מכון טמיר לפסיכותרפיה
מהי תסמונת ייחוס ריח (ORS)?
תסמונת ייחוס ריח (Olfactory reference syndrome), או Olfactory Reference Disorder) ORD), היא הפרעה שמאופיינת בעיסוק של האדם באמונה שגויה כי פולט ריח גוף דוחה או מסריח.
מדובר בתופעה ותיקה שתוארה בעקביות כבר מהמאה ה-19, כשלצידה מצוקה נפשית ניכרת.
עיסוק-היתר בריח הגוף עלול גם לפגוע בתפקוד, למשל בהימנעות ממצבים חברתיים, בגלל מבוכה עמוקה ובושה.
ואכן, חרדה חברתית באמת בולטת במקרים כאלה.
הקריטריון המרכזי לסינדרום ייחוס הריח הוא שלמרות שהמתמודדים/ות עם ORS משוכנעים שנודף מגופם ריח רע, אחרים אינם מריחים אותו.
ORS מהווה במקרים רבים טריגר להתנהגויות מוגזמות וחזרתיות, כמו בדיקה חוזרת של ריח הגוף, מקלחות בתדירות גבוהה או העמסת עוד ועוד מכונות כביסה בהגזמה.
הדאגות מהריח עלולות להתדרדר, במקרים מסוימיםף, אפילו עד מחשבות וכוונות אובדניות.
ויש גם נזקים בריאותיים:
לדוגמא, אם אדם עם ORS סבור שהוא מדיף ריח רע מהפה יצחצח שיניים לאורך שעה שלמה כל יום ויגרגר מי פה 30 פעם ביום, תיווצר אצלו פגיעה מצטברת בחניכיים ובשיניים.
כפי שנראה בהמשך, ל-ORS יש קווים משותפים עם הפרעת גוף דיסמורפית (BDD), שמאופיינת בעיסוק-יתר בפגמים גופניים מינוריים בהופעה החיצונית ועם הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD).
מה השכיחות של הפרעת ייחוס הריח?
לא ידועים נתונים אפידמיולוגיים מדויקים על הסינדרום, אך הערכת השכיחות בקהילה נעה בין חצי אחוז ל -2.1% (לא מעט בכלל).
חשוב לציין כי אומדן זה מתבסס על סקרי דיווח עצמי ששאלו על ספקות וחששות לגבי ריח גוף כך שזו הערכה בעירבון מוגבל.
ההערכה היא כי 60% מהמתמודדים עם ORS הן נשים, רובן רווקות.
רחרוח קצר באינטרנט מגלה שהסינדרום כנראה שכיח יותר מכפי שמדווח:
אם תחפשו מידע זמין על תסמונת ORS בגוגל תקבלו יותר מ-500,000 תוצאות...
מאפיינים קליניים של ORS
איך מתבטא העיסוק בריח הגוף בהפרעה?
האדם עסוק באופן מוגזם באמונה שהוא פולט ריח גוף רע, לרוב הבל פה או זיעה.
האמונה היא שהמקור לריח נובע מחלקי הגוף הרלוונטיים - נשימה דוחה מהפה, זיעה מסריחה מבית השחי או המפשעה ועוד.
לפעמים האדם יחווה את הריח שנתפס כרע כגירוי לא-גופני, כמו אמוניה או ברזל מותך, חומר ניקוי או ריח של שום.
רוב האנשים עם ORS ידווחו שהם באמת מריחים את הריח, אבל חלקם יישמרו זאת לעצמם.
תובנות וייחוס עצמי
רוב האנשים עם ORS משוכנעים לגמרי שהם מפיצים ריח נורא למרות שאחרים לא מריחים אותו.
רק מעטים מהמתמודדים מזהים בעצמם שהאמונה לגבי ריח הגוף שגויה.
ההסבר ההגיוני לתפיסה השגויה היא שרוב האנשים עם ORS מדווחים שהם באמת מריחים את הריח הזה מעצמם. אבל אלה שלא מריחים את הריח מבססים את האמונה שלהם על פרשנות שגויה של הערות, מחוות והתנהגויות של אחרים, למשל אם מישהו פותח חלון, נוגע באף או זז אחורה עם הכסא, מתמודדים עם ORS נוטים לפרש את ההתנהגות כתגובה לריח מסריח שנודף מהם.
אילו התנהגויות מוגזמות מופיעות ב-ORD?
העיסוק של אנשים עם ORS בריח הגוף הוא טריגר לתחושות קשות כמו מצב רוח מדוכא, חרדה ומודעות עצמית מוגזמת.
בגלל זה כמעט כל האנשים עם ORS מרגישים שהם חייבים לבצע התנהגויות חזרתיות כדי למתן, לבדוק, להסוות או לוודא את ריח הגוף שהם תופסים.
ההתנהגויות הכי נפוצות הן הרחה עצמית, המון מקלחות והחלפת בגדים בתדירות גבוהה.
הסתרת הריח הנתפס נעשית בד״כ ע״י שימוש מוגזם בבושם, דאודורנט, לעיסת מסטיקים וסוכריות מנטה.
כיצד עלולה תסמונת ORS לפגוע בתפקוד?
ORS פוגע באופן מתון עד קיצוני בד״כ בתפקוד.
בממוצע, הלקות די חמורה, כאשר לפי מדגמים קליניים, שלושת רבעי מהמתמודדים עם ORS מדווחים על תקופות בה נמנעו מרוב האינטראקציות החברתיות בגלל הסימפטומים.
יש מתמודדים/ות עם סינדרום ייחוס הריח שלגמרי מקורקעים לבית בגלל המצוקה, המודעות העצמית המוגברת והמבוכה שנובעת מייחוס הריח או בגלל פחד שהריח יפגע באחרים.
דווח על שיעור גבוה יחסית של אשפוזים פסיכיאטריים, מחשבות וניסיונות אובדניים וגם התאבדויות בפועל, שאותם ייחסו המטופלים לתסמיני ORS.
מה התחלואה הנלווית של ORS?
ההפרעות הנלוות לתסמונת הן לרוב דיכאון קליני, חרדה חברתית, התמכרויות, OCD או BDD.
עם זאת, בניגוד להפרעה טורדנית-כפייתית, מתמודדים עם תסמונת הריח העצמי אינם מדווחים על אובססיות או על טקסים כפייתיים בעבר או בהווה.
בנוסף, למרות שב -5% מהמקרים של OCD, אמונות אובססיביות הן דלוזיות (מחשבות שווא), מחשבות יחס פחות שכיחות ב-OCD בהשוואה ל- ORD. כמו BDD, מתמודדים עם ORD עסוקים בדרכי הסוואה בדיקות חזרתיות, התנהגויות ביטחון וצורך באישור.
מה גורם לסינדרום ייחוס הריח?
ההבנה שלנו לגבי האטיולוגיה של ORS וקשר הגומלין של הסינדרום עם הפרעות אחרות די מוגבלת, פשוט כי אין מספיק מחקרים בנושא.
כמו הפרעות פסיכיאטריות אחרות, נראה שהסינדרום נגרם בגלל שלל גורמים גנטיים, נוירולוגיים, ביוכימיים וסביבתיים.
ORS דומה כאמור ל-BDD, OCD וחרדה חברתית ולכן ייתכנו מאפיינים אטיולוגיים ופתופיזיולוגיים משותפים עם ההפרעות הללו.
למשל, ORS עשוי לכלול אנומליה במערכת חוש הריח במוח, שגורמת להלוצינציות ריח או רגישות קיצונית לריחות.
אבל השערה זו לא נחקרה מספיק וגם לא ממש רלוונטית למטופלי ORS, שלרוב אינם מריחים את הריח בפועל.
בנוסף, הלוצינציות ריח הן באופן כללי די נדירות, ועלולות להיגרם מסיבות אחרות, כמו פגיעות ראש, שימוש בחומרים פסיכואקטיביים או אירוע מוחי.
אבחון הפרעת ייחוס ריח
המאמץ להוסיף את הסינדרום ל-DSM-5 - המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות - עלה בתוהו.
הראיות המחקריות היו מועטות מדי מכדי לסווגו כהפרעה שעומדת בפני עצמה, עם קריטריונים מלאים לאבחון.
ה-DSM-5 הכניס את ה-ORS תחת המטרייה הרחבה של ״OCD והפרעות קשורות אחרות״, עם תיאור קצרצר של מאפייני המפתח הקליניים של הסינדרום.
ב-ICD-11 - מדריך המחלות הבינלאומי - יתכן שתגיע הבשורה:
ORS תוגדר כנראה כהפרעה נפרדת, בפרק על OCD והפרעות קשורות, כלאחר כבוד, לצד OCD ו-BDD.
התקווה היא שהמהלך הפסיכודיאגנוסטי יגביר את המוטיבציה של חוקרים לבדוק את הסינדרום, שסובל מתת-אבחון.
טיפול בתסמונת ייחוס הריח
בערך 50% מהמתמודדים עם ORS מחפשים דווקא טיפול רפואי ולא נפשי לריח הגוף שהם תופסים ומחקר הראה ששליש מהמטופלים עם ORS אכן קיבלו טיפול כזה.
הם נוטים להתייעץ עם רופאי שיניים, מנתחים ומומחי אף-אוזן-גרון בקשר להליטוזיס, עם פרוקטולוגים, פלסטיקאים, מנתחים וגסטרואנטרולוגים לריח רע מהישבן, ורופאים אחרים, כמו רופאי עור וגניקולוגים.
טיפולים רפואיים לא נפשיים כנראה לא ממש עוזרים.
לצערנו, האבחון לא משהו -
פונים יכולים לעבור טיפולים פולשניים כמו כריתת שקדים או אלקטרוליזה של בלוטות זיעה, שאינם יעילים להפחתת תסמיני ORS, כך שברוב המקרים המטופל אינו שבע רצון.
לפעמים מוצדק לעבור בדיקות נוירולוגיות, כמו אא״ג, כדי לשלול הסבר נוירולוגי לתפיסה של ריח שאחרים לא מריחים, כמו אפילפסיה זמנית של האונה הרקתית או מיגרנות שמלוות באאורה (Aura).
טיפול תרופתי
אין עדיין מחקר על תרופות מרשם ייחודיות.
תיאורי מקרים אנקדוטליים מראים על שיפור מסוים בטיפול תרופתי ב- SRI (מעכבי קליטה חוזרת של סרוטונין), של תרופות אנטי-פסיכוטיות, נוגדי דיכאון שאינם מקבוצת SRI, או שילוב של תרופות נוגדות פסיכוזה מהדור השני עם נוגדי דיכאון.
יתכן ש-SRI במינון גבוה יכול יהיה די יעיל לתסמיני ORS.
פסיכותרפיה
יש דיווחים מוגבלים ומבודדים על פסיכותרפיה, שבהם נצפה שיפור עם טיפול התנהגותי, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול בכוונה פרדוקסלית.
ייתכן ש-CBT הכולל הבנייה מחדש ואסטרטגיות קוגניטיביות מתקדמות לזיהוי ושינוי אמונות ליבה - בין היתר עבודה על הערכה עצמית וחמלה עצמית, מניעת ריטואלים ותרגילים מבוססי חשיפה ביחד עם ניסויים התנהגותיים מותאמים לתסמיני ORS – יכולים להיות אפקטיביים.
המאפיינים הקליניים של ORS נראים דומים מאוד לאלה של BDD, וטיפול CBT מבוסס ראיות ל-BDD יכול להיות מותאם בקלות לתסמיני ORS.
המלצות קליניות
למרות ההבנה המועטה על ההפרעה, חשוב שמטפלים והציבור יהיו מודעים לה.
בין היתר, זו הסיבה לפרסום מאמר זה.
ההמלצות הקליניות העדכניות הן להימנע מהנחה שמדובר פשוט בסימפטום של הפרעה פסיכיאטרית אחרת, כמו דיכאון, הפרעה פסיכוטית, BDD או OCD, אלא להתרכז ספציפית ב-ORS כשמטפלים.
חשוב גם לסנן מטופלים לגילוי ORS, במיוחד כאלה עם רמות גבוהות של חרדה או הימנעות חברתית, ייחוס עצמי או התנהגויות חזרתיות מסוות שאופייניות ל-ORS (כמו מקלחות תדירות, החלפת בגדים וצחצוח שיניים).
אצל חולים מסוימים צריך לשקול אבחון נוירולוגי מקיף כדי לשלול הסבר נוירולוגי להלוצינציות ריח.
מומלץ ביותר לתת טיפול תרופתי לאנשים עם תסמיני ORS חמורים, במיוחד כאלה שהתפקוד שלהם נפגם מאוד, מדוכאים מאוד או אובדניים.
תרופות הן גם אופציה טובה כשהסימפטומים קלים או מתונים בחומרה שלהם ובמיוחד אם יש הפרעות נלוות שיכולות להגיב באופן דומה לתרופות (למשל BDD, OCD, חרדה חברתית או דיכאון).
SRI במינון גבוה מומלץ כטיפול קו ראשון תרופתי ב-ORS.
תרופות נוירולפטיות לא-טיפוסיות, כמו אריפיפרזול (אריפליי) או ריספרידון (ריספונד / רספרידל) יכולות לעזור בשילוב SRI ובמיוחד צריך לשקול לתת אותן אם SRI לא עזרו או שקיים דיכאון סוער, ליקוי משמעותי בתפקוד, מחשבות טורדניות ואובדניות או התנהגות אובדנית.
מומלץ לטפל ב-CBT מותאם ל-ORS, בכל רמות החומרה של ההפרעה.
בנוכחות אובססיות וטקסים קומפולסיביים, תובנה דלה לגבי ייחוס הריח, תסמיני דיכאון וחרדה והימנעות חברתיות חזקות, טיפול CBT ל-ORS יהיה די דומה לזה של BDD.
עקב היעדר התובנה, למשל כאשר האמונות הללו הזייתיות מטבען, ובגלל שהרבה מטופלים מבקשים לקבל טיפול רפואי ולא נפשי, כדאי להיעזר בראיון מוטיבציוני כדי שהמטופל ישתתף ויתמיד בטיפול הנפשי.
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
24 ביולי 2023
מקורות:
Begum M, McKenna PJ. Olfactory reference syndrome: a systematic review of the world literature. Psychol Med. 2011 Mar;41(3):453-61. doi: 10.1017/S0033291710001091. Epub 2010 Jun 9. PMID: 20529415.
Feusner JD, Phillips KA, Stein DJ. Olfactory reference syndrome: issues for DSM-V. Depress Anxiety. 2010 Jun;27(6):592-9. doi: 10.1002/da.20688. PMID: 20533369; PMCID: PMC4247225.
Greenberg JL, Berman NC, Braddick V, Schwartz R, Mothi SS, Wilhelm S. (2018). Treatment utilization and barriers to treatment among individuals with olfactory reference syndrome (ORS). J Psychosom Res, 105:31-36.
Thomas E, du Plessis S, Chiliza B, Lochner C, Stein D. Olfactory Reference Disorder: Diagnosis, Epidemiology and Management. CNS Drugs. 2015 Dec;29(12):999-1007. doi: 10.1007/s40263-015-0292-5. PMID: 26563195.
