מכון טמיר לפסיכותרפיה
ז'וליה קריסטבה היא פסיכואנליטיקאית בולגריה, פמיניסטית חלוצה, פרופסור לבלשנות באוניברסיטת פריז, בלשנית וסמיוטיקאית.
קריסטבה היא כותבת עכשווית שמחברת בעשורים האחרונים בין שפה, ספרות, פסיכואנליזה ומגדר.
חייה האישיים
קריסטבה נולדה בבולגריה ב-29 ליוני 1941, בשם Yuliya Stoyanova Krasteva.
היא נולדה במהלך המלחמה, אל תוך דרמה גיאופוליטית, שלוש שנים לפני ההשתלטות הסובייטית על המדינה ב- 1944.
קריסטבה גדלה בסביבה משפחתית קשובה למוסיקה, ספרות, אמנות ודת.
מכיוון שהמשפחה לא חברה למפלגה הקומוניסטית, נמנעה מקריסטבה גישה למערכת החינוך של "הבורגנות האדומה" המיוחסת.
עם זאת, היא התחנכה בשני בתי ספר ממלכתיים בהם הוטמעה "האורתודוקסיה המרקסיסטית" ובבתי ספר לצרפתית, בהם רכשה השכלה אינטלקטואלית עמוקה.
מגיל 23 עברה לחיות בצרפת.
העניין של קריסטבה בבלשנות הושפע מרולאן בארת ולוסיאן גולדמן והיא למדה באופן מקיף הן את שיטת הטיפול הפסיכואנליטית והן אנליזה לקאניאנית.
עבודתה המוקדמת של קריסטבה הושפעה מרעיונות סמיוטיים-סטורקטורליסטיים, בעוד עבודתיה המאוחרות יותר משלבות בין פסיכואנליזה לגישה הפמיניסטית.
ברעיונותיה ניכרות השפעות מגוונות של הוגים כמו ז׳אק לאקאן, מישל פוקו ומיכאיל בכטין.
אינטר-טקסטואליזציה
קריסטבה היא פוסט-סטרוקטורליסטית שמאמינה כי טקסט אינו יכול להיות אובייקטיבי.
מתוך הנחה זו פיתחה את התיאוריה של האינטר-טקסטואליות.
לפי תיאוריה זו, הקורא מביא אל הקריאה את הסובייקטיביות והדימיון שלו ולכן משנה את משמעות הטקסט, שבעצמו נכתב על בסיס טקסטים קיימים.
הטקסט האישי, החברתי והתרבותי, לפי קריסטבה, אינו בר-הפרדה ממבנים אידאולוגיים שמקורם בשיח בהם נכתב.
התקשורת בין הכותב לקורא מתקיימת תמיד בתוך הקשר של מילים וקיומן בטקסטים שנכתבו זה מכבר.
לדידה, ״כל טקסט מובנה מפסיפס של ציטוטים״ וכי ״כל טקסט הוא ספיגה ושינוי של טקסט אחר״.
אינטר-טקסטואליות התפתחה לצד התפתחות המודרניזם, עם פרסומיהם של כותבים דגולים כמו ג׳יימס ג׳ויס, מרסל פרוסט ופראנץ קפקא.
תיאוריית הסלידה (Theory of Abjection)
תיאוריית הסלידה של קריסטבה, כפי שהיא מוצגת בספרה כוחות האימה (Powers of Horror), מדגישה את מרכזיות הדחייה הנגרמת מחוויה גופנית בחיי האדם, ומסבירה התנהגויות וגישות לסביבה שלנו.
הפנומנולוגיה של הסלידה דומה לזו של גועל, והיא מתבטאת בתגובה אנושית (כמו חרדה והקאה) לאיום בהתמוטטות של משמעות, הנגרמת על ידי אובדן ההבחנה בין סובייקט לאובייקט, או בין העצמי לבין האחר.
תרומתה של קריסטבה לפרדיגמה הפסיכואנליטית
בשנות ה-80 המאוחרות כתבה כמה מעבודותיה המבוססות על נרקיסיזם, כמו ״סיפורי אהבה״ ו״שמש שחורה״.
שני ספרים אלו מורכבים בקטעים מתוך ניסיונה המעשי כפסיכואנליטיקאית.
באותה תקופה פרסמה גם כתבים כמו ״זרים לעצמנו״, המתמקדים בשונות וגיוון בזהות העצמית.
קריסטבה השוותה בין אנתרופולוגיה לבין פסיכולוגיה. היא הסיקה כי שני התחומים מחברים בין ״החברתי״ לבין ״הסובייקטיבי״.
שני התחומים אינם מייצגים זה את זה אלא מצילים את הקבוצה ואת הסובייקט.
בהבחנתה בין שני התחומים היא טוענת גם שהחברות שלנו נבנו באותו באופן שבו אדם זונח את אימו ״חסרת הערך״ בחיפוש אחר זהותו, כלומר שהתרבויות שלנו מאבדות את תכונותיהן הנשיות והאימהות כדי להתפתח לכדי ישות.
ראייתה הפמיניסטית של קריסטבה
כפמיניסטית צרפתייה נקשר שמה של קריסטבה עם סימון דה בובואר ולוס איריגארי, והיא אכן נתפסת כדמות משפיעה על התנועה הפמיניסטית הגלובלית, בעיקר באנגליה ובארה״ב.
על תרומתה הפילוסופית והספרותית לתרבות העניקה לה ממשלת צרפת ב-1990 את אות ״אבירת מסדר האמנויות והספרות״.
תרומתה של קריסטבה בשנות ה-2000
בשנים האחרונות חשיבתה טבעה קריסטבה מושג חדש אותו כינתה ״סמיואנליזה״ – שילוב בין תורת הסימנים (סמיוטיקה) ופסיכואנליזה.
עוד שרטטה הבחנה ברורה בין סמיוטיקה לסימבוליקה של השפה, מה שהיווה תרומה חשובה ביותר לתחום הבלשנות והפילוסופיה של השפה.
בעוד שהסמיוטיקה קשורה לגוף האימהי ומתכתבת עם הנימה והקצב, סימבוליקה היא מה שאנו יכולים לכנות ״חוקי התחביר של השפה״.
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
5 באפריל 2022
