העמדה האוטיסטית-מגעית ואתגרי הטיפול הפסיכולוגי המקוון 

העמדה האוטיסטית-מגעית

ואתגרי הטיפול הפסיכולוגי המקוון 

כתיבה:

קרין אמיתי, MSW

אוגדן והעמדה האוטיסטית מגעית

תומס אוגדן נשען על והתכתב עם עבודותיהם הקליניות של אסתר ביק, דונלד מלצר ופרנסיס טסטין, שעבדו עם ילדים אוטיסטים.

אוגדן נתן שם והבנה למימד פרימיטיבי יותר של חוויה, אותה כינה העמדה האוטיסטית-מגעית - Autistic-contiguous position.

הוא רואה עמדה זו כחלק תקין ומהותי בהתפתחות הפסיכולוגית, בו החוויות נצברות ונרשמות באופן פיזי וחושי בין התינוק למטפלים בו באופן הדדי. 

חוויות חושיות אלו, במיוחד אלה הקשורות למגע עם העור, מהוות אמצעי עיקרי ליצירת משמעות פסיכולוגית ומהוות לדידו של אוגדן, יסודות להתהוות חווית העצמי שלנו.  באמצעותן ובזכותן, למשל, בהינתן "הורות טובה דיה", יכול התינוק ללמוד לשאת באופן נסבל את המתח שבין אחדות (oneness) עם האם/אב לבין נפרדות.

טסטין חילקה את החוויה החושית הזו לשתי חוויות:

הראשונה, חוויה עם "צורות מורגשות" המתקשרת עם מגע חושי רך, למשל המגע המנענע והעדין של האם את תינוקה בחיקה, הנקה וריח האם. הרוק של התינוק וצרכיו הן דוגמאות לחוויות חושיות מסוג זה. 

סוג שני של חוויה מכוון ל"חפצים אוטיסטיים" המתקשרים למגע עם משטחים חושיים קשים וזוויתיים הנוצרים כאשר לוחצים בחוזקה חפץ כנגד עורו של התינוק. חפץ אוטיסטי הוא למעשה הטבעה חושית של תחושת קצה היוצרת תחושת ביטחון, מגדירה ומסמנת את הגבולות של ההוויה, אחרת התחושה היא של "ללא עור", חשופה ופגיעה. 

לשני סוגי חוויות אלו יש איכות קצבית שהופכת להמשכיות של הוויה. יש להן תיחום שהוא תחילת החוויה של מקום שהאדם מרגיש, חושב וחי בו ויש להן אפיונים כמו צורה, קשיות, קור ומרקם, שהם תחילת האיכויות של "מי שאתה".

בהמשך ההתפתחות יתגבשו חוויות אלו למילים כגון "נוחות", "הרגעה", "החזקה", "רכות", "התחברות" ו- "שריון", "סכנה", "התקפה", "נפרדות", "קשיחות" ו"דחיה", בהתאמה. 

ניתן לומר שעמדה זו, היא הלחם והמים של הקיום האנושי שלנו – הזנה וביטחון, ועליהן, אנחנו בונים את הקירות והגג, של משכן הגוף-נפש שלנו, שכוללים את שתי העמדות הנוספות שניסחה מלאני קליין - העמדה הדיכאונית והעמדה הפרנואידית-סכיזואידית. 

לדברי אוגדן, עמדות אלו מקיימות יחד יחסים דיאלקטיים שמשמרים ושוללים זה את זה בדיוק כמו ייצוגים כמו לילה ויום, קול ודממה ומודעות ואי מודעות. 

מה ההבדל בין עמדה אוטיסטית-מגעית לבין אוטיזם פתולוגי?

אוגדן מבחין בין הפאזה האוטיסטית-מגעית לבין אוטיזם פתולוגי ומציין כי כאשר החרדה הינקותית היא קיצונית, בין אם בשל סיבות מולדות או בסביבה של התינוק, ההגנות שמגויסות מול חרדה זו מתגברות יתר על המידה, מתקשחות ומובילות בהמשך לטווח צורות נרחב של אוטיזם פתולוגי.

מהי טיבה של החרדה האוטיסטית מגעית?

כל אחת משלוש העמדות שתוארו לעיל קשורה לסוג חרדה שמאפיין אותו, ובהתאם לכך גם לסוגים מובחנים של הגנות.

החרדה של העמדה האוטיסטית-מגעית טומנת בחובה חווית דיסאינטגרציה של המשטח החושי או מקצב הביטחון והתחושה היא של דליפה, התמוססות, היעלמות או נפילה לתוך חלל נטול צורה ותיחום.

כל אלה עשויים להתבטא במגוון תסמינים כמו פחד מהירדמות, חיטוטים בעור, העלאת גירה, פחד משיגעון וכדומה. 

לעיתים, במצבי לחץ מתרחשת קריסה שפוגעת ביחסי הגומלין הדיאלקטיים בין העמדות:

• קריסה לכיוון הדיכאוני גורמת לחוויה של ניכור מהתחושות הגופניות הבלתי אמצעיות ומרוקנת מחוויה של ספונטניות וחיות.

• קריסה לכיוון הסכיזואידי-פרנואידי מביאה לחוויה בה אדם נתון חסר אונים אל מול תחושות ומחשבות החודרים אליו או ממנו כלפי הסביבה.

• קריסה לכיוון האוטיסטי-מגעי יוצרת חוויה של כליאה בתחושות גופניות ללא יכולת לתקשר ולצקת משמעות.

באופן זה קל לראות כי נקודות הממשק בין העמדות מהוות את היכולת לחוות באופן שלם – בין הרשמים הגופניים ליכולת להבינם, לתקשרם ולעבדם.

בין הגופני לסימלי, בין הפנימי לחיצוני, בין האפשר לאי אפשר, בין הינקותי לבוגר, בין האומניפוטנטי לחסר האונים. 

מהם אופני הגנה אוטיסטיים מגעיים?

הגנות אלו מכוונות לביסוס מחדש של המשטח החושי התחום ושל המקצב, ששלמותו של העצמי מושתת עליהם.

חשוב לציין שבהינתן חרדה קיצונית, אנשים מכל קצוות הבשלות הפסיכולוגית עושים שימוש בהגנות אלו.

ביטויים לכך בחדר הטיפולים ניתן לראות על ידי משחק עם השיער, ליטוף איבר מסוים בגוף, זמזום, התמקדות בצורות גיאומטריות סימטריות על הקיר או הרצפה וכדומה.

ניתן לחשוב על פעולות אלו כעל שימוש בצורות אוטיסטיות לשם הרגעה עצמית. 

ביטויים נוספים בין הפגישות יכולים להיות על ידי פעילויות קצביות של השרירים כמו בפעילות גופנית, טקסים של אכילה וטיהור, התנדנדות, הטחת ראש, נסיעה במשך שעות וכדומה. 

טיפול אונליין והעמדה האוטיסטית מגעית

המציאות של מענה טיפולי מקצועי השתנתה בימי המגיפה. הקורונה העבירה אותנו ל"קליניקות וירטואליות", בהן כל אחד מתקשר מתוך החדר האינטימי שלו, במקרה הטוב.  אך יש מקרים בהם עולה קושי למצוא מקום אינטימי ושקט לקיים בו פגישה. 

אנחנו ערים היום יותר מתמיד להיבטים הפיזיים המרפאים  - החושיים באופן סימבולי במפגש האנושי - המוכרות של החדר, המגע הרך של הכורסא, הריח, קולות הרקע, החום במבט, תקתוק השעון וכדומה. כל אלה הם צורות אוטיסטיות שמחזיקות חלק מהותי בחוויה הטיפולית, וכרגע גם הן מוגבלות, מצומצמות.

במציאות זו, בה התפיסה הכללית של קרבה ומרחק מקבלות משמעות חדשה, נשאלת השאלה כיצד ממשיכים לתת מענה מיטיב. לא ניתן להכחיש שבתנאי הטכנולוגיה הנוכחיים, טיפול און ליין מתקשה עדיין להחליף מפגש אנושי ממשי של מטפל ומטופל בחדר, אך אולי ניתן לחשוב מחדש כיצד ניתן להתגבר זמנית על חלק מהחסכים, ולאמץ מודלים של יכולת לגמישות, להסתגלות ולחוסן נפשי, כל זאת לצד הכרה הדדית, כנה ומדוברת לגבי מה שמתאפשר ואינו מתאפשר במציאות החדשה. 

בנוסף חשוב לזכור שיש מטופלים (ומטפלים) שהמציאות החדשה נותנת דרור לחוויות ראשוניות פנימיות שמלוות אותם לאורך שנים, תחושות שבימים כתיקונים אינן בהכרח מקובלות, וכרגע זוכות בהכרה ובשחרור מעול הסטיגמות החברתיות, למשל מתמודדים עם OCD או סובלים וסובלות מהפרעת אישיות נמנעת. 

משבר קהילתי עשוי להוות הזדמנות לחשיבה מחודשת על הדברים, זרז להתפתחות וגדילה אישיים ומקצועיים. 

במובן זה ייתכן שחלק ממה שיעלה כרגע בפגישה טיפולית יעסוק ב"כיבוי שריפות" של המציאות שמגיעה לקצה גבול הנסבלות שלה, אך גם במקביל יכין את הקרקע להתחדשות וצמיחה. 

הטכנולוגיה שאנחנו זוכים להנות ממנה מאפשרת לנו להמשיך ולקיים את חוש הראייה בטיפול, ובאמצעות קומפנסציה חושית, לקחת אותו למקומות חדשים, סימבוליים ומוחשיים כאחד – ההזדמנות שנוצרת למטופלים להראות את הבית שלהם למטפל/ת, או בעלי חיים שהם אוהבים במרחב האישי שלהם. 

היכולת של הוידאו להנכיח יותר מתמיד את הבעות הפנים ההדדיות, זאת לצד הקול האנושי, וקולות הרקע בגל אחד מצידי המסך.

כמו כן, היכולת להחליף תוך כדי גם קבצים של תמונות או שירים, עשויה להיות תחליף מודרני של אובייקט מעברי מרגיע ב'כאן ועכשיו' של הטיפול וגם בין הפגישות. 

יש מפגשים טיפוליים שנערכים כאשר המטופל/ת נמצא/ת ברכב, כמקום שמאפשר פרטיות, וזה לא שגרתי, זה לא אידאלי, כמו כל המצב הזה בכללותו, אך כמה מרגשת, נוגעת ובלתי אמצעית הדרך המשותפת הזו יכולה להיות למרות הכל, על ההזדמנויות והיצירתיות שהיא מוציאה מאיתנו, וגם על המכשולים והבורות שבה, החיצוניים והפנימיים כאחד...