ג'סיקה בנג'מין | פסיכואנליטיקאית התייחסותית ופמיניסטית

הפסיכואנליטיקאית

ג'סיקה בנג'מין

ג'סיקה בנג'מין היא פסיכואנליטיקאית פמיניסטית מהזרם ההתייחסותי.

בנג׳מין מטפלת ומלמדת בניו יורק ותיאורטקנית משפיעה בפסיכואנליזה בת זמננו. 

מקורותיה החשיבתיים בפילוסופים, בעיקר אצל הגל, ובתיאוריות פסיכואנליטיות, כמו גישתו של ויניקוט ועבודותיו של סטרן.  

עבודתה של בנג׳מין נשענת על ההנחה לפיה הכרה באחר הינה תנאי הכרחי בדרכו של הסובייקט האנושי להבנה פנימית ולקבלה עצמית.

בנג'מין והפסיכואנליזה הפמיניסטית

פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות בארה"ב, ובהן בנג׳מין, קראו תיגר על הפסיכואנליזה הפטריאכלית, וטבעו ב-1998 את המושג התיאורטי self-in-relation.

הן יצאו נגד התיאוריה הפופולרית של מרגרט מאהלר, בה תהליך הספרציה-אינדיבידואציה הוא מרכיב מרכזי בהתפתחות העצמי. לדידן, נדרש קודם לכן תהליך של היפרדות, אינדיבידואציה וכך מגיע העצמי לשיאו. 

המונחים ספרציה או אינדיבידואציה בוקרו על היותם מבוססי ראיית עולם גברית, מערבית והישגית. 

וובר היה סוציולוג שטבע בין היתר את המונח אתיקה פרוטסטנטית.

הוא כתב על התרבות ההישגית, החומרנית והאינדיבידואליזם בקיצוניותו כנגד תרבות שהיא יותר מאורגנת במערכות חברתיות.

לפי הראייה האנליטית החדשה,עמדה כזו נוטה לפטריאכליות ומוטה מגדרית. 

קיימת כמובן גם תלות פתולוגית, אבל באופן כללי תלות בין אנשים מתארת דווקא קשר הדדי והזדקקות בריאה בין אדם לרעהו.

הגל לאו דווקא דיבר על פסיכולוגיה או יחסית בין אשם לחברו ודיבר על היסטוריה ותרבות.

הדבר החשוב פה זה העניין של התודעה העצמית. הוא מדבר על יחסים בין סובייקט ואובייקט, וכל אחד מאיתנו יכול להיות גם סובייקט וגם אובייקט של סובייקט אחר.

יש בעצם שאיפה להגיע לתודעה עצמית או לוודאות בתודעה העצמית. זאת אומרת שאני קיים כתודעה או כמהות, התודעה היא הרי הנוכחות שלי בעולם והקשר שלי עם העולם הוא בתודעה. הגל מתאר איך התודעה העצמית מתהווה.

בבסיס קיימת הנחה שהתהוות התודעה העצמית תלויה בהכרה של תודעה אחרת.

ד”ר נוגה אריאל גלור,

בראיון שמסביר את מושג

ההכרה ההדדית של בנג׳מין:

פרדוקס ההכרה בחיים הנפשיים

הכרה, לפי בנג׳מין,  היא תהליך בו סובייקט אחד וסובייקט שני מבינים את עצמם כמשתקפים זה בזה, אך השתקפות זו אינה גורמת לקריסה של אחד לשני, או להשלכה שמבטלת את השונות של האחר. 

הגל טען שלשם כך התודעה המנצחת צריכה להתנתק מהעולם. להוכיח שאני לא תלוי בעולם ולא בחיים.

זאת אומרת אני מוכן לסכן יותר, פחות אכפת לי מהחיים שלי ומהקשר עם העולם, ולכן אני מנצח.

המסקנה הסופית היא באמת שהתודעה העצמית קיימת רק אם יש תודעה עצמית אחרת שתכיר בי, אחרת אין לי את הוודאות של התודעה העצמית שלי.

במילים אחרות, אנחנו תמיד תלויים באחר, והמחשבה שאנחנו עצמאיים לחלוטין יושבת על פנטזיה ואילוזיה.

במציאות החיים האנושיים, אנחנו תמיד זקוקים להכרה, כבוד והערכה.

הגל טוען שיש תמיד מפסיד ומנצח.

בנג'מין מתקנת אותו.

בספרה "כבלי האהבה" בנג׳מין דנה בתפקידם של מגדר וכוח ביחסים אנושיים, תוך התמקדות בדינמיקת הכוח בין גברים לנשים.

היא טוענת כי תפקידי מגדר מסורתיים יכולים ליצור חוסר איזון בחלוקת הכוח במערכות יחסים, מה שמוביל לתחושות של שליטה וכניעה.

היא מציעה שכדי ליצור מערכות יחסים שוות ומספקות יותר, בני אדם חייבים להכיר לאתגר את תפקידי המגדר ולהיות מוכנים לשנות את הדינמיקה הכוחנית שבבסיסם.

המאמר של בנג'מין Beyond doer and done to

המאמר Beyond doer and done to: Recognition theory, intersubjectivity and the third מדגיש את האיכות ההדדית בין סובייקטים, תנועה הדדית בשני כיוונים.

בנג׳מין מזמינה את המטפל הדינמי לעבור לעמדה שונה:

במקום לכוון לעמדה 'מקצועית' כוזבת, מוטב שמטפלים יחזיקו ויעבירו אל המטופל נוכחות אנושית חמה. כדי להיות אותנטיים, על המטפל לחתור לאינטגריטי ולביסוס ביטחון, דרכם ניתן לבחון יחסים טיפוליים הדדיים. כמו אחרים, גם המטפלים מתפתחים על ידי מחויבות, גם במילים וגם במעשים. 

מהו השלישי לפי בנג'מין ואיך בונים אותו?

השלישי הוא בעצם החוויה של הקשר האינטרסובייקטיבי, שיש לו מרחב מנטלי.

פירוש השלישי של בנג'מין די קרוב לרעיונות של ויניקוט לגבי המרחב הפוטנציאלי ושל הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי תומס אוגדן על השלישי האנליטי.

יש אפשרות במיינד, שכולל את הנפש והקוגניציה, לפתח מרחב תודעתי שלישי, מרחב ביניים בין אני לבין אתה, שאינו סכימה של אני ואתה אלא משהו מעבר, משהו חדש שאינו תוצר של טכניקה.

אנו מתמסרים לשלישי שלנו כמרחב מנטלי אינטרסובייקטיבי שנוצר מתוך ההתמסרות הזו.

כדי לתת מקום לאחר ולשלישי שנוצר מתוך המפגש, צריך בעצם לפתוח את העצמי, לוותר על חלק ממנו ולתת מקום גם לאחר וגם לשלישי המתהווה.

זה דומה לאמפתיה אבל לא בדיוק, זה לראות את הדברים מנקודת מבטו של האחר, כיצד הוא רואה את המציאות.  

״אנליטיקאים התייחסותיים בני זמננו נוטים למצב את המטפל בעמדה שונה. מהלכי הפתיחה הבינאישיים של המטופל נתפסים כתמריצים עוצמתיים להצטרף אליו בדפוסי היחסים שלו. המטפל נתפס כבעל צרכים בינאישיים, חרדות ופעולות הגנתיות, שבאופן בלתי נמנע עולות באינטראקציות עם המטופל. מכיוון שבאופן יחסי ניתן להווה משקל רב יותר מלעבר, האנליטיקאי נתפס פחות כמשקיף חצי-מנותק על פעולותיו של המטופל ויותר כמשתתף מלא בדפוסים בינאישיים שהם יוצרים ומשמרים יחדיו״.

- סטיבן מיטשל. פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המוכרת לנו

מקורות:

ג׳סיקה בנג׳מין. כבלי האהבה: פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה. הוצאת דביר, בשנת 2005

כתיבה:

רון ארגמן, MA,

פסיכולוג בהתמחות קלינית

יחד עם מומחי מכון טמיר

עדכון אחרון: 

4 בינואר 2023