטום וחרדה. הוצאת רסלינג, פרק 9

Robert Ehrlich (2009). Guntrip's Concept of the Regressed Ego. The Journal of the American Academy of Psychoanalysis and Dynamic Psychiatry: Vol. 37, No. 4, pp. 605-625

Mahler M.S , Pine, F, and Bergman, A ( 1975). The Psychological Birth of thr human infant. NY : Basic Books. Chapter 3-6, pp. 40-108