מכון טמיר לפסיכותרפיה
הפסיכיאטר רוברט ג׳יי ליפטון כתב על המושג חותם מוות (Death imprint) במחקריו על ההישרדות הפסיכולוגית של ניצולי אלימות קיצונית.
תרומתו נחשבת לאבן דרך בהיסטוריה של חקר PTSD.
ליפטון עבד עם תושבי יפן שנפגעו בשתי המתקפות הגרעיניות של ארה״ב ב-1945, עם שורדי מחנות ההשמדה של הנאצים ועם חיילים נפגעי טראומה קרבית ממלחמת ויאטנם.
בספרו בחזרה מהמלחמה (1973) מציין ליפטון את המצב המנטלי של חותם מוות, בו עדות קרובה למוות יוצרת תמונות חדות של מוות בתודעה שהאדם נידון לחיות עמן ואי אפשר למחוק אותן.
ההשפעה הבלתי נמנעת של חותם המוות היא שהניצול יתעמת שוב ושוב עם התמונות הללו בכל שלב בחייו, מרגע הטראומה והלאה.
האנתרופולוג היהודי ארנסט בקר , שחקר לעומק את ההכחשה כדרך להתמודדות עם המוות, סבר שכולנו נרדפים ע״י דימויים של מוות בעקבות המודעות הקיומית לעובדה שהוא יגיע מתישהו. בספרו הכחשת המוות, הוא מציע עמדה אינטגרטיבית שנמצאת בהלימה עם רעיון אינסטינקט המוות בפסיכולוגיה הפסיכודינמית לגבי הדרך בה אנו מתמודדים עם מידע כל כך קשה לעיכול -באמצעות שימוש במנגנוני הגנה, בעיקר הדחקה והכחשה של תפיסת המוות למעמקי הלא-מודע שלנו.
אם אתם מכירים ילדים או הורים בעצמכם, תוכלו לראות שבטווח הגילים 5-9 ילדים שואלים המון שאלות על מוות, סופיות וחידלון.
כהורים, אין לנו כמובן תשובה מספקת שתרגיע את חרדתם, אבל בשלב מסוים מתקבעת תפיסת המוות אצל ילדים - המידע על סופיות החיים מתערבל וצץ בהמשך החיים בצורה סימבולית ומוסווית בחלומות, באמנות, במשחק, בפליטות פה, בסובלימציה, בהומור וביצירה אנושית.
נושא המוות ממשיך להופיע לאורך השנים באופן הגנתי, בגישות ובהתנהגויות שמכוונות להגן על עצמנו מפני פגיעה ונזק.
הדיכוי הזה של דימויי המוות והחרדה שבאה בעקבותיו מאפשרים לנו להמשיך לפעול בעולם מבלי להיות מוטרדים מהסוף המתקרב.
בשיח הפסיכולוגי של היום, מצב של חותם מוות, בו אדם מתעמת כל הזמן עם זיכרונות ודימויים קיצוניים של מוות ואלימות, יפול בקצה החמור של הספקטרום בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). אדם עם חותם מוות כרוני יתקשה מאוד לתפקד בחברה בצורה נורמלית וממש נמצא על הסף של פסיכוזה קלינית, כשתמונות חדות וחודרניות בראשו הורסות לו את היכולת להכחיש ביעילות את תודעת המוות ברמה שמאפשרת התנהלות תקינה.
אם נחשוב על זה, חיים בצל המודעות המתמדת למוות יכולים להיות די טרגיים.
לא משנה אם נקרא לזה ״חותם מוות״, PTSD או ״הפרעה ביכולת להכחיש״, הטיפול במצב כזה חייב לכלול אנשי מקצוע מומחים לטיפול בטראומה שהמטרה שלהם תהיה לעזור לאדם לעבד לאט-לאט ובהדרגה את החומר הטראומטיו הלא נתפס שמטריד אותו ולאפשר לו לשוב לתפקד ברמה בה הוא יוכל שוב להדחיק במידה הנדרשת.
האבחון והטיפול במצב פוסט-טראומטי חמור כל כך מוסבר היום גם במונחים של הפרעות ביוכימיות במוח, שנגרמות כתוצר של החוויה הטראומטית, והטיפול במקרים רבים כולל ליווי פסיכיאטרי כלשהו.
אבל הגישה של בקר, שהיה חשדן יותר כלפי טיפול תרופתי למטרות נפשיות, מדגישה שגם מישהו עם ״חותם מוות״ ו-PTSD חמור נשאר לגמרי ״אחד משלנו״ במובן שהוא עושה כל שביכולתו ומתאמץ להתמודד בהצלחה עם חוויות של אלימות והרס קיצוניים עם כלים מנטליים שיש לכולנו.
בתפיסה נוגדת סטיגמה, בקר עמד על ההתייחסות למתמודדים כאנשים שווים, כמו כל אחד אחר.
מקורות:
Ernest Becker (1973). The denial of death. by Free Press in New York.
Robert Jay Lifton (1973). Home from the War: VIETNAM VETERANS Neither Victims nor Executioners