מכון טמיר לפסיכותרפיה
מסוד / מסעוד חאן
מי היה הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן?
מסעוד חאן נולד בהודו בשנת 1924, הבן השני לאשתו הרביעית של אביו, למשפחה פקיסטנית עשירה.
אימו הייתה פרוצה בת 16, כשהביאה אותו לעולם, ועל אף שלא היה בכור, נחשב לבן המועדף, ולכן הוא ירש את הון המשפחה, עם מות האב בשנת 1943.
בשנת 1946, הגיע חאן ללונדון בציפייה במטרה ללמוד משפטים באוקספורד.
לפני שנסע, יצר קשר עם ג'ון בולבי ובירר לגבי פסיכואנליזה שרצה לעבור בעצמו, אולם פניה זו הובנה בטעות כהגשת מועמדות להכשרה מקצועית כפסיכואנליטיקאי, וכך קרה שחאן החליף את חלומו.
הוא השלים את הכשרתו הקלינית בשנת 1959, ובאותה שנה נשא לאישה רקדנית בבלט המלכותי, והשניים נהנו מחיי חברה מלאים ועשירים.
נישואים אלו הסתיימו ב-1974, ולמעשה היו אלה נישואיו השניים של חאן שהסתיימו בגירושים.
בתחילת שנות ה-50, היה נשוי משך שנתיים, לאישה שמתוארת כמי שסבלה מדיכאונות ואף הייתה אובדנית.
גם הוא עצמו סבל מתקופות של דיכאון, בייחוד בין השנים 1969-1989, ואף יש הסבורים כי סבל מהפרעה ביפולרית לא מאובחנת, שעשויה הייתה להסביר את מצבי הרוח ההפכפכים, קשיי השינה, הנטייה לשקר, התנהגותו האימפולסיבית לעיתים ואת ההתמכרויות לעישון ולאלכוהול.
עבודתו של חאן זכתה בהתחלה להערכה רבה, הן מבחינת ההבנות התיאורטיות שלו, והן בשל כישרונו הבולט לכתיבה.
אולם הוא סיים את חייו בשנת 1989 בודד וחולה פיזית ונפשית.
זהו סיפור טרגי על נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקא על ידי הרסנות מעשה ידיו של חאן עצמו.
עם השנים הוא הלך ונעשה בוטה ופרוע בהתנהגותו והתבטאויותיו הפומביות, שכללו גם בין היתר הצהרות אנטישמיות לא מעטות, ומערכות יחסים לא הולמות עם סטודנטיות ומטופלות.
כך כתב מטופל של חאן, ווין גודלי, ב-2001:
״... חאן עצמו הכשיר אנליטיקאים במשך שנים לאחר הפסקת האנליזה שלי איתו. עם זאת, הפגמים האישיים שלו היו כה חמורים, שלא היה צריך לאפשר לו בשום פנים לעסוק בפסיכואנליזה. אני מבין שסילוקו, שלבסוף הגיע אחרי 20 שנה, אינו תוצאה של רשלנות פסיכואנליטית, אלא של האנטישמיות הבוטה שלו. זה, כך נראה, היה חשוב יותר מהנזק העמוק, הבלתי הפיך והרצוף שגרם, מתוך עמדה של פריבילגיה יוצאת דופן ונגד כל חובה מקצועית ומוסרית, לאנשים פגיעים, שבאו אליו במצוקה לקבל עזרה ושילמו לו על סכומי כסף כדי לקבל אותה״
האנליזה אצל ויניקוט
בשנת 1951 הוא הגיע לאנליזה אצל דונלד ויניקוט, שנמשכה 15 שנה.
בין השניים נוצר קשר מיוחד, שנמשך מעבר לגבולות האנליזה שהסתיימה ב-1966, ונמשך עד למותו של ויניקוט ב-1971, ובמהלכו ערך חאן רבים מכתביו של ויניקוט.
רבות דובר על אנליזה זו – והועלו שאלות באשר לכשלים שהיו בה, ואשר מנעו מויניקוט לסייע לחאן, ואולי למנוע את סופו הטרגי. שאלות נוספות הועלו באשר למידה בה ניתן היה לסייע לחאן מלכתחילה, והועלתה אפשרות שהטיפול סייע בכך שהוא מיתן את ההרסנות של חאן כל עוד נמשך.
לאחר מותו של ויניקוט חלה התדרדרות במצבו של חאן. יש שראו בכך עדות להצלחת הטיפול ויש שראו בכך עדות לקנאה נקמנית מצידו של חאן, שחש נבגד בכך שויניקוט העדיף למנות את אשתו על פניו, כעורכת כתביו לאחר פטירתו.
נראה שהיה מקום לנתח באנליזה את יחסי ההעברה ואת אי השמירה על ה-setting כמקובל, כקרקע לשחזור של יחסי אב ובן מועדף, שמותו של ויניקוט היווה התפכחות כואבת ובלתי מעובדת מהם.
הקריאה בניתוחים שנעשו מרתקת ומעוררת שאלות חשובות ומעניינות –
כגון, מהו טיפול פסיכולוגי מוצלח?
מהי ההשפעה ההדדית בין מטפל למטופל?
כיצד טיב ואיכות הקשר בין מטפל למטופל משפיעים לטוב ולרע על התהליך הטיפולי?
רעיונות מרכזיים בתיאוריה
אחד הנושאים שהעסיקו רבות את חאן, היה הקשר המוקדם עם האם, וההשפעה של קשר זה על התפתחות העצמי.
איך התייחס מסעוד חאן לפרברסיה?
אחת ההשפעות עליהן כתב הייתה על בחירות מיניות וזוגיות, ובאופן ספציפי בפרוורסיות.
הוא התייחס לסוג מסוים של יחסים בין האם לילד כמקור ליחסים פרוורטיים, שהם למעשה שחזור של אותם יחסים ינקותיים, בניסיון לתקן את העוול שנעשה ביחסים אלו.
הוא מתאר מערכת יחסים נרקסיסטית בה הילד הוא מיוחד בעיני האם כתוצר ידיה, ולא כיישות עצמאית בפני עצמה.
אותה אם משקיעה רבות בטיפול גופני בתינוקה, אך זהו יחס לא אישי. יחס זה נקטע על ידי האם בשלב האדיפלי ונחווה על ידי הילד כנטישה כואבת ומפחידה.
מהי אומניפוטנציה סימביוטית?
הורות נרקסיסטית שכזו, המכונה גם "אומניפוטנציה סימביוטית" ו"טראומה מצטברת", מביאה לכך שהאם רואה את הילד באופן חלקי, בהתאם לצרכיה שלה, וכתוצאה מכך שמה דגש על פונקציות מסויימות אצל הילד המתפתח כגון אינטליגנציה ורגישות, על חשבון פונקציות של אגרסיה, החשובות להתפתחות של נפרדות ומיניות בריאה.
בהמשך חייו, אותו ילד עצמו גדל לראות אנשים אחרים בחייו גם באופן חלקי, ובהם הוא משתמש כמשתפי פעולה בדרמה הפנימית כפורקן לחרדה ומתוך משאלה לתיקון.
דפוס זה של יחסים ראשוניים למעשה מייצר ניכור בתוך העצמי, ובהמשך ממשיך ומשתחזר כאמור ביחסים בוגרים לניכור בין אדם לתשוקה ולמושא התשוקה, והיחסים בכללותם הם לא אינטימיים ולא הדדיים. אנשים אלו רגישים לפגיעות נרקסיסטיות ובטיפול לעיתים נראה זאת בתגובה למחווה שמעידה על נפרדות או מאיימת על הצורך להיות נערץ.
מהי טראומה מצטברת לפי חאן?
הטראומה המצטברת מתכתבת עם המושגים impingements של ו"עצמי כוזב" של ויניקוט.
במצב של טראומה מצטברת האם כושלת באופן מתמשך בלהוות סביבה מתאימה, תומכת ומווסתת עבור הילד הניצב בפני גירויים רגשיים פנימיים וחיצוניים.
כהגנה מפני העומס הרגשי, ולאור הכשל הסביבתי, נוצר פיצול בין עצמי כוזב שמתפקד, באופן מרשים ומתקדם מכפי גילו, לבין חלקים של תלות ומצוקה בלתי נסבלים, שהוא מסווה מעצמו, ונשארים חבויים אי שם בנפשו.
בבגרות הקושי לעשות אינטגרציה בין החלקים מביא לכך שמערכות יחסים עשויות להיחוות כלא מספקות.
מעניין לעצור ולחשוב על הקשר בין חייו האישיים של חאן, לכתיבה המקצועית שלו, בכמה קטעים מיומנו הוא התייחס לקושי האישי שלו להיות בקשר עם אחרים:
״יש אחדים מאיתנו שאינם יכולים לחלוק את המצוקות שלהם עם אחרים. אין זה נובע מיהירות, אלא כתוצאה מחלקים מאוד פרטיים ואישיים. זו הסיבה לכך שהפקתי תועלת מעטה באנליזות. חלק מאיתנו יכולים למצוא נחמה רק בשתיקות של עצמנו... אף פעם לא הצלחתי לחלוק את עצמי עם אחרים באמצעות השפה, ועם זאת השפה איפשרה לי להכיר אחרים״...(בתוך Goldman, 2003).
שתיקה כדרך תקשורת
בהתאם לכך חאן העניק ערך בשתיקות כמתקשרות את החוויות הראשוניות של המטופלים, ומביא לדוגמא מקרה בו פגש מטופל צעיר בן 18, משך 6 שעות טיפול שלמות בשתיקה גמורה.
לדבריו, השתיקה החייתה את החוויה של להיות בן לאם דיכאונית שנאלמת ונעלמת. לדבריו, היכולת לשאת את השתיקה היא גורם ריפוי חשוב עבור מטופלים שהחסך או הפגיעה שלהם הייתה בשלב טרום מילולי (בתוך אשל, 2009).
בפרק שכתב חאן בספר The Analytic Situation: How Patient and Therapist Communicate, הוא מבהיר את חשיבותה של הפונקציה התקשורתית של שתיקה מתמשכת במצב האנליטי.
הוא מראה שתפקידה העיקרי של שתיקת המטפל הוא לתקשר באמצעות העברה ומדגים כיצדהוא מעלה בתהליך האנליטי את מערכת היחסים המוקדמת המופרעת מאוד של מטופל עם אמו, עד כדי כך שהביאה לפיזור זהות בגיל ההתבגרות. חאן מפרט את שחזור הטראומה המצטברת באמצעות התהליך האנליטי בטיפול. הוא גם מנסה להראות כיצד העברה נגדית משמשת מכשיר לתפיסה ולפיענוח יחסי האובייקט הארכאיים כפי שהתבטאו על ידי המטופל באמצעות התנהגותו השקטה במצב האנליטי.
באחד מקטעי יומנו חאן עצמו מתאר שלושה מקרים בהם התאפשר לו באנליזה עם ויניקוט "לשקוע לתוך עצמו", בדממה מוחלטת, בה הוא חופר את ראשו במעילו של ויניקוט. הוא תיאר במקרים אלו תחושה של שלווה גמורה (בתוך Goldman, 2003).
נראה כי הרבה פעמים ההבנות התיאורטיות נובעות לא רק מעבודה קלינית, אלא מבפנים והחוצה.
אולי מסעוד חאן – הכריזמטי, המוצלח והרהוט וגם האדם המניפולטיבי, האימפולסיבי וחסר הגבולות שהיה, אדם שהחליף עריכת דין בטיפול, ביקש לא רק להבין את עצמו אלא גם ללמד סנגוריה על המנוכר, המכוער, הפרוורטי, הבלתי ניתן לעיכול לעיתים.
אולי הוא רצה לכתוב ולספר את הפגיעות שמאחורי הקלעים של אדם כזה, את הניסיונות לתקשר ולהיות שייך כמו גם את ההרסנות העצמית הבלתי נמנעת, אולי, בניסיונות אלו.
כתיבה:
קרין אמיתי, MSW,
עם מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
7 בינואר 2023
מקורות:
אשל,ע. (2009). להיות כלולה בשתיקה: על המטופל השותק ו'הינכחות' המטפל. שיחות כ"ג (3), 221-233
חאן, ר.ה.מ. (1963). מושג הטראומה המצטברת. בתוך מבחר כתבים, תולעת ספרים בע״מ, עמ׳ 29-46
Drucker, P.F. and Ruitenbeek, H.M. (1973). The Analytic Situation: How Patient and Therapist Communicate
Godley, W. (2001, February 22). Saving Masud Khan. Vol. 23 No. 4. London Review of Books. https://www.lrb.co.uk/the-paper/v23/n04/wynne-godley/saving-masud-khan
Hopkins, L. B. (1998). DW Winnicott's analysis of Masud Khan: A preliminary study of failures of object usage. Contemporary Psychoanalysis, 34(1), 5-47
Hopkins, L. B. (2004). How Masud Khan fell into psychoanalysis. American Imago, 61(4), 483-494
Goldman, D. (2003). The outrageous prince: Winnicott's uncure of Masud Khan. British Journal of Psychotherapy, 19(4), 486-501
Khan, M. (2018). Alienation in perversions. Routledge
Khan, M.M. (1974). The Privacy of the Self. New York: International Universities Press