מכון טמיר לפסיכותרפיה
מהו אבל רטרואקטיבי?
בעידן שבו סיפורי הצלחה, הישגים ותיעוד החיים המושלמים מציפים את הרשתות החברתיות, מתעוררת תחושת אבל שקשה לדבר עליה: הצער על מה שפספסנו.
יש את המושג המוכר FOMO, פחד מהחמצה, אבל מה לגבי הכאב המלווה הזדמנויות שלא נלקחו, חלומות שלא התגשמו ורגעים שחלפו מבלי שנהיה שם.
המושג GOMO או Grief of Missing Out נולד בשיחה טיפולית, והוא מתייחס לחוויה של אבל רטרוספקטיבי סובייקטיבי.
אין המדובר החרדה על מה שקורה עכשיו, אלא צער עמוק והכרה במה שאבד, כלומר אירועים שלא נחזור אליהם וחוויות שכבר לא נחווה, קול פנימי שמזכיר שוב ושוב את הפער בין מי שאנחנו היום לבין מי שחלמנו להיות.
GOMO הוא האבל על החיים שהיו יכולים להיות שלנו. הוא מופיע במקומות שבהם תחושת החמצה פוגשת את השאיפות והציפיות שהיו לנו מעצמנו.
זו לא רק תחושת קנאה באחרים שהשיגו יותר, אלא חוויה אישית שמלווה באבל על מה שאבד: קשרים חברתיים, קריירה שהייתה יכולה להיבנות, חוויות שלא קרו.
GOMO קשורה למונח חרטה קיומית (existential regret), המוגדרת כצורך עמוק לחזור בזמן ולשנות חוויה מהעבר שבה אדם לא בחר בצורה מודעת, או קיבל החלטה שלא תואמת את אמונותיו, ערכיו או צרכי ההתפתחות האישית שלו. החוויה משלבת בין של חרדה קיומית ואשמה קיומית.
בהקשר שלנו -
במהלך שיחה טיפולית, מטופל תיאר תחושת "תקיעות" שהחלה בגיל 17, בעוד חבריו ממשיכים הלאה בחייהם – מטיילים, מפתחים קשרים, רוכשים הצלחות.
ככל שהשנים חלפו, הפער גדל והפך לכאב עמוק.
המטופל ואני חשבנו על שם מעניין למצב המנטלי הזה:
GOMO – הכאב על מה שפספסנו.
איך מתמודדים עם GOMO?
להכיר באבל
בדיוק כמו כל צער אחר, גם GOMO ראוי להכרה כלגיטימי. בעולם שמצפה מאיתנו "להמשיך הלאה", חשוב להבין שלהתאבל על החמצות העבר זו לא חולשה – זה תהליך אנושי וטבעי. מתן מקום לרגשות מאפשר להתחיל לעבד אותם, במקום להדחיקם.
להסתכל אחרת על השוני
בשיחה הטיפולית הציע המטפל פרספקטיבה חדשה: במקום לנסות "להשתלב כמו כולם", לאמץ את הייחודיות. להיות "שונה בדרכך" – לא רק כחלק מהסיפור, אלא כמרכיב חיוני בזהות. השוני שלנו יכול להיות לא רק קושי, אלא מקור עוצמה שמאפשר להגדיר מחדש מה זה "הצלחה".
רפריימינג: להפוך כאב לכוח
גישה פרדוקסלית שהוצעה בטיפול היא להתיידד עם תחושת השוני, ואפילו לצחוק עליה. לקבל את תפקיד ה"אאוטסיידר המוזר" לא מתוך התנצלות אלא מתוך גאווה. כשאנחנו מפסיקים להילחם בזהות שלנו, אנחנו מתחילים לשחרר את הכוח האמיתי שבה.
להתחיל בקטן
GOMO לא נעלם ברגע – הוא דורש תהליך של עבודה הדרגתית. המטופל תיאר התנסות בנסיעה לחו"ל לבד: למרות החרדה, הוא חווה גם תחושת הישג. צעדים קטנים, כמו התמודדות עם חשיפה חברתית מבוקרת, יכולים להוביל לתחושת שליטה מחודשת ולהקל על האבל.
להעריך את מה שכן קרה
בזמן שאנחנו מתאבלים על מה שלא עשינו, חשוב לעצור ולהכיר במה שכן.
אמנם הדרך הייתה שונה ממה שחלמנו, אבל היא חלק ממה שהופך אותנו למי שאנחנו.
זה לא עניין של חשיבה חיובית, אלא של מציאות - יכול להיות שיכולתם לממש יותר, אבל הייתם כאן, חייתם בתקופה הזו, והתפתחתם במהלכה.
החיים רחוקים מלהיות מושלמים, כולנו יודעים מהן החמצות.
GOMO מזכיר לנו שתחושת האבל על מה שלא קרה היא חלק מהמסע שלנו. ההכרה באבל מאפשרת לנו לעבד אותו ולהפוך אותו למנוף לצמיחה.
כשמתמודדים עם GOMO, מגלים שהחיים יכולים להיות מלאים גם אם הם שונים ממה שציפינו. הכאב של מה שפספסנו יכול להיות חלק ממה שמעניק משמעות לחיינו, לא כמכשול אלא כחלק מהתמונה הגדולה.
אז בפעם הבאה שתרגישו את הכאב הזה, תזכרו: אתם לא לבד.
GOMO הוא חלק מהחיים, והיכולת להכיר בו – הצעד הראשון לחיים מלאים ומשמעותיים יותר.
בואו נדבר על הדברים
החשובים באמת
שיחת ייעוץ ממוקדת להתאמה אישית -
עם ראש המכון
בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)
התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי
(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):
כתיבה:
איתן טמיר, MA, ראש המכון