הזהב של נורמן | טראומה מוסרית בסרט של ספייק לי בנטפליקס

טור אישי על Da 5 Bloods

(הזהב של נורמן)

איתן טמיר, (MA)

ראש המכון 

שווה להתאפק ולהמתין להתפתחויות שמגיחות לאיטן לאורך 154 הדקות בסרט החדש של ספייק לי, Da 5 Bloods, (נקרא בעברית "הזהב של נורמן") שעלה אתמול בנטפליקס. 

נכון, בהתחלה זה נראה כמו טיול מאורגן של גמלאים לצ'אנג מאי, או סרט הרפתקאות עם תקציב בינוני, פרי מכונת ההפקה של תעשיית הסטרימינג, אבל ההמשך מבטיח וחודר עמוק פנימה.

הסרט עוקב אחר 4 לוחמים שחורים מצבא ארה"ב שלחמו בויאטנם ושבים למדינה האסיאתית כבדת הדמים, בה איבדו את מפקד הצוות הנערץ שלהם. כמעט 50 שנה לאחר סיום שירותם, הם מתאחדים כדי לאתר מטילי זהב שמצאו בזמנו והסליקו לפי רישום קואורדינטות קפדני וגם להביא לקבורה את מפקדם.

ספוילר לפניך

מעבר לעובדה שהסרט נוגע במאבק השחורים העכשווי בארה"ב, על רקע תקופת נשיאותו של טראמפ, העלילה חושפת אותנו למחירים הנפשיים של טראומה אצל כל אחד מהגיבורים - בהתמכרות, בפשיטת רגל ובניתוק מדרך המלך בחיים.

יש בכל אחד מהם צד אחד של מוחמד עלי וצד שני של מרטין לותר קינג.

אבל הסיפור הדרמטי ביותר הוא הטראומה המוסרית החבויה של פול, אחד החיילים שהרג בשוגג את מפקדו, ומאז קפא בתוך עצמו.

פול מוצף רגשות אשם מכלים, בעולם פנימי אידיוסינקרטי, שמוגדר כהפרעת דחק פוסט-טראומטית, אך משתקף חיצונית כשילוב ייחודי בין נרקיסיזם, פסיכוזה ופסיכופתיה.

יחסיו של פול עם בנו דיויד, שמצטרף אף הוא למסע, חושף את הקללה ההמשכית של טראומטיזציה לא מעובדת, דרך העברה בין-דורית של טראומה מוסרית בין הורה לילדו, שחי מתחילת חייו ברגשות אשם כבדים על מות אמו בעת לידתו. 

המונולוג של פול, באחת מסצינות הסיום בהן הוא ניתק מהחבורה ומסתמך רק על עצמו, משווה לסרט Da 5 Blood ממדים עמוקים, שהעלו בי אסוציאציות מ"אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, בשילוב Full Metal Jacket של סטנלי קובריק, לפחות במטריקס בין כאבן של הדמויות.

מעניין להבחין ב-Da 5 Blood בעושר הדימויים והרמזים בטקסט, מה שמחייב אותי לצפייה שניה, בה אני מקווה למצוא עניין וסקרנות רבים יותר בשעה הראשונה.

מטראומה בקריצה לטראומה בקליניקה

עניין חשוב נוסף הוא התפתחות מושג הטראומה בפסיכיאטריה, שרק לאחר מלחמת ויאטנם זכתה להכרה אמיתית ולהתמקדות בדרכי טיפול יעילות.

עד לאותן שנים היו אמנם הבלחות של מאמצים מחקריים וקליניים, אולם תמיד הייתה מהולה בהם הרמת גבה, גלויה יותר או פחות, ששיקללה את 'חולשת האישיות' של הנפגעים עם מוטיבציה נמוכה וכניעה של האופי.

תהליכים דומים חווינו בישראל, במהלך ההתפכחות של מומחי בריאות הנפש בצה"ל לגבי מצוקתם הנפשית של הלומי הקרב במלחמת יום הכיפורים, עם שוך הקרבות ב-1974.

ברור היה שנדרשת פה שפה חדשה כדי להבין ולסייע למתמודדים, בלי שיפוטיות ובידיעת אי-הידיעה הסוקרטית של מומחי עולם הטיפול.  

עוד משהו שאהבתי בסרט הוא שבחלק מסצינות הלחימה מן העבר מגולמים הלוחמים על ידי השחקנים הבוגרים בהווה, במקום על ידי שחקנים צעירים שייראו בגילם הצעיר בעת הקרבות.

העניין הזה מכניס ממד מציאותי מאוד, ובעיניי גם מדויק (אני לא רואה את ההזדקנות שלי ושל חבריי לפלוגה בגולני, אנחנו תקועים בגיל שלנו בתמונות ההן... יש משהו מתעתע באימגו שאנחנו מחזיקים בזיכרון, ודאי בתקופות של אינטנסיביות רגשית).

יש עוד המון דברים יפים בסרט שדורשים עיכול, כמו הזווית הצרפתית בסיפור והלוחמה הפסיכולוגית של רדיו האנוי הצפון-ויאטנמי, שעושה ככל יכולתו כדי להמריד את ה-bloods, הלוחמים האמריקאים השחורים במלחמה, שתרומתם פר-קפיטה הייתה גבוהה בהרבה מהרוב הלבן.

והמון ריפרורים, למשל שמות ארבעת החיילים, שהם גם השמות הפרטיים של חברי להקת The Temptations; האיזכורים והפסקול מתוך רמבו; הטקסטים של מוחמד עלי ומרטין לותר קינג שמתכתבים עם אישיותו המנהיגותית ושוחרת השלום של נורמן ועוד...

הנה הטריילר, אני ממליץ בחום: