מכון טמיר לפסיכותרפיה
מי היה הארי גאנטריפ (Harry Guntrip)?
הארי ג'יימס סמואל גאנטריפ היה פסיכואנליטיקאי ופסיכותרפיסט בריטי, חבר סגל המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת לידס.
גאנטריפ נולד בשנת 1901 בבריטניה ונפטר בממלכה ב-1975.
הוא חלק עם מטופליו עמדה טיפולית הומנית, וגישה לפיה מה שמרפא בטיפול נפשי הוא קשר בינאישי אותנטי עם מטפל.
יחד עם זאת, הוא ניהל דיאלוג מורכב עם התרומה של השניים לרווחתו הנפשית, באופן שכלל גם עמדה ביקורתית, דרכה גיבש את עמדתו המקצועית והאישית.
רוב מה שידוע על גאנטריפ מתבסס על עדות אישית שכתב על האנליזות אצל רונלד פיירברן ודונלד ויניקוט.
ילדות
בגיל שלוש וחצי הוא איבד את אחיו הצעיר, טראומה אותה הדחיק משך שנים, ואשר לא התאפשר לדבריו מגע ישיר עימה במהלך האנליזות שעבר.
הזיכרונות שהיו לו הם למעשה תוצר של דברים שסיפרה לו אימו, ולפיהם הוא נכנס לחדר כשאחיו מת בידיה.
לאחר מכן חלה מאוד, ואימו שילחה אותו לבית של דודה אחת שהייתה גם בעלת משפחה משל עצמה על מנת שיחלים שם.
זוהי נקודה של שבר, היות ועם חזרתו, הקשר לא יכל היה עוד להשתקם. גאנטריפ המשיך לסבול מבריאות רעועה בניסיון נואש לגייס את אימו לאהוב אותו אך בהמשך, משזה לא הועיל, הוא נהג באופן לא ממושמע, ובתגובה אימו נהגה להכותו נמרצות. היא זכורה לו כחמורת סבר תמיד, והוא העיד כי בסוף ימיה אף התוודתה בפניו על כך ש'לא רצתה להיות אם'.
אביו של גאנטריפ היה מטיף מתודיסטי והוא עצמו המשיך את דרכו, ובהמשך פנה לעסוק בפסיכותרפיה.
מתחת לפני השטח גאנטריפ מספר שחש תמיד חויה של חוסר חיות, והטראומה שלא יכלה להיחוות, יצרה קושי משתחזר בפרידה מדמויות משמעותיות, שקיבלה ביטויים פיזיים של ממש.
מסיבה זו, בגיל 48, גאנטריפ פנה לטיפול אצל פיירברן, שנמשך 11 שנים.
אנליזה זו התמקדה, בהתאם לגישתו הקלינית של פיירברן, בגילוי, שחזור ותיקון יחסי אובייקט.
גאנטריפ האנליטיקאי והכותב
גאנטריפ למד במהלך האנליזה על עוצמת הפחדים, הזעם והאשמה שהרגיש, בעיקר בגילים 3-7, לצד הסימפטומים הגופניים שחווה כמענה למצוקתו.
אחת הביקורות של גאנטריפ על הטיפול אצל פיירברן הייתה הפער בין העמדה המרוחקת והשמרנית של פיירברן בפועל לבין כתיבתו התיאורטית, שקוראת לקרבה אותנטית וספונטנית.
לקראת סוף האנליזה איבד גאנטריפ חבר יקר, אך באופן מצער הטיפול נפסק לחצי שנה עקב מחלתו של פיירברן. עם החזרה לטיפול פירש פיירברן את יחסי ההעברה כביטוי למוות המוקדם של האח, אך גאנטריפ הרגיש שפיירברן לא יוכל בהכרח להיות שם עבורו עקב מצבו הבריאותי הרעוע,והחליט לעבור לאנליזה אצל וויניקוט, אצלו טופל במשך שש שנים.
אחד הדברים המעניינים זו הרגישות של גאנטריפ ל-setting הטיפולי, לחדר הטיפולים ולנוכחות הרגשית והפיזית של המטפל, או אם נשאיל מאוגדן - באופן רטרוספקטיבי כמובן - את הרגישות שלו להיבטים אוטיסטיים-מגעיים והשפעתם על הטיפול.
גאנטריפ כתב שהקליניקה של פיירברן הכילה רהיטים כהים וכבדים ומדפים של ספרים, ושלמעט הפגישה האחרונה הם מעולם לא לחצו אפילו ידיים או נפרדו במחוות פנים ידידותית. בהמשך ייחס זאת גאנטריפ לאופיו הסגור של פיירברן. לעומת זאת, את הקליניקה של ויניקוט הוא מתאר בקלילות, הן מבחינת הרהיטים וצבעם, הן מבחינת נימת קולו והפרידה הקבועה בלחיצת ידיים.
בטיפול עם ויניקוט הצליח גאנטריפ להבין את הכשלים האימהיים שקדמו לאובדן אחיו, את חוסר ההיענות שם אמו, את תחושת המוות שקונן בתוכו ואת ההגנות כנגד תחושות אלו (בין היתר בשנים אלו ויניקוט כותב על השימוש באובייקט ועל ההגנה המאנית).
לאחר מותו של ויניקוט בשנת ב-1971, גאנטריפ פתח במעין אנליזה עצמית, המתארגנת סביב רצף של חלומות שהוא חולם באותה התקופה.
הוא מבין שוב באופן עמוק את האובדן של אחיו כמסמל את הקושי של האם המדוכאת להתייחס אליו ואל אחיו ואת הקריסה הפיזית והנפשית שלו עצמו בעקבות זאת.
הוא ראה בכך עדות לחיות של ויניקוט בתוכו ובתוך אחרים, להדהוד של אמירתו המפורסמת "אין דבר כזה תינוק" ועדות לרעיונותיו של פיירברן אודות המוכוונות האנושית ליחסי אובייקט. לשניהם הוא מייחס מקום יקר בהתפתחותו כאדם וכפסיכואנליטיקאי.
אישיות הסכיזואיד
סכיזואידים מפנים את האנרגיה הליבידינלית מופנית פנימה, לעבר יחסי אובייקט פנימיים במקום כלפי אובייקטים חיצוניים (מציאותיים), לכן אנשים האלה יותר נסוגים, מתוך אותו פחד, להיכנס למצבים אינטימיים.
מבחוץ הם יכולים להיראות סנובים, אבל מה שיש בפנים זו בעצם פגיעות עצומה ולא תחושת עליונות.
בגלל שקשה להם להיות תלויים באחר, הם יותר סומכים על עצמם. הקושי להתמודד עם רגשות גורם להם להיות מאד מנותקים רגשית.
במקום הומור תופיע ציניות, שמאפשרת מגע עם אחרים ללא ביטוי אהבה, אמפתיה, חמלה וקרבה.
זה הופך את האנשים האלו למאד בודדים, לעיתים עם סימפטומים דיסוציאטיביים, היפוכונדריים ובמקרים מסוימים גם פרנואידיים.
בספרו "תופעות סכיזואידיות, יחסי אובייקט והעצמי" Schizoid phenomena, object-relations, and the self, גאנטריפ מתמקד במיוחד בתופעות סכיזואידיות בראי של תיאוריית יחסי אובייקט. הוא נכנס בספר למחקר מפורט של בעלי האישיות הסכיזואידית, המאופיינת בנסיגה, ניתוק והיעדר קשר רגשי עם העולם החיצוני, מצבים נפשיים מאתגרים של ניתוק מהמציאות - לא רק מאנשים אחרים אלא גם מעצמם.
רעיונות מרכזיים בתיאוריה
מהי ההשתייכות התאורטית של גאנטריפ?
גאנטריפ השתייך לזרם התאורטיקנים של גישת יחסי אובייקט.
הרעיונות המרכזיים בעבודתו שלובים יד ביד עם חוויותיו האישיות והטיפוליות אצל מטפליו ומוריו.
גאנטריפ עבד עם מטופלים רבים שסבלו מפגיעות קשות ביחסי האובייקט וכתוצאה מכך התקשו מאוד לקיים מערכות יחסים בהמשך חייהם.
גאנטריפ דגל בגישה פסיכותרפויטית שבמרכזה ביסוס מערכת יחסים אנושית אמינה ובטוחה שיכולה לתת מענה לטראומות המודחקות של הילד הפצוע עמוק בתוכנו. הוא טען כי בעיות פסיכולוגיות רבות נובעות מחוויות מוקדמות של חסך באהבה, וכי באמצעות עמדה של re-parenting, מערכת היחסים האנליטית יכולה לספק את המושקעות הרגשית שפוספסה במהלך הילדות, ובכך לרפא טראומה.
דעה זו זכתה לביקורת שכן היא מובילה לעיתים לברית טיפולית שמחזקת תלות במטפל על חשבון טיפול בבעיות הליבה של אשמה ותוקפנות הגלומות באישיות המטופל.
מהם 9 מאפייני הסכיזואיד לפי גאנטריפ?
גאנטריפ הגדיר את האישיות הסכיזואידית כבעלת תשעה מאפיינים מרכזיים:
-
מופנמות
-
הסתפקות בעצמי
-
תחושת עליונות
-
חוסר רגש
-
בדידות
-
נסיגה
הדילמה הסכיזואידית מורכבת מקונפליקט בין הזדקקות לקשר לבין נסיגה ממנו – בין חרדה מהיבלעות לבין אימת נטישה.
בסיס הדילמה, בניסוח של פיירביין, הוא ההתבלטות הלא מודעת, האם לסגת מהתקשרות עם בני אדם בגלל היסטוריה של אכזבות מצד אחרים.
ארחיב על כל אחד מהתשעה:
-
תחושת ריקנות / חור שחור/ מוות נפשי: מצב שבו התחושה היא שאין אובייקטים כלל. מצב זה מתרחש כאשר המרחב בתהליך הנפרדות מהדמות המטפלת טראומטי ומתמלא רק באובייקטים רעים. התוצאה היא היאחזות באובייקטים הרעים על מנת להימנע מהמצב הקטסטורפלי של העדר אובייקטים בכלל / חור שחור. ניתן להסביר סאדו מאזוכיזם באופן זה בחירה בסאדו מזוכיזם.
-
רגרסיה (Regression): תופעה שמתייחסת לתגובה הגנתית לתחושה של סכנה, כאשר הרבה פעמים הסכנה מתעוררת בגלל תחושות רדיפה ותוקפנות של האובייקטים הפנימיים. החויה במצב כזה היא ניתוק מכל האובייקטים וחזרה אחורנית לקרקע יציבה, מטאפורית לרחם, בה אין דרישה מהאגו להסתגל. גאנטריפ ראה בכך מצב של "חולשת אגו," בו האגו הליבידינלי עליו דיבר פיירברן עובר פיצול סופי, כאשר חלק ממנו נשאר מחובר לאובייקט המרגש, ממשיך לחפש קשר ומחזיק את התקווה, במעין משאלה להיוולד מחדש. זאת בעוד החלק האחר, האגו הנסוג, 'משתבלל' אף יותר עד לכדי ויתור מוחלט על חיפוש אובייקט. בצומת הנפשי של הבריחה, מתקיימת בעת ובעונה אחת מוות וחיות, ייאוש ותקווה.
-
נסיגה (Withdrawal): זוהי גם תגובה הגנתית המכונה על ידי פרנסיס טסטין "הגנה אוטיסטית". הנסיגה היא ממצב מודעות אחד לאחר, מצומצם יותר – למשל מערות לשינה, מקשר לאי קשר. אנחנו רואים כאן גם שימוש בחומרים פסיכואקטיביים למשל.
-
מופנמות (Introversion): מוגדרת כביישנות קיצונית ואי רצון הוא הימנעות מיחסים בינאישיים. כאן חשוב לסייג שיש אנשים עם הפרעת אישיות סכיזואידית שהמופנמות שלהם מוסוות ועל פניו הן מקיימים קשרים חברתיים.
-
נרקסיזם: מושאי האהבה של אנשים עם הפרעה סכיזואידית נמצאים בתוכם והם מזדהים איתם עמוקות, כך שההשקעה הליבידנלית היא בעצמו.
-
סיפוק עצמי (Self Sufficiency): היכולת להסתמך ולהסתפק בעצמך מגינה מפני ההזדקקות והתלות באחר.
-
תחושת עליונות: קשורה לחויה של סיפוק עצמי, אך חשוב להבחין בין תחושת עליונות זו אצל הסכיזואיד, שהיא הגנתית במובן של שמירת מרחק בטוח, ומתארת את חוויות השונות, לבין הגנה נרקסיסטית בה העליונות היא לצורך שיקום האגו.
-
חוסר רגש: הנסיגה פנימה והקונפליקט העצום בין עצמי לאחר, מרוקנים את התשוקה ופוגעים ביכולת להרגיש עבור האחר. החויה שנוצרת היא של חוסר רגש או אדישות / קרירות. לעיתים ציניות ואף אכזריות.
-
בדידות: אנשים אלו למעשים כמהים ליחסים בינאישיים אך זהו גם מוקד הסכנה והטראומה שמותירה אותם במצוקה.
-
דפרסונליזציה: איבוד תחושת זהות ואינדווידואליות. זוהי הגנה שעולה אל מול תחושת סכנה כדי ליצור נתק והפרדה.
עמדתו של גאנטריפ כלפי אבותיו המקצועיים
פיירברן חלק על זיגמונד פרויד על רקע מושגי ופרקטי כאחד, לעומתו גאנטריפ חלק על פרויד, בעיקר סביב ההשלכה האתית של האופן בו נתפס האדם בשפה של פרויד. כלומר, אין הוא חולק עליו רעיונית, אלא בגישתו ההומנית יותר לטבע האדם.
מה ההבדל בין גאנטריפ לפיירברן?
הבדל משמעותי בין פיירברן לגאנטריפ מתבטא בדגש שכל אחד מהם מסמן על העמדה הראשונית של האדם.
פיירברן טען שאנחנו מונעים מהחיפוש אחר אובייקטים וקשרים ושם טמונה גם הפסיכופתולוגיה. לעומתו, גאנטריפ האמין כי הנסיגה היא העמדה הראשונית.
בהתאם לכך, התנגדות לאנליזה, אליבא דפיירברן קשורה להיצמדות לאובייקטים רעים, ואילו לפי גאנטריפ, האיום על האנליזה טמון דווקא באימת החולשה והדפרסונליזציה של האגו הנסוג.
מעניין בהקשר זה ציטוט שגאנטריפ משתף של פיירברן מתוך האנליזה שלו:
"לא ניתן לשנות את דפוס האישיות שהתגבש בשנות הילדות המוקדמות, מה שניתן לעשות זה לרוקן את הרגש מתוך דפוסים ישנים, על ידי יצירת חוויות חדשות, אך מים תמיד יכולים לשוב ולמלא נחל שיבש".
כלומר, יש פה אמירה על כך שאת התיקון לעיתים עלינו לעשות יותר מפעם אחת, כדי לנסות ולחיות בשלום עם מקורות המים של ילדותנו שהותירו אותנו מיובשים.
ואולי חוויות הילדות של גאנטריפ, משכו אותו לכיוון פסימי אף יותר, באומרו שנסיגה היא מצבו הטבעי של האדם, ומכאן גם המשיכה האישית מקצועית לעבוד עם אנשים שנפגעו באיזורים אלו.
כתיבה:
קרין אמיתי, MSW,
מטפלת בגישה דינמית
בואו נדבר
על הדברים החשובים באמת
מוזמנים לשיחה עם איתן טמיר,
ראש המכון והמנהל המקצועי,
לשיחת ייעוץ קצרה, ממוקדת וחד-פעמית -
הערכה מותאמת אישית, חידוד הבעיה
והכוונה מדויקת למטפל.ת -
אצלנו או אצל עמיתים.
עלות: 140 ש"ח
הרשמה מהירה:
מענה לכל שאלה
(המענה אנושי, לפעמים לוקח זמן):
לקריאה נוספת:
Carveth, D. L. (2007). Self-Punishment as Guilt Evasion: The Case of Harry Guntrip. Canadian Journal of Psychoanalysis/Revue Canadienne de Psychanalyse, 15(1), 1-12. Retrieved from http://www.yorku.ca/dcarveth/guntrip
Guntrip, H. (1975). My experience of analysis with Fairbairn and Winnicott (How complete a result does psycho-analytic therapy achieve?). International Review of Psycho-Analysis, 2, 145-156
Guntrip, H. (1968). Schizoid phenomena, object relations and the self. Routledge
Psychoanalytic Theory. Greenberg J.R. & Mitchell S.A. (1983) - Object Relation in pp.188-209 Harvard University Press. :Cambridge, Massachusetts & London
Seinfeld, J. (1996). Containing Rage, Terror and Despair: an object relations approach to psychotherapy. Jason Aronson, Incorporated.