מה זה להיות עטלף בעזה? | הטראומה של הלוחמים השבים מהרצועה

דניאל, בן 28, נשוי ללא ילדים, מתגורר בקריית גת, עובד כמתכנת בחברת הייטק גלובלית.

הוא שוחרר משירות קבע בצה"ל לפני כשלוש שנים, גויס ב-7 באוקטובר למילואים ולאחרונה חזר הביתה אחרי שירות אינטנסיבי של 70 יום בעזה כמפקד צוות בשייטת. 

נפגשנו במכון לייעוץ של 20 דקות. 

דניאל תיאר כמה קשה עליו המעבר לחיים האזרחיים: 

למרות המאמצים שלו לחזור לשגרה הוא מרגיש נתק מהסובבים, כבדות שלא מאפשרת לו לחזור לקצב החיים המוכר. תמיד היו לו קטעים של עומס נפשי ודאגנות לגבי העתיד, אבל אחרי השחרור מתקופת המילואים הזאת הוא מתאר תסמינים של חרדה ודיכאון, כמו קשיי התארגנות, פגיעה בריכוז, אובדן עניין בפעילות מהנה ופתיל קצר בכל מה שקשור ברגזנות. 

הנקודה האחרונה, הכעס, רלוונטית במיוחד למרחק שנוצר בינו לבין אנה, אשתו. תמיד היא הייתה ״החבר הכי טוב״ אבל עכשיו היא אומרת שהיא לא מבינה איפה הוא נמצא מבחינה רגשית. הוא מרגיש שהיא מפספסת שוב ושוב, לא קולטת מה עובר עליו ונתפסת על פרטים חסרי משמעות בדבריו. 

מה זה להיות עטלף? 

דניאל משתף אותי בניסוחים האישיים שלו למה שקרה בעזה, אני מתאמץ להקשיב אבל אז פתאום מתחיל אצלי איזה ריחוף, רצף ההבנה משתבש לי.

אני חוזר ל-center אבל הופה, עוד פעם הלכתי לאיבוד. אני מבין שבניגוד למצבים רגילים, לא כדאי לעצור להבהרה. אני מכיר את המצב התודעתי הזה מטיפולים נפשיים שעשיתי בטראומה. הקושי של דניאל לנסח בראש מה עבר עליו בעזה קשור בתופעה פילוסופית שנקראת "מה זה להיות עטלף?": ממש כמו הניסיון הנואל להסביר מה זה להיות עטלף כך גם המאמץ של דניאל להבהיר מה זה להיות הוא עולה בתוהו. 

במצבי טראומה מתמשכת לא ניתן להסביר במונחים פיזיקליים את האופי הסובייקטיבי של התודעה. מי שלא היה שם לא יכול להבין את האופן בו אדם ממשיך לתפקד כשהכול סביבו מתמוסס לכדי כאוס אלים. כל ניסיון לתת מילים יהיה לעולם בלתי מספק, כי התוצאה לא ממחישה את האופי העמוק של התהליכים הפסיכולוגיים בלחימה.

דניאל תקוע, מתוסכל, מול אשתו, מול חברים ומשפחה. עכשיו גם מולי. הוא דווקא טוב במילים, אבל כשהוא מארגן את עצמו לשתף ב׳מה זה להיות דניאל בעזה׳ המחשבה מסתבכת לו, הוא לכוד במרחב חלומי של אילמות סלקטיבית. הוא מתחיל לספר ואז חוזר בגמלוניות לתחילת המשפט, מוחק מילים ומתייאש מחדש, שוב מתחוור לו שלבעתה הלא רגילה הזו אין חקר. 

הנמען שמנסה להבין את דניאל נדרש כנראה לקבל בהכנעה את גבולות התובנה האובייקטיבית ולגייס נכונות להסתפק בחומרים מנטליים מפוזרים, אלמנטים שהזמן והפענוח הטיפולי יאפשרו איחוי שלהם לכדי המשגה ברת-תמלול. 

האסוציאציה שלי היא ליומן המלחמה של וילפרד ביון, פסיכואנליטיקאי שלחם כשריונר צעיר במלחמת העולם הראשונה. הטקסט של ביון (War Memoirs) כולל תיאורים מפורטים ומזוויעים על ההתנסות שלו בלחימה.  מה שמתכתב במדויק עם מצבו הנפשי של דניאל מופיע במשפט אחד בתחילת היומן: 

 "In writing this, I cannot be absolutely accurate in some things, as I have lost my diary. In the main it will only be my impressions of the various actions"

ביון מתייחס כאן לאתגר שבניסיון לתאר ולתעד את שחווה במלחמה. אובדן היומן מסמל את הקושי לשחזר במדויק את האירועים שהתרחשו. הוא מדגיש שהתוכן שהעלה לכתב הוא למעשה תחושות שנותרו עמו, ולא תיעוד מדויק של האירועים.

המטאפורה על אובדן היומן משקפת גם את המורכבות שבניסיון לתעד חוויות טראומטיות קיצוניות. זיכרונות כאלה אינם מאוחסנים לרוב בצורה מסודרת ומדויקת, אלא כתחושות פיזיות, רשמים ורגשות שנצרבים בזיכרון. 

המאבק הפנימי של דניאל להבין ולהמשיך לחשוב, או אפילו להתמודד עם המחשבה על אי-החשיבה, ממחיש את יכולתה המופלאה של הנפש האנושית להמשיך לפעול כדי להבין את עצמה, כדי להתגונן מפני הטראומה ולמנוע התמוטטות נפשית. 

הניסיון של דניאל להמשיך לתפקד במציאות החדשה שלו, ובכלל זה לפנות לעזרה, הוא הד ליכולת האנושית שביון מתאר. 

סיכמנו שיתחיל טיפול אצל מומחה לטראומה, נפתחו הרבה אפשרויות בימים קשים אלה. היה חשוב שיתחיל בהקדם, במיוחד נוכח העובדה שהוא צפוי לשוב למילואים בקרוב לתקופה נוספת. 

אני חושב שחלק מהמעבר של דניאל מבדידות וחוסר מובנות לתקווה פרגמטית להחלמה נבנה ב-20 דקות המשותפות שלנו, פיסת זמן שהתאפשרה בה עמימות מבורכת. 

קצת מזכיר את ההמלצה של ביון למטפלים:

 תבואו ״ללא זיכרון, ללא הבנה ללא תשוקה״. 

פרטי המקרה טושטשו היטב. הם מבוססים למעשה על ערבוב בין למעלה מ-10 מקרים אקראיים של לוחמי צה״ל בחרבות ברזל, אותם פגשתי לשיחת ייעוץ של 20 דקות.

כתיבה:

איתן טמיר, MA,

מנהל מקצועי וראש המכון