ההתפתחות התיאורטית של מושג הנרקיסיזם | פרויד, קוהוט וקרנברג

התפתחות החשיבה התיאורטית על נרקסיזם

מקור המילה "נרקיסיזם" הוא במיתולוגיה היוונית, בסיפור המתאר את חייו ומותו של נרקיס.

נרקיס  היה עלם יפה תואר שדחה מעליו מחזרות וכעונש הטילו עליו האלים אהבה עצמית בלתי נלאית שהביאה אותו להתבונן בדמותו באגם עד שמת, ובמקום פרח הנרקיס.

מוסר ההשכל של הסיפור המיתולוגי הוא בהרסנות הממיתה של אהבה עצמית שאין לה גבול ואינה רואה את האחר. 

זיגמונד פרויד, שאהב והושפע בניסוח התיאוריות שלו מהמיתולוגיה היוונית, טבע מונח זה על מנת לתאר אדם שכל הכוחות הליבידנאליים שלו מושקעים בעצמם, ולכן אין להם מסוגלות לראות את האחר. 

לדידו, אנשים נרקסיסטיים מפגינים שני מאפיינים יסודיים: שגעון גדלות מחד ואיבוד עניין בעולם החיצון (מאנשים וחפצים) מנגד. 

פרויד לא ראה השקעה ליבידנאלית בעצמי כהפרעה, אלא כשלב התפתחותי בסופו יש מעבר מאהבת עצמי לאהבת אובייקט. ההפרעה לדבריו היא חוסר היכולת לעשות את המעבר. 

ביטוי למחשבותיו על אהבה בוגרת מהדהד במכתבו של פרויד לאשתו שהייתה בשלב זה ארוסתו, משנת 1882. הוא מדבר על להיות אחד עבור השני לא רק בטוב ולא רק במחוות של התפעלות והערצה, אלא גם בביקורת. בהכרח לוותר מעט על העצמאות (= השקעה ליבידינאלית בעצמי שיש בה הרבה פנטזיה) לטובת קשר זוגי (=אהבת אובייקט שיש בה מציאות), אהבה שיש בה התכווננות הדדית בניגוד ליחסי זולתעצמי, אם כי לא חשב וודאי במונחים אלו. 

"כפי שאת יודעת שנינו היינו צריכים להשתנות קצת מהרגע שנכנסנו בברית הזו. אז הרשי לי לומר לך ללא כחל וסרק בכל עת שנראה לי שמרתה הישנה לא מוכנה לפנות את מקומה לנערתי האהובה...לחיות יחד אין פירושו להסתיר זה מזו דברים לא נעימים או להעלים עין מהם"..."אני רוצה לגרום לך שתמשיכי להרגיש שאנחנו אוהבים זה את זו ושאנחנו משתדלים להתאים את עצמנו זה לזו, ככל שבני אדם רק יכולים"... (עמודים 32-33)

בניגוד למטופל הנוירוטי, סבר פרויד, המטופל הנרקסיסטי בלתי ניתן לריפוי. זאת היות ובניגוד לנרקסיסטי, הנוירוטי לא איבד את האחיזה וההיקשרות לאנשים או חפצים, בין אם בפנטזיה או במציאות, בהתאם לחומרה מחלתו.

אוטו קרנברג, בהתבססות על תיאוריית הדחפים של פרויד, הציע קשר בין נרקסיזם לתוקפנות. לדבריו מדובר בפגיעה מבנית באישיות של אדם, ולא תוצר של כשל התפתחותי כפי שהציע למשל קוהוט.  לדבריו אנשים נרקסיסטיים הם אנשים בעלי דחף תוקפנות חזק במרכז העצמי הגרנדיוזי שלהם. ישנם מצבים בהם האגרסיה מופנית כלפי אובייקטים מופנמים, דבר שמתבטא בקונפליקטים חיצוניים עם אנשים במציאות, וישנם מצבים בהם האגרסיה מופנית כלפי העצמי ואז נראה דוולואציה של העצמי ואף התנהגויות של פגיעה עצמית, ואף אובדנות. 

היינץ קוהוט עבד עם מטופלים נרקסיסטיים, דבר שהשפיע על החשיבה והכתיבה שלו, לכדי קריאת תיגר על הגישה הקלאסית לפיה נרקסיזם הינו רק פתולוגיה. הוא עשה הבחנה חשובה בין נרקסיזם בריא, המלווה אדם מיום לידתו ועד יום מותו, לבין נרקסיזם פתולוגי. 

הוא העלה על נס את האמפתיה ואת החשיבות של התפעלות, תיקוף ותאומות כצרכים חיוניים לחיים נפשיים. לדבריו תינוק נולד אינו מבחין בינו לבין האחר, ויכולת ההשפעה שלו על האחר היא כמו יכולת השפעתו על גופו ונפשו, מצב המכונה "נרקסיזם ראשוני". עם התפתחותו הפיזית, הקוגניטיבית והרגשית של ילד, ומטבע המציאות - על חוסר שלמותה, הילד לומד להתמודד עם תסכולים בטיפול ההורי. על מנת להתמודד עם זאת, בשלב הראשון הילד מייחס את כל מה שטוב ומושלם לעצמו, לתוכו וכל מה שמתסכל בחוץ, אך עדיין אין זה חוץ שנפרד ממנו לחלוטין, אלא פועל כמין שלוחה של העצמי, שתחילה כינה אותם קוהוט "אובייקטים נרקסיסטיים" ולאחר מכן תבע את המונח "זולתעצמי". זולתהעצמי מספק מצע לגדילה נפשית על ידי התכווננות לצרכים של התינוק הגדל. כתוצאה מכך מתפתח הנרקסיזם הראשוני לשני מנגנונים:"עצמי נרקסיסטי/גרנדיוזי", שכולל חלומות גדלות ו"הדימוי המופנם של ההורה הנערץ". במנגנון זה, הילד משליך על האובייקטים ההוריים הנערצים, אשר עימם הוא מזדהה, חלק מן האומניפוטנטיות שלו, על מנת להפחית מהאובדן והתסכול שהינם חלק בלתי נפרד ממציאות. כל אחד ממנגנונים אלו מהווה מוצא לנתיב של התפתחות – מהעצמי הגרנדיוזי מתפתחות השאיפות ומן הדימוי המופנם של ההורה הנערץ נובעים האידיאלים המנחים אותנו. 

בהתפתחות תקינה, כאשר התסכולים הם אופטימליים, תתרחש הפנמה ממירה בעצמי, בה פונקציות שמולאו תחילה על ידי אובייקטים עצמיים, משתחררות מתלותן בנוכחות האובייקטיים העצמאיים, והופכות לעצמאיות. לצד זאת, גורס קוהוט, כי העצמי פגיע תמיד וזקוק ליחסי אובייקט עצמי. אלו יכולים להיות אנשים בחיינו ואלו יכולים להיות גם אינטרה פסיכיים במובן של מוזיקה, תרבות או טבע.

כאשר היו כשלים מהותיים בהיענות לצרכים הנרקסיסטיים הראשוניים, נוצרים עיוותים בעצמי שגורמים להפרעות נרקסיסטיות. אלו נגרמו מכישלונות בחווית עצמי חיוני סביב גירוי / תת גירוי בשיקוף (פגיעה בעצמי הגרנדיוזי) או באידאליזציה, המביאים לתחושות קשות של חוסר אונים וחיפוש אחר מישהו להאדירו ולהתמזגות עימו. 

הצורה המוכרת לנו ביותר כאשר אנחנו חושבים על אדם נרקסיסט היא של אדם יהיר, מלא בעצמו, שמתפאר באומניפוטנטיות ומאופיין בחוסר נגישות רגשית, ובביקורתיות. כיום אנחנו יודעים שזוהי רק צורה אחת של פגיעות נרקסיסטית, שיכולה לבוא לידי ביטוי דווקא בחוויה קשה של נחיתות, ריקנות ודכאוניות. בסופו של דבר, קיימת תחושה איומה של פגיעות או חרדה איומה מפני תחושה כזו וצורות הביטוי של פגיעות זו מגוונות. 

מטופלים עם פגיעות נרקסיסטיות עשויים להתאפיין בצרות עין ובהכחשה של חרטה או הכרת תודה, מתוך כעס וקנאה על החוסרים שיש בהם והם מתאמים להסתיר ומתוך הכחשה של הזדקקות ופגיעות. 

דוגמא לכך היא באמא של שלגיה, אשר קנאתה העזה ליופיה ולנעורים של ביתה החורגת מובילות ליצר רצחני אכזרי כלפיה שלגיה. 

כיצד נראים יחסי ההעברה בחדר הטיפול באדם הסובל מפגיעה נרקסיסטית: 

יחסי ההעברה עם מטופלים שסובלים מבעיות נרקסיסטיות שונה במהותה מיחסי העברה עם מטופלים עם בעיות אחרות. מדובר בחוויה מאוד חזקה בעוצמתה. מטופלים אלו נוטים לעשות שימוש באידאליזציה או דוולואציה של המטפל. פעמים רבות נראה כי ההתערבויות של המטפל נחוות כלא רצויות ואף מפריעות. ההעברה במטופלים אלו אינה השלכה של דמות הורה מופנמת אלא שימוש במטפל כזולתעצמי שהפונקציה שלה הוא שימור הערך העצמי השברירי. מטופלים אלו מתקשים פעמים רבות לשאת טריאנגולציה, שמקורה בפגיעה חמורה ביחסי האובייקט סביב השלב האדיפלי ומקשה לשאת מחשבות ורגשות של האחר. במקרה כזה,  המטופל רואה במטפל תפקיד של אישור נקודת מבטו שלו בלבד, וכל סטייה מכך (בין אם על ידי הזדהות של המטפל עם אובייקטים מופנמים של המטופל או ניסיון לחבר לתיאוריה) מהווה פגיעה קשה שיש לה השלכות.מכאן שהחויה היא שהמטופל מדבר לעצמו בנוכחות המטפל, או מדבר למטפל על מנת להפעילו בהתאם לתשוקותיו.  

יש מטופלים נרקסיסטיים שהתוקפנות שלהם היא כלפי קיום יחסי אובייקט והם דוחים ומכחישים צורך באהבה ובתלות. קרנברג מציין שמטופלים אלו הודפים את דברי המטופל בטענה שאין זה נוגע להם. לדבריו מדובר במטופלים שתואמים למה שאנדרה גרין תיאר "כאם המתה", אמא שנחוותה כאובייקט פנימי מדוכא ובלתי נגיש. ייתכן כי גדלו בניסיון לשמח את אם זו, תוך כדי שהם היוו שלוחה נרקסיסטית שלה. השאיפה הבלתי מודעת של מטופלים אלו היא להתאחד עם אם זו על ידי המתה של נפשם שלהם. 

ביטוי נוסף של יחסי העברה עשוי להיות הורדת ידיים של שליטה ותוקפנות, יחסים אותם כינה קרנברג "סאדו מזוכיסטיים". מטופלים אלו עשויים לפגוע בעצמם תוך כדי טיפול או לנסות לפגוע במטפל (פיזית או בתדמית שלו), על מנת לפתותו לפגוע בהם בחזרה. 

מטופלים קשים אף עשויים להגיב באופן אנטי סוציאלי, בהעברה פסיכופתית, עד כדי כך שקרנברג גורס שחשובה אבחנה מבדלת בין הפרעה נרקסיסטית לבין אישיות אנטי סוציאלית. 

יחסי ההעברה בחדר עשויים לייצר במטפל תחושות קשות של ריקנות, שעמום, תסכול, כעס ותקיעות. 

זעם נרקסיסטי כביטוי ספיציפי מיוחד על פגיעה נרקסיסטית: גם קוהוט ראה שאנשים עם פגיעה נרקסיסטית עשויים להגיב בצורה תוקפנית אך הוא הבחין בין תוקפנות רגילה לבין זעם נרקסיסטי בעוצמה הרבה, בהתמדה ובהיעדר כל אמפתיה לזולת. זעם נרקסיסטי שוקט בקושי רב, בניגוד לתוקפנות ששוקטת עם השגת המטרה, כיוון שהפגיעה היא בעצמי. יחד עם זאת, הוא רעה בזעם תוצר של תסכול ואיום אמיתי להישרדות העצמי, בניגוד לקרנברג שראה כפי שציינו בתוקפנות/ הרסנות יסוד בסיסי בעצמי הנרקסיסטי. 

ניתן לסכם ולומר שהדינאמיקה עם מטופל שסובל מפגיעות נרקסיסטית לעיתים קשה מנשוא. 

אחד הדברים שעשויים לעזור הוא למצוא חמלה כלפי החתלתול המתחבא בתור האריה השואג מולנו. לזכור שפגיעות נרקסיסטית היא פגיעות והיא תוצר של כשלים חמורים בהתפתחות העצמי של האדם שמולנו, בין אם אנחנו סבורים שמדובר בפגיעות מבנית כמו קרנברג או סביבתית התפתחותית כמו קוהוט. 

הם הציעו גישות טיפול שונות – פסיכולוגית העצמי של קוהוט רואה את הטיפול על ידי קבלה מוחלטת ואמפתיה לחוויה של המטופל. על המטפל להיות זולת עצמי עבור המטופל ולצרכיו לצורך שיקום העצמי הפגוע. מנגד גרס קרנברג כי יש לעמת את המטופל עם הגרנדוזיות וההגנות. אך בבסיס שתי הגישות עומד יחס מכבד ולא שיפוטי לביטויים הלעיתים אלימיים והרסניים של המטופל הנרקסיסט. 

מהתיאוריה למחקר

מחקר מהשנה האחרונה ניסה לעמוד אחר הקשר בין שני ביטויים של נרקסיזם –

1. נרקסיזם פגיע, אשר מאופיין ברגישות מוגברת לדחייה

2. נרקסיזם גרנדיוזי, המתבטא ברמות גבוהות של ביטחון עצמי, לרגש של בושה, ולסגנון התקשרות. 

במחקר זה, 348, צעירים בגילאי 17-25 מילאו שאלונים להערכת הנרקסיזם שלהם, ושאלונים להערכת מידת הבושה המתייחסת לאופי, לגוף ולהתנהגות. כמו כן נעשתה הערכה של סוג ההתקשרות של כל נבדק. 

התוצאות הראו כי צעירים בעלי נרקסיזם מסוג פגיע הראו בושה גדולה יותר וכן סגנון התקשרות פחות בטוחה, דבר שלא היה נכון לגבי צעירים עם נרקסיזם מסוג גרנדיוזי. 

תוצאות אלו עולות בקנה אחד עם התפיסה שאנשים עם פגיעות נרקסיסטית פיתחו תחושת עצמי קלושה, התלויה ומוזנת בעיקר מהאופן שבו אחרים תופסים אותם. תחושה אשר עשויה דווקא להוביל לתחושה של עוינות כלפי אחרים, או היצמדות שמרחיקה אחרים. כך או כך התוצאה היא של אומללות מוסווית או גלויה הנובעת מחוסר ביטחון בעצמי ובעולם. 

במחקר הם מציעים כי ביסוס חוזה טיפולי טוב ויציב ויצירת מרחב של חמלה עצמית עשוי לתת מענה לבושה שעולה ומפעילה את האדם להתנהגויות לא מסתגלות. 

אולי כל מה שאמא החורגת של שלגיה הייתה זקוקה לו זה מישהו שיכיר בפגיעות שלה, בעצמי הפנימי הרעוע ויחמול עליה על הכניסה לתפקיד המורכב של אם חורגת ועל כך שהרגישה שכל ערכה מצטמצם ליופיה החיצוני. 

מילה קטנה מאיתנו:  

חמלה מתחילה בנו ויוצאת החוצה – ומכאן שחשוב לדאוג לעצמנו כמטפלים, ולמצוא דרכים להתמלא בין טיפולים ולהיעזר בהדרכה, בייחוד במקרים כאלה.

גם אנחנו זקוקים וראוי שניתן לעצמנו חיזוק, הקשבה, הכלה ולעיתים אישור, בדמות של "מדריך נערץ". 

כתיבה:

קרין אמיתי, MSW, 

מטפלת בגישה פסיכודינמית

מקורות:

אופנהיימר, א (2000). היינץ קוהוט. תל אביב: תולעת ספרים. 

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים. 

פרויד, ז.  (1914). הצגת הנרקסיזם. בתוך רולניק ע.(2007). הצגת הנרקסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה. תל אביב: רסלינג. 

רולניק, ע.(2019) זיגמונד פרויד – מכתבים. מושב בן שמן: הוצאת מודן. 

שופר אנגלהרד, ע. (2016). בין "תסריטים נרקיסיסטיים" ל"צרכים נרקיסיסטיים" - טיפול הורי בראי פסיכולוגיית העצמי. "פסיכואקטואליה". הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.

Kernberg, O. F. (2014). An overview of the treatment of severe narcissistic pathology. The International Journal of Psychoanalysis, 95(5), 865-888.

‏

Kohut's self psychology approach to treating pathological narcissism. Liberman, M. David. Ogrodniczuk, John S. (Ed), (2013). Understanding and treating pathological narcissism. , (pp. 253-268). Washington, DC, US: American Psychological Association, xi, 337 pp.

McWilliams, N. (1994). Psychoanalytic diagnosis. N.Y.: Gilford Press. 168-188

Robinson, J. G. (1986). Fairy‐tales and teaching family therapy. Journal of Family Therapy, 8(4), 383-393.

‏

van Schie, C. C., Jarman, H. L., Reis, S., & Grenyer, B. F. (2021). Narcissistic traits in young people and how experiencing shame relates to current attachment challenges. BMC psychiatry, 21(1), 1-10.