תסביך קאסם סולימאני | על השאהיד הכריזמטי שסירב להתבגר

קאסם סולימאני: 

התסביך הפסיכולוגי

של ״השאהיד החי״ 

כתיבה: 

איתן טמיר, (MA),

ראש מכון טמיר

קאסם סולימאני היה מפקד כח קודס של משמרות המהפיכה באיראן, טרוריסט עם דם של מאות חיילים ואזרחים על הידיים, שנמצא בטבלאת ״המבוקשים הכבדים״ של ישראל, ארה״ב ונאט״ו לאורך לא פחות מ-22 שנה. 

הוא חוסל מהאוויר על ידי צבא ארה״ב בליל ה-3 לינואר 2020, בהיותו בן 62, בשדה התעופה של בגדאד.

שורות אלה החלו להיכתב כנקודות למחשבה כבר בתחילת 2019. הן הורחבו ופורסמו אחרי החיסול. 

אני מנסה להתחקות אחר ההיבטים פסיכולוגיים שנארגו במרקם היחסים בין המשטר האיראני לבין אישיותו של סולימאני, מתחילת הדרך ועד מותו. 

הקשר בין הפסיכולוגיה של סולימאני לצרכים הפוליטיים של ח'אמנאי

כמה הנחות עבודה*: 

• מערכת היחסים בין עלי ח'אמנאי, המנהיג העליון של המדינה, לבין קסאם סולימאני הפכה לייחודית מאין כמוה, קשר בלתי מעורער בין המלך לבנו האביר, אמיץ הלב, פשוט העם. כמו בארכיטיפ יונגיאני, כמו באגדת ילדים עם נרטיב מאגדות הנס כריסטיאן אנדרסן, מקבלים עליהם בכירי השלטון את מקומו של הנסיך - מוחמד זריף, חסן רוחאני ואפילו מחמוד אחמדינז'אד, מרכינים ראש בהכנעה מול ההתענגות המשותפת של המנהיג ובנו הנבחר. 

• האיראנים הפקיעו את הדימוי של סולימאני מידיו - עד שנת 2010 פעל סולימאני מאחורי הקלעים. החל מאמצע 2010, סולימאני כבר מגיב, מתראיין ומצטלם בווידאו ובמדיה החברתית, כפי הנראה לא לגמרי מבחירתו. לפי דעתי, ההנהגה האיראנית קיבלה החלטה להשתמש בו כמיתוס הירואי לצרכי מלחמה פסיכולוגית בשירות המהפכה האיסלאמית. 

• האמריקאים הטילו עד השנים האחרונות וטו על החיסול של סולימאני - כנראה עקב היותו משת״פ בנקודת זמן מסוימת, עם הקואליציה המערבית בעיראק ( וספציפית עם האמריקאים). עיתון כוויתי דיווח אמנם לפני שנתיים כי האמריקאים נתנו לישראלים אור ירוק, סוף סוף, לפגוע בסולימאני, אבל הדיווח בודד והמקור אינו אמין דיו. הטלת הווטו תרמה להתפתחות האשליה שסולימאני אינו פגיע. 

עקב אכילס במנהיגות של קסאם סולימאני

כאשר הוצע לו להתמודד על תפקיד הנשיאות, מול המנהיג הנבחר חסן רוחאני, הוא אמר: ״אני נשאר חייל נאמן של המהפכה״. 

בכל אחד מהכשלונות של איראן לפגוע בישראל דרך סוריה, דווח כי קאסם סולימאני בעצמו פיקד אישית על האירוע.

למה שיפקד אישית?

הוא סירב בכל כוחו להתבגר, והמנהיגות באיראן מינפה את הסירוב הזה. 

סולימאני לא הסכים לוותר על המיתוס של ״גנב העיזים״, תואר הירואי שדבק בו במלחמה העקובה מדם בין איראן לעיראק במחצית השנייה של שנות ה-80. 

הוא אימץ לעצמו נוהל קרב לילי מיוחד:

הסתננויות נטולות מורא בין שוחות החיילים העיראקים, במטרה לגנוב עיזים ולהגיש אותן ללוחמיו כמנחה צלויה.

אפילו העיראקים פיתחו כלפיו אגדות עירוניות.  

סולימאני ממאן להיפרד מדמות פיטר פן

בתבונתה, ההנהגה השיעית של איראן זיהתה חלק נאיבי באישיותו של הארכי-טרוריסט:

המשאלה העמוקה להישאר מפקד אמיץ, אחד העם, שצמח ממעמד נמוך, להמשיך ולזכות בתדלוק הנרקיסיסטי של מיליוני בני אדם, מי שלא ניתן לגעת בו, שמדברים בו בסוד וביראה. 

במקום לקדם את סולימאני כדמות פוליטית במשטר הדיקטטורי,  הפכה אותו ההנהגה לסמל המהפיכה עוד בחייו, נטול רסן וגבולות, מפקד בפועל על מפקדיו, שנותר עממי ונקי כפיים בתפיסה של כל אזרח איראני.

בדיבור פשוט, בהופעה אישית וכריזמטית, הוא לעג שוב ושוב לארה״ב וללוחמיה (״הם מגיעים למפרץ עם חיתולים למבוגרים, הם מתים מפחד...״).

איך התפוצץ הבלון?

ככל שהלכו וגברו הסנקציות הכלכליות האמריקאיות על איראן, הטשטשו בשלב מסוים הגבולות בין דימיון למציאות.

בתהליך חברתי מתמשך, הפכה האומניפוטנטיות שהושלכה על המיתוס של סולימאני לתקווה אמיתית מדי, אור באפילה של אומה מתרסקת, מיוסרת וכואבת.

סולימאני הזדהה לחלוטין עם ההשלכה הזו, כי היא מצויה בהלימה מלאה עם גרנדיוזיות פרימיטיבית, צורך עמוק שתמיד בער בו בפנים עד שהפך להיבריס לא שקול. 

בשיאה של הפנטזיה המעוותת הזו סולימאני עשה כל מה שהוא רוצה, כולל קבלת החלטות מבצעיות בעלות משמעויות מדיניות מרחיקות לכת, כמו תקיפת מתקני הנפט בסעודיה, הפעלת טרור ממוקד כלפי מכליות נפט במפרץ הורמוז, הפלת המל״ט האמריקאי והשחתת השגרירות האמריקאית בעיראק.

מלוחם שוחות פשוט, בן העם, התנפח סולימאני לאסטרטג מזרח תיכוני, ואולי אפילו גלובלי, מלך הלחימה הא-סימטרית ש״ניצחה את ישראל״ עם חיזבאללה ב-2006, אמן הכנעת המעצמות הדמוקרטיות, שחולשתן בקשב הכפייתי כלפי הרוב.

גם הדרך בה נפח סולימאני את נשמתו מלמדת על אשליית היהירות של הבן הנבחר:

האיש שוטט בחופשיות באתרים ציבוריים, עם אבטחה מינימלית, כשבשמיים מעליו מעטפת מודיעינית אמריקאית, עליונות אווירית מוכרת וידועה.

בכוחה של הכחשה המונית, הפך השאהיד החי לשאהיד ככל השאהידים. 

חשוב לראות איך דפוס הפעולה של גנב העיזים נותר זהה.

שם, ורק שם, בין הפורמלי למוכחש, סולימאני פרח: 

תמיד על קו התפר בין טרור מוצהר לבין הכחשה גורפת. 

"גנרל הצללים" האיראני שמטריד את המוסד:

סיפורו של קאסם סולימאני,

כתבה מצוינת של אמיר בר שלום, מתוך ״כאן״ - 

החיסול של סולימאני כזרז לשינוי משטר

ככל שחברה אנושית מוחלשת יותר, כך היא משתמשת יותר במיתוסים שלה. ולהיפך - ככל שחברה מתחזקת, היא מאפשרת ביקורת Bottom-up, מבלי להיתפס בחרדת התפרקות והפיכה שלטונית. 

המונח שינוי משטר (Regime change) מתייחס להפעלת מניפולציה חיצונית שתכליתה להחליף משטר פנימי.

בשיח הבטחוני בעולם המערבי, שינוי המשטר באיראן הפך עם השנים לאסטרטגיה של ממש, הרבה לפני המהלכים הדיפלומטיים של אובאמה וקרי בדרך להסכם הגרעין שנחתם ב-2015. 

האפשרות המציאותית של החלפת המשטר הקלפטוקרטי תעלה שוב על השולחן  ולכן החיסול של סולימאני הוא צעד חכם מאין כמוהו. 

יש בו פיצוץ של בועה אידיאולוגית, שהשפעתו הרבה יותר חזקה מהפגיעה בהיבטים המבצעיים של המשטר האירנו-נאצי.

בחברה מוחלשת וכנועה, קריסתו של מיתוס מופנם מחייבת התפכחות מאשליה ומגע עם המציאות. 

*החומר העובדתי מבוסס על פרסומים גלויים בתקשורת הישראלית והבינלאומית