מכון טמיר לפסיכותרפיה
ההבדל בין ה"אגו" (או כפי שתורגם לעברית – האני) לבין ה"עצמי" אינו רק הבדל סמנטי, או צורת התייחסות שונה לאותו דבר בראי התיאוריות השונות.
כל אחת מהמילים היא גרעין של תפיסת סובייקט שונה, המעניקה תשובה אחרת לשאלה – "מיהו האדם" ומה מבנה הנפש אשר עומד בבסיסו.
להיכרות מעמיקה עם שני המושגים עצמם:
האם האדם הוא הרכב של פונקציות נפשיות אשר שואפות להביא לאיזון פנימי?
או שמא האדם הוא יציר החוויה הסובייקטיבית שלו?
והאם ייתכן כי שתי האפשרויות נכונות, והעניין תלוי בנקודת המבט וברובד ההסתכלות?
הן ה"אגו" והן ה"עצמי" משמשים כמושגים עשירים, בעזרתם ניתן להסביר פתולוגיות, בריאות נפשית, תיאוריות דינמיות והתנהגות אנושית. אך כל אחד מהם נושק להיבטים אחרים בעולמו הפנימי של האדם.
מהו האגו?
בהתחקות אחר היווצרותם של שני המושגים הללו, ניתן לפרוש בגסות את ההבדל ביניהם:
האגו, שהחל את דרכו התיאורטית כחלק מהבנה הסטרוקטורלי של פרויד, הוא פונקציה נפשית המתווכת בין הדחפים, הסופר-אגו, ודרישות המציאות.
הוא רכיב בתוך מבנה הנפש של האדם, הכולל אוסף של תפקודים שונים שמהותם הסתגלות למציאות ושמירה על התפקוד.
העצמי של קוהוט
העצמי, שהחל את דרכו כמושג פסיכואנליטי מרכזי אצל תיאורטיקנים כמו דונלד ויניקוט, וגובש בהמשך בפסיכולוגיית העצמי של קוהוט, אינו מבנה, אלא חוויה סובייקטיבית של האדם את עצמו.
העצמי אינו סטרוקטורה בתוך מבנה הנפש, אלא חוויה אשר מתהווה מתוך המגע עם הסביבה החיצונית ועם הנפש הפנימית.
היינץ קוהוט ניסה לייצר מעבר מאגו ל-self, לפיו העצמי הוא ארגון יותר גדול מהאגו, שבכוחו להסביר היבטים מגוונים אותם ייחס פרויד לאגו.
כאשר קוהוט התייחס לעצמי, הכוונה היא לחלקים שהאדם מרגיש שהם שלו, חלקים שהוא מייחס לעצמו (כאן הרגשתי ככה וככה).
הדחפים זה כל מה שאנו יודעים על המערכת הפיזיולוגית, המערכת התגובתית של FFF, מערכות תפיסה וקוגניציה- מערכות שעומדות לרשות האורגניזם, האגו מגייס אותן לטובתו. הדחפים אינם רק כוח שהמערכת מנסה לווסת כדי שלא יתפרצו.
מתוך כך, ניתן להבין את התיאוריות אשר מתבססות על שני המושגים הללו, ואת האופן בו הן מתייחסות להיבטים מעט שונים של נפש האדם. התיאוריות אשר העמידו את מושג האגו במרכזן (כגון פסיכולוגיית האגו), חקרו את האגו כפונקציה נפשית, ואת האופן בו התפקוד שלו קשור לבריאות נפשית או חולי. כך למשל, מאהלר הכירה בתנועה ההתפתחותית של האגו אשר מוביל את האדם לעבר הגשמת הצרכים של אוטונומיה, ספרציה ואינדיבידואציה.
אנה פרויד, לחלופין, שרטטה את מנגנוני ההגנה של האגו והתמקדה בפונקציות ההגנתיות שהוא מפעיל, כגון הדחקה, השלכה, סובלימציה, היפוך תגובה ועוד.
מושג האגו של פרויד הפך לאבן יסוד של התיאוריות הפסיכואנליטיות. הוגים רבים עשו בו שימוש כדי לתאר את אותו מנגנון מופשט שמחבר בין חלקי הנפש השונים, הדחפים, הערכים, המציאות, יחסי האובייקט וההגנות. אך האגו, על אף מרכזיותו בעולם הפנימי, נותר בכל התיאוריות בגדר סטרוקטורה מוגדרת, שאין בה די כדי לתאר חוויה שלמה יותר של עצמיות.
קוהוט, לעומתו, התייחס לאופן בו נבנה עצמי קוהסיבי ועמיד מתוך חוויות בריאות של אמפתיה, שיקוף, אידאליזציה, וחווית "זולת-עצמי" מיטיב מהסביבה.
פיליפ ברומברג, לעומתם, דן ב"עצמי-מרובה", מושג אשר מתאר את חווית העצמי הכרוך כל העת ביחסים אינטר-סובייקטיביים, ואת האופן בו העצמי בא לידי ביטויים שונים בתוך מערכת היחסים שלו עם סביבות שונות.
דור המודלים של ה"Self" עושה מעבר מעולם המבנים הנפשיים לעולם החוויה הסובייקטיבית, ומתייחס למונח "עצמי" כמונח הוליסטי יותר, שאינו ניתן לרדוקציה שכן הוא כולל את החוויה בכללותה.
על אף שמבחינה לשונית, המרחק בין "אני" לבין "עצמי" נדמה קטן, במחשבה רחבה יותר ניתן להבין את הצורך להפריד בין המושגים הללו אשר מתארים עולמות שונים.
ניתן לחשוב על זה בצורה הבאה: כאשר אנו אומרים "פגעו לי באגו", למעשה אנחנו מתכוונים שחווינו פגיעה נרקיסיסטית שלנו את עצמנו, כלומר, פגעו לנו ב"עצמי".
וכאשר אנחנו מדברים על עצמנו במונחים של מנגנוני הגנה, למעשה אנחנו מדברים על פונקציות האגו שלנו, שהן רק מרכיב אחד מתוך החוויה השלמה.
האני והעצמי לפי יונג
קרל יונג הציע שישנם שני מוקדים שונים לאישיות:
האגו, המרכיב את מרכז התודעה, והעצמי, השוכן במרכז האישיות. האישיות מקיפה לא רק את התודעה אלא גם את האגו ואת השכל הלא-מודע. ניתן לדמיין זאת כמעגל עם נקודה במרכזו: המעגל כולו הוא העצמי, בעוד שהנקודה הקטנה במרכז היא האגו.
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
1 באפריל 2022
