טיפול בחרם חברתי: מבדידות והגנתיות לחידוש האמון בקבוצה 

חרם והמעגל האכזרי של תוקפנות והדרה

כאשר האדמה רועדת תחת רגלינו והעולם מפנה לנו גב, הכאב המשתק של חרם ונידוי חברתי יכול להמם אותנו. הדחף הראשוני במצבים כאלה הוא לפתור את הבעיה במהירות, להגיב במחאה או לסגת פנימה. אך תגובות אלו, טבעיות ומוצדקות ככל שיהיו, עלולות להעמיק את הפער.

במקום זאת, חשוב לקחת נשימה עמוקה ולהמתין. ההתמודדות עם מצב כזה דורשת גישה מדויקת ומחושבת, התאמה מדודה של המפרשים לכיוון הרוח. בטוח שלא פעולה פזיזה. 

אנסה לחקור כאן את החשיבות של התבוננות מפוכחת במצב: 

חרם חברתי מערער את יסודות הזהות שלנו ומעורר פחדים קמאיים. עם זאת, בתוך האפלה הזו טמונים זרעים של צמיחה פוסט-טראומטית והזדמנות להגדרה מחודשת של עצמנו ויחסינו עם העולם.

נבין שלא כל מסר עמום הוא בהכרח עוין, נכיר דרכי שליטה בתגובות כמפתח לצמצום המשבר, על יצירת מרחב לחשיבה ושיקול דעת ועל המסלול לבניית אמון שיאפשר גשרים חדשים. 

חיזוק תחושת השייכות והערך העצמי.

לעבודה: 

מחקרים מעידים על קיומו של קשר חזק בין דחייה חברתית לתוקפנות, סוג של ריבאונד לפגיעה הקבוצתית. 

להלן דרכים לעצור את המעגל האכזרי של חרם שמוביל לתוקפנות, שמגבירה הדרה וחוזר חלילה. 

להתנגד לחשיבה דיכוטומית

אפילו מידה מזערית של קבלה חברתית יכולה להפחית משמעותית את התוקפנות אצל אנשים שחוו דחייה. זה יכול להיות מחווה קטנה של חיבה, מילה טובה, או אפילו חיוך מזדמן. הדבר מדגיש את החשיבות העצומה של יחס אנושי ומקבל בחיי היומיום.

חשוב להבין כי אנשים שחוו דחייה נוטים לעיוותי חשיבה בינאישיים, למשל לפרש מסרים עמומים של אחרים כביטוי לעוינות. 

לכן, יצירת סביבה ברורה ומקבלת, שבה כוונות חיוביות מובעות באופן ישיר, יכולה לחולל תנועה מיידית קדימה. 

לזכור מי אתה

אנשים שחוו דחייה צריכים שיזכירו להם את מקומם החברתי המציאותי, בעבר, בהווה ובעתיד. מעניין לגלות כי אפילו תזכורת פשוטה של קשרים חברתיים קיימים יכולה לסייע. כלומר, לעודד אנשים פצועי חרם לחשוב על עצמם מוגנים על ידי כנפי הקבוצה, תהיה זו משפחה, חברים, צוות בעבודה או קהילה דיגיטלית שהם משתייכים אליהן. התזכורת הזו עשוי להפחית את את הנטייה לתגובתיות. זה מדגיש את כוחה של תחושת השייכות, אפילו שכרגע היא רק פריט המאוחסן בזיכרון.

לדעת שהכל בידיים שלך

חיזוק תחושת השליטה תאפשר חזרה לרמת דריכות רגועה יותר. מחקרים הראו כי כאשר אנשים שחוו דחייה מקבלים תחושה של שליטה בסביבתם, מידת התוקפנות שלהם פוחתת משמעותית. זה יכול להיות באמצעות מתן אפשרויות בחירה, או עידוד לקחת יוזמה בתחומים מסוימים בחייהם.

הסיבה לכך טמונה עמוק בפסיכולוגיה האנושית. כאשר אדם חווה דחייה חברתית, הוא מאבד לא רק את תחושת השייכות, אלא גם את תחושת השליטה על חייו החברתיים. מצב זה מעורר רגשות חוסר אונים ותסכול, שעלולים להוביל להתנהגות תגובתית, כמנגנון הגנה או כניסיון להשיב תחושת כוח.

מחקרים שנערכו בתחום זה מדגישים את החשיבות של מתן הזדמנויות לאנשים שחוו דחייה לאחוז מחדש בתחושת שליטה, גם אם בתחומים שאינם קשורים ישירות לסיטואציה החברתית המקושרת לדחייה. למשל, מחקר אחד הראה שכאשר נתנו למשתתפים שחוו דחייה שליטה על סביבתם הפיזית (כמו בחירת המוזיקה שתושמע ברקע), רמת התוקפנות שלהם ירדה באופן משמעותי.

יתרה מזאת, עידוד לקיחת יוזמה בתחומים אחרים בחיים - כמו התנדבות, פרויקטים אישיים, או אפילו שינויים קטנים בשגרה היומית - יכול לסייע בשיקום תחושת השליטה. זו אינה רק הסחה מכאב הדחייה, אלא גם חיזוק ותיקוף לתחושת הערך העצמי והמסוגלות.

שיקום תחושת השליטה יכול לשפר גם את היכולת לוויסות עצמי, להגביר את המוטיבציה לחיפוש קשרים חברתיים חדשים ולשפר את היכולת לשאת דחייה עתידית. 

זו דוגמה טובה לכך שהתערבויות פשוטות יכולות להשפיע משמעותית על התמודדות עם האתגרים הרגשיים והחברתיים שמציבה דחייה חברתית.

לאהוב את הזולת (בעיקר אם הוא חדש)

אנשים שעברו חרם עוברים כמה שלבי התמודדות שאדון בהם במאמר נפרד. מה שבטוח זה שהנפגעים יתנו ללב הזדמנות במצבים בהם קיים פוטנציאל לתגמול של קבלה חברתית. ללא התגמול הזה, הם נוטים להפנות כתף קרה, למודי ניסיון מלקחי העבר הטראומטיים. 

הדרה חברתית פוגעת במוטיבציה הבסיסית להשקיע במערכות יחסים מתמשכות, אבל נראה שהיא במקביל מגבירה את הרצון למצוא מקורות השתייכות חדשים. הרצון הזה לחיבור חברתי עשוי לגרום למודרים להתנהג בדרכים המזכות אותם בקבלה, למשל על ידי התנהגות פרו-חברתית כלפי חברים חדשים פוטנציאליים.

מחקרים מראים כי דחייה חברתית מפחיתה באופן משמעותי התנהגות פרו-חברתית, דפוס עצוב של התנתקות והתרחקות מהחברה. למשל, בהשוואה לקבוצות ביקורת, משתתפים שחוו דחייה חברתית תרמו פחות כסף לנזקקים פיקטיביים, הראו פחות נכונות לעזור במטלות פשוטות (כמו להרים עיפרון שנפל) והביעו פחות להקדיש זמן להשתתף במחקרים שנועדו לסייע לסטודנטים אחרים.

לכן עידוד הנפגעים להעניק לאחרים יכול להיות כלי רב עוצמה. כאשר אנשים שחוו דחייה מבינים שהתנהגות עוזרת ותומכת יכולה להוביל לקבלה קבוצתית, מיידית או מושהית, הם נוטים יותר לאמץ גישה של נתינה לאחרים. 

מהלך כזה יוצר מעגל חיובי של עזרה הדדית, קבלה ואמון, המנוגד למעגל השלילי של דחייה, ניכור ותוקפנות. 

חרם פוגע ביכולת לשלוט על דחפים

בבסיס הנקודה החמישית קיימת הסכמה חברתית סמויה, לפיה שליטה רגשית קשורה בקבלה חברתית עתידית. אם תהיה בשליטה גבוהה יותר על הרגשות ותתנהג בפחות אימפולסיביות, תזכה ביותר חברים.

 אם תהיה מנומס, תתעניין אפילו אם משעמם, תעשה חשבון לאחרים גם אם לא בא לך. התגמול הוא חיזוק הקבלה והעמקת ההשתייכות למעגל. 

אצל האדם המודר, שנכווה קשות מקבוצה, המשוואה הזו כבר אינה מובנת מאליה. אם הוא נתלש מהמשחק החברתי, למה להשקיע בעיכוב התנהגות? אם כבר אז כבר, מותר לעשות מה שרוצים, בכל מקרה אין מה להפסיד. רואים את זה הכי טוב בדימוי גוף. גברים ונשים שוויתרו על ההיענות לציפיות החברתיות לגבי משקל, חופשיים יותר מול הדילמה לגבי איסוף מנת קינוח שנייה ושלישית. המאמץ להתאפק כדי לשמור על משקל תקין מונע במידה רבה ע״י המקל והגזר של השיפוט הקבוצתי.

האדם המודר כמה לקבלה חברתית, הן ברמה מודעת והן אוטומטית מבלי משים. מחקרים מראים כי הצורך בהשתייכות הוא כה בסיסי, עד כי הוא משפיע על תהליכים קוגניטיביים ורגשיים עמוקים. ברמה המודעת, אנשים שחוו דחייה מדווחים על רצון מוגבר ליצור קשרים חדשים ולהשתייך לקבוצות חברתיות. ברמה האוטומטית, ניסויים הראו כי המוחרמים מפתחים רגישות מוגברת לסימנים של קבלה חברתית, כגון זיהוי מהיר יותר של פנים מחייכות או נטייה לא מודעת להסכים עם דעות של אחרים. תופעות אלו מתרחשות ללא מאמץ מכוון, מה שמדגיש את העומק והעוצמה של הצורך האנושי בקבלה חברתית.

פסיכולוגית, מענה אפשרי הוא ליצור אסוציאציה בין ויסות התנהגות לבין השתייכות עתידית מחודשת. 

כך ניתן לחזק את השליטה בדחפים ולצמצם אימפולסיביות. 

חרם כמוהו כמוות - בחר בחיים

בין חרדת מוות לבין הדרה חברתית קיים קשר ההישרדותי עמוק. נראה כי התגובות הרגשיות והקוגניטיביות לשני האיומים הללו - דחייה חברתית ומודעות למוות - דומות באופן מפתיע.

מנקודת מבט אבולוציונית, הדבר מקבל משמעות עמוקה יותר. 

עבור אבותינו הקדמונים, דחייה חברתית הייתה כמעט שוות ערך למוות. בודד בטבע הפראי, ללא תמיכת הקבוצה, האדם היה חשוף למגוון סכנות. לכן, הדחייה החברתית הפכה לדאגה קיומית משמעותית, כמעט כמו המוות עצמו. 

בסוונה, בדידות קשורה מאוד לכיליון. כאשר אריה צריך לבחור את הפריט אחריו ירדוף בעדר אנטילופות נמלטות, הוא יעדיף את החיה המבודדת ביותר. זו אינה בהכרח החיה הקרובה אליו ביותר או זו המובחנת כבעלת חריגות פיזית. 

המוטיבציה החזקה כל כך ליצור ולשמר קשרים חברתיים חיוביים ומתמשכים אינה רק העדפה חברתית, אלא מנגנון הישרדותי ממדרגה ראשונה. קשרים חברתיים חזקים לא רק מסייעים במילוי צרכים בסיסיים של הישרדות ורבייה, אלא גם מפחיתים את החרדה הקיומית הנלווית למודעות שלנו למוות.

כתיבה:

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

מקורות:

DeWall, C. N., Deckman, T., Pond, R. S., Jr., & Bonser, I. (2011). Belongingness as a core personality trait: How social exclusion influences social functioning and personality expression. Journal of Personality, 79(6), 1281-1307. https://doi.org/10.1111/j.1467-6494.2010.00695.x