שריפה | אסוציאציות על המצב האישי והחברתי בזמן ״שומר החומות״

שנים נמנעתי מלפתוח פייסבוק. 

גם כשפתחתי כזה לבסוף, נכנעתי בעיקר לזמינות המידע והשתמשתי בו לליקוט אינפורמציה פרקטית או להנאה מהצד, בשקט, מנדיבותם של אחרים שריגשו או הצחיקו אותי. 

מעולם לא כתבתי דבר משלי, מקסימום שיתפתי לעיתים רחוקות יחסית בשלל שנראה לי בעל ערך שהציעו אחרים.

יש לי מילים ויש לי מה לומר אבל תנועת ההמון מפחידה אותי, ומפינתי הצדדית ברשת, כמסתתרת בחסות החשכה, ראיתי לא פעם איך מילים שנאמרות מהלב מוצאות מהקשרן ונרמסות על ידי זעמו של ההמון שכל מי שאיננו מסכים באופן מוחלט עם דעותיו (מימין או משמאל, מהלאום הזה או האחר, ממתנגדי החיסונים או מתומכיהם) הופך לאויב ולמטרה נייחת במטווח. 

לא פלא, אם כך, שלכתוב פוסטים אישיים ולחשוף אותם לקהל הרחב נראה לי תמיד כמו לעמוד באמצע הדרך הסואנת ולהסתכן בלהירמס תחתיו. 

אז נכנסתי אמנם בדלת הווירטואלית אבל נשארתי עומדת בפתח, לא בטוחה אם להכנס או לברוח, ובינתיים חשבון הפייסבוק שלי מונה 20 איש, ככה שהמון רב ודאי לא ישטוף אותו, אך הפחד קיים ואיתו הזהירות.  

אני כותבת כעת בלי לדעת בכלל עם מי אחלוק בסופו של דבר את הדברים הללו, אבל מרגישה שאני חייבת. 

הלב מלא עצב והעצב עולה על גדותיו, חונק את הגרון ומכווץ את הגוף. 

ונגד עיניי אדם שוכב מוטל על הקרקע וההמונים מושכים ומכים בו. 

אדם הולך ברחוב והמונים תוקפים אותו באכזריות, אין לו הגנה ואין לו זהות, עבור ההמון הוא איננו אדם, הוא לאום או דת, הוא דמותו של האויב. 

סבי זכרונו לברכה היה האדם הזה. 

כיהודי דתי בפבניץ שבמחוז לודג', בפולין, יהודים כמוהו היו נתונים לסכנת ההמון בכל רגע. 

ביום השואה האחרון פתחתי לראשונה בידיים רועדות את הקטעים מספר היזכור של הקהילה המתארים את קורות יהודי פבניץ בשנות המלחמה. 

בשלב מסוים לא יכולתי להמשיך לקרוא. 

התיאורים של ההמון המוסת האכזר היו קשים מנשוא. 

סבי שרד את המלחמה. 

פיסות מזעריות מקורותיו סיפר וחלק עם אבי, לי לא התאפשר לשוחח אתו.

נשאר לי רק לדמיין עבר עליו, מה עבר על אחרים מבני משפחתי הקרובה שלעולם לא יהיה כבר מי שיספר את רגעי האימה של חיי היום יום של אז. 

אדם מוטל על הקרקע וההמון חובט בו, או יוצא מהבית לדאוג למזון למשפחתו, להתפרנס, להתפלל, או לכל דבר אחר. 

פתאום, מעבר לעיקול, המון סוער רואה בו מטרה מהלכת. הוא הממסד, הוא הלאום אליו הוא משתייך או הדת אליה נולד, הוא איננו אדם, אב, אח, אלא אובייקט לפורקן הזעם.

 והימים אינם ימי המלחמה ההיא הנוראית, אלא ימינו אנו.

דבר לא ישווה ולא ידמה לאותם ימי גהינום של אירופה של אז, ואין מקום להשוואות, וכל השוואה כזו פושעת לזכרם של הקורבנות. 

הקמנו מדינה, בנינו בה בית, נלחמנו ואנו עדיין נלחמים על הבית,  והינה, בבית שלנו, המון זועם פורק את זעמו על אדם חסר זהות וחסר פנים, והלב, הלב נשבר, העיניים מתמלאות כאב ודמעות, והגוף מתמלא פחד.

ההמון הזועם איננו הזר הרחוק, הוא חלק מבני הארץ שלי ובכך הוא חלק ממני,  בין אם הוא חרדי, חילוני, ציוני דתי, ערבי נוצרי או ערבי מוסלמי.  

מספיק אדם אחד כדי לזרוק גפרור ביער, בתנאי מזג אוויר מסוימים, לא צריך שישפוך נפט, לא צריך שידליק מדורה, גפרור אחד במקום הנכון והשריפה תתפשט במהירות ותשרוף בדרכה את האדמה וכל אשר בה. 

אדם אחד הדליק גפרור ביער, אבל כדי לכבות את השריפה יידרשו כוחות עצומים של רבים, שבאומץ ליבם יצננו את השטח ויכבו את האש. 

כמו בשריפות הגדולות בכרמל, בהרי ירושלים ובשאר רחבי הארץ, אני מביטה באש המשתוללת ומתפללת בליבי לגשם, לדבר אשר יבוא מהשמיים, כוח טבע שאינו ידי אדם, שימטיר מים חיים על הלהבות ויעצור את השריפה. 

גם עכשיו אני מתפללת בליבי לגשם שכזה, אבל את השריפה הזו לא יכבו מהשמיים.

ידיים רבות מציתות אותה, השיח המודד את הסימטריה של הכאב והאכזריות, אף הוא שיח של צדק שאין בו דבר כדי לנחם או לצנן את הלהבות. 

במקום בו אנו צודקים לא יפרחו לעולם פרחים באביב. 

יש ביער פרחים, והייתה בו גם תקווה לפרחים שעוד יפרחו, וכעת עשן אפר ואש מכלים את הכל בלהבות. 

אינני תמימה. 

לא נלחמים בלהבות בצינור גינה, ולעיתים למול האש המשתוללת יש להקים חציצה ברורה כדי למנוע ממנה להגיע לכול בית ויישוב.  

אך השריפה הזו שמשתוללת בנו, אנחנו ההמון ואנחנו האדם הנרמס. 

לא בארץ זרה, לא מעבר לים או בעבר ההיסטורי, אלא כאן, מרחק נסיעה או מרחק המסך. 

אומרים שאחרי שריפה גדולה היער מחדש את עצמו, בכוח הטבע, אם רק לא מפריעים לו. מאין תגיע התקווה שתיעצר האש לפני שתכלה את הבית? כוחות רבים כל כך מונעים בלהט לשרוף, דבר לא יגדל כאן כל עוד הכוח השפוי נותר דומם, ממתין בסבלנות לחסדי שמיים. 

אין לי האומץ לצאת אל הרחוב, אין לי מים לכבות את האש, אך יש לי כאב גדול על הארץ שלי הבוערת, ויש לי מילים לומר: 

!שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה

,עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ

,בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ

,לַהֲבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ

,עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ

.הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ

וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם

,בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה

,בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב

.אֵשׁ הָעֲיָרָה

!שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה

,קְרוֹבָה, חַס וְחָלִילָה, הַשָּׁעָה

,כִּי הַלְּהָבוֹת יַתְמִידוּ

,אֶת כֻּלָּנוּ פֹּה יַשְׁמִידוּ

רַק שְׂרִידֵי קִירוֹת יָעִידוּ

.מַה שֶּׁפֹּה הָיָה

וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם

,בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה

,בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב

.אֵשׁ הָעֲיָרָה

נכתב בעילום שם ע״י עובדת סוציאלית ישראלית, לאור המצב בישראל בזמן ״מבצע שומר החומות״, מאי 2021