חרם אצל מבוגרים | בריונות, הניתוק מהמעגל והגעגוע להשתייכות

 

חרם חברתי הוא תופעה אנושית מוכרת, המתרחשת בכל קבוצה חברתית.

החרם מאיים על צרכי ליבה פסיכולוגיים, כמו הצורך בהשתייכות, צורך בהערכה עצמית חיובית ושליטה עצמית וגורם לתחושות כאב מיידיות, לצד כעס, עצב, בושה.

 

כשחושבים על חרם, האסוציאציה הראשונה היא לחרם חברתי כלפי ילדים.

זה הגיוני, אבל חרם אינו מוגבל לעולמם של ילדים ומתבגרים. הוא נוכח בכל מקום בו מתכנסת קבוצה אנושית, שני בני אדם או יותר החולקים מטרה משותפת, אינטראקציה ותלות הדדית.

 

חרם אצל ילדים ואצל מבוגרים דומים במאפיינים הפסיכולוגיים שלהם. שניהם מבטאים את הצורך של הקבוצה לחזק את מעמדה ולהגן על עצמה מפני חריגות.

עם זאת, ישנם כמה הבדלים חשובים בין שתי התופעות:

ההבדל העיקרי הוא שבעוד שהילד המחרים מצביע בגילוי לב על חריגות גלויה אצל הקורבן, המבוגר הפוגע נאלץ להתמודד עם דיסוננס פסיכולוגי צורם. כדי להתמודד עם הדיסוננס, המבוגרים המחרימים משתמשים בטיעונים המבוססים יותר על רציונליזיציה ומוריליזציה המתבטאות בטיעונים פסאודו-מוסריים שנועדו להצדיק את החרם.

לדוגמה, הם עשויים לטעון שהקורבן הוא אדם מסוכן, לא מותאם לקבוצה או אפילו לטעון שהם מחרימים את הנפגע כדי לעזור לו לשפר את עצמו.

חרם חברתי אצל מבוגרים עלול להוביל לתחושות של בדידות, דחייה, חוסר ערך עצמי וחוסר אונים. יכולות להיות לו השלכות פסיכולוגיות קשות, כמו דיכאון, חרדה, פגיעה עצמית ובמקרים קיצוניים גם התאבדות. כתוצאה מפגיעה באמון, המבוגרים המוחרמים עלולים להימנע מיצירת קשרים חברתיים חדשים ולסבול מקשיי תפקוד בתחומי החיים השונים. 

 

בנוסף להשלכות הפסיכולוגיות הקשות על הנפגע, חרם חברתי אצל מבוגרים יכול גם להוביל לתופעה של הזדהות עם התוקפן. תופעה זו מתרחשת כאשר הקורבן מתחיל לתפוס את הצד של התוקפן, ולעיתים אף לקבל את הנרטיב של המחרימים.

הזדהות עם התוקפן יכולה לחזק רגשות אשמה, בושה וחוסר ערך עצמי. הקורבן עשוי להתחיל להאמין שהוא אכן ראוי לחרם, וזה עלול להוביל לירידה בהערכה העצמית שלו.

ישנן מספר סיבות אפשריות להזדהות עם התוקפן. אחת הסיבות היא הצורך של הקורבן להרגיש שייך לקבוצה, גם אם זו קבוצה של מחרימים. סיבה נוספת היא הצורך של הקורבן להסביר לעצמו מדוע הוא קורבן לחרם. על ידי זיהוי עם התוקפן, הקורבן עשוי לנסות להבין את ההתנהגות של התוקפן, ואולי אפילו למצוא תירוץ לכך.

 

אנסה לבחון בהמשך את המחירים הנפשיים, אסטרטגיות ההתמודדות ודרכי הטיפול האפשריות.

נבחן בזהירות את אישיות הקורבן וננסה לפענח את מאפייני ״המועמדים לחרם", מי שמצויים בסיכון גבוה יותר לפגוש את חמתה של הקבוצה.

 

 

I’m not afraid of death but I am afraid of dying.

Pain can be alleviated by morphine

but the pain of social ostracism cannot be taken away.

 

 

 -- Derek Jarman, 1942

 

 

 

מה מניע את הפוגעים?

 

ישנן סיבות שונות לכך שמבוגרים עלולים לחוות נידוי, למשל ערכים או אמונות שונות מהרוב הנורמטיבי, אישיות קונפליקטואלית או חריגה ומעמד חברתי נתפס.

נידוי חברתי יכול להתבצע לגמרי במכוון, במיעוט מהמקרים קבוצות מחרימות עקב אי הבנה. 

 

בניגוד לאינטואיציה של רבים מאיתנו, המוטיבציה של האדם המבוגר להתגייס לתהליך מבייש של נידוי חברתי אינה קשורה בכהוא זה בטובת החברה או בשיפור הנורמות המוסריות והערכיות הנהוגות בה. 

 

המשאלה לתיקון עולם אינה ניצבת בראש מעייניהם של הפוגעים, נהפוך הוא, הסיבה להתרת הבלמים הפנימיים המונעים מאיתנו למחוק את האחר בשגרה, היא המאמץ לספק צרכים נרקיסיסטיים.

במקרה של חרם, המצרך הנרקיסיסטי הוא זהות חברתית אטרקטיבית, המתגבשת דרך השתייכות להמון פורע שנתפס כקבוצה אקטיביסיטית, פרו-חברתית וצודקת. 

 

 

נרקיסיזם ופסאודו-מוסר

 

חרם יכול לשמש כאמצעי להגנה על הערכים והנורמות של קבוצה.

אם משתתף בקבוצה מפר את כלליה, חברי הקבוצה עשויים לנדות אותו כדי להראות שהם לא מקבלים את התנהגותו וליצור הרתעה מפני התנהגות לא מקובלת.

לדוגמה, אם אדם מבין שחרם עלול להיות כלי בידי קבוצה כסנקציה מפני התנהגות מסוימת, הוא עשוי להימנע מהתנהגות זו.. 

  

כשמבוגרים מחרימים מישהו, הם הם עושים את זה לפעמים כדי להרגיש טוב עם עצמם.

החרם יכול להיחשב סוג של תחרות סמויה. המחרימים מנסים להוכיח לעצמם ולאחרים שהם טובים יותר מהאדם המוחרם.

הם עושים את זה על ידי הצגת עצמם כמי שדוגלים בעקרונות מוסריים גבוהים יותר.

 

החרם יכול להיות גם דרך להעלות את מעמדו של המחרים בהיררכיה החברתית. כאשר מישהו מצליח לגרום לאחרים לנדות מישהו אחר, הוא מראה שהוא בעל כוח וסמכות.

 

במילים פשוטות, חרם יכול להיות דרך עבור מבוגרים להשיג תחושת עליונות מוסרית וחברתית.

 

 

 

לכידות דרך שימור נורמות קבוצתיות

 

קבוצות מתקשות לפעמים בתקשורת של רגשות תוקפניים, ופתרון שכיח הוא הקרבה של שעיר לעזאזל, תהליך לא מודע שמאחד את השורות.

המחרימים זוכים כך בהתנערות מהקונפליקט ובחיזוק חיובי, סוג של גאוות יחידה המיוחסת לקבוצה לה הם שייכים. 

 

בקבוצות גברים זה הכי בולט, אנחנו הרי די מסוכסכים בתקופה הזו עם ערכי הגבריות המסורתית. מצד אחד, מותר להיות עדינים, מצד שני חשוב להישאר קשוחים.

חוץ מזה, נמצא כי גברים עם פחות חברים, קרובים ורחוקים ואחד, נוטים להיות מדוכדכים יותר. מחקר שעקב אחרי גברים במשך 4 שנים גילה שסימני הדכדוך גבוהים יותר גם באותו זמן וגם בהמשך.

בתהליכי חרם בקבוצת גברים, המעגל זוכה לרוממות הרוח לאור התחזקות הלכידות, ואם הירך הנתפס של הקבוצה שווה יותר כך עולה הערך העצמי של משתתפיה. 

 

תהליך הפוך עובר על הגבר המוחרם, שתהליך ההדרה מעיף אותו למקומות נמוכים של תפיסה עצמית, ואת המחירים משלם מי שנמצא בסביבתם. 

מחקר שמבטא את זה זיהה קשר בין חרם אצל גברים לבין אלימות בזוגיות. המחקר של חאן ופון (2023) נערך בקרב 311 גברים אמריקאים ונעזר בשאלונים שבדקו את חוויות החרם החברתי, את הלחץ הנפשי שנגרם עקב ערעור נורמות מגדריות מסורתיות, ואת התנהגות המוחרמים כלפי בנות הזוג.

המחקר מצא כי ככל שגברים חוו את החרם בצורה חזקה יותר, כך התגבר הדחק שמקורו באי-עמידה בנורמה של תפקיד גברי מסורתי (כמו הציפייה להיות דומיננטיים ומצליחים). אותו דחק נמצא קשור ישירות לאלימות זוגית, כמו גם לדיכאון וחרדה.

 

 

 

הנאה סדיסטית

 

אנשים לא מחרימים אחרים בעיקר כי הם נהנים לגרום להם סבל. הדרת האחר היא לעיתים קרובות תגובה למצב בו הם מרגישים מאוימים או מוטרדים ממנו.

כאשר אנשים מחרימים מישהו, הם מרגישים כוח וסמכות, שהם יכולים לשלוט באחרים ולשנות את התנהגות שלהם.

 

הנאה זו יכולה להיות מרגשת ומספקת, אך היא לא המניע העיקרי לחרם. החרם הוא בעיקר דרך להתמודד עם חרדה או אי-נוחות.

 

הנאה סדיסטית יכולה לשמש מנגנון הגנה.

כאשר מרגישים תוקפנות כלפי מישהו, יש נטייה להכחיש אותה ולהשתמש בהנאה הסדיסטית כדרך התמודדות.

 

 

 

הקבוצה כאוביקט רע

 

הספרות הפסיכואנליטית מתייחסת אל טראומה התייחסותית כפצע נפשי בסיסי, שנבקע ונפתח מחדש בכל קשר קרוב. 

 

מי שנפגע מחרם בילדות או בהתבגרות מחזיק בתוכו הפנמה של פוטנציאל עוין לגבי כל מערכת יחסים אנושית, ובפרט לגבי קבוצות.

 

 

רגרסיה בשירות החרם

 

אובססיה של ההמון מתייחסת למצב בו קבוצה גדולה של אנשים מתקבעת על תמה דומה, למשל, לבטל ו״לחסל״ פוליטיקאי.  לאובססיה המונית יכולה להיות השפעות חיוביות ושליליות על יחידים ועל החברה. היא יכולה לקרב וליצור תחושת קהילתיות, אבל באותה מידה גם להוביל להתנהגות לא בריאה כאשר היא הופכת לקיצונית או אובססיבית.

 

אם מרחיבים את המושג טראומה נפשית לספקטרום רחב יותר של תופעות שחורגות מעבר לאירוע מסכם חיים עבור האדם שנחשף/שקרוב לו. במצב כזה נפתחות הגדרות של טראומות נוספות. 

אחת הטראומות המרכזיות, שלא זכתה עדיין מספיק לעיבוד מספק בספרות הפסיכולוגית היא תופעת החרם הקבוצתי, ובפרט הייצוג הפנימי הקבוצתי כאובייקט רע עבור עבור אדם שחווה חרם בילדותו.

אם נשאל מטפלים שעובדים עם מבוגרים נלמד כמה שכיחה התופעה בה אדם נפגע על ידי טראומה של נידוי חברתי ומה רבות ההשלכות של אירוע זה על האדם, כחבר, בן זוג, הורה וכמובן חבר בקהילה/בצוות.

 

בצד אחד של הקשת, קיימת חווית הדרה חברתית קיצונית ובצד השני קיימת יש הרמונית של אדם בתוך קבוצה החל מהשנים הראשונות של חייו, תחילה במשפחת המקור, דרך החינוך בגיל הרך ולאחר מכן ביסודי ובתיכון.

למעשה מרבית בני האדם הנורמיטביים הם כאלה שמתייחסים אל הקבוצה כחלק אינהרנטי בסיפור חייהם. הם יודעים להחליף עמדות בגמישות, לפי העיתוי, פעם בעמדת עליונות ופעם עמדת נחיתות ולחזור לכל מקום אחר על פני בגלגל הענק של יחסים בקבוצה.

אותה גמישות נפגעה אצל מי שנחשף לטראומה קבוצתית של הדרה ונידוי, וחלק נפשי פצוע זה מדמם כל פעם מחדש במפגש עם קבוצה בשנות הבגרות. 

 

הספרות המקצועית בתחום העבודה הקבוצתית מתייחסת לסעיפים של שעירות לעזאזל ומסבירה אותם דרך צורך לא מודע של הקבוצה להשליך את תוקפנותה הלא מדוברת כלפי חבר בקבוצה הסובל מחריגות מסוימת.

ואולם, ההבנה של טראומת החרם כהפנמה של אובייקט פנימי רע חסרה בספרות הפסיכואנליטית.

פרויד, במאמרו 'מעבר לעקרון העונג', מתאר את הצורך הלא מודע של אדם לשחזר טראומה התייחסותית שלא נפתרה, במטרה לחוות סיום אחר שעשוי להוות תיקון לטראומה, כך דרך חזרה כפייתית, פרויד מסביר את הנטייה האנושית לשחזר פעם אחר פעם מערכת יחסים הרסנית, ובפרט כאשר מדובר בעמדת הקורבן. 

גישות עדכניות יותר מייחסות את החזרה הכפייתית להיבטים של תקווה, אולם ברור שהמטרה הטיפולית איננה בהכרח "להגיע לסוף טוב" אלא לעכל את הטראומה, לעבד את האבל ולזהות את השוליים של התהום הטראומטית לפני שנכנסים אליה.

 

 

חרם מתמשך

 

במצב של התמודדות עם חרם ארוך טווח, עלול להגיע שלב בו המוחרם חווה תחושה עמוקה של ניתוק ואובדן זהות. הוא מרגיש כמו "רוח רפאים", ישות בלתי נראית, המנותקת מהעולם הסובב. תחושות הבדידות והדחייה הופכות לחלק בלתי נפרד מהזהות העצמית שלו, עד כדי כך שהאדם מתקשה לדמיין מציאות אחרת.

הכאב הרגשי כה עמוק, עד שרבים מעידים כי היו מעדיפים אלימות פיזית על פני ההתעלמות המתמשכת. החרם ארוך הטווח מערער את תחושת הערך העצמי ואת הביטחון ביכולת ליצור קשרים משמעותיים, ולעתים מוביל למחשבות אובדניות כמוצא אחרון מהכאב הנפשי המכביד. האדם מרגיש לכוד במצב בלתי נסבל, ללא יכולת לשנות את המציאות או להסביר לאחרים את עומק הפגיעה הבלתי נראית שהוא חווה.

 

 

  

חרם קבוצתי שהופנם כאובייקט רע יכול לגרום למוחרם לפתח כמה דפוסים התנהגותיים המשתחזרים בקבוצות:

 

• התנהגות אמביוולנטית. קורבן החרם מאוד רוצה להשתייך לקבוצה חדשה, אבל גם מרגיש חרדה גבוהה. מצב כזה יכול לבלבל ולעורר את כעסם של חברי הקבוצה. באופן אירוני הקבוצת נחווית כעת כמאיימת יותר, והנפגע מנסה להוכיח שהוא ראוי להיות חבר בה. התנהגות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כגון התנהגות מתנצלת שמטרתה לתקן, התנהגות תוקפנית שתובעת עלבון או התנהגות מבודדת שמעוררת רגשות אשם.

 

• הימנעות מקבוצות. נפגע החרם מפתח חרדה מקבוצות, ולכן מעדיף להישאר לבד היכן שניתן או להיות בקשרים קרובים עם אנשים ספורים. התנהגות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כמו הימנעות ממעורבות חיונית בתהליכים קבוצתיים, הימנעות ממפגשים משפחתיים של בן/ת הזוג או הימנעות מיצירת קשרים חדשים.

 

• התנהגות תוקפנית. המבוגר המוחרם חווה את כל קבוצה כמאיימת, והוא מנסה להגן על עצמו על ידי התקפתה. התנהגות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כגון ביקורת כלפי חברי הקבוצה והמנחים, העלאת האשמות ואפילו התנהגות אלימה כלפי משתתפים.

 

 

כל ההתנהגויות הללו הן דרכים לא מודעות של המטופל להתמודד עם השריטות שנותרו עמו בגלל החרם הקבוצתי שהופנם.

 

טיפול פסיכולוגי יכול לעזור למטופל להתמודד עם החרדה והכאב בצורה בריאה יותר, לבחון מחדש את ההתנהגויות הטראומטיות הללו ולהתאמץ לשנותן.

 

 

 

כתיבה:

 

איתן טמיר, MA,

ראש מכון טמיר

 

 

הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר / דוד אבידן

 

מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.

אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ - בָּהִיר מִדַּי).

אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

 

אָז שָׁלַחְתִּי אֶת הַצַּבָּע, שֶׁיִּמְשַׁח אֶת הַקִּיר בְּיָרֹק.

אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה בָּהִיר מִדַּי.

וְשָׂכַרְתִּי אֶת הַסַּיָּד, שֶׁיְּסַיֵּד אֶת הַקִּיר לְמִשְׁעִי.

אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי.

אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

 

אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.

וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב.

רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ.

וּבְכָל זֹאת.

וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד.

אֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,

שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפּוֹל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר.

אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

 

וּכְשֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתִי אֶל הַקִּיר, בִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד בְּסָמוּך לוֹ.

וְחִפִּיתִי עָלָיו בְּחָזֶה רָחָב (מִי יוֹדֵעַ: אוּלַי).

וּכְשֶׁהִתִּיזוּ אֶת גַּבִּי, נִגַּר דָּם רָב, אֲבָל רַק מִצַּד הַגָּב.

יוֹרִים.

 

וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.

מַטַּח-יְרִיּוֹת שֵׁנִי.

וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.

אִם כָּך וְאִם כָּך - הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

 

 

ברזים ערופי שפתיים (1954-1952)

בתוך משהו בשביל מישהו, ספרית פועלים, 1987.

 

 

 

מקורות:

 

נטע הלפרין, אתר הארץ. "אצל מבוגרים החרם נעשה בצורה מתוחכמת. איש לא רוצה לייחס לעצמו רוע" https://www.haaretz.co.il/family/2022-04-07/ty-article-magazine/.premium/00000180-5bd7-df19-a7f3-dbdf0c7d0000

 

Chan, R. S. W., & Poon, K. T. (2023). The Unmanliness of Ostracism: The Role of Masculine Gender Role Stress and Intimate Partner Violence in Men’s Mental Health. Sex Roles, 89, 731–742. https://doi.org/10.1007/s11199-023-01410-9

 

Mansour, K., Greenwood, C. J., Francis, L. M., Smith, I., Olsson, C. A., & Macdonald, J. A. (2023). Social network investment of men: Cross-sectional and longitudinal associations with mental health problems. Applied Psychology: Health and Well-Being, 1–20. https://doi.org/10.1111/aphw.12475

 

Wesselmann ED, Parris L. Exploring the Links Between Social Exclusion and Substance Use, Misuse, and Addiction. Front Psychol. 2021 Jun 18;12:674743. doi: 10.3389/fpsyg.2021.674743. PMID: 34220643; PMCID: PMC8249696.

 

Williams, K. D. (2009). Ostracism: A temporal need-threat model. In M. P. Zanna (Ed.), Advances in experimental social psychology (Vol. 41, pp. 275-314). Academic Press. https://doi.org/10.1016/S0065-2601(08)00406-1