על גידול צמחים ופוטוסינתזה של הנפש בימי קורונה | קרין אמיתי

טיפול בגינה:

גידול צמחים

ופוטוסינתזה של הנפש

בשלהי הקורונה

כתיבה:

קרין אמיתי, MSW,

עו״ס קלינית בתל אביב

בשבוע שעבר הלכתי למשתלה מתוך דחף להכניס קצת טבע הביתה. אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבי היה שהתור הארוך למשתלה היה שווה באורכו לתור לסופר מעבר לכביש, וזה העיד בעיני על "רעב" של אנשים לצמחיה.

כבר ידוע שאנחנו רעבים לא רק למזון, ושהזנה אינה קונקרטית בלבד.

אחת הדוגמאות הקלאסיות לכך היא אולי במחקרים שביצע הארלו על גורי הקופים, מחקרים הידועים בכינויים "אם התיל ואם המגבת", ובהם הוא הראה את העדפה למגע חם, רך ומנחם על פני הזנה קונקרטית וטכנית.

אני תוהה מה אנחנו מבקשים להזין דרך הצמחים ומקווה לרדת לשורש העניין.

ההשפעה של צמחים על הבריאות הפיזית והנפשית ידועה זה מכבר, אם כי המחקר בתחום זה מצוי עדיין בחיתוליו, וגם נתקל בקשיים מתודולוגיים שונים, על מנת ללמד על השפעות ארוכות טווח.

כך או כך ישנה הכרה בערך התרפויטי של צמחים על בני אדם, בין אם באופן ישיר או עקיף – כלומר בין אם נעשה שימוש ישיר בגינון ככלי טיפולי להשגת מטרות ספציפיות ובין אם הגברת הרווחה הנפשית באופן כללי על ידי שהייה בטבע או באמצעות עיסוק בגינון בשעות הפנאי.

אחת ההשפעות המשמעותיות המדווחות היא בהפחתה של לחץ ותשישות מנטלית, השפעות שגם נותנות אותותיהן במדדים פיזיולוגיים בהפחתה של לחץ הדם וקצב הלב.

השפעה נוספת חשובה, שקשורה בעיסוק פעיל בגינון, בין אם לפנאי, או במסגרת טיפולית או שיקומית הינה עלייה בתחושת ערך עצמי, מסוגלות עצמית, מודעות ואחריות.

כמו כן, פעילות בגינון הנעשית בקבוצות מגבירה תחושת שייכות, משפרת כישורי תקשורת, מפחיתה בדידות ויוצרת תחושת קהילתיות ושותפות.

בהקשר הזה,מעניינת בעיני ההתבוננות בקשר ההדוק והשורשי, תרתי משמע, בין המילים "צמח", "לצמוח" ו"להצמיח", נראה שהעיסוק בצמחים מהווה קרקע פורייה לצמיחה פנימית, חיצונית ובינאישית.

התועלות הנפשיות של עיסוק בגינון

ישנן עדויות לערך תרפויטי רב של עיסוק בגינון בקרב אוכלוסיות שונות.

למשל, נראה כי יש תרומה לעיסוק בגינון בקרב אנשים המתמודדים עם סכיזופרניה, המתבטאת בשיפור בתפקוד יומיומי, הפחתה של התפרצויות זעם ושיפור במיומנויות תקשורת.

אוכלוסייה נוספת בה נמצאו עדויות לתרומהשל צמחים היא טיפול נפשי בחולי אלצהיימר.

השהות והעבודה בגינה היוו גורם חוסן למניעה של התדרדרות והנמכה קוגניטיבית וכן נראה כי מתמודדים עם אלצהיימר שעבדו בגינה סבלו פחות מהפרעות בשינה והתפרצויות זעם.

עיסוק בגינון תורם גם לילדים עם לקויות למידה באופן שמשפר את הערך העצמי שלהם, את היכולת לעבוד בשיתוף פעולה ואת ההבנה של החשיבות של סדר, ארגון והתמדה. תרומות אלו מיוחסות לגורמים שונים, בין אם לפעילות הפיזית, לעבודה בקבוצה וכדומה. אחד הגורמים המעניינים הוא ההתייחסות להשפעה של המרכיבים החושיים בעיסוק בגינון – הריחות, הצבעים, המגע של האדמה.

יש בזה משהו כל כך בסיסי, בראשיתי אפילו.

האופן הראשוני והפרמיטיבי ביותר של החוויה שלנו בעולם היא דרך המגע, דרך תחושות בייחוד על מגע העור. חוויות אלו, כפי שמלמד אותנו אוגדן, הן ראשית המשמעויות הפסיכולוגיות המתגבשות בהמשך לחוויה של שייכות, החזקה, גבולות וביטחון, כמובן בהנחה ואותן חוויות היו תואמות את הצרכים של התינוק באופן טוב דיו.

האדמה מסמלת בתרבויות רבות את בסיס ראשוני ( ואולי לא סתם הביטוי "אמא אדמה") הטומן בחובו את מעגל החיים והמוות בעלת איכויות של הכלה, הזנה וצמיחה, וגם של סוף - "מן העפר באנו ואל העפר נשוב" (בראשית ג', י"ט), ומתוך הבנה זו כיום ישנו מודל ספציפי, טיפול בשולחן חול, בתחום של פסיכותרפיה בהבעה ויצירה, שקשור למשחק עם אדמה.

ניתן לראות שההשפעה התרפויטית של הצמחים היא במרחב שבין החושי והקונקרטי, לסימבולי ולהשלכתי.

צמחים מתקיימים במרחב העדין שבין אדמה לשמיים, בין שורשים לבין הפרח.

אני חושבת על מילות השיר "ילד" של עידית ברק:

"מה צריך ילד? מקום שיוכל לגבוה, ומבוגר אחד שיעזור לו עם התקרה"

ואולי לא רק ילדים זקוקים לכך, אלא כולנו – מקום מזין שנוטע ביטחון ביכולת לפרוש כנפיים, ובעת הצורך לשוב ולהיטען מחדש בכוחות.

צמיחה נפשית

ומה ניתן לעשות כשיש מקומות בהם השורשים לא חזקים דיים, או בהם האדמה לא מכילה את כל החומרים הדרושים להזנה שלנו. בין היתר, אלו שאלות שאנחנו מחפשים להן תשובות בטיפול. מעגליות החיים והיכולת לנוע כרוכים זה בזה – אנחנו בעלי יכולת להצמיח את עצמנו ואחרים, ולעיתים, זקוקים גם להיות מוזנים על ידי מישהו אחר, ומידת הגמישות שאנחנו מפתחים ומאפשרים לעצמנו במרחב הזה, מסייעת לצמיחה שלנו.

על הגבול שבין הפסיכולוגי לרוחני, אני מתבוננת על הצמחים כהזדמנות לתרגול של קבלה עצמית. אומרים שלצמחים שונים דרושים תנאים שונים כדי לגדול, וכך גם לבני אדם. פעמים רבות אנחנו מאבדים קשר עם התנאים הדרושים לנו, בניסיון לרצות, או להתאים את עצמנו ומפתחים מעין "לבלוב כוזב".

הבעיה היא שבמקרים אלו הנבילה קיימת, היא רק פנימית ולעיתים חבויה אפילו מעצמנו, עד שאנחנו לא מגיעים לקצה גבול היכולת.

שאלה נוספת שאנחנו שואלים את עצמנו, ובטיפול, היא כיצד נוכל להיות פרח שלבלובו אותנטי ואמיתי, מה התנאים הדרושים לאדמה הייחודית שהיא שלנו, שהיא אנחנו.

בטיפול נפשי אנחנו עדים ונדהמים כל פעם מחדש מהאופן שבו כל אחד מאיתנו הצליח לצמוח ולשרוד, לעיתים גם תנאי מחייה קשים ביותר, וגם עדים לאופן בו אותה יכולת של עמידות שהיוותה מגן, עלולה להפוך לאדמה יבשה ונוקשה ולהוות תנאי מחייה קשים מסוג אחר, באופן שלעיתים מנותק מהחוויה המקורית, אך מקור לכאב ולמצוקה.

אוגדן אומר לנו בהקדמה לספרו "על אי היכולת לחלום":

" גדילה פסיכולוגית .. כרוכה בחיזוק היכולת להישאר חי וערני לאמת המלאה של החויה הרגשית... על האנליטיקאי לכבד את הדרכים שבהן התחמקויותיו של המטופל מן האמת שמרו על שפיותו משחר ילדותו... חלק גדול מתפקידו של האנליטיקאי הוא ההחזקה של המתח בין הפחד של המטופל לאיבוד שפיותו לבין הצורך שלו באמת"

אותו כבוד למנגנוני ההישרדות, הוא גם קריאה לאמונה ביכולת של המטופל לשאת את האמת ולפלס את דרכו, ביכולת שלו לחלום.

אנחנו נעים עם המטופלים, לעיתים בסערה של ממש, אותה אנחנו מבקשים לשרוד איתם, בין מקומות הייאוש, התקיעות, השממה, החידלון, לבין התקווה לצמיחה אישית ובינאישית, לחיים.

ואולי דווקא בתקופה הזו של טלטלה עצומה בתחושת הביטחון, בחוסר אונים אל מול נסיבות, ובידוד מאולץ וכפוי, אנחנו שעמדנו בתור במשתלה, היינו רעבים לתקווה – למשהו לטפל ולהצמיח, משהו שנוכל להנות ממנו בחושים ובתודעה, משהו שיסמל לנו את הקשר עם החוץ, שלא אבד, רק הצטמצם באופן זמני, משהו שינשים אותנו, בתהליך פוטוסינתיזה קונקרטי ונפשי כאחד.

מקורות:

אוגדן, ת. (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד.

אוגדן, ת. (2011). על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד

סלומון, ל. (2014). אדמה מזינה. אדם צומח – ביטאון בנושא גינון טיפולי, 25, עמוד 29-30

Elings, M. (2006). People-plant interaction: the physiological, psychological and sociological effects of plants on people. In Farming for health (pp. 43-55). Springer, Dordrecht.‏