ברניס ניוגרטן | השפעת ״השעון החברתי״ על התנהגויות לאורך החיים

ברניס נויגרטן והגרונטולוגיה החברתית

הפסיכולוגית החברתית ברניס נויגרטן (1916-2001) היא אחת הפסיכולוגים/ות התורמות ביותר בגרונטולוגיה ובפסיכולוגיה של הגיל השלישי.

נויגרטן נולדה בנברסקה שבארה״ב ואת הקריירה האקדמית פיתחה באוניברסיטת שיקגו, הן כסטודנטית והן כחברת סגל, עם תארים קודמים במדעי הרוח ובפסיכולוגיה חינוכית.

היא ייסדה את תחום "הגרונטולוגיה החברתית", גישה ששמה דגש על היחס בין הזקן לבין החברה, מעבר לאישיות האינדיבידואלית.

מהי גרונטולוגיה?

גרונטולוגיה היא חקר ההתבגרות והזקנה כמורכבים מפעילות גומלין של גורמים ביולוגים, פסיכולוגים וחברתיים בקרב אוכלוסיית זקנים המתפקדים בקהילה. 

החל משנות ה-50, התקיים מעבר הדרגתי של ההתמקדות המחקרית והתיאורטית מתהליכים ותופעות פתולוגיות לחקר הזקנה הנורמטיבית ובדפוסי הזדקנות אדפטיביים.

כאן נתמקד בהשערתה של נויגרטן כי התנהגות אנושית מוכתבת בעיקר על ידי שעון חברתי ולא שעון ביולוגי. 

״השעון שלי מתקתק״

אנחנו שומעים ומשמיעים לעיתים קרובות אמירות המתייחסות לזמן החברתי:

• ״אני יותר מדי מבוגר בשביל לגור עם ההורים״.

• ״מאוחר מדי בשבילי להתחיל ללמוד עכשיו באוניברסיטה״.

• ״אני זקן מדי בשביל להתגרש״. .

• ״לא נוח לי להציע טיפול פסיכולוגי למטופלים, כי אני צעירה מדי״. 

• ״גדול עלי לעבור עלי בתקופה הזאת לת״א, אני לא שם, עברתי את התקופה״.

במילים אחרות, לכל תרבות יש סדרות שונות של לוחות זמנים לאירועים - מתי ללכת לבית הספר, מתי להתחתן, מתי להביא ילדים ומתי לפרוש.

לוחות הזמנים המקובלים הללו משפיעים על החלטות משמעותיות בחיים, לעיתים עם פחות התחשבות בצרכים האישיים של בני האדם המעורבים.

נויגרטן דיברה על שני מצבים אפשריים במערכת היחסים שלנו עם השעון החברתי:

• on time - אנחנו עומדים בזמן, מרגישים שהחיים שלנו במסלול, בעותו עמוד של התסריט - אנחנו בסדר. 

• off time - יצאנו מהכיול עם ציפיות החברה. אנחנו ״לא מותאמים לגיל״. מוקדם מדי, אם נער מחונן מתחיל ללמוד באוניברסיטה בגיל 16, או מאוחר מדי - קונים דירה (ראשונה) בגיל 50. 

יש מחירים לבחירה בקצב שונה ממה שהחברה מצפה. 

סטיה מהנורמה של הלו״ז החברתי מעוררת אי-שקט ומבוכה בסביבה החברתית, לעיתים עד למצב של חיכוך, בושה ומשבר.

למשל, רווקה בגיל 30 שהשעון החברתי דוחק בה להתחתן, לפעמים ללא מילים, פשוט מעצם היותה ״הרווקה האחרונה בחבר׳ה״.

יש כאן הרבה מאוד ביקורת, לחץ חברתי ודרישה להסתגל לציפיות חברתיות, ללא כל קשר למציאות הפנימית התפתחותית של האשה עצמה.

אם נחשוב על זה, מדובר בצורך חברתי יותר מאשר צורך התפתחותי.

לטענת נויגרטן, העובדה שיש לנו לוח זמנים חברתי מייצרת סקאלה של התנהגויות תואמות גיל. בקאלה כזו מעודדת ומנציחה מאבק בלתי מוצהר בין הצורך הפיזי וההתפתחותי הטבעי של האדם לבין אילוצי הזמנים הנוקשים אשר מוכתבים ע"י החברה.

המצב הזה, בו אנחנו מרגישים לא מותאמים לציפיות התרבותיות והחברתיות אותן המצאנו בעצמנו, מומחש הכי יפה ע״י מאיר אריאל, שמצוי בדיון מתמיד ומיוסר עם מירוץ הכרכרה המשתקשקת:

מה אפשר לעשות עם זה?

אחת המטרות  "AGE-FREE SOCIETY" – חברה משוחררת מגיל השתחררות מלוחות זמנים חברתיות ומנורמות "גילאיות" ובכך לאפשר תהליכי התפתחות מגוונים.

אפשר לומר שמאז שנות ה-70, העשור הפורה ביותר של נויגרטן, המגמה הרווחת בחברות מערביות מתקדמת לעבר חברה חופשיה מגיל.

על החברה להגביל באופן חמור את קצב התפתחות הפרט ולהגדיר כל סטייה/חריגה כפגם התפתחותי. יש לתת מקום לקצב ההתפתחות הפנימי של כל פרט ופרט. למעשה הכוונה היא להשתחרר מלוח זמנים שקשור לגיל ולאפשר תהליכים שקשורים להתפתחות, המטרה היא שנהפוך לחברה שלא תלויה בלוח זמנים הקשור לגיל.

למשל; לאפשר לעובדים לפרוש לפנסיה בגילאים שונים, לפתוח בקריירה לאחר היציאה לפנסיה, נישואים מחדש, הורות מאוחרת.

נויגרטן עצמה תיארה שתי אפשרויות של סטייה התפתחותית: 

חוסר יכולת של האדם לזהות את צרכיו הפנימיים. מצב זה מוביל לעיכוב של תהליכי התפתחות חיוניים.

חוסר יכולת של של האדם לזהות את המגבלות החברתיות המקובלות בתרבות בה הוא חי - במצב הפוך זה, קשה לאדם לזהות את הציפיות החברתיות.

בדומה ל״תרבות ללא נחת״ של פרויד, נויגרטן תרמה לנו הבנה לגבי קונפליקט חריף, לא מאוזן ומעורער בין הצורך הטבעי של האדם להתחייב ללוחות זמנים חברתיים לבין הצורך באינדיבידואליות ונפרדות.  

מקורות:

Ferraro K. F. (2014). The time of our lives: recognizing the contributions of Mannheim, Neugarten, and Riley to the study of aging. The Gerontologist, 54(1), 127–133. https://doi.org/10.1093/geront/gnt048