מכון טמיר לפסיכותרפיה
האם הפסיכולוג יגיד לי
מהי האבחנה
הפסיכיאטרית שלי?
למרות שקיימת זכות חוקית של המטופל לדעת,
ולקבל את הרשומות הרפואיות שכתב הפסיכולוג -
השאלה היא כיצד נכון לתקשר את המידע.
מור צח מוכתר פנתה לעשרה מטפלים
ופסיכולוגים מנוסים עם השאלה הבאה,
וביקשה עליה תשובה אנונימית:
"במידה והמטופל מבקש -
האם תשתף אותו באבחון ההפרעה
שהוא מתמודד איתה או לא?
אם כן, איך"
בתור מטפל, באיזה מקרה היית מסרב לשתף מטופל באבחנה?
תלוי בשלב בטיפול
אני חושבת שכן לשתף, חשוב שמטופל יידע ממה הוא סובל - זו גם זכותו לדעת וזה גם עוזר לו לדעת איך להתמודד. יותר מזה - אני חושבת שצריך לדבר איתו בגובה העיניים ולחפש יחד איתו את דרכי ההתמודדות. סייג: אם מדובר בשיתוף שמאד יחמיר את המצב בתזמון בו נשאלת השאלה - כמו מקרה שטיפלתי בו של היפוכונדריה - כל עוד החרדות היו מאד חזקות, בהתייעצות עם הפסיכיאטרית נמנענו מלהגיד למטופל את המונח עצמו והשתדלנו לפשט לו את זה. כשהחרדה נרגעה הוא היה מסוגל לעכל ממה סבל והתמודד בהצלחה.
האבחנה כמקור ללמידה
אני הייתי משתף את המטופל במיוחד אם הוא מבקש. התחושה שאני מחזיק מידע שאיני משתף עם המטופל אינה תורמת בעיני לטיפול כמו גם אם אני מסרב לענות לשאלת המטופל. ידיעת ההפרעה שהוא מתמודד איתה יכולה לעזור לו, הוא גם יכול לקרוא עליה מעט ואולי להתחבר לקבוצות תמיכה בה חברים מתמודדים נוספים עם ההפרעה. הוא יכול גם שיש היבטים מחוץ לשליטתו כתוצאה מאותה הפרעה.
לנוכח כל אלו אני בהחלט בעד לשתף ואף מעודד את המטופל ללמוד יותר על ההפרעה, בסייגים כמובן שלא כל מה שהוא קורא יתאים לו במדויק.
א, עו"ס קליני, פסיכותרפיסט ומטפל קצר מועד בתל אביב
המטופל כשותף שווה ערך
הגישה הפסיכודינמית הקלאסית מציגה לעיתים פרספקטיבה פטרלניסטית: המטפל הוא "הבוגר" המחזיק אצלו את הידע לגבי הפתולוגיה של המטופל, הסיבות להתנהגות הנובעות מהכוחות הדינאמיים, ופעמים רבות הטיפול והחיים הנכונים עבור המטופל.
בעשורים האחרונים, הולכים וגוברים קולות של גישות נוספות, שמסרבות לראות במטופל "ילד פאסיבי", כי אם שותף מלא לתהליך הטיפולי. כמטפלת באחת מגישות הללו, טיפול קוגניטיבי התנהגותי - CBT - אני גורסת כי כבר בתחילת הטיפול, בשלב ההמשגה, כדאי לשטוח בפני המטופל את שם ההפרעה עמה הוא מתמודד, הסימפטומים הנובעים ממנה, ותוכנית הטיפול. זאת מתוך ראיית המטופל כשותף הכרחי ושווה ערך לתהליך.
אני מאמינה שלמטופל יש זכות לדעת ממה הוא מתמודד, וכי רק במקרים בודדים וספורים, כאשר יש ביטחון מלא כי גילוי האבחנה יזיק לו או למשפחתו, אני אמנע זאת ממנו, אך בשאיפה שלאחר התייצבות במצבו, אוכל לשתף אותו באבחנה.
ל', מטפלת קוגניטיבית התנהגותית בכפר סבא, לילדים, נוער ומבוגרים
הפחתת סטיגמה ובושה
ככלל, שיתוף המטופל באבחנה של המטופל הוא דבר חיובי ומקדם בטיפול. פעמים רבות אנשים חשים הקלה מעצם העובדה שלקשיים ולמצוקות שלהם יש שם וכתובת, שאחרים התמודדו עם זה לפניהם ושאפשר לטפל בזה. תחילה, הבהירות וההבניה עוזרות להרגיש נורמליזציה מסוימת, מעין צרת רבים חצי נחמה יחד עם התחושה שאני לא חריג ופגום משום שיש לי בעיה מסוימת. שנית, ההגדרה בשם וההסבר של ההפרעה יוצרים החצנה שלה, כלומר מקדמת את התחושה שהבעיה היא לא "אני", אלא היא בעיה ואפשר לטפל בה וכל "אני" ארגיש טוב יותר.
לבסוף, קיים היום ידע רב ומקיף בנוגע להפרעות נפשיות שונות, ידע והבנה שלהן מוריד את הסטיגמה והבושה סביבן ולכן מעודד פתיחות וקבלה בטיפול. מילה אחת של הסתייגות: כאשר מטופל מבקש לדעת מהי האבחנה שלו חשוב תחילה להבין מאיזה מקום הוא שואל את זה ומתוך כך להתייחס, שכן במקרים מסוימים הדבר יכול להגביר חרדה במקום להרגיע ולקדם את המטופל. גם אם ההחלטה היא לשתף, חשוב להתאים את אופן ההסבר למטופל מתוך היכרות איתו הן מבחינה זו והן מבחינות טכניות כגון גיל, שפה ורקע תרבותי.
ל', פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער בתל אביב
מצד אחד, מצד שני
במידה המטופל מבקש לשתף אותו בהפרעה שהוא סובל ממנה יהיה לי חשוב לברר איתו מהן הסיבות לכך שהוא רוצה לדעת.
יחד איתו נגיע לתובנה אם הוא באמת רוצה לדעת ומה ההשלכות האפשריות של ידיעה כזאת. במידה ונגיע להבנה שהוא רוצה לדעת ועבורו באופן אישי היתרונות בידיעה עולים על החסרונות אני בהחלט אכבד את רצונו לדעת ואשתף אותו.
מטופל שכמה לאבחנה שתגדיר את הקושי שלו עשוי לחוש טוב יותר לאחר שיהיה מילים ושם לסבל היומיומי שלו. מצד שני מטופל אחר עשוי לחוש שהודבקה עליו תווית והוא איבד את החוויה של היותו אדם בריא בנפשו וללא הפרעה מוגדרת.
ל', עו"ס קלינית, מטפלת באוריינטציה דינמית
אנשים מכירים את עצמם יותר טוב מהמטפל הכי מקצועי
השיחות שלי הפונים אליי לטיפול הן בגובה העיניים. אחד המשפטים הראשונים שאני אומרת לאנשים שמגיעים לטיפול או לייעוץ הינו שאני משתפת במחשבותיי ולא שומרת מידע לעצמי. אם אני חושבת משהו, תמיד ארצה לבדוק איתם.
אני מאמינה שרוב האנשים מכירים את עצמם יותר טוב גם מהמטפל הכי מקצועי. ואנחנו רק יכולים תוך כדי וידוא עמם לארגן, לסדר את הדברים שהם יודעים עמוק בפנים אבל נשכחו, נחסמו הלכו לאיבוד מכל סיבה שהיא. מידע הוא כוח ונותן לאדם את האמונה שהוא לא מטופל פאסיבי ויש לו את הכוח לעשות שינוי. אני מאמינה ביכולות של אנשים וחשוב לי שהם יידעו וירגישו שהכוח בידיים שלהם. אני בעיקר מנווטת, לפעמים מובילה ולפעמים מובלת ולצורך זאת הם זקוקים לידע שלי ואני לשלהם.
השיתוף וכמוהו טיפול יכול להצליח אם המטפל (אני) מפגין פתיחות, כנות, רגישות אמונה ואהבה כלפי האדם שבה להתייעץ עמו. ישנם פעמים שבהם המטופל מוצף, ואפשר להמתין לתזמון הנכון. יחד אם זאת רצוי לא להתמהמה כי הכוח לשינוי נמצא אצל האדם שיושב מולך.
בגדול חשוב לי להתאים את האג'נדה לאדם. ולכן זה תלוי גם במוכנות של האדם שיושב מולי. לעיתים הדגש אינו בהכרח על ההגדרה המקצועית אלא על היכרות עם הסימפטומים הקשיים והאפיונים. הכי חשוב לעשות זאת מתוך רגישות ואהבה לאדם שמולך.
ר', מטפלת CBT ברעננה
זה לא ״אם לשתף״, זה ״איך לשתף״
מבחינתי אין דילמה על האם, חובתי לענות לו! הדילמה היא איך.
חשוב למצוא את הדרך להגיד לו באופן אמפתי שישרת אותו.מבחינתי לאורך כל הטיפול יש חתירה לדעת יותר ויותר על עצמך, ללמוד לקבל את עצמך ולחיות עם עצמך. כלומר, גם אם מטופל לא שואל, אשאף לכך שישאל, ואראה בזה התקדמות. כשמטופל שואל מה ההפרעה שלו הוא בעצם מבקש ממני להתקרב לשאלה מי הוא, לאמת שלו. אני ניגשת לזה כהזמנה להיכנס לתהליך של חקירה משותפת. מה שמעניין אותי זה לא ההגדרה, למשל של "דיכאון", אלא איך נראה הדיכאון האישי שלו. מתי הוא התפתח? מה יוצר אותו? מה משמר אותו? באילו תחומים הוא משפיע בחייו? החקירה המשותפת דורשת אומץ רב מצידו, כי במסגרת החקירה הזו הוא ייגע לא רק בכוחותיו, אלא גם באיזורים קשים, סבוכים, מביכים ואפלים שבו, שילכו ויתגלו לנגד עינינו באופן הדרגתי בהתאם ליכולת שלו ושלי להיות בהם. הנגיעה המשותפת שלנו באיזורים הללו הולכים ומתרחבים באישיותו, אולי דרך כאב, בהלה, פחד, אשמה ובושה אל עבר קבלה, שהיא זו שלמעשה מחזקת אותו ומרחיבה את דרגות החופש שלו. כלומר, אני שואפת שישאל מה ההפרעה שלו, מעבר לאבחנה ברמה ההתנהגותית, ושביחד נכנס למסע של גילוי וגדילה. היכולת של המטפל לענות על השאלה של המטופל חשובה כי מבהירה לו שהוא לא לבד בתהליך החקירה, מישהו איתו, רואה אותו, שותף לחקירה וזה יעזור לו להמשיך בתהליך.
ת', פסיכולוגית קלינית מומחית לילדים ולמבוגרים
המשגת הבעיה יעילה יותר משיום ההפרעה
אני מניח שב"הפרעה" התכוונת ל"אבחנה הפסיכיאטרית". אני מציין את זה כי אני לא חושב שיש עליונות כלשהיא לאבחנה הפסיכיאטרית של ה-DSM (ספר האבחנות הפסכיאטרי, מ.צ.) על פני סוגים אחרים של אבחנות. אחת ממסגרות האבחנות האחרות, היא "ההמשגה". זאת יכולה להיות המשגה קוגניטיבית, דינמית, פסיכואנליטית או אחרת.
אני תמיד אשתף את המטופל באופן שבו אני תופס את הקשיים שהוא מתמודד איתם - בהמשגה שלי לגבי ה"הפרעה" שלו, הקושי שלו. זאת המשגה שמתבססת על המילים של המטופל, על החוויות שלו. לגבי שיתוף בהפרעה הפסיכיאטרית זה תלוי מאוד באישיות של המטופל, ובניסיון להבין מה עומד מאחורי הבקשה. כאן יכולות להיות הרבה תשובות על פי המצב הספציפי. יש מקרים שבהם אני אחשוב ששיתוף בהפרעה פסיכיאטרית יקשה על המטופל לייצר לעצמו מרחב טיפולי, ויקשה על ההתמודדות עם הקשיים, ולכן אני אשתדל לא להגיע לשם.
ג', פסיכולוג קליני מומחה עם ניסיון בעבודה עם ילדים, נוער ומבוגרים
מבחן הלל
למדתי פעם בקורס על אתיקה שהמבחן הכי טוב ונכון לשאלות אתיות הוא מבחן הלל. מבחן שעיקרו הוא- מה אתה היית רוצה? אילו אתה היית המטופל ולמטפל יש אינפורמציה, האם היית רוצה לדעת אותה? יש יתרונות וחסרונות רבים לידיעה. יש אנשים שטוב להם לדעת ויש אנשים שעדיף להם לדעת פחות. Tmi.... המטפל אמור להעריך את המטופל ואת כוחותיו ויכולותיו ולהעריך האם הידיעה תסייע או תגרום לנזק ולהיות ער לעיתוי .לכן, אני בגישה שצריך לכבד את המטופל ורצונותיו.
ש', פסיכותרפיסטית בראשון לציון, מטפלת דינמית ו-CBT
לגמרי כן
תמיד אשתף את המטופל באבחנה, הן מתוך כבוד לזכויות שלו והן במטרה להבין יחד את משמעותה עבורו והביטוי שהיא מקבלת בחייו על מנת לעזור לו להתמודד איתה. לפעמים גם בשביל לאפשר לערער או להרהר באבחנה ודיוקה. ב'אני מאמין' המקצועי שלי, וגם בראייה של טיפול סיביטי יש חשיבות רבה לעבודה משותפת עם המטופל כי אין מי שמכיר אותו טוב ממנו, ולפסיכואדוקציה (למידה פסיכו-חינוכית, מ.צ.) כי זה גם מרגיע לדעת שהתופעה מוכרת וברורה וברת טיפול וגם מאפשר להחזיר שליטה ואחריות על החיים.
ב', עו"ס קלינית, מטפלת קוגניטיבית התנהגותית
נכתב ע״י מומחי מכון טמיר
עדכון אחרון:
1 באפריל 2022
נסיים בחיוך?
זה טוב...
