מכון טמיר לפסיכותרפיה
הגדרת החרם החברתי והשלכותיו
חרם חברתי הוא מצב שבו אדם מוצא את עצמו מנודה או מודר במכוון על ידי קבוצה חברתית, בין אם מדובר בקבוצת בני גילו, עמיתים לעבודה, בני משפחה או כל מסגרת חברתית אחרת.
מדובר בסנקציה המתבטאת ב״בריונות שקטה״, בה הקבוצה מתעלמת מהנפגע או דוחה אותו באופן מכוון ומתמשך.
בגיל ההתבגרות, תקופה קריטית לגיבוש הזהות וההתפתחות הרגשית, לחוויית החרם עלולות להיות השלכות נפשיות וחברתיות משמעותיות.
מחקרים מראים כי הדרה חברתית שיטתית עלולה לגרום לקשיים רגשיים והתנהגותיים, לפגיעה בתפקוד היומיומי, לירידה בהישגים ולפגיעה באמון העצמי. למעשה, בריונות חברתית "שקטה" כגון התעלמות והפצת שמועות עשויה להיות מזיקה לא פחות מאשר בריונות פיזית גלויה.
על רקע ההשלכות הקשות של החרם החברתי, מתחדדת החשיבות בהתערבויות טיפוליות מבוססות-ראיות שמטרתן לסייע לנפגעים לחזור לתפקוד תקין ולהשתלב מחדש במעגלים החברתיים.
במאמר זה נסקרות עבודות מחקר עדכניות מהשנים 2014–2024, הבוחנות את יעילותן של התערבויות טיפוליות מגוונות בקרב ילדים, מתבגרים ומבוגרים שחוו דחייה חברתית.
מרבית תוכניות המניעה שפותחו בעבר התמקדו במניעת הבריונות עצמה, כלומר בשינוי התנהגות הפוגעים, ופחות בטיפול ישיר בנפגעים.
גישה זו הובילה להצלחה חלקית בלבד בהפחתת הנזק לנפגעים, והמחישה את הצורך בגישות טיפוליות ממוקדות וייעודיות לטיפול במי שחוו חרם חברתי בכל גיל ובכל מסגרת.
סקירת ספרות
סוגי התערבויות עיקריים
בעשור האחרון התפרסמו מספר מחקרים וסקירות שבחנו גישות טיפוליות מגוונות להתמודדות עם ההשלכות של חרם חברתי בקרב מתבגרים.
בסקירה זו זוהו ארבעה סוגי התערבויות עיקריים המסייעים לנפגעי בריונות וחרם:
-
תמיכה חברתית.
-
אימון כישורים חברתיים,.
-
טיפולים פסיכולוגיים פרטניים.
-
תוכניות מבוססות בית-ספר.
במקרים רבים התערבויות שילבו מספר מרכיבים, כגון הדרכה פסיכו-חינוכית, ייעוץ ותמיכה, וסדנאות הכשרה – והכל במטרה לחזק את המתבגר ולאפשר לו להתמודד טוב יותר עם ההדרה.
תמיכה חברתית
התערבויות המבוססות על תמיכה חברתית מתמקדות ביצירת רשת תמיכה בין-אישית עבור הנער המוחרם.
לדוגמה, הקמה של קבוצות תמיכה בהנחיית בני הגיל או חונכות חברתית מאפשרת למתבגרים לשתף בחוויות, לזכות באמפתיה מבני גילם לשוב לחוות תחושת שייכות מחודשת.
מחקרים הראו שתוכניות כאלו, בהן בני נוער נפגשים ומשוחחים על חוויות החרם, מעניקות חוויית אוניברסליות, תמיכה ותיקוף ומפחיתות משמעותית את הפגיעה והטראומטיזציה אצל הנפגעים.
בגיל ההתבגרות, קשר עם קבוצת שווים הוא צורך מהותי לבניית זהות ולהתפתחות רגשית תקינה, ולכן תמיכה הדדית במסגרת קבוצתית מהווה גורם מגן חשוב.
אימון כישורים חברתיים
גישת התערבות נוספת שהתפתחה היא אימון כישורים חברתיים וכישורי התמודדות אצל המתבגר.
במסגרת זו נערכות סדנאות וקבוצות שמטרתן להקנות למתבגרים כלים להתמודד עם מצבי דחייה ובריונות.
בין השאר המנחים מתמקדים בשיפור כישורי תקשורת, פתרון בעיות, התמודדות אדפטיבית עם לחץ ופיתוח חוסן נפשי.
מטרת אימון זה היא לחזק את יכולת הנער לעמוד מול מצבים חברתיים שליליים ולצמצם את הפגיעה הנפשית הנגרמת בעטיים.
מחקרים הצביעו על קשר משמעותי בין חוסן נפשי והתמודדות אדפטיבית לבין הפחתת תסמיני הטראומה בקרב נפגעי חרם קבוצתי. כלומר, מתבגרים שרכשו כלים של התמודדות בריאה ועמידות נפשית הצליחו להגיב באופן מסתגל יותר ללחץ של חרם, והתסמינים השליליים פחתו בהתאם. ישנן אף עדויות לכך שאימון ממוקד בכישורים, כגון הדרכת אסרטיביות, סייע להפחית את השכיחות של פגיעה חוזרת ולשפר את הביטחון העצמי החברתי של המתבגרים.
טיפולים פסיכולוגיים פרטניים
בנוסף לתמיכה מקבוצת השווים ואימון מיומנויות, גובשו ויושמו טיפולים פסיכולוגיים פרטניים עבור נפגעי חרם.
בפרט, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) לנוער קיבלה תשומת לב כמסגרת אפשרית לטיפול בנפגעי בריונות וחרם.
מודל CBT ייעודי למתבגרים נפגעי בריונות הוצע בספרות, מתוך הנחה שניתן לטפל בהשפעות הנפשיות של החרם באמצעות שינוי דפוסי חשיבה לא מסתגלים וחיזוק כישורי ההתמודדות הרגשית.
מחקרים שהעריכו התערבויות CBT מצאו שיפור משמעותי בתסמיני דיכאון ובתסמינים פוסט-טראומטיים בקרב מתבגרים שעברו את הטיפול בהשוואה למתבגרים ברשימת המתנה.
כך למשל, במחקר אקראי מבוקר שבוצע בנורווגיה, טיפול CBT ממוקד טראומה הוביל לירידה מובהקת ברמת תסמיני ה-PTSD ובמצוקה הנפשית הכללית אצל מתבגרים שעברו בריונות.
תוצאות דומות דווחו במחקרים בארה"ב, בהם התערבויות CBT הניבו ירידה מובהקת במדדי דיכאון בקרב נפגעי חרם לאחר הטיפול. ממצאים אלה מצביעים על הפוטנציאל הגבוה שבטיפול פרטני ממוקד.
התערבויות מערכתיות בית-ספריות
לבסוף, התערבויות מערכתיות במסגרת הבית-ספרית מהוות נדבך חשוב.
תוכניות אלו פועלות ברמת הכיתה או בית הספר כולו, וכוללות הכשרת צוות, הורים ותלמידים נגד בריונות, עידוד אקלים בית-ספרי מכיל, שילוב תרגולי קשיבות (mindfulness) וקידום אמפתיה בבית הספר.
מחקר אחד, למשל, בחן תוכנית מבוססת-קשיבות בקרב תלמידי תיכון בסין, ומצא כי חלה הפחתה בשכיחות אירועי הבריונות ובעוצמת הפגיעה הנפשית אצל נפגעים.
גישה מערכתית אחרת הדגישה יצירת שיתופי פעולה בין אנשי מקצוע, מורים והורים כדי לסייע למתבגרים בהתמודדות עם הטראומה מהחרם.
בהתערבויות כאלה, המורים משמשים משגיחים ומנחים לפעילויות חברתיות חיוביות, והתלמידים משתתפים בהכרזה על סביבה בית-ספרית "נקייה מבריונות". מעורבות פעילה של מורים נמצאה כמפחיתה משמעותית את ההשפעות השליליות של בריונות וחרם, שכן נוכחותם והדרכתם ממתנות אירועי פגיעה ותומכות בנפגעים.
באופן כללי, הספרות העדכנית מצביעה על כך שהתערבויות מגוונות – אישיות, קבוצתיות ומערכתיות – יכולות לתרום להפחתת נזקי החרם.
סקירת 16 מחקרים בין השנים 2014–2023 מצאה שכלל ההתערבויות שנבדקו הניבו שיפור מובהק במצבם של הנפגעים לעומת קבוצות הביקורת או המצב ההתחלתי.
התערבויות אלו, שכללו מסגרות תמיכה, עבודה על הקניית כישורים ופעולות בית-ספריות, הצליחו להפחית את סימני הטראומה, לשפר מדדים של בריאות נפשית ולצמצם את שכיחות הפגיעה בנפגעים. מכאן, מגוון הגישות שפותחו ומתוארות בספרות מספקות בסיס ידע מבוסס-ראיות להתמודדות עם חרם חברתי, תוך הדגשת הצורך להתאים את סוג ההתערבות לצרכי הנער והקשר הספציפי.
שיטה
מאפייני המחקרים
הסקירה הנוכחית מתבססת על מחקרים שפורסמו בין 2014 ל-2024, אשר בחנו מבחינה כמותית את יעילותן של התערבויות למתבגרים נפגעי חרם. מרבית המחקרים שנכללו היו מחקרי התערבות כמותיים מבוקרים, בעיקר ניסויים מבוקרים אקראיים (RCT) ולעיתים מחקרי מעין-ניסוי עם קבוצת ביקורת. הקריטריון המשותף היה שילוב התערבות טיפולית כלשהי בקרב מתבגרים שזוהו כנפגעי חרם או בריונות חברתית, והערכה שיטתית של התוצאות בעקבות ההתערבות. גודל המדגם השתנה באופן ניכר בין המחקרים: היו מחקרים קטנים יחסית בהשתתפות עשרות בודדות של מתבגרים, ולעומתם ניסויים רחבי-היקף שבהם השתתפו מאות ואף אלפי תלמידים (לעיתים באמצעות דגימה מבתי ספר מרובים). טווח הגילים היה לרוב 12–18, תוך התמקדות בחטיבת הביניים והתיכון, תקופה שבה תופעת החרם נפוצה ומזיקה במיוחד.
כלי מדידה והערכה
מהלך המחקרים היה ברוב המקרים מבוסס על מדידות לפני-אחרי: ערכה ראשונית (baseline) לפני התחלת ההתערבות, ולאחריה ערכת מדידה נוספת בסיום ההתערבות. חלק מן המחקרים כללו גם מעקב המשך שבועות או חודשים אחרי תום ההתערבות כדי לבחון את עמידות השינויים (למשל, מעקב כעבור חצי שנה). קבוצת ביקורת שימשה להשוואה – לרוב קבוצה שקיבלה "טיפול כרגיל" או המתנה, ובחלק מהמחקרים קבוצה שקיבלה התערבות אלטרנטיבית (למשל סדנה בנושאים אחרים).
כדי להעריך את ההצלחה, השתמשו החוקרים במגוון מדדי תוצאה כמותיים. בתחום הבריאות הנפשית, מדדו שינויים ברמת תסמיני הדיכאון, החרדה והמצוקה הפוסט-טראומטית באמצעות שאלונים תקניים (כגון ה-Beck Depression Inventory לילדים, Beck Anxiety Inventory, או Child PTSD Symptom Scale). בתחום התפקוד החברתי וההסתגלות, נמדדו שכיחות אירועי הבריונות/חרם ותחושת הביטחון של הנער במסגרת החברתית, לרוב באמצעות שאלוני קורבנות בריונות מקובלים (כמו Olweus Bully/Victim Questionnaire). בנוסף, הוערכו משתנים פסיכו-חברתיים חיוביים כדוגמת חוסן נפשי, מיומנויות חברתיות ואמפתיה – למשל באמצעות סולמות חוסן (כדוגמת Child and Youth Resilience Measure) ומדדי אמפתיה ויכולות חברתיות.
איסוף הנתונים התבסס בעיקרו על דיווחי המתבגרים עצמם באמצעות שאלונים אנונימיים, במטרה להעריך את עולמם הפנימי ותחושותיהם. בחלק מהמחקרים שולבו גם הערכות מורים או הורים (למשל דיווח מורה על שינוי בהתנהגות התלמיד בכיתה), אך רוב הממצאים התבססו על תפיסת הנער את מצבו. כדי לוודא את אמינות הממצאים, רבים מהכלים היו כלים מאומתים שפותחו במחקר קודם לניטור בריונות והשלכותיה. מדדי ההצלחה הוגדרו כהטבה מובהקת במדדים הפסיכולוגיים וההתנהגותיים בקרב קבוצת ההתערבות יחסית לקבוצת הביקורת או יחסית למצבם ההתחלתי. כך למשל, במחקרים רבים הצלחה הוגדרה כירידה סטטיסטית מובהקת בציוני דיכאון/חרדה לאחר ההתערבות, או ירידה בשכיחות הדיווחים על נפגעי בריונות. מדדים אחרים להצלחה היו שיפור בציוני חוסן, עלייה באמפתיה או בכישורי התמודדות, ושיפור בסולם הדימוי העצמי. יש לציין כי לא בכל המחקרים נמדדו כל הסוגיות – חלקם התמקדו בעיקר במדדים קליניים של דיכאון וחרדה, בעוד אחרים התמקדו במדדים חברתיים או כישורי חיים. יחד עם זאת, כולם אימצו גישת הערכה כמותית מבוססת-שאלונים לפני ואחרי ההתערבות.
ממצאים
הממצאים הכלליים מהמחקרים שנבחנו מעידים בבירור על התועלת שביישום התערבויות טיפוליות למתבגרים נפגעי חרם. ברוב המכריע של המחקרים תועד שיפור מובהק במצבם הנפשי והחברתי של המשתתפים שקיבלו את ההתערבות, בהשוואה לקבוצות ביקורת שלא קיבלו אותה. ניתן לסווג את התוצאות הבולטות לכמה תחומי השפעה: בריאות נפשית (הפחתת תסמינים נפשיים שליליים), תפקוד חברתי (שילוב וביטחון חברתי), וויסות רגשי והסתגלות. נסקור כל אחד מתחומים אלו להלן:
בריאות נפשית
דיכאון וחרדה
כמעט כל ההתערבויות שנבדקו דיווחו על ירידה ברמות הדיכאון והחרדה בקרב המתבגרים שעברו את ההתערבות. למשל, בסקירה שיטתית של Hunt et al. (2023) שסקרה התערבויות לעידוד הכללה חברתית, נמצא שיפור בינוני-גדול בממוצע בתסמיני דיכאון וחרדה לאחר ההתערבות (SMD=−0.62). כלומר, מתבגרים שהשתתפו בתוכניות לקידום שילוב חברתי דיווחו במובהק על פחות סימפטומים דיכאוניים וחרדתיים לעומת מצבם לפני ההתערבות או לעומת קבוצת ביקורת. תוצאה דומה עלתה במחקרים ספציפיים: טיפול CBT ממוקד בנפגעי הדרה הראה יעילות בהפחתת תסמיני דיכאון, עם שיפור מובהק במדדים קליניים של מצב הרוח לאחר מספר שבועות של טיפול. במצטבר, הנתונים מצביעים שהתערבות נכונה יכולה למתן את ההשפעות המזיקות של החרם על מצב הרוח ולצמצם סיכון להתפתחות דיכאון וחרדה כרוניים אצל מתבגרים.
טראומה וויסות רגשי
חרם חמור מתמשך עשוי להיות חוויה טראומטית עבור נער, וחלק מהמחקרים בחנו שינויים בתסמינים פוסט-טראומטיים וביכולת הוויסות הרגשי. הממצאים מעודדים: במספר התערבויות נמצא שיפור ניכר בסימפטומים של דחק פוסט-טראומטי (PTSD) בקרב משתתפים. כך, במחקר בנורווגיה, תוכנית CBT קבוצתית הובילה לירידה משמעותית ברמת תסמיני ה-PTSD של נפגעי בריונות (בהשוואה לקבוצת ביקורת שלא טופלה), עם גודל אפקט בינוני (~0.5). בנוסף להפחתת סימני הטראומה, דווח על שיפור ביכולת הויסות הרגשי.
תוכניות רבות שכללו רכיב של אימון בהתמודדות רגשית מצאו שהמשתתפים רכשו אסטרטגיות בריאות יותר לוויסות כעס, עצב ובדידות. למשל, תוכנית לפיתוח מיומנויות חברתיות ורגשיות בדרום קוריאה הדגימה שיפור משמעותי ביכולת הניהול הרגשי והאמפתיה של המשתתפים לצד הפחתת ההשפעות השליליות של הבריונות. משמעות הדבר היא שהנערים שלמדו במסגרת ההתערבות כיצד לזהות ולווסת את רגשותיהם – בין אם באמצעות תרגול מודרך של פתרון בעיות, טכניקות הרפיה או שיתוף רגשי – הצליחו להתמודד טוב יותר ופיתחו חסינות מסוימת בפני ההשלכות הנפשיות של החרם.
תפקוד חברתי ושילוב בקבוצת השווים
יעד מרכזי של התערבויות רבות היה שיפור התפקוד החברתי והפגת הבידוד של המתבגר המוחרם.
בהתאם, מחקרים דיווחו על ירידה בשכיחות האירועים של בריונות והדרה שדווחו על-ידי המשתתפים לאחר השתתפותם בתוכניות התערבות.
לדוגמה, ניסוי מבוקר רחב-היקף באוסטרליה מצא כי בהשוואה לקבוצת ביקורת, קבוצת התלמידים שעברה תוכנית בית-ספרית מקיפה דיווחה על פחות מקרי קורבנות ותחושת הפגיעה מהבריונות ירדה באופן מובהק. במקביל לצמצום האירועים השליליים, חלק מההתערבויות הראו שיפור במיומנויות החברתיות וביחסים הבין-אישיים של הנפגעים. תוכניות שדגשן בפיתוח אמפתיה ותקשורת (בין אם בקרב כלל התלמידים או בקבוצת הנפגעים והתומכים) הובילו לעלייה ברמת האמפתיה אצל המשתתפים וליצירת אקלים כיתתי תומך יותר. כך, מתבגרים שנטלו חלק בסדנאות לחיזוק אמפתיה ודיאלוג דיווחו לאחר ההתערבות שהם חשים יותר מובנים ומקובלים על-ידי בני גילם. גם קבוצות תמיכה בהנחיית עמיתים השיגו את יעדן בהקשר זה: בני נוער שזכו לתמיכת בני גיל במהלך ההתערבות דיווחו על תחושת שייכות גדולה יותר והפחתה בתחושת הבידוד שחשו קודם. יש לציין שהתערבויות מערכתיות בבית הספר תרמו גם הן לאקלים חברתי חיובי יותר – למשל, תלמידים בבתי ספר שאימצו תוכנית "אפס סובלנות" לבריונות וצוות מגיב, הרגישו בטוחים יותר חברתית ופחות חששו מנידוי חוזר
.
הסתגלות כללית וחוסן נפשי
מעבר להפחתת סימפטומים שליליים, רבות מההתערבויות התכוונו לטפח הסתגלות חיובית – קרי, לחזק את הכוחות של המתבגר להתגבר ולהמשיך להתפתח למרות הפגיעה. בהתאם, במחקרים מספר נמדדו מדדי חוסן נפשי, תחושת ערך עצמי ומסוגלות כמדדי תוצאה. התוצאות הראו שיפור בחוסן ובמדדים פסיכולוגיים חיוביים אחרי ההתערבות. מחקר קלסטר אקראי מבוקר בספרד שבחן תוכנית חוסן בית-ספרית מצא כי אצל התלמידים שהשתתפו בתוכנית נרשמה עלייה מובהקת ברמת החוסן הנפשי (נמדד באמצעות שאלון ייעודי) בהשוואה לקבוצת ביקורת, וכן ירידה בסימפטומים דיכאוניים נלווים לאחר חצי שנת מעקב. תוצאה זו מצביעה על כך שההתערבות לא רק מטפלת ברגע המשבר אלא גם מחזקת את יכולת ההסתגלות לטווח הארוך. בדומה, בהתערבויות אחרות דווח על שיפור בתחושת המסוגלות האישית של המשתתפים להתמודד עם אתגרים חברתיים בעתיד, מה שמרמז על הפחתת פגיעותם למצבי חרם עתידיים. במילים אחרות, רבים מהמתבגרים רכשו "חיסון" נפשי מסוים – כלים ודרכי חשיבה שמאפשרים להם לעבד דחייה חברתית באופן בריא יותר ולהמשיך ליצור קשרים חדשים.
לסיכום סעיף הממצאים, ישנו קונצנזוס בממצאי המחקרים כי להתערבויות הטיפוליות שבוצעו הייתה השפעה מיטיבה ורחבת-טווח על מתבגרים שחוו חרם. נצפתה ירידה בתסמינים הנפשיים השליליים (דיכאון, חרדה, מצוקה טראומתית), לצד שיפור במשאבים הפנימיים (חוסן, מיומנויות רגשיות) ובמצב החברתי (יותר תמיכה, פחות בדידות). חשוב לציין כי כל המחקרים שנסקרו דיווחו על שיפורים מובהקים כלשהם – בין אם קליניים, רגשיים או חברתיים – בקרב קבוצות ההתערבות. למרות הבדלים במיקוד ובשיטות, המגמה הכללית ברורה: התערבות מקצועית אקטיבית יכולה למתן במידה ניכרת את "הפצעים הנסתרים" של החרם ולסייע למתבגרים לחזור לתפקוד תקין ובטוח יותר.
דיון
השוואה בין סוגי ההתערבויות
ממצאי המחקרים מעידים כי קיים מגוון דרכים יעילות לסייע למתבגרים נפגעי חרם, וכל גישה טיפולית מביאה עמה יתרונות ואתגרים ייחודיים.
יתרונות ואתגרים בהתערבויות תמיכה בין-אישית
התערבויות המבוססות על תמיכה בין-אישית (כגון קבוצות עמיתים תומכות) בולטות בכך שהן מנצלות את הצורך הטבעי של המתבגר בשייכות על מנת לרפא את הפגיעה. כוחן העיקרי הוא ביצירת תחושת קהילה: כאשר נער פוגש בני גילו שעוברים חוויות דומות ותומכים בו, הוא כבר אינו מרגיש לבדו בהתמודדות. תמיכה זו מסייעת לשקם את תחושת הערך והשייכות שנפגעה עקב החרם. עם זאת, לגישות אלו יש גם מגבלות. הן תלויות באיכות הדינמיקה הקבוצתית: ללא הנחיה מקצועית מיומנת, קיימת אפשרות שקבוצת תמיכה לא תפעל בצורה מיטבית או שאופן השיתוף לא יתאים לכל משתתף. בנוסף, תמיכה חברתית בלבד עשויה שלא להספיק להתמודדות עם פצעים נפשיים עמוקים – מתבגר הסובל מדיכאון קליני או טראומה עקב החרם ייתכן ויזדקק לעזרה טיפולית נוספת פרטנית מעבר למפגשי הקבוצה.
יתרונות ואתגרים בהתערבויות מוכוונות-מיומנות
לעומתן, התערבויות מוכוונות-מיומנות (skill-based), כגון סדנאות לפיתוח כישורים חברתיים ועמידות, פועלות ברמה האישית של חיזוק המתבגר. יתרונן נעוץ בכך שהן מקנות "ארגז כלים" להתמודדות: הנער לומד טכניקות תקשורת, פתרון קונפליקטים, דרכי הרגעה עצמית בעת מצוקה, וכדומה. כלים אלו יכולים לשרת אותו לא רק בהתמודדות עם החרם הנוכחי אלא גם במצבי לחץ חברתיים עתידיים – ובכך ליצור שינוי ארוך טווח באופן שהמתבגר מגיב לסביבה. ואכן, ראינו שקיים קשר בין הקניית כישורי התמודדות לבין הפחתת תסמיני הטראומה מהחרם. החיסרון בגישה זו הוא שהיא מתמקדת בפרט ולא בסביבה: גם אם הנער יהפוך למיומן ובעל חוסן, סביבת בית הספר עדיין עלולה להיות עוינת. ללא שינוי מסוים בסביבת בני הגיל (למשל הגברת המודעות אצל שאר התלמידים), המתבגר המחוזק עלול להמשיך ולהיתקל בדחייה. לכן, רבים מדגישים את הצורך לשלב בין חיזוק הקורבן לבין שינוי הנורמות בקרב קבוצת השווים.
יתרונות ואתגרים בטיפולים פרטניים
טיפולים פרטניים כדוגמת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) מפנים את הזרקור ישירות לרווחתו הנפשית של הקורבן. הטיפול הפרטני מאפשר להתעמק בחוויותיו הספציפיות של המתבגר, באמונות שגיבש בעקבות החרם ("זה מגיע לי", "אף אחד לא יחבב אותי" וכד') ולתקן דפוסי חשיבה מזיקים. היתרון המובהק הוא שבאמצעות CBT ניתן להשיג הקלה מהירה יחסית בסימפטומים קליניים – כפי שדווח, מתבגרים שעברו טיפול CBT הראו ירידה משמעותית בדיכאון ובמצוקה הפוסט-טראומתית. בנוסף, הטיפול הפרטני יכול להיות מותאם אישית: מטפל מיומן יתאים את ההתערבות לרמת הבשלות של הנער, לסוג החרם שחווה (חרם חברים, חרם ברשת חברתית וכו') ולבעיות הספציפיות שאצלו. מנגד, מגבלת ה-CBT ואחרים כמותו היא דרישת המשאבים הגבוהה – לא לכל בית ספר או משפחה יש נגישות לפסיכולוגים המתמחים בעבודה עם נוער טראומתי. כמו כן, טיפול פרטני מטפל לרוב לאחר מעשה, כשהנזק כבר נגרם, ולא מונע את הפגיעה מלכתחילה. לכן, מומחים מציעים לשלב טיפול כזה בתוך מערך בית-ספרי רחב, בו לאחר זיהוי מקרה חרם מספקים גם טיפול לקורבן וגם מתערבים ברמת הכיתה.
יתרונות ואתגרים בתוכניות התערבות בית-ספריות
בהקשר זה, תוכניות התערבות בית-ספריות רחבות מציגות גישה מערכתית, שלוקחת בחשבון את כל הגורמים בסביבת הנער – התלמידים האחרים, המורים, ההורים והמדיניות הבית-ספרית. עוצמתן העיקרית של תוכניות אלו היא ביצירת שינוי אקלים ותרבות: כאשר בית ספר מאמץ מדיניות ברורה נגד חרם ובריונות, מכשיר את מוריו לזהות מוקדם מקרים ודואג לשלב מחדש תלמידים מבודדים, הוא מפחית את הסיכוי להיווצרות חרם מלכתחילה. מעורבות מורים והורים בהתערבויות נמצאה כמפתח להצלחתן – מורה שמשגיח על הדינמיקה החברתית בכיתה, מתערב כשילד מבודד ומעודד שיח על קבלה, תורם לירידה בהשלכות השליליות של החרם. החיסרון האפשרי של גישה רחבה זו הוא קושי ביישום ובהטמעה עקבית: הדבר דורש מחויבות והתמדה מצד בית הספר כולו. בנוסף, מדידת ההשפעה של תוכניות כאלה על כל תלמיד ספציפי מורכבת יותר, כיוון שההתערבות מפוזרת בין פעילויות רבות וכלליות. למשל, במחקר שתואר (ACT Out), בו בוצעה התערבות קצרה של הצגת תיאטרון בת שעה בנושא בריונות, לא נצפה שינוי מובהק במדדי הבריונות המסורתית או בכישורים החברתיים של התלמידים תוך שבועיים. החוקרים הסיקו שייתכן שההתערבות הייתה קצרה מדי או מוגבלת בהשפעתה הישירה, והמליצו על תוכניות ארוכות טווח ומקיפות יותר. דוגמה זו ממחישה כי עוצמת ומשך ההתערבות הם גורמים קריטיים – התערבות חד-פעמית ושטחית עשויה שלא להספיק ליצירת שינוי משמעותי, בעוד שתוכנית מתמשכת ורבת-רכיבים תיטיב יותר עם הנפגעים.
שימור תוצאות והתאמה תרבותית
עוד הבדל חשוב בין ההתערבויות הוא יכולת השימור של התוצאות. חלק מהמחקרים דיווחו על שיפורים גדולים בטווח הקצר שלאחר ההתערבות, אך אפקט שנחלש מעט במעקב מאוחר יותר – מה שמרמז על הצורך בחיזוק ובמעקב מתמשכים. תוכניות מסוימות פתרו זאת באמצעות מפגשי רענון תקופתיים או שילוב ההתערבות בשגרת בית הספר (למשל שעה שבועית קבועה המוקדשת לכישורי חיים חברתיים). סוגיה נוספת היא ההקשר התרבותי והחברתי: ההתערבויות שנבחנו יושמו במגוון מדינות (לדוגמה, מחקר אחד התמקד בבני נוער פליטים או בני מיעוטים שסבלו מהדרה חברתית רחבה, ואחר כלל מתבגרים מרקע סוציו-אקונומי נמוך שלהם ניתנו תמיכות כלכליות לשילוב חברתי). יתכן שהצלחה של גישה מסוימת תלויה בהתאמה תרבותית – למשל, תוכנית הכוללת העברת כספים למשפחה כדי לאפשר השתתפות חברתית אולי רלוונטית באזורים שבהם העוני תורם לבידוד, אך פחות מתאימה בהקשרים אחרים. משמעות הדבר היא שהתערבויות צריכות להיות מותאמות אישית והקשרית: על אנשי המקצוע לבחור בכלים הנכונים בהתאם לרקע של הנער המוחרם, חומרת הפגיעה וסביבתו.
תובנות כלליות וגישה רב-ממדית
ייתכן וכדאי לאמץ גישה רב-ממדית – לשלב טיפול פרטני עם מרכיב קבוצתי ומערכתי – כדי לתת מענה מכל הכיוונים (גם לנפש הפגועה של הקורבן, גם לסביבתו החברתית התומכת וגם למניעת הישנות החרם).
בסיכומו של דבר, הדיון בין סוגי ההתערבויות מעלה שאין "פתרון קסם" אחיד לכולם, אך ישנן שיטות מגוונות ומשלימות שכולן בעלות תרומה מוכחת. כוחה של ההתערבות הטיפולית טמון בהתאמתה לצרכי המתבגר וביישומה במינון ובמסגרת המתאימים. תוכניות תמיכה קבוצתית, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, סדנאות כישורי התמודדות ושינוי אקלים בית-ספרי – שילוב מושכל ביניהן, תוך מודעות לחוזקות ולמגבלות של כל גישה, עשוי לספק את המענה האפקטיבי ביותר לתופעת החרם החברתי.
סיכום
מחקרים עדכניים משנות 2014–2024 שופכים אור אופטימי על האפשרות לצמצם את נזקי החרם החברתי באמצעות התערבות טיפולית מקצועית. סקירת הספרות מעלה שורה של גישות מבוססות-ראיות שבכוחן להקל על מצוקתם של מתבגרים מודרים: מטיפול פרטני ממוקד ועד תוכניות חברתיות רחבות, כולן הראו במידה זו או אחרת יעילות בשיפור מצבם של נפגעי חרם. עיקר תרומתן באה לידי ביטוי בהפחתת תסמינים שליליים (דיכאון, חרדה, טראומה), בהשבת תחושת הערך והביטחון של הנער, ובמתן כלים להתמודד ולהסתגל. מתבגרים שלקחו חלק בהתערבויות שתוארו לרוב דיווחו על הרגשה טובה יותר ועל השתלבות גדולה יותר בחברה סביבם, בהשוואה לתקופה שלפני ההתערבות. תוצאות חיוביות אלו נשענות על בסיס אמפירי מוצק: ניסויים מבוקרים והערכה שיטתית. למעשה, העדויות מצביעות שכיום יש בידי אנשי המקצוע מערך כלים אפקטיבי יותר מאי פעם לטיפול ב"פצעי" החרם.
מההיבט הפרקטי, ההמלצות העולות מן הסקירה הן שיש לשקול יישום רחב של תוכניות תמיכה וטיפול בבתי הספר ובמסגרות נוער עבור אלו המגלים סימני מצוקה עקב חרם. בתי ספר יכולים, למשל, להטמיע קבוצות תמיכה מונחות לתלמידים מוחרמים, המונחות על ידי יועצים חינוכיים, כדי ליצור מרחב בטוח לשיתוף ולקבלה. במקביל, חשוב להנגיש טיפולים פרטניים (כגון CBT ממוקד-בריונות) דרך שירותי הייעוץ הבית-ספריים או הקהילה, עבור מתבגרים שמפתחים סימפטומים קליניים משמעותיים. שילוב ההורים בתהליך – בדמות הסברה, הדרכה וכלים לתמיכה בילדם – עשוי לחזק את יעילות ההתערבות וליצור רשת תמיכה רחבה יותר סביב המתבגר.
בהיבט המחקרי, למרות ההתקדמות המשמעותית בעשור האחרון, נותרו כיוונים לעבודה עתידית. יש צורך במחקרים ארוכי טווח הבוחנים האם השפעות ההתערבויות נשמרות לתוך הבגרות הצעירה – האם נער שקיבל תמיכה בעקבות חרם בתיכון ממשיך להפיק תועלת מכך גם בשנות העשרים לחייו, למשל בתחושת ערך עצמי ויכולת ליצור קשרים חדשים. כמו כן, מומלץ לערוך מחקרים השוואתיים שיזהו אילו רכיבים בתוך ההתערבות הם המשמעותיים ביותר: האם זו התמיכה החברתית, הטכניקות הקוגניטיביות, או אולי גורם אחר? הבנת "מרכיבי הליבה" תאפשר לייעל תוכניות קיימות. בנוסף, דרושים מחקרים במגוון תרבויות והקשרים – מרבית המחקרים עד כה נערכו באירופה, צפון אמריקה ומזרח אסיה, וכדאי לבחון יישום והתאמה של התערבויות בחברות ותרבויות שונות, כולל בישראל, כדי לוודא שהן אפקטיביות עבור כלל האוכלוסיות. גם חדשנות טכנולוגית יכולה להשתלב: למשל, פיתוח התערבויות מקוונות או אפליקציות תמיכה לנוער מבודד, נושא שרק החל להיחקר.
לסיום, הממצאים העקביים בספרות מלמדים שהתערבות נכונה יכולה לחולל שינוי אמיתי בחייהם של מתבגרים נפגעי חרם. היישום הקליני של ידע זה הוא בעל חשיבות עליונה – יועצים, פסיכולוגים חינוכיים, עובדים סוציאליים ומורים צריכים להיות מודעים לגישות המוכחות הללו וליישמן ככל הניתן. על ידי הפעלה נמרצת של תוכניות תמיכה וטיפול, ניתן להפחית את הסבל של נפגעי חרם, לקדם את בריאותם הנפשית, ולאפשר להם הזדמנות שווה לחוות התבגרות חברתית בריאה. המאבק בחרם החברתי אינו נגמר במניעת התופעה בלבד; הוא נמשך גם בשיקום הנפגעים. למרבה המזל, כפי שראינו, עומדות לרשותנו כיום דרכי פעולה יעילות ואמפיריות למטרה חשובה זו.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
שיחת ייעוץ ממוקדת להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
איתן טמיר, MA, מטפל קבוצתי,
מקורות:
Ergun, G., & Alkan, A. (2020). The social media disorder and ostracism in adolescents (OSTRACA-SM Study). Eurasian Journal of Medicine, 52(2), 139–144.
Mulvey, K. L., Boswell, C., & Zheng, J. (2018). Causes and consequences of social exclusion and peer rejection among children and adolescents. Report on Emotional & Behavioral Disorders in Youth, 17(3), 11–16.
Ferraz de Camargo, L., Rice, K., & Thorsteinsson, E. B. (2023). Bullying victimization CBT: a proposed psychological intervention for adolescent bullying victims. Frontiers in Psychology, 14, Article 1122843.
Hunt, X., Shakespeare, T., Vilyte, G., et al. (2023). Effectiveness of social inclusion interventions for anxiety and depression among adolescents: a systematic review. International Journal of Environmental Research and Public Health, 20(3), 1895.
Hikmat, R., Yosep, I., Hernawaty, T., & Mardhiyah, A. (2024). A scoping review of anti-bullying interventions: reducing traumatic effect of bullying among adolescents. Journal of Multidisciplinary Healthcare, 17, 289–304.
Llistosella, M., Castellví, P., García-Ortiz, M., et al. (2024). Effectiveness of a resilience school-based intervention in adolescents at risk: a cluster-randomized controlled trial. Frontiers in Psychology, 15, Article 1478424.
Agley, J. D., Jun, M., Eldridge, L. A., et al. (2020). Effects of ACT Out! Social Issue Theater on social-emotional competence and bullying in youth and adolescents: cluster randomized controlled trial. JMIR Mental Health, 8(1), e25860.