מה זה עצמי (Self)? | מושג העצמי בפסיכולוגיה מפרויד ועד היום

מה זה ה'עצמי'?

מהו ה-Self?

התפתחות מושג העצמי בפסיכולוגיה

מאמר זה נכתב על ידי עומר אנדר, פסיכולוג בהתמחות קלינית;

אנדר הוא מטפל מנוסה בגישת סכמה תרפיה, בטיפול אונליין או בקליניקה;

מוסמך על ידי ארגון הסכמה הבינ"ל (ISST) כ-Advanced Schema Therapist;

בוגר תוכנית ההכשרה הדו-שנתית לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי;

מטפל ומדריך ביופידבק; בוגר תוכנית המטפלים

לתורת הנפש הבודהיסטית (פסיכודהרמה), לומד ומתרגל זן-בודהיזם 

העצמי בראשית הפסיכואנליזה

פרויד, יחד עם ברוייר, פרסם ב 1895 ספר ('מחקרים בהיסטריה') המחבר בין ההיסטריה, הפיתוי הילדי וטכניקת טיפול שעניינה שחרור רגשי. היתה זו נקודת מפנה, שהפרידה בין שני החוקרים.

ברוייר טען כי מקור הפתולוגיה ההיסטרית הוא מצבי תודעה משתנים, להם קרא מצבים היפנואידיים, במהלכם חוויות מתנתקות מזיכרונות והופכות לפתולוגיות. בניגוד אליו, פרויד סבר כי הפיצול בין החוויה לזיכרון טמון בקונפליקט בתוכן החוויה או הזיכרון עם חיי הנפש. זו היתה ההתחלה של ניסיונו של פרויד לפרוט את חיי הנפש על מרכיביהם, תוך כדי שימת דגש על הקונפליקט.

לאורך חייו ופועלו של פרויד, הלה הציע שלושה מודלים תיאורטיים מרכזיים, בעלי יחסים הדדיים אחד עם השני: המודל הקתרטי, הטופוגרפי והסטרוקטורלי:

1. המודל הקתרטי מניח כי מקור ההיסטריה הוא ברגש שאינו מוצא פורקן אל תוך הזיכרון. כל עוד הזיכרון החסר לא יועבר מן הלא-מודע למודע, כך שיתאפשר חיבור בין הרגש לזיכרון, הנפש תסבול מעול התוכן הסמוי, מן האנרגיה העודפת.

2. בכך, הדגש הוסת לכיוון מיפוי ושינוי הלא-מודע, ומיפוי כללי של הנפש לאזורי מודעות – מפה טופוגרפית המחולקת ללא-מודע, סמוך למודע ומודע. בעת חקירתו את הלא-מודע הסיק פרויד על החיבור בין אזור זה למיניות, מה שהביאו להמשיג את הדחף היצרי המיני. בהמשך (1920) הוסיף לכך את דחף התוקפנות, השווה במעמדו לדחף המיני. תוספת זו הביאה להצגת העולם המנטלי כזירת מאבק, בה הדחפים מתנגדים זה לזה.

3. בשנת 1923 פרויד הציע את המודל הסטרוקטוקלי, ובעצם עשה ניסיון להיטיב את ההבנה של המודל הטופוגרפי. במודל הטופוגרפי הובהר כי מקומם של היצרים בלא-מודע. הגילוי כי מנגנוני ההגנה המסלקים זיכרונות וחוויות מן המודע ללא-מודע אינם נגישים למודעות, העלה את הצורך לשנות את המודל הטופוגרפי, ולחלק את המבנה הנפשי לשלוש סוכנויות מובחנות: האיד, האגו והסופר-אגו . כך נוצרה אינטגרציה לכדי מודל סטרוקטורלי, לפיו הנפש מורכבת משלושת אזורי המודעות ומשלוש סוכנויות פועלות. מודל זה הפך לקנון הפסיכואנליטי של זמנו.

תופעת הנרקיסיזם

המונח נרקיסיזם נבחר על ידי Paul Näcke (פסיכיאטר גרמני) ב 1899 לתיאור העמדה בה אדם מתייחס לגופו באותו האופן בו מתייחסים בד"כ לאובייקט מיני – כלומר נהנה להביט בו, ללטפו וכד', עד השגת סיפוק. לפי תיאור זה לנרקיסיזם יש מאפיינים של פרוורסיה.

עם זאת תצפיות קליניות הראו שמדובר במצב שכיח בהרבה, ואף יתכן כי משותף לכל בני האדם. נרקיסיזם, כך הוצע, עשוי להיות המשלים הליבידינלי לאגואיזם של יצר השימור העצמי. הדחף שלנו להזין את עצמינו ולהימנע מסכנה הוא אוניברסלי. לא ניתן להפריד באופן מוחלט את תשוקותינו המופנות כלפי חוץ (מיניות) מאלו המופנות כלפי פנים (שימור עצמי).

מה ההבדל בין נרקיסיזם ראשוני לבין נרקיסיזם משני?

פרויד הנגיד בין נרקיסיזם ראשוני – אנרגיה ליבידינלית המופנית כלפי עצמי – כאשר הליבידו נסוג מאובייקטים חיצוניים ומושקע באגו. הוא הדגים תופעה זו בקרב סובלים מסכיזופרניה בעלת מאפיינים מגלומניים. הופעת המגלומניה מיוחסת לאנרגיה ה"עודפת" המושקעת באגו, שהופך לגרנדיוזי עד כדי אומניפוטנטי. פרויד כינה תופעה זו "קתקסיס ליבידינלי מקורי של האגו". תופעה זו נפוצה אצל ילדים צעירים, ומיוחסת להתפתחות הטבעית, שמאוחר יותר מתבצעת במהלכה העברה של חלק מן האנרגיה המושקעת בעצמי לעבר אובייקטים חיצוניים – קתקסיס האובייקט . כאן ישנה הבחנה בין ליבידו האגו לליבידו האובייקט. ככל שיש יותר ליבידו המושקע באחד, יש פחות באחר (פרויד, 1914).

התפתחויות בחשיבה הפסיכואנליטית לגבי ה'עצמי' בהמשך לפרויד

זרם פסיכולוגיית האני התפתח בשנות השלושים של המאה העשרים, הרחיב את החשיבה הפרוידיאנית ואף חרג ממנה. חברי תנועה זו, ובראשם אנה פרויד, העבירו את הדגש מן האיד (הדחף וההתמקדות בהתנהלות הפנימית) אל האגו (ההגנה וההתנהלות בעולם). תוך כדי התרחקות ועמעום מרכזיות הדחף, ניסו חברי הזרם לזהות את המרכיבים באגו שאינם קשורים לדחף. פסיכולוגיית האני הביאה עמה ניסוחים שהבליטו את השילוב בין תהליכי ההתפתחות המנטלית לסביבה החברתית בה אלו באו למימוש. עם זאת, ובדומה לפרויד, חברי האסכולה עסקו בטריטוריה של הדחף.

העצמי לפי מלאני קליין

מלאני קליין היתה הראשונה שהתייחסה לדחף כישות המכילה ייצוג אובייקט אליו אמור הדחף לפנות לצורך פורקן.

ניתן לראות את המעבר הזה כראשיתו של המעבר מדחף להתייחסות. פרויד ראה באובייקט – ייצוג מופנם של האחר בעולם הנפשי –  נגזרת של הדחף. קליין בניגוד אליו ראתה את האובייקט כעומד בפני עצמו.

לדחף לפי פרויד ארבעה מאפיינים: מקור, עוצמה, מטרה ואובייקט. בעוד שלושת הראשונים מקופלים בתוך מרכיבי הדחף, האובייקט הוא מזדמן. מאידך, קליין טענה שהאובייקט הוא שווה ערך לדחף, ובכך הסיטה את תשומת הלב אל היחס ביניהם. מושגיה של קליין (כגון, Envy, Jealousy והזדהות השלכתית) הדגישו את היחסים המתקיימים בין האדם לבין הייצוגים של האחר המתקיימים בו.

העצמי לפי גישת יחסי אובייקט

ממשיכי דרכיה של קליין, לימים אסכולת יחסי האובייקט, הקצינו את המרכזיות שנתנה קליין לאובייקט וליחסו עם הדחף, והתרכזו בעיקר באובייקט עצמו.

רונלד פיירברן, למשל, טען באופן ברור כי הדחף הוא מחפש-אובייקט, ולא מחפש-עונג. השינוי היה מעבר מן הסברה, לפיה עיקר המוטיבציה של האדם מגיעה מחיפוש פורקן יצרי (פרויד), אל הסברה כי מקורה של ההנעה האנושית בחיפוש התקשרות. הזולת וההתקשרות עמו הפכו למרכז החקירה הפסיכואנליטית.

לפי פיירברן, יחסים (עם אובייקטים מופנמים) הם אלה המיישבים את הלא-מודע, קשרים שמסיבה כלשהי לא עברו אינטגרציה עם האופנים בהם הפרט מקיים את יחסיו עם האחר. בהמשך לכך, כל ההתרחשויות המאפיינות את המבנה הנפשי נסובות סביב יחסים, ועל כן כך גם מהות השינוי אליו חותרים בטיפול היא ביחסים. באופן זה נעשה המעבר בהתמקדות הפסיכואנליטית מן הדחף אל החוויה של הפרט את זולתו. בנוסף לכך, תאורטיקנים מאסכולת יחסי האובייקט גרסו כי ישנן מספר גרסאות של העצמי. אצל פיירברן למשל, ישנן שתי גרסאות 'אני', האחד ליבידינלי, המתקשר לאובייקט מקבל ואוהב, והשני 'אנטי-ליבידינלי', המתקשר לאובייקט דוחה. תרומות מעין אלה קידמו את הסברה כי העצמי הוא רב-גוני, סברה הרווחת כיום בפסיכואנליזה העכשווית.

העצמי האמיתי לפי ויניקוט

חשיבתו של ויניקוט תרמה רבות למאמצים להבנת הקשר שבין האדם לזולתו המשמעותי. ויניקוט התמקד ביחסי אם-תינוק ופיתח מושגים שהתייחסו לחוויית שני הצדדים בדיאדה. מעבר לכך, ויניקוט הצביע על אזור 'מעברי', המרחב בין האם לתינוק, בו מתרחשת פעילות נפשית ייחודית . הוא הציע מושגים שונים שתפקידם לתאר את החוויה והמתרחש באזור זה, ובעזרתם תאר מצב מנטלי הנוצר כתוצאה מאינטראקציות מוקדמות שהביאו להתפתחות 'עצמי כוזב', זאת בניגוד ל'עצמי אמיתי'. בעצמי הכוזב ישנה הפרעה בסובייקטיביות, כזו המונעת מן הפרט ביסוס חיים של יצירה ואותנטיות. ויניקוט נזהר מהצגה דיכוטומית של עצמי אמיתי\כוזב ומתווה רצף מדורג של שימוש בעצמי הכוזב ומידת החשיפה למציאות שמקבל העצמי האמיתי, כאשר בקצה האחד העצמי האמיתי חבוי והעצמי הכוזב מתחזה לאמיתי, ובקצה השני השימוש בעצמי הכוזב נעשה באופן פרגמטי, כעמדה חברתית, ולא ביחסים קרובים. במצב זה האדם מחובר לרגשותיו האמיתיים ומסוגל להפעיל שיקול דעת מתי להביעם (ויניקוט, 1960).

בהמשך, תיאורטיקנים שהושפעו מכתביו של ויניקוט, הוסיפו בחקר האופנים בהם יחסים הופכים לסובייקטיביות. ביניהם היה בולבי, שחקר אופני התקשרות ומשמעותם ההישרדותית. בולבי טען כי ללא התקשרות (מיטיבה) התינוק מפתח מאפיינים חרדתיים ובלתי קוהרנטיים של חוויה.

העצמי לפי היינץ קוהוט 

קוהוט תרם רבות להתפתחות הפסיכואנליזה בחקרו את מושג הנרקיסיזם, אותו הציע פרויד לראשונה במאמרו 'הצגת הנרקיסיזם' (1914). פרויד טען כי מתקיים יחס הפוך בין אהבה עצמית לאהבת האחר: ככל שאדם מושקע יותר ליבידינלית בעצמו, כך תישאר פחות אנרגיה להשקעה בזולת. קוהוט לעומת זאת טען כי המושקעות של האדם בעצמו ובזולת מגבירות זו את זו. קוהוט הדגיש את מרכזיות היחסים עם האחר ביצירת הפתולוגיה ובשיבוש חוויית האדם את עצמו. הוא ציין את מושג 'העצמי' כמושג של אינטגרציה אישיותית וחוויה, וגרס כי דרושות התנסויות של זולת-עצמי (Selfobject) – אינטראקציות עם אובייקטים המגיבים בהתאם וביחס לתחושות הפנימיות של הפרט המתפתח – לצורך הזנה והתפתחות תקינה. באמצעות הפנמתם והכללתם של תפקודי זולת-עצמי, העצמי של הפרט הופך ליציב, עמיד וגמיש יותר. בטיפול הפסיכואנליטי, לפי קוהוט, יש להתמקד ביחס לעצמי המוחלש ובהיענות לצרכי עצמי שתוסכלו בעבר. היענות זו תביא עם הזמן חיזוק של העצמי.

הבשורות של גישות יחסי האובייקט וגישת פסיכולוגיית העצמי של קוהוט יצרו מרחב דו-מוקדי, לפיו ניתן לראות את המיקוד כנע בין הפרט (פסיכולוגיית העצמי) לבין יחסו לאחר (יחסי אובייקט). במרחב זה מתאפשר הדהוד של הסובייקטיבי והאובייקטיבי באופן מפרה ויצירתי.

ה-self לפי הגישה האינטר-סובייקטיבית והגישה ההתייחסותית 

הגישה האינטר-סובייקטיבית צמחה בארה"ב בשנות השבעים של המאה הקודמת בראשותם של ג'ורג' אטווד ורוברט סטולרו. הגישה הביאה עמה את היחסיות הפוסט-מודרנית, שגרה כי המטופל והמטפל הם יחסיים אחד לשני, לכל אחד מהם עולם סובייקטיבי המפורש על ידי שני הצדדים, והאינטראקציה ביניהם היא זו היוצרת את החוויה המשותפת. הגישה מדגישה ריבוי אמיתויות, אך עם זו מתנגדת לתפיסה סוליפסיסטית, לפיה כל מה שמחוץ לעולם הידע וההבנה של הסובייקט קיומו ומשמעותו מעורערים.

בד בבד להתפתחות הגישה האינטר-סובייקטיבית, התגבשה קבוצה נוספת, ההתייחסותית, בין חבריה סטיבן מיטשל וג'סיקה בנג'מין, שטענו כי היחס אל האחר הוא הגורם המשמעותי בהנעה ובהוויה של הפרט. חברי גישה זו גרסו כי "התפתחות אנושית כרוכה ביצירתו של העצמי", ולא חשיפתו, כפי שסברה פסיכולוגיית העצמי. האחר המתבונן, ביחסו אל הפרט, מגדיר ותוחם את העצמי של הפרט, ולפיכך הזיקה אל האחר קודמת ליצירת העצמי. אם כך, הרי שחווית האדם את עצמו נבנית תוך אינטראקציה עם האחר וביחס אליו.

טענה מרכזית של הגישה ההתייחסותית מתייחסת למושג העצמי, וגורסת כי ישנו ריבוי של עצמי, זאת שוב, בניגוד לגישה הקוהוטיאנית שראתה את העצמי כמבנה גרעיני והמשכי. סטיבן מיטשל , כהוגה הבולט שקידם טענה זו, טוען כי אינטראקציות מוקדמות עם אחרים משמעותיים יוצרות מצבי עצמי-שונים, כולם בעלי מרכיבים קוגניטיביים, רגשיים, דחפיים והתנהגותיים, כמו גם בעלי ערכים שונים. אלמנטים אלו מתארגנים ביחס לנקודת התייחסות אל האחר משמעותי ספציפי. מבני העצמי השונים מקיימים קשרים אחד עם השני, ומופיעים אחד אחרי השני, אך לעיתים גם במקביל, כאשר אותם מצבים עשויים להיות קונפליקטואליים. למרות תחושת ההמשכיות שיש לאדם, המשכיות זו, כמשתמע מדבריו אלו של מיטשל, היא אשליה. תחושת ההמשכיות מסייעת לנו להסתגל למציאות הנפשית, לבחור, להעדיף ולהשיג מטרות, ועל כן היא מתווה את פעולותינו בעולם. הגישה ההתייחסותית זוכה גם לביקורת בעולם המקצועי.

צפו בהרצאה ביקורתית מרתקת על הגישה ההתייחסותית,

מפיו של ד"ר ענר גוברין:

לאן הגענו עד עכשיו? 

כסיכום ביניים של התהליך אותו עברה הפסיכואנליזה מימי פרויד ועד ימינו, ניתן לומר כי זו עברה מניסיון להבנה רציונלית ושליטה בדחפים, לעבר הבנייה של תחושת זהות אותנטית ככל הניתן (מיטשל, 1993). מעבר לכך, השינוי, אולי המשמעותי ביותר, שעברה הדיסציפלינה היא ברמה המטא-תיאורטית, שינוי שנראה גם בדיסציפלינות אחרות בתחומי המדע השונים ובתרבות בכלל בעשורים האחרונים. השינוי המדובר הוא ביחס כלפי מושג ה'אמת' וכלפי עולמו המנטלי של האדם. ניתן לומר כי בימיו של פרויד האנליטיקאי חקר בתהליך האנליטי את עולמו הפנימי של המטופל, ודלה 'אמיתות'. תפקידו היה להעביר את אמיתות אלו אל המטופל, ואם מטופל זה היה אמיץ דיו להתבונן באמיתות אלו, הלה יכול היה לעבור שינוי מיטיב. כיום, הנטייה בשדה הפסיכואנליטי התיאורטי היא להדגיש את אי-הידיעה ואת ערך היכולת להשתהות בה. ככל שהחשיבה והפרקטיקה האמפיריות התחדדו, כך גם התחדדה ההבנה כי לא ניתן לבסס תיאוריה פסיכואנליטית אחידה, המאגדת תחתיה את כל אותן "אמיתות" המסבירות את העולם הנפשי.

כך גם התפיסה השתנתה לגבי מושג העצמי, מתפיסה של עצמי יחיד רב-שכבתי, אינטגרלי ורציף בזמן (המשכי), לכיוון של תפיסת עצמי מרובה (או ריבוי של עצמיים) ובלתי המשכי. תפיסת העצמי כרב-שכבתי, יחידי והמשכי צמחה מחשיבתו של פרויד, והשתקפה מן המודלים הטופוגרפי וסטרוקטורלי. במודלים הללו פרויד נשען על דימויים מרחביים, מהם משתמעת תצורה ריבודית (הגנות) שבליבתה גרעין. מטאפורת הבצל מתבקשת – יש לקלף את השכבות ההגנתיות על מנת לחשוף את הגרעין שבליבה.

מאידך, תפיסת העצמי כמרובה ובלתי-המשכי נשענת על דימוי של זמן: "העצמי מתייחס לארגון הסובייקטיבי של משמעויות שהאדם יוצר לעצמו כאשר הוא נע קדימה בזמן ועושה דברים, כגון מעלה רעיונות וחווה רגשות..." (מיטשל, 1993). כאן הוצעה מטאפורת הקליידוסקופ, שהצצה דרך חרירו, תוך כדי פעולת סיבוב צירו, מגלה מגוון רחב של תצורות, המופיעות בו-זמנית ומשתנות לפי (האינטראקציה עם) פעולת הסיבוב.

למרות התנועה שעשתה החשיבה הפסיכואנליטית באשר למאפייני העצמי, חשוב לציין כי התפיסות שתוארו מהוות שני קטבים על רצף, וגישות פסיכואנליטיות עדכניות שונות מאיישות מקומות שונים על רצף זה.

עצמי אינטגרלי והמשכי

קיימים מצבים שונים בהם הפרט עשוי לחוש שונה מבדרך כלל, תחושה שעשויה לבוא לביטוי באימרה "אני לא עצמי היום" (מיטשל, 1993). ועם זאת, על אף תחושה זו, המסמלת שונות בזיהוי מאפיינים המקושרים לעצמי (קוגניטיביים, התנהגותיים, רגשיים ועוד), הפרט בשום שלב אינו סבור שהוא איננו הוא, קרי שהוא מישהו אחר. ישנה תחושת "עצמיות" מתמשכת וקבועה, המתאפשרת אודות לפעולת התבוננות עצמית, ושאינה תלויה בשינויים לאורך הזמן. שינויים אלו עשויים להופיע, ואכן להיות מזוהים על ידי הפרט, שכאמור עשוי לתפסם כזרים לעצמי "הרגיל", אך בכל זאת, על אף השונות הנתפסת, תחושת הסובייקטיביות נשמרת ונחוות כקבועה.

ההשקפה, לפיה העצמי אינטגרלי ורציף בזמן, כאמור מתקיימת עוד מראשית ימיה של הפסיכואנליזה. אחת התרומות העדכניות החשובות להשקפה זו הגיעה ממדרשו של קוהוט, שטען כי השאיפה המרכזית של האדם היא לשמר תחושת אינטגרטיביות, ותחושת הסובייקטיביות המתמשכת היא זו שיוצרת למעשה את גרעין העצמי. לצורך המחשה כיצד האינטראקציה של הפרט עם הזולת מביאה למיצוק העצמי, קוהוט משתמש באנלוגיה של החלבון: מולקולת החלבון היא מולקולה מורכבת ומהווה את אבן הבניין של האורגניזם. החלבון עצמו מורכב מצירופים של חומצות אמיניות. הגוף אינו מסוגל לייצר בעצמו את החלבון, ועליו להשתמש בחלבון זר, אותו הוא מפרק למרכיביו, ומרכיבו מחדש לחלבון התואם את המערכת הביולוגית. אדם שאוכל בקר לא נהפך לשור. באותו אופן האינטראקציה עם הזולת מאפשרת לפרט לשאוב מרכיבים בהם הוא עושה שימוש לצורך בניית העצמי שלו – "אתה זקוק לאנשים אחרים כדי להיעשות עצמך"(קוהוט, 1981).

חלק משמעותי בחוויית הסובייקטיביות הרציפה, התחושה העמוקה שאני זה אני, אותו אני שהייתי ושאהיה, טמון בתחושת הסוכנות (Agency). אנו מתכחשים לחלק משמעותי מפעולותינו בעולם, אותן פעולות אשר יוצרות את החוויה שלנו. כך קורה שאנו חשים שדברים פשוט קורים מעצמם, ולא אנו הם שיוצרים אותם. במהלך הטיפול האנליטי הקוהוטיאני מתבצעת חשיפה של אותן פעולות שהאדם אחראי עליהן, ובכך מתבססת תחושת הסוכנות של המטופל. במילים אחרות, חווית העצמי של מטופל משתנה מסביל לפעיל (מיטשל, 1993).

אני עושה דברים שונים בהקשרים חווייתיים שונים ובזמנים שונים, ועל כן סביר להניח כי ישנה שונות באותו 'אני'. יחד עם זאת, מובילי גישת העצמי כאינטגרלי והמשכי יאמרו כי ישנו צורך ביולוגי לארגן את החוויה לדפוסים בעלי משמעות, ואותו צורך הוא זה המניח את תשתית העצמי. חלקם אף יטענו כי אותו עצמי מתפתח ומתגלה לפי רצף התפתחותי קבוע ואוניברסלי.

עצמיים מרובים ובלתי-המשכיים

המודל הסטרוקטורלי, לפחות מבחינה רעיונית, הוחלף מאז הניחו פרויד, בגרסאות שונות של מודלים התייחסותיים, ראשית ובעיקר על ידי תאוריות יחסי אובייקט. המפנה החל כאשר תיאורטיקנים מאסכולות שונות הציעו אופן חשיבה אחר על האיד. פרויד, שהושפע מהפיזיקה של ניוטון ומן הביולוגיה הדרוויניסטית, הציג את האיד בתור אנרגיה גולמית, חייתית ונוטה להתפרצות. המפנה התיאורטי שהציעו אותם תיאורטיקנים שינה את הגישה כלפי האיד, ועתה אלו הציגו אותו כיותר מובנה ומכוון. החומר המודחק, שלפני כן נתפס כאימפולסיבי ובלתי מאורגן, עתה הוצג כמאורגן סביב מערכות יחסים. הלכה והתבססה ראייה של האיד כהוויה, כתחושת עצמי ביחס לאחרים, תפיסה שהזכירה במעט את היחסים בין האני לאני העליון של פרויד. המתאר המבני של הפסיכה החל להיקבע על פי גרסאות שונות של עצמי, ומושג הקונפליקט, אותו פרויד הגדיר כהתנגשות בין דחפי האיד, התפקודים המווסתים של האגו ואיסורי הסופר-אגו, הפך פניו לכיוון של התנגשות בין ארגוני עצמי מנוגדים.

תיאוריות יחסי האובייקט מתארות את מקור חוויות העצמי בהתייחסות לאחר. מכיוון שאנו מתקשרים עם אחרים שונים באופנים שונים של אינטראקציות, חוויות העצמי שלנו אינן המשכיות, אלא מורכבות מעצמיים שונים, המתגלמים תוך כדי אינטראקציה עם אובייקטים שונים. מעבר לכך, כל מערכת יחסים עם אובייקט מסוים עשויה להכיל אירגוני עצמי מרובים, הבאים לביטוי בזמנים שונים בהשפעה אופי האינטראקציה.

בולאס למשל, מציג את העצמי של הפרט כתולדה של היסטוריית היחסים הפנימיים של האדם, החווה את העצמי כתוצר אינטראקציוני של המציאות הפנימית עם זו החיצונית (בולס, 1987). מבחינתו של בולס, "מושג העצמי מתייחס לעמדות ולנקודות הראות שמהן ובאמצעותן אנו חשים, מרגישים, מתבוננים וחושבים על חוויות שונות ונבדלות בהוויה שלנו". תומס אוגדן הציע (1986) כי התהליך בו נוצרת תחושת ההמשכיות הסובייקטיבית שלנו הוא המשך של אותו תהליך בו המח מאחד את התמונות החזותיות השונות שמתקבלות משתי העיניים לכדי שדה ראיה רציף.

אינטגרציה ומושג העצמי בימינו

למרות הניגוד בין שני הזרמים הללו, זה הרואה את העצמי כהמשכי ואינטגרלי וזה שמדבר על עצמי-ים מרובים ובלתי המשכיים, מיטשל גורס כי אפשר שלניגוד זה ישנה השפעה חיובית ומפרה בחשיבה הפסיכואנליטית העכשווית. במובן מסוים, תפיסת העצמי במונחים מרחביים, ובניגוד לכך, תפיסתו במובנים של זמן, שתיהן עשויות לשמש כשני צדדיו של אותו מטבע. השילוב ביניהם מאפשר הבנה של מצבים חווייתיים רצופים ומקוטעים גם יחד. מיטשל  מדמה (1993) את העצמי כפועל באופן דומה לסרט צילום המורכב מתמונות 'סטילס', שכאשר מריצים אותן במהירות מתקבל תוצר המשכי. ניתן לראות את ההמשכיות הזאת כאשליה, אך זו, אף על פי כן, יוצרת חוויה עשירה הגדולה מסך חלקיה (אותן תמונות נפרדות ומורכבות בפני עצמן).

בפועל, ולא רק במצבי קיצון כדוגמת מטופלים בעלי הפרעת אישיות דיסוציאטיבית, אנחנו רואים, וחווים בעצמינו, מצבי עצמי אותם ניתן להגדיר כבלתי-המשכיים ואף דיפוזיים, כמו גם מצבי עצמי בעלי מאפיינים המשכיים-אינטגרליים. מיטשל מציע לראות את קיומם האפשרי של מצבים שונים אלו, ללמוד אותם ובמובן-מה לקבלם כחלק מאופני החוויה. בטיפול האנליטי, שבהכרח נע על ציר זמן, המטפל מחזיק את המטופל, באופני הביטוי השונים שלו, לאורכן של הפגישות וביניהן. המטופל, מאידך, בעיקר חי את חווייתו "בזמן אמת", הוא מחזיק את "תמונות הסטילס". מיטשל גורס כי אחד מיתרונותיו של הטיפול האנליטי הוא שככל שהמטופל חווה גרסאות שונות של עצמו לאורך זמן, כך מתחזקת תחושת העמידות שלו, כמו גם נבנית יכולתו לראות המשכיות בין אותן תמונות סטילס שהן חוויות העצמי השונות שלו. משתמע מדבריו, כך נדמה, כי הסיטואציה האנליטית מביאה ליכולת להחזיק מצבים מנוגדים, ואולי בכך גם ליישב קונפליקטים מבניים בעצמי.

כאשר אנו מתקשרים באופן ישיר עם האחר, ישנו צד נוסף, האחר, שמתייחס אלינו, רושם אותנו, ובמידת-מה מחזיק משהו מן העול שטומנת בחובה החוויה הכה-עמוסה של הכרת עצמינו. האחר רושם, וחלק מסוים בתוכנו מניח. ניתן אולי להסביר את תחושת ההבנה העמוקה והפתאומית של עצמינו, תחושה נדירה וחמקמקה המתקבלת לעיתים רבות באינטראקציה משמעותית עם אחר (ולא פעם בתומה של אינטראקציה אך-חומקת לה), כמתקבלת בזכות הפניית חלקים רבים יותר מעצמנו ליצירת תמונה אינטגרטיבית ובהירה. כאילו ישנם יותר כוחות סוס הפועלים לטובת סידור הפאזל הפנימי. כמובן שאין זאת לומר כי ישנה חשיבות פחותה למידע המתקבל מן האחר באינטראקציה. הרי אנו חווים חוויות עצמי שונות, בזמנים שונים ובאינטראקציות שונות עם אחרים שונים. ועם זאת לעיתים נראה כי להכרה העצמית העשויה להתקבל תוך כדי אינטראקציה עם האחר ישנה איכות קוהרנטית נהירה "ומלאה" יותר, זאת עד כדי פשטות, שנדמה כי אינה מתקבלת תוך כדי איטרוספקציה ושיח פנימי. האינטראקציה והאחר (בסדר הזה ככל הנראה, עם ההיררכיה המשתמעת ממנו) מאפשרים החזקה של תמונה אינטגרטיבית של חווית עצמי. אותה חוויה כמוה כסגסוגת מטאלית מוצקה-למחצה, שמן הסתם מורכבת ממספר יסודות שונים. בעזרת האחר, יתכן וניתן לקבע את אותה מאגמה לזמן קצר.

כריסטופר בולאס טוען (1987) כי "נקודת ראות אחת בעלת חשיבות מכרעת נולדת באמצעות אחר החווה אותנו". יתכן ובטיפול האנליטי, כמו גם באינטראקציה מתמשכת עם אחר משמעותי, מתקבל רצף של "נקודות ראות בעלות חשיבות מכרעת", מה שמאפשר לסובייקט לשמר את חוויית ההמשכיות, תוך כדי עמידה במצבים מקוטעים יותר ואף מעט דיפוזיים של העצמי הסובייקטיבי. 

בואו נדבר על הדברים

החשובים באמת

שיחת ייעוץ ממוקדת 

עם ראש המכון / מומחה ספציפי- 

בזום או פנים אל פנים (140 ש״ח)

 התכתבו עם איש מקצוע במענה אנושי

(לפעמים לוקח זמן, אבל תמיד עונים):

מקורות:

בולס כ. (1987). צלו של האובייקט. דביר. עמ' 19-28

ויניקוט ד. (1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד, תל אביב. עמ' 199-213

מיטשל א. ס. (1993). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים. עמ' 129-199

מנדלוביץ ש. (2009). על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים: לקראת פסיכואנליזה שלאחר הפוסטמודרניזם. רסלינג, תל אביב. עמ' 15-38 

קוהוט ה. (1974). צורות והתמרות של נרקיסיזם. פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם. תולעת ספרים. עמ' 123-149

קוהוט ה. (1981). האדרה וזולתי-עצמי של תרבות. פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם. תולעת ספרים. עמ' 241-249

Freud S. (1914). On Narcissism: An Introduction 

Mitchell S.A. & Black M.J. (1995). Freud and Beyond: A History of Modern Psychoanalytic Thought. Basic Books, New York