יחסי אובייקט | תיאוריה, הסברים, כותבים, מושגים ויישומים

 

 

מה זה יחסי אובייקט בפסיכולוגיה?

 

מה המשמעות של התיאוריה

ואיך היא מתבטאת בטיפול נפשי?

 

 

המאמר נכתב ע״י לילך דומב ירושלמי, עו"ס קלינית (MSW),

בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת בר אילן,

בעלת ניסיון של יותר מעשור בעבודה כמטפלת פרטנית וקבוצתית

עם בני נוער ומבוגרים.

 

ללילך ניסיון קליני עשיר בטיפול באלימות במשפחה,

התעללות והתמכרויות, הן במסגרת אשפוזית

והן במכון טמיר בתל אביב.

 

עבודתה הקלינית של לילך מתבססת על טיפול פסיכודינמי,

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, התערבות במשבר ופסיכודרמה.

היא חיה ועובדת בקרוליינה, ארה״ב

 

 

מה זה יחסי אובייקט?

 

תיאוריית יחסי אובייקט (Object relations theory) היא גישה פסיכואנליטית, המתייחסת להתפתחות הנפשית האנושית כפונקציה של תהליכים ראשוניים.

לפי תפיסה זו, עיצוב הנפש מתבסס על הפנמתם ורישומם התוך-נפשי של תהליכים מוקדמים, לצד ההגנות הנוצרות מול רישומים ומיפוי נפשי שלהם.

הטמעה זו מיתרגמת לשפה, באמצעותה מובנות מערכות יחסים בחיים הבוגרים.

 בהמשך לגישה הפסיכואנליטית של פרויד, הלכו ממשיכי דרכו, הנאו-פרוידינאים, כמה צעדים קדימה, מהתיאוריה הדחפית לעבר הדיאדה.

מהמטפל כ״מנתח״ אל דינמיקה טיפולית של יחסים בין אם לילד, בין מטפל למטופל. 

  

מלאני קליין, ג'ון בולבי , רונלד פיירברן , וילפרד ביון , דונלד ויניקוט  הארי גאנטריפ, אוטו קרנברג , כריסטופר בולאס ורבים אחרים, היו תורמים מרכזיים להתפתחות התיאוריה. 

מה שמשותף לכל התיאוריטיקנים בגישת יחסי אוביקט הוא המשקל הרב המיוחס ללמידה הלא-מודעת שנרכשת בחוויות הילדות שלנו עם ההורים (כמו עם הדמויות המטפלות העיקריות), לצריבת הדפוסים האישיים והבין-אישיים הללו בעומק נפשנו, בשחזורם ובמשאלות לתקנם בתוך מערכות יחסים בחיים - משפחה, עבודה, הורות, כל מערכת יחסים שמזמינה אותנו להיות אנחנו. יחסי אובייקט למעשה מגדירים את הייצוג הפנימי שמחזיק הסובייקט לגבי קשריו הבין-אישיים ואת הרגשות הנילווים אליו. 

יש יסוד דטרמיניסטי חזק ביחסי אובייקט, לפעמים אפילו יותר מהפסיכואנליזה המקורית של פרויד, ויחד עם זאת, עושר הידע שקיים בגישה עצום ומעמיק ואט אט מתווה את הדרך לעבודה משותפת, התייחסותית, בין מטפל למטופל. 

 

 

מה זה אוביקט בפסיכולוגיה?

 

אוביקט הוא מבנה תיאורטי פנימי. הוא דימוי, ייצוג, של עצמי בתוך קשר. אין אדם שאין לו אוביקט: הוא יכול להיות מפוצל, חצוי, טוב, רע, חלקי, שלם ואפילו אוביקט סובייקטיבי.

אבל לכל אחד יש אוביקט. גם אם לא היו שם הורים, הייתה סבתא, וגם אם לא הייתה סבתא, הייתה מטפלת או עוזרת שנוכחותה אפשרה להטמיע פנימה היבטים של אחרות ויחסי גומלין עמה.

 

המאמר המצוין של לילך דומב ירושלמי ניגש לתיאוריית יחסי אוביקט, בבהירות וכתיבה נהירה, דרך נקודות הראות של קליין, סימינגטון וביון. 

 

מקווים שתהנו.

 

צוות מכון טמיר

 

 

מהן הנחות היסוד של מלאני קליין?

תיאוריית ההתפתחות הנפשית על פי מלאני קליין מציגה שתי עמדות של תפקוד נפשי:

העמדה הסכיזו פרנואידית והעמדה הדפרסיבית.

לכל אחת מן העמדות מנגנוני הגנה, חרדות ומבנה יחסי אובייקט המאפיינים אותה.

השלב הסכיזו- פרנואידי הוא השלב המוקדם יותר מבחינה כרונולוגית בחיי הנפש של התינוק, אך הוא מסמל גם עמדה נפשית של האדם אשר על בסיס מאפייניה יתפוס את המציאות- הן החיצונית והן הפנימית.

תאוריית יחסי אובייקט של קליין מושתתת על שלוש הנחות בסיס: פנטזיה לא מודעת, יכולת מולדת להתייחס לאובייקטים במציאות ובפנטזיה ודואליזם של יצרי החיים והמוות.

• קיומה של הפנטזיה הלא מודעת, היכולת המולדת להתייחס לאובייקטים והדואליזם של יצר החיים ויצר המוות. על פי הנחת הבסיס הראשונה מרגע הלידה מלוות כל החוויות של התינוק בפנטזיות לא מודעות, אשר נוכחות בכל ופעילות באופן קבוע. פנטזיות אלו הן הייצוגים הפנימיים של כל התנסויותיו של התינוק- הפנימיות, החיצוניות, הגופניות והנפשיות.

• הנחת הבסיס השנייה מניחה כי תינוקות נולדים עם יכולת מובנית להתייחס לאובייקטים במציאות ובפנטזיה מן הלידה ואילך. התינוק מכוונן באופן מולד לפנות אל אימו, המהווה את ה"אובייקט הטוב" אשר ממנו מצפה התינוק לספק את צרכיו. על פי קליין, אנו זקוקים לאובייקטים לא רק כדי להתקיים פיזית אלא גם כדי להתקיים פסיכולוגית.

• הנחת הבסיס השלישית היא קיומו של דואליזם של יצר החיים ויצר המוות הטבועים בתינוק מרגע לידתו. על פי קליין, התינוק מותקף מרגע לידתו בדחפים חזקים הנתונים בקונפליקט אלה עם אלה. מחד גיסא, הם דוחפים אותו לקראת החיים ולקראת הכרה באובייקטים, לעבר תפיסת המציאות וארגון החוויה ומאידך גיסא, פולשים לתוכו באיומים של פירוק, של אי סדר ושל כאוס. האופן בו התינוק מתמודד עם הקונפליקטים התמידיים בין יצר החיים ליצר המוות, בין אהבה לשנאה, הם אלו שיקבעו את יחסי האובייקט שלו ואת מבנה האישיות שיגבש. כדי שתינוק יוכל להתמודד עם קונפליקטים פנימיים חזקים בין יצרי החיים והמוות הגוררים עימם חרדות, וגם עם תסכולי המציאות החיצונית, עליו לעבור בהצלחה שני תהליכים התלויים זה בזה- האחד, ארגון והבניה של האני והשני, ארגון החוויה.

 

״עבור מלאני קליין, רבייה היא הוכחה

לכך שדבר מה יכול לשרוד ולגדול מבפנים,

חרף רגשות הרסניים;

הריון משקף את יכולת הקיום ואת והטוּב

של עולם האובייקט הפנימי של האדם״.

 

-- סטיבן מיטשל. פרויד ומעבר לו:

תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המוכרת לנו

 

 

מהי חרדת איון?

כאשר התינוק נפגש עם תסכול במציאות החיצונית, החוויה של האין, של הריק, של החסר, מפגישה את התינוק עם חוויה פנימית המקננת בתוכו- חרדת האניהילציה- חרדת איון (annihilation anxieties) -  השאיפה המולדת לא להיות, לא להתקיים. חוויה זו כה מאיימת כי היא חזקה באותה מידה כמו יצר החיים ושתיהן נמצאות בזירה אחת בה יצר החיים צריך לנצח ולגבור בכל רגע. כמו כן, על מנת לכונן את ה"אני" שלו התינוק חייב להתבסס על רצף של התנסויות טובות בהן הוא חווה את האובייקט שלו כטוב. הפתרון בעמדה הסכיזופרנואידית הוא שימוש במנגנון הפיצול.

 

החוויה של הרע הנמצא בתוכי כה מאיימת עד שהתינוק נאלץ בצעד אלים לקרוע מתוכו את החלק שמייצג את הרע ולהשליך אותו מתוכו אל תוך אובייקט חיצוני. כאשר החרדה יוצאת מגבולות האני אל מה שמחוץ לאני היא הופכת לחרדה רודפנית. החוויה היא שמישהו רוצה לפגוע בי, להרוס אותי. יש סכנה שנמצאת שם בחוץ כל הזמן ועליי להתגונן מפניה. היכולת להפוך את חרדת האניהילציה לחרדת רדיפה מתבססת על היכולת המולדת של התינוק להתייחס לאובייקטים, לכוון את האנרגיה הנפשית שלו החוצה כלפי אובייקט. החרדה הרודפנית מייצרת בתינוק את הצורך להגן על עצמו ע"י מתקפת נגד נקמנית אשר רק מגבירה את החרדה ויוצרת מעגל קסמים כי התינוק חושש שאם הוא פוגע באובייקט האובייקט עלול להחזיר לו ולהרוס אותו.

 

 

מהו פיצול בהקשר של יחסי אוביקט?

כפי שהוא תופס אובייקטים ומגיב אליהם מתחילת חייו, כך חווה התינוק גם ארועים כטובים או כרעים. למן ההתחלה, התינוק מפנים ומזדהה עם התנסויות טובות ולוקח אותן אל תוך האני שלו. האני מתלכד בהדרגה סביב התנסויות חוזרות ונשנות בהן הוא חווה את האובייקט הטוב שלו. מכיוון שהתינוק תלוי בחוויה של האובייקט הטוב על מנת לבסס את תחושת העצמי שלו, הוא חייב להגן על חוויתו מפני רגשות השנאה והזעם שלו הנובעים מתסכולים בלתי נמנעים. בנוסף, על התינוק להגן על האני שלו גם מהסכנות שמציב בפניו יצר המוות הנמצא בתוכו- סכנת ההתפוררות וההתפרקות.

 

המבנה הפסיכולוגי המורכב המאפשר לו לעשות זאת קרוי העמדה הפרנואידית- סכיזואידית. בעמדה זו התינוק מחלק את התנסויותיו בתפיסתו לשתי קטגוריות על מנת למזער את חרדותיו- הוא מחלק את עולמו ל"טוב" שאותו הוא מנסה לנכס לעצמו ולהיות כמוהו ול"רע" שממנו הוא מנסה להיפטר ולהרחיקו מחוצה לו- אל האובייקט שלו. המנגנונים המשמשים את התינוק כדי ליצור עולם דו קוטבי זה הם פיצול, השלכה וחרדה פרנואידית.

 

הפיצול מתייחס לדרך שבה התינוק מפצל את האובייקט שלו (אם אחת) לשני אובייקטים הנחווים כנפרדים לחלוטין: אובייקט טוב ואובייקט רע. למעשה, לא ניתן לפצל את האובייקטים מבלי לגרום לפיצול באני. המנגנון השני בעמדה הסכיזו-פרנואידית הוא השלכה, והוא מצטרף לפיצול ומשלים אותו. כאשר התינוק מפצל את דחפיו ורגשותיו הלא רצויים, הוא משליך אותם מחוץ לעצמו, אל האובייקט שלו. כתוצאה מכך הוא חווה את הסכנה כבאה מבחוץ ולא מתוכו. התינוק מייחס את התוקפנות, השנאה והסכנה לאדם אחר. לפיכך, הפיצול הוא בתפיסתו של התינוק את עצמו. הוא מפצל את עצמו לעצמי אוהב ועצמי שונא, ונפטר מתפיסתו את העצמי השונא ע"י ייחוס רגשותיו האלימים והמסוכנים לאדם אחר. הפיצול מתייחס הן לפיצולו של האובייקט לטוב ורע, והן לפיצולו של האני, גם לטוב ולרע. השלכה מתייחסת לאופן בו האני מתכחש לדחפים, לתכונות, למאפיינים או לרגשות מסוימים, השייכים במקור לעצמי ומייחס אותם לאחר. 

 

מאפיין נוסף של העמדה הסכיזופרנואידית היא החרדה הפרנואידית אשר נוצרת לאחר ובעקבות השימוש במנגנוני הפיצול וההשלכה. כל הרוע, השנאה והתוקפנות העצומים שהושלכו נמצאים כעת אצל האובייקט הרע, אשר הפך למסוכן ורודפני. בחודשי חייו הראשונים חוויותיו של התינוק הן קיצוניות, עזות ומוחלטות. מאחר שעדיין אין לו יכולת זכרון, המאורעות הם נטולי זמן עבורו: עכשיו פירושו לעד, עכשיו הוא כל מה שקיים. בנסיבות אלו "רע" נתפס כרע מוחלט, כי אין זכרון זמין של "טוב" שימתן אותו. האובייקט הרע הרודפני נושא את כל החוויות הרעות שהושלכו לתוכו. כנגד אובייקט רודפני זה מגייס התינוק את כל היכולות העומדות לרשותו בפנטזיה: הוא מדמיין שהוא תוקף אותו באלימות, משתין עליו, מתרוקן לתוכו מכל רגשותיו הרעים. מתקפות אלו מתרחשות כולן בפנטזיה. בנוסף, אחד האמצעים המוקדמים ביותר של התינוק לנחם את עצמו לנוכח תסכול הוא היכולת לפנטז אובייקט טוב ומתגמל עד אין קץ. זהו אובייקט שתמיד יעמוד לרשותו, תמיד יהיה מלא בטוב, תמיד יהיה קיים אך ורק למענו. כך לא עולה כל חרדה. אך כדי לשמר פנטזיה זו באופן אומניפוטנטי, על התינוק להכחיש את קיומו של אובייקט רע ומתסכל. זאת ניתן להשיג רק באמצעות פנטזיה אלימה. הנשק החזק ביותר שיש לתינוק הוא הזיה שלילית- הכחשה. את הכחשת קיומו המוחלטת של האובייקט הרע ניתן להשיג רק בהכחדתו, באמצעות פיצול התודעה מחלק העצמי המתייחס לאובייקט הרע, פוחד ממנו ושונא אותו. פיצולים אלו באני מובילים להידלדלות היכולת לחשוב ולהרגיש.

 

כל תינוק נולד עם יצר החיים, הדחף לשרוד ולהמשיך להתקיים. אחת מהנחות היסוד בתאוריית יחסי אובייקט היא הנטייה המולדת של התינוק להתייחס לאובייקטים. נטייה אינהרנטית זו משרתת צורך השרדותי ראשוני- אם לאחר הלידה לא תהיה בתינוק נטייה למצוא את דרכו אל האם, אל השד, הוא ימות. אך הישרדות אינה תלויה רק בסיפוק הצרכים הפזיולוגיים הבסיסיים. מאהלר טענה כי כשתינוק נולד פיזית, אין זה אומר עדיין שהוא נולד מבחינה פסיכולוגית או רגשית. סימינגטון חוקר אחר התהליך הפנימי שעובר התינוק מול האובייקט בו הוא תלוי לשם השרדותו. מרגע הולדתו התינוק מחפש את השד לינוק ממנו. עם זאת, הוא מחפש גם את ההחזקה והחום של האם. הוא מחפש את הנחמה והדאגה שהאם מעניקה לו. התינוק אינו מחפש את השד או את האם רק כאובייקטים קונקרטיים, אלא נוצר אובייקט רגשי מופנם המקושר הן לאם והן לשד. בחיים המאוחרים יותר- האובייקט הרגשי הזה מקושר לזולת. הזולת הוא האובייקט שהפרט מחפש כאלטרנטיבה לעצמו. פרויד טען כי במצב הנרקסיסטי הפרט בוחר את עצמו כאובייקט אהבה. אופציה בריאה יותר תהיה פנייה לאובייקט.

 

  

נוויל סימינגטון

נקודת המפתח בתאוריה של נוויל סימינגטון היא אלמנט הבחירה. על מנת להפנים את המקור לפעולה רגשית יצירתית, חייבת להיות פנייה לאובייקט. סימינגטון קורא לו ה- lifegiver. זהו אובייקט שונה מהעצמי, אובייקט שהאגו מסוגל לבחור בו. ה- lifegiver הוא אובייקט נפשי המקושר ביחס לשד, לפין, לפות, לעצמי, לאם. זה לא אף אחד מהאובייקטים הראשוניים האלו בעצמו, אך בלעדיהם אין לו קיום. עם זאת, ה- lifegiver אינו רק אובייקט פנימי אלא חייב להיות במציאות החיצונית אובייקט שניתן להתייחס אליו. הקונספט הזה מתאר יחסים, קשר, חוליה המקשרת בין האובייקט לסובייקט. אי אפשר להיות מקור לפעולה יצירתית אם החלקים השונים בתוכנו אינם מחוברים זה לזה. החלקים מתחילים להתלכד רק אם ה- lifegiver נבחר, בניגוד לאופציה הנרקיסיסטית.

 

כאמור, בשלב החיים הראשוני האם היא המקור למזון, לשתייה ולמחסה עבור התינוק. התינוק לגמרי תלוי באימו. סימינגטון טוען כי כשמתרחשת הפרעה כלשהי, כמו טראומה או חסך, התינוק עשוי להגיב בהפניית עורף לאם ופנייה לתוך עצמו. הבחירה להפנות עורף ל- lifegiver קשורה לפחד לאהוב, להיות תלוי באחר, להיות בעמדה מוחלשת מול האחר של נזקקות וצורך. עם זאת, גם כאשר העצמי מפנה עורף ל- lifegiver ופונה אל העצמי כאובייקט אהבה, התינוק עדיין מחויב לבחור ב- lifegiver בגלל איום המוות ויצר ההשרדות, וכך קורה הפיצול ב- self, ורק לחלק מה- self יש את המקור לפעולה.

ֿ

הפניית עורף ל- lifegiver היא למעשה הפניית עורף ל- self היות והנפש היא המקור לפעולה. כאמור, קיימת הבחנה בין בין פעולה מוטורית אשר נדרשת לשם הישרדות לבין פעולה רגשית אשר מאפשרת לנו את היחסים עם האחר. אדם שנשלט ע"י החלקים הנרקיסיסטיים שלו הפנה עורף ל- lifegiver- המקור שלו לפעולה דוכא, ולכן הוא זקוק לאחר כמקור לפעולה. הוא אינו מתייחס לאנשים, אך אינו יכול לשרוד מבלי להתייחס אליהם. האדם שבחר ב- lifegiver עשה אינקורפורציה למקור לפעולה, יש לו את העקרון המנטלי בתוכו, יש לו משאבים פנימיים ולכן אינו תלוי לחלוטין באחר. בעוד באישיות הבריאה המקור לפעולה הוא פנימי, באישיות הנרקיסיסטית המקור לפעולה הוא על פני השטח ונזקק לגירוי חיצוני מתמיד.

 

במצב הנרקיסיסטי הפעילות המכוונת נהרסה. הנרקיסיסט גונב מאחרים את המחשבות שלהם, נכנס לסטטוס הרגשי של אחרים ומשמתמש בו במגוון דרכים, אך בבסיס האחר עושה את הפעולה היצירתית והנרקיסיסט נשאר פאסיבי. יש התנגדות ליצור משהו משל עצמו, להיות בעמדה של ה- lifegiver. הנרקיסיסט חושש לצעוד אל תוך הלא- נודע הטמון ביחסים, בקשר בין החלקים השונים של ה- self. סימינגטון מדגיש כי נרקיסיזם אינו נמצא בחלק זה או אחר של ה-self אלא באופן בו חלק אחד מתייחס לחלק אחר. הגרעין של נרקיסיזם הוא השנאה ליחסיות, לרעיון של שתי ישויות נפרדות המקיימות ביניהן קשר.

 

 

וילפרד ביון 

ביון חידד והוסיף את נושא השפה והידע כמיכל לתחושות הנחוות בשלב הראשון כגופניות גרידא (רכיבי ביתא). בשנה הראשונה לחיי התינוק הוא עדיין חסר את המילים אשר ימשיגו את התחושות שלו, לכן המציאות נחווית באופן הקונקרטי ביותר. רעב הוא כאב חריף בבטן, הפיפי שלו ישרוף את אימא והקקי הוא כמו טילים שישמידו אותה. אין עדיין יכולת לסימול ולהפשטה. המילים הן המיכל של האמוציות. בלי הגבול המגן שמספק מיכל תחום ומוגדר, החוויה היא חסרת גבולות ומפושטת, ולפיכך גם הרבה יותר מאיימת ובלתי ניתנת לשליטה. ביון מכנה זאת אימה חסרת שם.

 

ביון הסביר את העמדה הסכיזופרנואידית שבה בהעדר האם הטובה יש אם רעה ורודפנית דרך המונחים של "רוע נוכח" ו"טוב נעדר". כאשר האם הטובה אינה נמצאת, התינוק אינו חווה את העדרה, מכיוון שעדיין לא פיתח את היכולת להפנים את דמותה כאובייקט טוב. יכולת ההפנמה תאפשר לתינוק לשמור את האם נוכחת כייצוג פנימי בהעדרה הפיזי. אי לכך, כאשר האם איננה, התינוק חווה את נוכחותו של רוע קיים. התינוק אינו מסוגל לתפוס את "אין חלב" אלא חש את הכאב, הפחד והרוע הנוכחים בחווית האין. לפיכך, היכולת לתרגם חוויה רעה להעדר של משהו טוב היא הישג התפתחותי חשוב וקריטי, אשר נשען על היכולת לחשוב, לשמר את קיומו של האובייקט בתוך חלל נפשי- מנטלי על מנת להתמודד עם העדרו הממשי. כל עוד לא הושגה היכולת להפנמה וסימול, התינוק נותר עם חוויה של חלל רע ומאיים כל אימת שהוא נאלץ להתמודד עם תסכול במציאות החיצונית.

 

הלמידה של התינוק כי כמות המשאבים היא מוגבלת ותמיד מה שיקבל הוא חלקי מייצרת מגוון של תגובות ביניהן חמדנות וצרות עין. במפגש הטיפולי ניתן לראות זאת בכניסה וביציאה אשר מסמלות את הגבול של הנתינה. עבור אדם שנשאר בעמדה הסכיזופרנואידית הגבול הזה מפגיש עם תחושת הקיפוח, עם התחושה של "לא נותנים לי את מה שאני צריך", היא מגרה את החלק שרואה שלאחר יש משהו שאני כל כך צריך אבל זה לא שלי, זה אצלו ואני מקבל מזה מנה מדודה שאינה בשליטתי. בעמדה זו האלמנט הנרקיסיסטי מסרב לקבל את הטוב מהאחר, לתת לו הכרה, להודות שלאחר יש משהו שלי אין. בעמדה הסכיזופרנואידית, אין צורך להכיר כלל באובייקט הטוב כנפרד מעצמי: האובייקט הטוב הוא העצמי הטוב. הוא אינו זהה לאובייקט הרע שהוא מקור כל החוויות הרעות, המופיע ברגע שהאובייקט הטוב נעלם. אלה הם שני אובייקטים שונים. הסיבה לכך היא כי ההכרה בטוב של האחר מפגישה את האדם עם צורכי התלות שלו, עם הנזקקות והחולשה, ועם פחד נוראי ומצמית מפני תלות באחר. הפתרון הנרקיסיסטי הוא בבחירה לא מודעת שלא לתת משמעות לדברים, לא להכיר בהם, להשאיר אותם מרוקנים מתוכן, להרוס אותם במתקפות. הפרדוקס הוא שמרוב שאתה רוצה את מה שיש לשני לתת לך אבל לא יכול לשאת את העובדה שזה נמצא אצל האחר ולא נגיש עבורך בלי גבולות, אתה הורס את הטוב עם הצרות עין ונשאר מורעב. בסופו של דבר אתה לא יכול להנות גם ממה שהאחר כן מסוגל ורוצה לתת לך. 

 

קליין רואה את תהליכי ההעברה בטיפול כהעברה של העולם הפנימי והיחסים בתוכו. לפיכך, בתהליכי העברה עם מטופלים שנמצאים בעמדה הסכיזופרנואידית המטפל יחווה את צרות העין בטיפול בשני קטבים של פיצול- אידאליזציה ודוולואציה. כאשר מתרחשת דוולואציה הטרנספרנס מזוהם בטינה ותרעומת, המטופלים יגידו למטפל שהוא לא מדייק, יתנגדו לפירושים, יקחו בעלות על פירושים שהמטפל הביא לחדר. אין הכרה בטוב שהמטפל יכול לתת לי. המטופל לא מסוגל להפנים את המטפל כאובייקט טוב מכיוון שהוא דואג להשמיד ולקלקל את הטוב שיש במטפל. במקרה של המטופל שעושה אידאליזציה למטפל ולדמויות אחרות בחייו נראה אדם שנוהג לבטל את עצמו, לא מודה שהוא בתחרות מול אף אחד, תמיד קורבני ומנוצל. לכאורה הוא מעריץ את האחר אבל הוא בעצם אומר "יש לך משהו שלי אף פעם לא יהיה" מה שלא מאפשר את לקיחת הטוב והפנמתו. בסיכומו של דבר שניהם מסרבים לפגוש את ה- envy שלהם ושניהם לא מאפשרים לעצמם לקחת את הטוב מהאחר.

 

 

בעד אהבה ונגד נרקיסיזם

פרויד דיבר על דחפי האובייקט- ליבידו המוטען באובייקט חיצוני שהוא לא אני, הדחף לחקור וללמוד את האחר. פרויד מקשר את הדחף הזה ליצר החיים ולהישרדות הגזע. אדם שמושקע רק בדחפי האני שלו, כדוגמת ההפרעות הסומאטיות בהן השקעת הליבידו של הפרט היא בגוף שלו, לכוד בעיסוק מנוון שאין בו אנרגיה של חיות ויצירה. יצירת חיים היא פעולת חיבור של שניים. על פי קליין, אנו בנויים כיחידות דואליות המכוונות אינהרנטית להתחבר זו לזו- הפין והפות, השד והפה, האם והתינוק. אלו אבני הבסיס מהם ה- self מורכב. הבחירה הנרקיסיסטית היא בחירה שלא לקבל את הדואליות הנמצאת בי, באחר ובקשרים. להתנגד לקיומם של אובייקטים, לנפרדותם ולחיבור איתם. בבחירה הנרקיסיסטית, גם ה- self וגם ייצוגי האובייקט תמיד נשארים מוגבלים וחלקיים. קליין מדברת על הדחף האפיסמופילי לדעת ולהתפתח דרך הידיעה של הדברים. אצל הנרקיסיסט יש התנגדות לדעת ולהכיר חלקים בעצמו ובאחר ולפיכך מידלדלת היכולת שלו לחשוב. על פי קליין, אהבה היא נצחונה של הכרת התודה על צרות העין, של הפנטזיה לבנות על פני הפנטזיה להרוס. הבחירה לאהוב מאפשרת להתקדם מהפאזה הסכיזופרנואידית לפאזה הדפרסיבית, אל עבר היכולת להתמודד עם המציאות באופן אדפטיבי יותר, לקבל את העושר והמורכבות הקיימים בתוכי, בזולת ובסביבה. סימינגטון מדבר על הבחירה להפנים את דמות ה- lifegiver כמקור לפעולה. הפנייה אל האובייקט היא אקט של חיים ויצירה.

 

 

בעד נרקיסיזם ונגד אהבה

ההבנה שיש למישהו אחר משהו טוב, היא הבנה כואבת. פרויד דיבר על "המאוהב- רוחו שפלה". האהבה האנקליטית בה הליבידו שלך מושקע באחר מייצרת הזדקקות ותלות באחר שכאבם רב, ומחיר נוסף שלה הוא הויתור על האידאליזציה העצמית. קליין הוסיפה כי במפגש עם הטוב שנמצא אצל האחר עולים גם ההתקנאות, צרות העין והדחף להרוס לאחר את הטוב שיש לו.

 

נרקיסיזם מספק את הפתרון לכאב הזה. אי ההכרה בטוב שיש לאחר נשמרת ע"י שימוש במנגנוני הפיצול וההשלכה באמצעותם ה"אני" משמר את העצמי האידאלי שבו נמצא כל הטוב, בעוד הרע מפוצל ומושלך אל תוך האחר.

 

כך אין צורך להיות במגע עם הידיעה שיש בתוכי גם חלקים רעים ואילו באחר יש חלקים טובים שאני רוצה בהם וזקוק להם. זוהי בחירה שלא לקבל את הדואליות הנמצאת בי, באחר ובקשרים. לא לקבל את העובדה שביחסי אהבה יש גם אכזבה, כעס, תוקפנות, צרות עין, וצריך להמשיך לאהוב למרות כל הרגשות הללו. 

 

התאהבות מחדשת את הפנטזיה הנרקיסיסטית הראשונית שהאחר ידע מה אני צריך בלי מילים, שכל הצרכים שלי יסופקו, שנהיה בתוך בועה סימביוטית נטולת נפרדות ותסכולים. בהמשך, המציאות נכנסת לתוך הקשר, האשליה של האחדות מתפוגגת וצריך להתמודד עם העובדה שיש כאן שתי ישויות נפרדות זו מזו, שאין לאחר יכולת לספק את כל הצרכים שלי תמיד, שאני זקוק ותלוי וגם מתאכזב לפעמים. מכאן, קשר מאלץ אותנו לוותר על השליטה המוחלטת ולהיפגש עם חוסר אונים, תלות, היזדקקות ופחד. סימינגטון מסביר כי הדרך בה הנרקיסיסט מתמודד עם שנאתו לתלות היא הכחשת הנפרדות. קשר הוא קונספט שיכול להתקיים רק כאשר ישנם שני אובייקטים. הנרקיסיסט אינו מפנים את האובייקט כדמות נפרדת ממנו וכך אינו צריך להתמודד עם כמיהתו לקשר עם האחר ועם חוסר השליטה הכרוך בקשר, מה שמאפשר לו להמשיך לחוות אשליה של שליטה ואומניפוטנטיות. 

 

מאמר מרתק של רבקה הראל: עיבוד בושה בטיפול פסיכולוגי <

 

 

 

 

מקורות:

  

פירר, ש. (2016). אהבה זה כואב. [גרסה אלקטרונית]. נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3483

 

https://www.learning-theories.com/object-relations-theory-melanie-klein.html

 

https://en.wikipedia.org/wiki/Object_relations_theory