אובדן, אבל ומצוקה רגשית בחרבות ברזל | מבט עדכני

 

עיבוד אבל ואובדן ברקע חרבות ברזל

 

אנשי מקצוע שמגישים פסיכותרפיה מתנדבים.ות בחודשים הללו בקו האש הפסיכולוגי:

באילת, בים המלח, בשפיים, במחלקות השיקומיות בבתי החולים ובמוקדים אחרים הספוגים כאב נפשי עמוק עקב האירועים והמלחמה שפרצה אחריהם.

 

 

למרות שאין לנו קליניקה וגבולות יציבים, אנחנו מקשיבים כל יום לסיפורים כואבים, על חרדה אבל לא פחות, על אובדנים: 

 

• אובדן אנשים יקרים שנרצחו, נהרגו נפצעו או נשבו.

• אובדן של אשליית הבטחון ("מדינת ישראל יודעת להגן על עצמה").

• אובדן תחושת היציבות שמאפשרת תכניות ארוכות טווח.

• אובדן של שגרה מעוכבת, כמו סמסטר שלם של סטודנטים או דחיית חתונה מתוכננת.

 

כולנו בתוך הדבר עצמו, בתוך האסון הזה, שלמרות הזמן שחולף בלתי ניתן לעיכול.

 

מודל האבל של אליזבט קובלר-רוס יכול להיות מיושם גם בהקשר זה:

 

 

 

 

איך החברה הישראלית מעכלת את האסון?  

 

• אובדן מציאותי של אדם יקר שנרצח, נהרג, נעדר, נחטף או נפצע.

• אובדן סמלי של ייצוגים פנימיים, כפי שחווינו אותם מתוך עצמנו ובעולם.

 

נתחיל מהאובדן הסימבולי, נמשיך אל האובדן המציאותי ולבסוף נחבר ביניהם ונבק הדימיון בין השניים. 

 

 

הלם והכחשה

 

השלב הראשון התאפיין בתדהמה כלל עולמית, ממש כמו בתגובה לטראומה, רק שזו טראומה משותפת.

המציאות נראתה כמו סרט הוליוודי שהתגשם, רק בלי הזומבים.

ברמה ההתנהגותית, כולנו חווינו חוסר שליטה מבהיל, שבעקבותיו מאמצים להשיב שליטה באמצעות הצטיידות קומפולסיבית בקניות, הצטמצמות למרחב של הישרדות והתכנסות פנימה לתוך ד' אמותינו.  

 

 

הִתמַקְחוּת

 

מיקוח מתרחש כאשר ההכחשה מתפוגגת לה. התחלנו להכיר במציאות, אבל נשארנו עם האשליה שיש לנו שליטה עצמית.

ניסינו לנהל מו״מ ולהתפשר כדי למצוא דרך קלה יותר וכואבת יותר.

 

 

מיקוח אחרי אירעי שמחת תורה תשפ"ד נשמע כמו:

 

• ״נכבוש את עזה ונחסל את החמאס, נמצא פתרון אחר כך״.

• ״ כל זה ייגמר עד סוף השנה אחר כך נוכל לחזור לשגרה״.

•  ״צריך להילחם עכשיו בכל האויבים שלנו, אין ברירה״.

 

 

אבל ויגון

 

בשלב השלישי ניתן היה להרגיש בעיקר דיכאון ועצב, לפעמים מידה של ייאוש, עם או בלי התלהמות.

הבעות הפנים הלכו והשתנו, הצער ניכר בבני האדם והתחושה הייתה שמה שהיה שלנו כבר לא ישוב.

אוקי.

בשורות הבאות אתמקד בתהליכי האבל והאובדן הקבוצתיים הללו, אך תחילה אתייחס לשלב הרביעי: 

 

 

הסתגלות לשינוי

 

מה שמדהים בנו, בני האדם, הוא היכולת להתאמה והטמעה, לפי צרכי השעה.

עם אסטרטגיית יציאה ובלעדיה, ברור שהאבולוציה מתגמלת את אלו שמצליחים להסתגל לשינויים ולא את מי שנאחז בלעדית במוכר.

בשלב זה אנחנו מתחילים לראות שאנשים חוזרים להיעזר נפשית, מה שנתפס קודם כמותרה שאינה הכרחית, ואף אינה נחויית כנדרשת.

במכון טמיר, פיסת אלוקים הקטנה שלנו, אנחנו רואים עליה בשיעור הפניות של ישראלים לטיפול פסיכולוגי מרחוק, בזום, כאשר חלק מהפונים מבקשים להיפגש פנים אל פנים. 

 

 

נוירוזה ניסויית

 

אחד הניסויים המרתקים והשערורייתיים ביותר בפסיכולוגיה של הלמידה, מתאר לא רע גורמים לנו המסרים הכפולים של המנהיגות בתקופת המלחמה בעזה:

נוירוזה ניסויית (Experimental Neurosis) היא הליך מחקרי די ותיק - 

 

לוקחים כלב למעבדה, מראים לו או עיגול או אליפסה. כל פעם שמראים לו עיגול הוא מקבל חטיף וכל פעם שמראים לו אליפסה הוא מקבל שוק לרצפה. ככה עוד ועוד trials עד שהוא לומד שעיגול זה טעים ואליפסה זה כואב. בשלב הבא, הנסיין מתחיל להציג אליפסות שנראות יותר ויותר מעוגלות ועיגולים שנראים יותר ויותר אליפטיים וממשיך עם החטיפים והשוקים.

בנקודה כלשהי, כששני הגרויים כבר ממש דומים, הכלב הנבדק מאבד את זה. הכלב מתחיל להפגין התנהגות מוזרה, תוקפנית אך מבוהלת, לא ברורה ולא עקבית, הוא שמח, עצוב, חרד ומאושר בעת ובעונה אחת.

 

נשמע מוכר?

 

 

התמודדות רגשית עם טראומה, אבל ואובדן 

 

התקופה מתאפיינת בעצב, יגון, אבל ואובדן, ולעיתים גם תנודתיות במצב הרוח. 

היא כופה עלינו לעצור ולהשתהות בכל ערוץ, החל מדחית השנה האקדמית, דרך נסיעות מתוכננות לחו"ל ועד חתונה שלא ברור איך לנהל אותה ברגישות.

אנחנו נאלצים לעבד עצב, אישי וקולקטיבי כאחד, נוכח אי-הוודאות שבעתיד, בה אין ביכולתנו לשלוט. 

 

 

אבל מקדים 

 

אבל מקדים הוא סוג של עצב שמתרחש לפני אובדן, לעתים קרובות לאחר שאדם לוקה במחלה ממושכת.

החולה והקרובים לו עשויים לחוות תקופה של אבל במהלכה הם מתכוננים נפשית למוות הבלתי נמנע.

אנשים החווים סוג זה של אבל יכולים לחוש עצבות בנוגע לאובדן הממשמש ובא, פחד מפני הבאות, כעס על המצב ותחושות של בידוד ובדידות.

 

במצב שנכפה על החברה הישראלית, פחד מפני ההשלכות הקצרות וארוכות הטווח של הלחימה יכול לתרום לתחושות של אבל וחרדה.

נוסף על האבל המקדים שאנשים עשויים לחוות, הם עלולים להיאבק באבל הנגרם על ידי מוות בלתי צפוי של אדם יקר.

בנסיבות רגילות, אנו פונים לקרובים אחרים לתמיכה, מתקבצים יחדיו באירועים שמחים ועצובים ומציעים זה לזה תמיכה ועזרה.

 

 

 

קושי לסגור מעגל

 

תהליך האבל כולל במקרים רבים תקופה של פרידה לאחר שהאדם מת, או שהמצב השתנה.

במצבים בהם מדובר באובדן פתאומי, עלול להתרחש אובדן טראומטי, ובעקבותיו תהליך אבל קשה ומורכב יותר, שבפסיכולוגיה מכונה אבל פתולוגי. 

כאשר מתמודדים עם אובדן מאסיבי כל כך לעתים קרובות צעד חשוב זה נבצר מהאדם השכול. 

 

 

 

אובדן הזיקה למסורת

 

לא משנה אם אתם יהודים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים או אתאיסטים -  טקסים ומסורות שלאחר המוות מתקיימים כדי לחלוק כבוד למת ומציעים תמיכה רגשית ואינסטרומנטלית לאבלים. 

יש מי שמייחסים משמעות רוחנית עמוקה למסורות הללו, אבל גם בלעדיה, כך חוסר היכולת לקיים אותן עלול להיות עבורם מקור נוסף למצוקה ואובדן. 

 

  

 

דרכי התמודדות 

 

אם אינכם בטוחים כיצד לנהל את רגשות האבל, יש כמה דברים שיכולים לעזור:

 

 

תרגלו חמלה עצמית

 

בפרק הזמן המיידי שלאחר האובדן, דאגה וחמלה עצמית עשויה להיראות כמו משימה כבירה. 

בכל זאת, התרכזו בדברים הבסיסיים ו-ודאו שאתם אוכלים, שותים מספיק ונחים מספיק ואל תשימו את עצמכם תחת לחץ רב מדי. 

 

 

תנו לעצמכם זמן 

 

אל תאיצו בעצמכם בתהליך. 

עבדו את הכאב והאובדן.

הגעה למקום של השלמה לוקחת זמן, עד שתכירו בכך שמה שיקר לכם כבר אינו נוכח פיזית, אך תמיד יישארו לכם הזיכרונות, השמחה והאהבה שחלקתם אתו, או ההתחלה של מציאות חדשה. 

 

 

זכרו שהרגשות שלכם הגיוניים ומותאמים למצב

 

גם אם לא חוויתם מוות שקשור ישירות לאסון שנחת עלינו ב-7 באוקטובר, אל תבטלו את מה שאתם חשים. 

אי אפשר שלא להזיל דמעה מול סיפורים כל כך טראגיים, מול האסוציאציות לשואה, מול סיפורי הגבורה של הנופלים. 

 

 

שחררו מהשיפוטיות

 

הכאב הנפשי הגולמי מזמין ניסיון מנטלי לארגן את ההווה דרך אמונות וציפיות. 

 

ניסיון כזה טבעי ולגיטימי כמנגנון הגנה על הנפש (קומפרטמנטליזציה), רק שימו לב לא להיות שיפוטיים.

 

 

• מיותר ואף מזיק להשוות בין דרכים שונות לעיבוד אבל. אין טקסט-בוק, וכל אדם עושה את הדרך שלו בעיכול המידע, כלומר אין דרך נכונה או שגויה להרגיש אחרי אובדן של משהו יקר לך - אדם או מציאות מוכרת. 

 

• אדם עשוי שלא לאבד אדם יקר אך לחוות אובדנים אחרים בתקופה זו, ורגשותיו לגיטימיים לחלוטין ויש לו זכות להתאבל. 

 

• ההלם שנלווה לאובדן בלתי צפוי יכול להקדים פעמים רבות חוסר תחושה. כעס, חרטה עצב ודיכאון גם הם נפוצים.

 

• שלבי האבל המוכרים לא צריכים להיות ליניאריים.

 

בעוד שהבנת שלבי האבל השונים עשויה להועיל, חשוב לזכור שהרגשות הללו אינם חייבים להחוות ברצף עוקב, ובתהליך האבל אפשר לנוע אחורה וקדימה. חשוב שתתנו לעצמכם זמן להרגיש את הדברים - על אחת כמה וכמה כאשר שגרת היומיום מופרעת - עד שתוכלו לשלב את האובדן בחייכם.

 

 

 

פנו לחברים ומשפחה

 

 המלחמה פגעה במערכת התמיכה הנורמטיביות באבל, זו שאנחנו מסתמכים עליה בתגובה לאובדנים. למרות שהפיתוי להתנתק ולהתבודד בתקופת האבל מוכר וטבעי, חשוב ליצור קשר עם קרובים, ממש באופן פרואקטיבי. 

אם עולה מצוקה רבה ועקבית, שתפו ברגשותיכם מישהו שאתם סומכים עליו.  

 

 

 

מצאו עזרה נפשית

 

כשמתמודדים עם תחושות של אבל, שיחה עם איש מקצוע בתחום בריאות הנפש יכול להועיל ורבים מציעים אופציות של טיפול פסיכולוגי אונליין. 

 

בייחוד חשוב לפנות לאיש מקצוע במקרה של קשיי התמודדות. 7% מהאבלים חווים אבל מורכב, מצב המתאפיין בחוסר יכולת לחשוב על דבר מלבד האובדן, הימנעות מופרזת מכל דבר שמזכיר את האובדן ואף מחשבות על פגיעה עצמית או התאבדות. במקרה של מחשבות על פגיעה עצמית או התאבדות יש לפנות לעזרה באופן מיידי. 

 

אני מעודד אתכם להסתכל על ייעוץ נפשי בגישה פרואקטיבית ולא תגובתית.

אם רק נחכה שמשהו יקרה, נפספס כנראה את התהליך המוטיבציוני והמתגמל של חיפוש ומציאת מטפל/ת טוב/ה.

  

 

חקרו טכניקות התמודדות חדשות

 

אם מסיבה זו או אחרת אין אפשרות לדבר עם איש מקצוע, ניתן לתרגל לבד אסטרטגיות התמודדות:

 

• מיינדפולנס, כתיבת יומן, ויזואליזציה ומדיטציה יכולים לעזור לניהול חלק מהחרדות, המתח והכעס שאתם עשויים להרגיש. 

• כתיבה אודות ההתנסויות לאורך המלחמה בעזה יכולה אף היא לעזור. 

• חלק מהאבל והחרדה עשויים להיגרם מאובדנים שנראים מעורפלים או גדולים מכדי לחשוב עליהם. 

• תנו קול לחוויות באמצעות כתיבה אודות מה שקורה בחייכם, דברים שראיתם, כיצד העולם משתנה ואיך אתם מרגישים נוכח האירועים. 

• ציינו גם כיצד אתם מנהלים את המצב. שימת לב למאמצים ולחוזקות שלכם עשויה להביא לתחושה של חסינות נפשית ויכולות גדולות יותר נוכח התהפוכות הרגשיות. 

 

 

דרשו בשלומם של אחרים

 

צרו לעצמכם הרגל לתקשר פעם ביום עם היקרים לכם. 

אם אתם רוצים להתנדב בתמיכה למי שחוו אובדן, נסו ליצור קשר כמה שיותר. 

 

נסו להאזין בלי שיפוטיות.

אבל הוא תחושה נורמלית לאובדן, אך מתקפת הטרור הנוראה הפכה על פיהם אספקטים רבים של תהליך האבל הרגיל.

גם אם לא חוויתם אובדן ישיר, אין להניח שמה שאתם חשים אינו אבל.

פרגנו לעצמכם את החמלה המתבקשת.

 

 

 

אפשרו לעצמכם להנות מההצלחות

 

הישגים מבצעיים מחזירים לאזרחים תחושת גאווה קולקטיבית ומחזקים את תחושת השייכות והביטחון, גם בזמנים של אובדן וקושי.

וההישגים של צה"ל במלחמת חרבות ברזל הם לא פחות ממדהימים: 

החיסלים של נסראללה, סינוואר, הניה (והרשימה עוד ארוכה), הפגיעה במטרות אויב חיוניות והלכידות של הלוחמים בחזית, יכולים להיות גורם חוסן רב ערך.

 

עבור מי שחוו טראומה ואובדן, הידיעה שהמדינה מסוגלת להילחם ולהשיג תוצאות בשטח מספקת עוגן של תקווה והפחתה של חוסר אונים.

נראה שמבחינה ביטחונית אנחנו בידיים טובות.

 

 

   

 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

 

 

פגישה טלפונית קצרה

 עם מתאמת טיפול -

 להרשמה (ללא עלות)

 

 

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון - 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 

 

 

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

 

  

 

 

קראו המלצות מאומתות של

לקוחות ועמיתים על מטפלי/ות מכון טמיר

 

 

 

כתיבה:

 

איתן טמיר, MA, ראש המכון 

עם מומחי מכון טמיר

 

 

מקורות:

 

 

“We are all grieving”: Israel falls silent to mark a month since Hamas attack. (2023). Retrieved from https://www.theguardian.com/world/2023/nov/07/we-are-all-grieving-israel-falls-silent-to-mark-a-month-since-hamas-attack