פגיעה מוסרית (Moral Injury) - התמודדות נפשית עם משבר זהות ערכי

  

מהי פציעה מוסרית (Moral Injury)?

 

פגיעה מוסרית היא הנזק שנגרם למצפונו של אדם כאשר הוא מבצע, נוכח כעד, או נכשל במניעה של מעשים אשר אינם עומדים בקנה אחד עם הנורמות הערכיות שלו, אמונותיו, ו/או קוד ההתנהגות המוסרי שלו.

 

תופעה זו, המכונה גם טראומה מוסרית או פציעה מוסרית (Moral Injury) היא מצב נפשי שמופיע לאחר חשיפה לאירוע/י חיים המאתגרים באופן קיצוני את המצפן המוסרי של האדם, עד לכדי פגיעה בכוחות ובמשאבים הנפשיים של החווה אותה.

בכך, פציעה מוסרית דומה לטראומה נפשית, אך מה שמייחד פציעה מוסרית הוא ביצוע של מעשה פוגעני חריג, שכולל התנהגות לא מוסרית, כזה שיש בכוחו לנפץ את מערכת הערכים והמוסר של האדם שביצע אותה ישירות, או שהיה נוכח בעת שאחרים בסביבתו הקרובה ביצעו אותה. 

 

מקור המונח Moral Injury בספר ״אכילס בווייטנאם״, שפורסם בשנת 1994.

הפסיכיאטר ג׳ונתן שיי, כותב הספר, שאב את השראתו מפואמת המלחמה האפית של הומרוס, ״איליאדה״, אותה אימץ כדי לחקור את טבע הפצעים הנפשיים המייסרים את הלוחמים יוצאי מלחמת וייטנאם.

שיי פירש את ה״איליאדה״ כ״סיפור על הרס דמותו של אכילס.

בניתוח של שיי, אכילס מתפרק כאשר מפקדו אגממנון בוגד במה שמצפונו מצביע עליו כ״נכון״.

ההתפרקות מולידה התפכחות מאשליה, תוך מפגש עם תשוקה לעשות דברים ״שהוא עצמו רואה בהם מעשים רעים״.

 

התפכחות כזו מאשליות עשויה שלא להיראות טראומטית כמו היקלעות לאש האויב או צפייה ישירה בחבר לנשק שנהרג, אבל שיי טוען כי פציעה מוסרית היא חלק מהותי מטראומת קרב.

כאשר הם חוזרים למסלול החיים האזרחי לוחמים מצליחים להתאושש מהאימה, מהפחד ומהצער, בתנאי שלא הופר ״מה שנכון לעשות״.

 

כיום, המונח מופיע יותר ויותר בספרות אודות פצעי מלחמה נפשיים, אך במשמעות מעט שונה.  

בעוד ששיי הדגיש את הבגידה במה שנכון על ידי דמות סמכותית, קבוצת חוקרים חדשה הרחיבה את המושג על מנת לכלול בו את הייסורים הנגרמים מ״ביצוע או כישלון למנוע או היות עד למעשים המפרים אמונות מוסריות עמוקות״, כלומר מצב בו חיילים בוגדים בעצמם בבצעם מעשים מזיקים.

 

התנהגויות אלימות המעוררות את הפציעה מתקיימות בדרך כלל במסגרת צבאית המתאפיינת בתחושה של דאינדיבידואציה - הפחתה בתחושת האינדיבידואליות לטובת היטמעות בתוך רגרסיה קבוצתית סוחפת.

במלים אחרות, עדר.

 

התופעה של פגיעה מוסרית חורגת מגבולות הפגיעה באחרים באיזורי עימות ביטחוני. 

פגיעה מוסרית מופיעה בצורה עצמתית גם אצל פוגעים מינית, אצל מקרבנים ומתעללים במערכות יחסים קשות, אצל אנשי רפואה שנאלצים לבחור במי לטפל בתנאים קשים, ואצל כל אדם שמעד בעומדו מול דילמה בין סיפוק רווחתו האישית לבין ציות והיענות לנורמות החברתיות והאינדיבידואליות המוטמעות בסופר-אגו. 

 

כפי שנראה, אותו סופר-אגו עלול להפוך (בצדק או שלא בצדק) למנגנון מעניש, מייסר ורודני בחייו הנפשיים של האדם הפוגע. 

 

 

תסמיני הפציעה הנפשית

 

הסימפטומים של תסמונת הפציעה הנפשית הם פסיכולוגיים והתנהגותיים, אשר חופפים חלקית להתמודדות עם פסיכו-טראומה: 

 

• אשמה עמוקה.

• בושה.

• חרטה חריפה.

• ערעור הזהות האישית הבסיסית.

• התנהגויות הרס עצמי, כמו שימוש והתמכרות לחומרים ופגיעה מתמשכת במערכות יחסים קיימות והדדיות.

• הגברה של ייחוס קוגניטיבי גלובלי, מצב מנטלי בו אנו מפחיתים ממשקלן של ההשפעות המצביות ומייחסים התנהגות למאפייני אישיות קבועים של הפוגע. 

• במקרים קיצוניים, כאשר מתפתח סוד, הפוגע חש גם חוסר הבנה מהסביבה ועמה צורך בהסתרה. אלה יכולים להתלוות בהתנהגויות של פגיעה עצמית, לצד מחשבות וניסיונות אובדניים.

 

 

הנה כמה מקרים דימיוניים

של פציעה מוסרית במהלך חרבות ברזל: 

 

 

 

 

התנהגויות הנגרמות כתוצאה מפגיעה מוסרית 

 

אלה עשויות לכלול:

 

• אנומיה כדוגמת ניכור, חוסר תכלית, חוסר יציבות חברתית הנגרמת עקב ערעור של סטנדרטים וערכים.

• נסיגה, הלקאה וגינוי עצמיים.

• פגיעה עצמית, כדוגמת נסיונות או מחשבות אובדניות.

• התנהגויות של חבלה עצמית, כגון צריכת אלכוהול או סמים, חבלה במערכות יחסים קיימות ועוד.

 

המחקר לגבי האבחון והטיפול בסינדרום מצויים עדיין בחיתוליהם ומירב הידע מתבסס על הספרות הקיימת לגבי טיפולים פסיכולוגיים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

עם זאת, התופעה זוכה למושקעות ניכרת ע״י חוקרים, בעיקר עבור אוכלוסיות של חיילים משוחחרים בצבא ארה״ב. 

למשל, מחקר עדכני זיהה קשר בין טראומה מוסרית לבין כאב כרוני בקרב חיילות משוחררות (Ranney et al, 2022).

 

 

אדיפוס 

 

הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית מתייחסת למחיריה של פגיעה מוסרית כבר בראשית דרכה.

השימוש המרכזי שעשה פרויד במיתוס של אדיפוס מלמד אותנו כמה היבטים הרי גורל באישיות האדם:

אדיפוס של פרויד מגלה לנו שאין דרך להימלט מהשפעת סודות העבר, וכי יש בנו צורך עמוק, דחפי כמעט, לחשוף את האמת, זו שלנו וזו של אחרים.

 

קשה לחיות עם האמת, אבל בלתי אפשרי לחיות חיים ראויים בלעדיה. 

כמו בהתחבטויות הנפשיות המייסרות של רסקולניקוב, גיבור "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, אין לנו דרך להמציא את עצמנו מחדש מבלי שנתיר ונתפייס עם מעשינו בעבר.

 

האתגר הטיפולי בטיפול הפסיכודינמי של ימינו, הוא לשתף, לגלות, לעשות חשבון נפש ותיקון (לא בהכרח מול האנשים שנפגעו) במטרה לחבר בין העבר להווה.

עמידה מול אתגר כזה שווה את המאמץ:

היא משחררת מהשקעת אנרגיות ליבידינליות בהדחקה ובהרחקה תודעתית של מעשים פוגעניים. 

 

 

פציעה נפשית ולחימה א-סימטרית

 

מאז מלחמת יום הכיפורים, אירוע שנחווה כטראומה עצומה בתודעה הישראלית הקולקטיבית, הסתיים למעשה עידן המלחמות הסימטריות.

 

במלחמה סימטרית, נלחם צבא סדיר של מדינה אחת מול אויב בעל צבא מאורגן שמזוהה עם מדינה אחרת. בנקודה מסוימת בזמן הפנימו כוחות אתניים שנאבקים על רצונותיהם הלאומניים, שהניצחון אינו מוכרע באמצעות השתלטות וכיבוש שטחים, אלא במידת הקורבנות הנתפסת בדעת הקהל העולמית. 

 

ובאמת, "קרבות שריון בשריון" הולכים ונעלמים מהעולם הטקטי של ניהול ותכנון מלחמות, גם אצלנו במזרח התיכון וגם בעולם כולו. במציאות הגיאו-פוליטית שהחלה להתבסס מאמצע שנות ה-70 וחוזקה עם סיום המלחמה הקרה, ניכרים מאבקים מלחמתיים בין חזק לחלש, בין דוד לגוליית, בין קורבן לבין תוקפן. צבאות סדירים נאלצים להתמודד היום בעיקר עם ארגוני טרור ולוחמת גרילה, עם טרור עפיפונים לצד אחריות מדינתית ודאגה לרווחתם הפיזית של אוכלוסיות פגיעות. 

 

יחד עם המעבר ללחימה א-סימטרית, התחדד הפיצול בין הרוע של התוקפן והסבל של הקורבן, ויחד איתו החלה גם תחרות על קורבנות, שמעצימה את החוויה של אשמת התוקפן. בנוסף, הלוחם של ימינו עומד בפני יותר ויותר מקרים המעוררים דילמות אתיות ומוסריות, גם כאשר הוא מקבל פקודה שהגיון צבאי לצידה.

 

השינויים הללו מעמידים גם את החיילים המסורים והערכיים ביותר בפני השפעותיה של הפציעה המוסרית. 

  

 

יולי 1993, דיר אל בלח, הגדוד הוחלף בקו בלבנון וירד בדחיפות לעזה.

 

הם התמקמו באוהלי סיירים בשטח חשוף ליד שכונת עבסאן הקטנה ברצועת עזה. 

 

במרכז ישראל, מחבלים דקרו אזרחים בכל פינה וכמעט בכל יום. ראש הממשלה, יצחק רבין, צוטט מפורשות: "תשברו להם את הידיים ואת הרגליים". 

 

אריק (שם בדוי) היה אז לוחם לקראת סיום מסלול בגולני.

אם היה מעקה אחד שנאחז בו בתוך העולם הכאוטי של רובאי בן 19, הייתה זו התחושה שהוא שייך לפלוגה ב"גולני".

עם החברים האלה, אחים שלו, שמרכיבים את התמהיל האנושי שאפשר למצוא רק פה,  הוא מאמין שאפשר לעבור את הכל, בטח אחרי המסלול המפרך שהם עומדים לסיים יחדיו.

 

עזה הייתה לאריק שונה מלבנון.

 

איכשהו, המ"פ והסמ"פ נחשבים פה ל"משוגעים"  -

"משוגעים" בחיוך, כזה שאומר שהם מרשים לעצמם לעקוף ולהפר את כל הפקודות הפורמליות ולפתור בעיות ממוקדות באמצעות פציעה והרג של מפרי סדר פלשתינאים.

 

בתדריכים ובשיחות הפלוגה הם מקריאים הוראות התנהגות שלצידן קריצה וחיוך. שניהם מדקלמים הנחיות צה"ליות, ססמאות חסרות משמעות, בעוד שלכולם ברור שהן נאמרות רק כדי לרצות את הפיקוד או החטיבה המרחבית שהנחיתו אותן מלמעלה.

 

לא, גם 25 אחרי, הוא לא שמאלני, לא 'רוחני' ולא פציפיסט. מבחינתו השירות ביחידה קרבית בצה"ל היה הגשמת חלום ציוני שמשקף את ערכיו ואת החיבור שלו למדינת ישראל. הוא לא קרע ת'תחת כדי להתעלל בערבים, אבל גם לא היה לו שום דבר בעדם. לוקח זמן להבין מה זה לחיות... בגיל 19 אריק עסוק בחברה החדשה שלו בבית, במירוק הנשק המקוצר שקיבל לאחרונה ובמאמצים להימלט מהריצה הקרובה שהחליט המ"מ המורעל שלו לעשות כל יום כדי לשמור על כושר. אריק נאנח בתסכול כששמע מעמדת השמירה את הצעקה: "5 דקות כולם על מד"ס!" 

 

 

"איפה המדינה ואיפה החזון?" 

 

יובל בנאי ושלומי ברכה, המובילים של להקת משינה, שירתו כלוחמים במלחמת לבנון הראשונה, זו שנקראה בתחילת דרכה "מבצע שלום הגליל".

 

מי שמקשיב היטב לטקסטים של משינה, בעיקר בתקליטם הראשון, בשירים כמו "רכבת לילה לקהיר", "עתיד מתוק" או "בלדה לסוכן כפול", יכול לזהות בהם את סממני הפציעה המוסרית, את ההתפכחות הכואבת ואת האכזבה מהפער שנקרע בעולמם הנפשי של דור ישראלי שלם, בין התוכן הגלוי לבין המוצהר, בין מלים בשיעורי אזרחות לבין המציאות בפאתי ביירות, בין מה שהתבקשו פורמלית לעשות לבין מה שנאלצו לבצע בפועל בתנאי המציאות. ברכה ובנאי השכילו לבטא את מכאוביהם באמצעים אמנותיים שהדהדו בתודעה של כל מי שהיה שם.

 

הם לא לבד.

 

גם לוחמי עוז 77, גדוד השיריון המובחר מחטיבה 7, שלוחמיו עצרו את הסורים באוקטובר 73', מתארים את ההתמודדות עם פציעה מוסרית. 

 

תא"ל (מיל') אביגדור קהלני, גיבור ישראל שפיקד על גדוד 77, מתאר את הרגעים של הטראומה המוסרית ברגע של הריגת חייל אויב (מתוך ראיון לאהר'לה ברנע ב"ערוץ הכנסת"):

 

"חשבתי שיש לי פוסט-טראומה. אחרי שנה בבית חולים, אולי במוח האחורי שלי מסתתר איזשהו מצב...

וכמו שהתחילה המלחמה, התייבש לי הפה.

ואמרתי לעצמי - אביגדור, אביגדור...

אני לא יכולתי להגיד לאף אחד... מה אני אגיד?

אולי אני סוחב איתי משהו, בכל אופן... שתיתי קצת מים.

והייתה לי סיטואציה בלילה הראשון, שיריתי בטנק, 20 מטר ממני, וראיתי את המפקד קופץ מן הטנק, והוא בוער. ראיתי אותו צועק והסתכלתי עליו בעיניים... והוא צעק, והוא בער... אתה יודע מה? חטפתי שיתוק. שיתוק. כל הגוף שלי השתתק, לקחתי ככה את הפנים שלי והזזתי אותם, כי הייתי משותק. כדי לא לראות... יש פחד. השאלה איך אתה מתגבר על הפחד... תראה לי בן אדם שלא פוחד ואני אגיד לך באיזה בית חולים לאשפז אותו...". 

 

 

קלגסים מיוסרים: קלים בידיהם וגסים בליבם

 

אריק זוכר שכולם השתוללו. המ"פ והסמ"פ אפילו התחרו ביניהם בגלוי במכשיר קשר, ברשת הפלוגתית, תוך שהם משתמשים בשפת קוד בתחרות פנימית שתוצאותיה עונות לשאלה אחת:

 

"מי הרג היום יותר ערבים?". 

 

"משנה, כאן קודקוד, קבל 2-1 לטובתי",

כך קינח ערן המ"פ את היום שחלף.

 

חלפו שבועיים.

 

אריק התנחם בידיעה שיש עדיין כמה חיילים שאפשר לדבר איתם, החבר'ה היותר שפויים בפלוגה, שמקבלים את האבסורד והמסר הכפול בחצי חיוך, לא מוחים על ההתעללות אבל גם לא משתתפים בה.

 

ואז גם הקבוצה הקטנה הזו, הערכית והנמנעת, הלכה ונסדקה, הלכה והתמסמסה.  

 

תחילה היה זה ניב ה"מטוליסט", קיבוצניק מופנם ותכול עיניים, ״נסיך קטן״  שלא ברור איך הגיע לגדוד, אחד שעבד קשה וידע תמיד לעבור את כל הקשיים עם תמימות, רעות וערכיות קיבוצניקית אופיינית. ערב אחד ניב חזר למאהל עם קת שבורה ושיתף את אריק במה שאירע: 

 

"עמדתי כל היום במחסום, היה לי חם אימים ולא החליפו אותי והיו לי רק מים חמים במימיה... ואז הגיע איזה ערבי עם פרצוף של חמאסניק. הוצאתי אותו מהאוטו והרבצתי לו עם הקת עד שהיא נשברה".

אריק הבין שהוא מפספס משהו. קול פנימי קרא לו להשתייך למעגל. 

 

אחר כך, פתאום, הופיעו הכתבות בעיתונים:

"גולני בא, גולני בלאגן!",זעקה הכותרת בכתבת האמצע של מוסף "24 שעות".

 

הכתבה לימדה את אריק כמה עובדות שלא הכיר, כנראה הוסתרו בבאזז של הגדוד:  לפי הכתבה, נגד מרבית הקצינים בגדוד שלו נפתחו חקירות מצ"ח; קצין המבצעים והסמג"ד הודחו; המג"ד עוכב בדרגה.

 

בנקודה הזו, הוא משחזר 30 שנה אחרי בטיפול, השתחרר אצלו הרסן המוסרי.

 

הוא החל להנות מהצחוקים הפלוגתיים והרגיש שוב שייך. הוא אפילו המציא שיטה ייחודית להתעמר בפליטים - חיילי המחסום התפצלו לשתי עמדות, במרחק 150 מטר זו מזו. הם תפסו עובר אורח עזתי אקראי והחלו לתזז אותו בריצה בין שתי העמדות, תוך מדידת לוחות זמנים, כמו היה הוא, כמו היה טירון, אגלי זעתו נשקפים בבבואתו שלו. הוא מצא את עצמו מתגלגל מצחוק, בוכה בהנאה סדיסטית, מיואשת, טהורה.

 

בתמונה הקשה ביותר שהוא זוכר, הוא עוצר רכב, פזו' 205 לבנה.

 

הנהג פותח את החלון ואריק צורח עליו:

"אינת'ה חמאס? אינת'ה חמאס?" 

 

הנהג מנומס, עם משקפיים ומבט נבון, גבר נאה בשנות ה-30 לחייו.

הוא מסביר לאריק בעברית רהוטה:

 

"אני מורה בבית הספר התיכון בשכונה".

 

אריק חוכך בגרונו, אוסף ליחה בקול ויורק על פניו של הנהג הנדהם.

 

שניות ארוכות הם שוהים יחד בשתיקה. 

 

המורה קינח את פניו בעלבון.

 

באריק פקעה תחושת אשמה פוצעת שמקורה באיזור נפשי חדש, מדמם וכואב.

 

 

 

 

מרדף / ירון לונדון

 

לחן: נחום (נחצ׳ה) היימן

ביצוע:  תמר אייזנמן

 

מתוך הסידרה "הרמטכ"לים" - הערוץ הראשון מחלקת התעודה

 

ארץ טובה שהדבש בעורקיה 

אך דם בנחליה כמים נוזל. 

ארץ אשר הרריה נחושת 

אבל עצביה ברזל. 

 

ארץ אשר מרדפים קורותיה, 

אלפיים דפים ועוד דף, 

עד שנשרף 

עוד מעט כל חמצן ריאותיה 

בגלל מרוצת המרדף 

 

ארץ אשר ירדפוה אויביה 

והיא את אויביה תרדוף במרדף. 

היא את אויביה תשיג, אך אויביה 

הם לא ילכדוה בכף. 

זו הרואה את חייה מנגד 

תלויים כעלה הנידף. 

היא יראה, 

אבל כמו לא היתה כלל מודאגת 

תמתין עד לתום המרדף. 

 

תום המרדף מסתתר בנקיק 

ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא, 

אך לסופו הוא יבוא כמו השמש 

אשר ממזרח היא תבוא. 

אז לא יותר אמהות תקוננה 

ולא על בניהם האבות, 

כן הוא יבוא 

ורגלינו עד אז לא תלאינה 

לרדוף בעקבי התקוות. 

 

 

 

 

'אחוות שחורים' וטראומה מוסרית

 

טור על סרטו של ספייק לי בנטפליקס DA 5 BLOODS - הזהב של נורמן:  https://bit.ly/DA-5-BLOODS 

 

 

כתיבה: 

 

איתן טמיר, MA,

ראש המכון

 

  

 

 

 

 

מקורות:

 

איתי אילנאי (2019). לחץ אוויר. ידיעות אחרונות

 

ערוץ הכנסת - ערוץ 99.- היו ימים עם אביגדור קהלני - חלק א', 16.11.16 - אהרן ברנע משוחח עם תא"ל במיל' אביגדור קהלני - חלק א' של השיחה. https://www.youtube.com/watch?v=FvAwkuQYnHs

 

Carleton, T., & Snodgrass, J. (2022). Moral Injury After Abortion (1st ed.). Taylor and Francis. Retrieved from https://www.perlego.com/book/3548380/moral-injury-after-abortion-pdf (Original work published 2022)

 

Drescher, K. D., Foy, D. W., Kelly, C., Leshner, A., Schutz, A., & Litz, B.T. (2011). . An exploration of the viability and usefulness of the construct of moral injury in war Veterans. Traumatology, 17, 8-13

  

Maguen, Shira; Litz, Brett. (2015).  "Moral Injury in the Context of War". PTSD: National Center for PTSD. U.S. Department of Veterans Affairs

 

Litz, B.T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W.P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war Veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical Psychology Review, 29, 695-706

 

Eyal Press (2018). The Wounds of the Drone Warrior. The New York Times

 

Ranney RM, Maguen S, Bernhard PA, Holder N, Vogt D, Blosnich JR, Schneiderman AI. Moral injury and chronic pain in veterans. J Psychiatr Res. 2022 Nov;155:104-111.

 

Rushton, C. H., Thomas, T. A., Antonsdottir, I. M., Nelson, K. E., Boyce, D., Vioral, A.,& Hanson, G. C. (2022). Moral injury and moral resilience in health care workers during COVID-19 pandemic. Journal of palliative medicine, 25(5), 712-719.

 

Shay, J. (2002). Odysseus in America: Combat trauma and the trials of homecoming. New York: Scribner

 

Shay, J. (2010). Achilles in Vietnam: Combat Trauma and the Undoing of Character. Simon & Schuster

 

Sharma, M. E., & Cousins, R. (2023). Understanding Moral Injury in Frontline Health Care Professionals 2 Years After the Onset of COVID-19. The Journal of nervous and mental disease, 211(12), 934–939. https://doi.org/10.1097/NMD.0000000000001665