מכון טמיר לפסיכותרפיה
אחת ההתנסויות הכואבות והמטלטלות שיכולות להשפיע באופן עמוק על נפש האדם היא חרם חברתי.
התגובה לחרם אינה אחידה, היא תלויה בגורמים רבים, נסיבתיים ואפיזודיים, ובמאמר זה אנסה לבודד את הגורם האישיותי בתגובתיות לחרם אצל מבוגרים.
מבנה האישיות של האדם מכתיב לרוס את האופן בו הוא תופס את מקומו ותפקידו בקבוצה.
להלן עשרה טיפוסי אישיות שונים, עם תיאור של תגובות פוטנציאליות לחרם קבוצתי:
המוחרם הפרנואידי
תגובות פרנואידיות אצל נפגעי חרם נובעות מהתחושה המתמשכת של איום ובידוד חברתי.
ואכן, חרם חברתי עלול להגביר את המחשבות הפרנואידיות אצל אנשים מסוימים, במיוחד כאשר הם חווים דחייה מתמשכת.
חוויות של חרם יכולות להוביל לכך שהאדם יפתח חשד כי אנשים סביבו מדברים עליו מאחורי הגב או אפילו מתכננים לפגוע בו, תחושות המתעצמות כאשר הנפגע מפרש את ההתנהגות החברתית סביבו כאיום ישיר כלפיו.
נפגעי חרם עשויים לפתח מנגנוני הגנה חיצוניים, כמו להאשים אחרים בסיטואציה, מה שעלול להגביר את הנטייה לפרנויה. עם הזמן, אם החרם נמשך, האדם עלול להפסיק לנסות להבין מחדש את הסיטואציה ולהתחיל להאמין שהסביבה כולה זוממת קונספירציה נגדו. בנוסף, מחקרים מצביעים על כך שהחרם יכול להוביל להתבוססות במחשבות מאיימות ולאובדן האמון בבני אדם, מה שמחזק את המחשבות הפרנואידיות.
המוחרם הדיכאוני
כאשר אנשים עם נטיות דיכאוניות חווים חרם חברתי, תגובתם מתאפיינת ברמות גבוהות של איום על צרכים בסיסיים, כמו תחושת שייכות, הערכה עצמית, משמעות ושליטה.
מחקרים הראו שאנשים עם תסמיני דיכאון מגיבים בעוצמה רבה יותר לאירועים של חרם בהשוואה לאנשים ללא תסמינים דיכאוניים, כאשר האיום על צרכים בסיסיים חמור יותר אצלם.
מעבר לכך, נמצא כי אנשים עם תסמיני דיכאון מתקשים להתאושש מחרם חברתי, כלומר, הזמן שלוקח להם לחזור ל-baseline של סיפוק הצרכים לאחר החרם ממושך יותר מאשר אצל אנשים ללא תסמיני דיכאון.
החרם החברתי רק מחריף את האיום ואת התחושות השליליות שכבר קיימות בהם, ומחזק את האמונה כי אינם מצליחים לספק את הצרכים הבסיסיים שאמורים להתמלא בחברה. מצב זה עלול להוביל למעגל קוגניטיבי שלילי ואכזרי, בו החרם מעמיק את הדיכאון, והדיכאון מגביר את הפגיעות לחרם נוסף, מה שעלול לגרום להחמרה בתסמינים הדיכאוניים ואף לעלייה בסיכון לפתח מחשבות אובדניות או ניסיונות אובדניים.
המוחרם הסכיזואידי
כאשר אנשים עם נטיות סכיזואידיות חווים חרם חברתי, התגובה שלהם מתאפיינת בעיקר בניתוק רגשי ובהעמקת ההתרחקות מהחברה.
עבורם, החרם אינו רק פגיעה כואבת אלא גם חיזוק לתפיסה שקיימת מקדמת דנא, לפיה העולם החיצוני אינו בטוח וקשרים בין-אישיים עלולים להיות מאיימים ומסוכנים.
כדרך להימנע ממגע עם אחרים ולהגן על עצמם מפני פגיעות נוספת, הם עשויים להפנות את מרבית האנרגיה לעיסוקים פרטיים או אינטלקטואליים.
עבורם, ההתרחקות החברתית היא לא רק תגובה לחרם, אלא גם אסטרטגיית הישרדות המבוססת על אמונה עמוקה שבני אדם לא יכולים להיות מקור לתמיכה אמיתית או לביטחון.
החרם נתפס אצלם כהוכחה נוספת לכך שהקשרים החברתיים הם מסוכנים ומכאיבים, ולכן הם מגיבים בחיזוק המחיצות שהם שמים בינם לבין העולם.
החרם עשוי להעמיק את תחושת הניכור שלהם כלפי החברה ולהוביל אותם למסקנה שההתנתקות היא האופציה הבטוחה ביותר.
במקום להיאבק על מקומם בקבוצה או לחפש קבלה, הם בוחרים בהתבודדות ובהתרחקות נוספת, תוך התמסרות לפעילות פנימית שקטה ועיסוק בעולמות דמיוניים בהם הם שולטים לחלוטין.
המוחרם הנרקיסיסטי
הטיפוס הנרקיסיסטי רואה את החרם כעלבון אישי בלתי נסלח.
תחושת הדחייה פוגעת עמוק בתחושת הערך העצמי שלו, ומעוררת בו פגיעה וזעם נרקיסיסטיים כלפי הקבוצה שהעזה להרחיק אותו.
בתגובה, הוא עלול לתקוף את חברי הקבוצה, לדרוש הכרה בנזק שנגרם לו ואף לנסות להשיב לעצמו את תחושת השליטה והכוח.
עבורו, החרם הוא התקפה ישירה על העצמי, והוא יחפש נקמה או תביעה לאות צדק.
המוחרם המכונס / ביישן
הטיפוס המכונס והבישן חווה את החרם ככישלון אישי וכעדות לחוסר ערכו. הוא נוטה להאשים את עצמו, לשקוע בתחושות של בושה ואשמה, ולהסתגר יותר ויותר בתוך עצמו. החרם עבורו הוא טריגר לחרדה חברתית או לדיכאון, והוא יתקשה מאוד להתמודד עם המצב בצורה ישירה. במקום זאת, הוא יפנה כלפי פנים ויימנע מלהביע את רגשותיו כלפי חוץ.
המוחרם המתקן
הטיפוס המתקן יגיב לחרם בניסיון פעיל לתקן את המצב. הוא יעשה הכל כדי להחזיר את היחסים לקדמותם, כולל התנצלות, ויתור על ערכים אישיים, או התאמה עצמית מוגזמת לציפיות הקבוצה. עבורו, תחושת השייכות והקבלה היא קריטית, ולכן הוא יפעל בכל דרך כדי להחזיר לעצמו את מקומו בקבוצה, גם אם זה אומר לוותר על חלק מעצמו. לעיתים קרובות המאמץ לייצר תיקון עלול לקלקל את המצב אף יותר ולהחריף משבר קיים.
המוחרם האנטי-חברתי
הטיפוס האנטי-חברתי יראה בחרם הוכחה לחוסר ערך של החברה עצמה. הוא לא ירגיש צורך להיאבק על מקומו בקבוצה, אלא להיפך – יפעל נגדה בדרכים שונות, לעיתים אף בדרכים הרסניות או בלתי חוקיות. החרם מבחינתו הוא הזדמנות לחזק את הניתוק הרגשי מהחברה ולבטא את העוינות והכעס כלפיה.
המוחרם המרצה
הטיפוס התלותי מרגיש חסר אונים מול החרם, שכן הוא נשען על קבלה ואישור חברתי כדי להרגיש בטוח. החרם מעורר אצלו חרדה עמוקה, והוא ינסה בכל דרך לחזור לחיק הקבוצה, גם אם זה ידרוש ממנו ויתור על צרכיו האישיים. הוא עשוי להיאבק על כל שביב של תשומת לב וחסד מצד חברי הקבוצה, ולעיתים יהפוך את עצמו לקרבן מתמיד בניסיון לזכות בקבלה מחודשת.
המוחרם הפאסיבי-אגרסיבי
כאשר אנשים בעלי נטיות פסיביות-אגרסיביות חווים חרם חברתי, תגובותיהם מאופיינות בשימוש בהתנהגויות עקיפות ומתוחכמות כדי לבטא את תחושות הכעס והתסכול שלהם.
במקום להגיב בצורה ישירה ולבטא את רגשותיהם בצורה גלויה, הם בוחרים להימנע מעימות ישיר ולפעול במקום בדרכים נסתרות על מנת להביע את מחאתם.
התנהגויות פסיביות-אגרסיביות במצבי חרם כוללות צורות התנהגות כמו סרקזם, "בדיחות עוקצניות", עונש שתיקה, או עיכובים מכוונים בפעולות משותפות. בנוסף, הם עלולים להשתמש במניפולציות רגשיות, כמו הבעת רחמים עצמיים או ניסיון לגרום לאחרים להרגיש אשמה, כאמצעי לקבלת הכרה או פיצוי מהקבוצה על הדחייה שחוו.
סיבה מרכזית להתנהגות זו היא הפחד מסנקציה או מגמול שלילי מצד הקבוצה, אם יגיבו בצורה ישירה או תוקפנית מדי.
לכן, הם נוקטים בגישה עקיפה יותר, תוך ניסיון לשמור על שליטה במצב ולמנוע סכסוכים גלויים שעלולים להחמיר את החרם או להוביל להחמרת המצב.
המוחרם האקספרסיבי
הטיפוס היצירתי יהפוך את תחושת הדחייה למקור ליצירה וביטוי אמנותי. החרם עבורו הוא קטליזטור לחקירה פנימית ולפיתוח רעיונות חדשים. הוא עשוי לפנות לציור, כתיבה, מוזיקה או כל סוג אחר של יצירה כאמצעי לעיבוד הרגשות הקשים ולמציאת משמעות אישית בתוך הכאב.
התגובה לחרם קבוצתי משתנה באופן משמעותי בהתאם למבנה האישיותי של האדם.
כל טיפוס מתמודד עם תהליך ההדרה בדרכו הייחודית, כשהחרם מעורר מגוון רחב של רגשות ותגובות המושפעים מהאופי והנטיות הפסיכולוגיות שלו.
הבנת ההבדלים הללו יכולה לסייע ביצירת מודעות והכלה מדויקת יותר.
בואו נדבר על התמודדות
במצבי חרם והדרה
עם ראש המכון -
בזום או פנים אל פנים
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
