על טיפול, תמיכה וייעוץ נפשיים למבקשי מקלט מאפריקה

טיפול נפשי למבקשי מקלט מאפריקה 

בשנת 2019, לפני ההוצאה לפועל של גירוש מבקשי מקלט, מהגרי עבודה, פליטים ו/או מסתננים ממדינות אפריקה, פורסמו שלל עצומות של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, סופרים ומשוררים, טייסים, רופאים, אקדמאים, אמנים, בני נוער, וקהילות רבות אחרות, ומולן קולות שרואים בתהליך הגירוש צעד רגולטורי הכרחי, למשל במטרה לשקם את איכות חייהם את אזרחי המדינה, תושבי דרום תל אביב.

שמחנו לראיין את איל גינזבורג, עו"ס קליני המטפל במרכז מסיל"ה בתל אביב, במקביל לעבודתו כפסיכותרפיסט בתל אביב במסגרת מכון טמיר.

ראיון עם איל גינזבורג,

עו"ס קליני, לשעבר מטפל במרכז מסיל"ה

מראיינת:

מור צח מוכתר, תלמידת MA

בפסיכולוגיה חינוכית

הי איל, ספר לי על הייעוץ בקרב מבקשי מקלט

מדובר לא רק במבקשי מקלט, אלא באוכלוסיה מאוד ספציפית של מבקשי מקלט שעברו עינויים, סחר ועבדות בדרך לכאן והוכרו על ידי מדינת ישראל כקורבנות של סחר ועבדות וכתוצאה מכך מדינת ישראל מספקת להם סוג של אכסנייה טיפולית. אני העובד הסוציאלי של הגברים שנמצאים במרכז לשורדי סחר ועבדות של מסיל"ה. כלומר, יש מרכז יום למה שאנחנו מכנים שורדי סחר ועבדות, שכאמור 95% מתוכם גברים מאריתריאה שנחטפו בדרכם לישראל, הוחזקו מספר חודשים במחנות העינויים בסיני, שילמו סכום מטורף של כסף, בסביבות 30 אלף דולר, כדי להשתחרר משם ויצאו למדינת ישראל מלאי צלקות נפשיות וגופניות ומקבלים טיפול במרכז. דבר ראשון, הטיפול הוא באמת פיזי: לייצב אותם. את זה אנחנו עושים עם כל מיני ארגונים שונים אבל מה שמשמעותי בהקשרנו זה הטיפול הנפשי.

מטבע הדברים, מבקשי המקלט סובלים ממה שמוגדר בספרות כהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD  Post-traumatic stress disorder), למרות שאני כבר חייב להגיד שמההתנסות שלי האופן שה-PTSD מתבטא אצל האנשים הללו, לפחות אצל הגברים שאני מטפל בהם, הוא שונה מהאופן שאני מכיר מתופעות PTSD  שמתוארות בספרות המערבית ואפילו בתפיסה הישראלית (שגם אותה אני מכיר בתור קב"ן שעובד הרבה מאוד שנים עם נפגעי PTSD של צה"ל ומכיר את התורה).

אז בעצם אחד הדברים שאני אומר הוא שהתורה הטיפולית הסטנדרטית אינה לגמרי רלוונטית עבור האוכלוסייה שאנחנו עובדים איתה, כי התופעות של PTSD שאנחנו פוגשים אצלם מאוד שונות ממה שמתואר בספרות המקצועית. כך למשל, תופעות כמו קושי לצאת לעבוד ונטייה להתמכרויות שמאוד נפוצים ב-PTSD המערבי כמעט ולא רואים כאן, זאת אומרת, אלה אנשים שבלית ברירה מוכרחים ומוצאים את הכוחות לעבוד ולא להתפתות להתמכרויות כגון הימורים, סמים ואלכוהול, אבל הם עושים זאת בצורה של צמצום הנפש שלהם לשני דברים: עבודה ושינה.

אחת המטרות של הטיפול הנפשי למבקשי מקלט היא להרחיב את זה: לעודד אותם לתרבות פנאי, לעודד אותם להיעזר בשירותים, לפתח קשרים – אחד הדברים שאנחנו מבינים הוא שהם למשל נמנעים מקשרים בין אישיים. כי קשרים זה תרבות ופנאי, כי קשרים זה כסף, כי קשרים זה מחויבות, כי קשרים זה אינטימיות, כל הדברים שהם פוחדים מהם. אפרופו אינטימיות – אני מדבר על גברים שלא רק עברו עינויים אלא גם נוצלו מינית, נאנסו, כך שכל התפיסה הגברית שלהם, כל התפיסה של אינטימיות, של המיניות שלהם מאוד השתבשה כתוצאה מכך. אז בעצם הם מוחקים חלקים מאוד רחבים מהאישיות שלהם. האינטראקציה עם המטפל מאוד חשדנית.

איך הם תופסים את הטיפול?

מדובר בחבר'ה שכאמור מגיעים מאריתראה, מאפריקה, חלקם מאתיופיה, וכל המושג של הטיפול הנפשי אינו מובן להם. אני אתן דוגמאות קטנות: יש לי הרבה מאוד מטופלים פה פרטיים ואף אחד מהם למשל לא שלח לי בקשת חברות בפייסבוק. המטופלים של המרכז שולחים הצעות חברות על ימין ועל שמאל. זאת אומרת, אפילו התפיסה הזאת של גבולות בטיפול שונה אצלם. דוגמה נוספת היא שעת הפגישה. אי אפשר לקבוע איתם שעה ברורה. אתה לא יכול להזמין אותם לארבע, לקיים איתם פגישה מארבע עד חמש ולסיים. אתה יכול לשאוף לזה אבל זה לא יעבוד, זה לא יקרה, זה גם ירתיע אותם. אתה מזמין בארבע, הם מגיעים בשש וחצי, הם נשארים לפעמים שעה וחצי, לפעמים אחרי עשר דקות הם הולכים, התפיסה של טיפול פסיכולוגי היא מאוד שונה.

מדוע יש פחות דגש על הצבת גבולות בטיפול באוכלוסיה זו?

הרבה מאוד דברים נחווים כאי-אמון. אז למשל, ציינתי קודם את עניין החברות בפייסבוק – אם אני לא אאשר אותם כחברים זה ייחשב כפגיעה באמון. אמון הוא חלק מאוד משמעותי בטיפול איתם, כיוון שמדובר באנשים שנפגעו באופן קשה מאוד, שהיו קורבן לאחד הדברים הכי מזעזעים שהאנושות יכולה לעשות וכל התפיסה שלהם לגבי טיב האדם, טוב האדם נפגע. אז דבר ראשון אתה צריך במובן מסוים לשקם את האמון שלהם במין האנושי. אמירות טריוויאליות, כמו: "השעה שלנו נגמרה, אנחנו חייבים לסיים", "אני מצטער, לא הגעת בזמן, תבוא בשבוע הבא", "אני לא מאשר לך חברות בפייסבוק" – אלו תגובות שממש נטמעות עמוק, שלא לדבר על הטיפול של האדם הלבן באדם השחור, שאין מה לעשות, גם הוא נוכח בחדר.

"הטיפול של האדם הלבן באדם השחור" – זה משהו שממש מורגש בטיפול?

הם נכנסים לחדר בו מטפל בהם אדם לבן, שבתפיסתם הוא 'מסודר', עשיר, שלא חווה את הדברים הקשים שהם חוו, זה נוכח. הם מאוד רגישים למקומות כאלה שבהם הם מרגישים מקוטלגים ורואים זאת כגזענות, למרות שכמובן אין זה המצב. זו דינמיקה שכמטפל אתה חייב להיות ער אליה. אגב, זה יכול לקחת לשני הכיוונים – זה עלול לעורר חשדנות מאוד גדולה ולעומת זאת אנחנו גם קולטים גברים שמביאים התמסרות מאוד גדולה, מן הרגשה ש"סוף סוף מישהו מקשיב לי", סוף סוף מפגש שונה עם הממסד פה בישראל, עם האדם הלבן. רוב האינטראקציה של האנשים הללו עם הישראלים, הלבנים, היא במשרד הפנים, מול 'בעל הבית', אינטראקציות שקשורות לרוב לסמכות והן לא נעימות. לראשונה מישהו בא ומקשיב להם, מעודד אותם לדבר, מתעניין בהם. אז כמו שיש את אי הידיעה מה לעשות עם הדבר הזה ואולי הימנעות, יש לפעמים גם סוג של התמסרות מוחלטת. אני מדבר על הודעות בטלפון הניד, הודעות בפייסבוק ועוד, כל מיני התנהגויות שמתרחשות מעט מאוד עם המטופלים הקלאסיים שמפנימים את המסגרת של הטיפול.

איך הטיפול באוכלוסייה זו תורם לך כמטפל?

דבר ראשון אני מרגיש שאנחנו ממציאים את עצמנו מחדש בעבודה הקלינית הזו, כי התופעה של שורדי מחנות העינויים היא חדשה יחסית. אני יכול לנסות אולי להקביל את זה לניצולי שואה, כי זה באמת לא רחוק משם. בשחרור מהשבי, הגברים הללו שוקלים 35 קילו. אנחנו מדברים על מצבים מאוד קשים שאין עליהם חומר מקצועי. אין על זה ספרות והספרות שקיימת היא לא רלוונטית. אז דבר ראשון זה מאוד מאתגר בתור מטפל לחשוב מה הדבר הנכון, איך להגיב - אני צריך לזרוק את כל הספרים הביתה ובעצם להמציא את זה מחדש. זו היכרות עם תרבות אחרת, היכרות עם ניואנסים אחרים. זו גם עבודה עם מתורגמן, שזה גם לא פשוט, או עבודה בעברית או אנגלית מצומצמת. אתה צריך לחשוב טוב באיזו צורה לנסח את השאלות, כך שמדובר על אתגר אחר לחלוטין. אני אתן דוגמא קטנה בעולם המושגים: כשאני שואל "איך אני יכול לעזור לך?" המשמעות שונה בתרבות הישראלית ובתרבות האריטראית. כשמישהו בתרבות האריטראית שואל "איך אני יכול לעזור לך?" המשמעות היא "כמה כסף אתה רוצה שאתן לך?", כלומר, כבר בשאלה בסיסית שכזאת אתה צריך לשקול איך לנסח אותה. וזה ממשיך הלאה: השימוש בשאלות סגורות, השימוש בשאלות פתוחות, מחוות גופניות, כמעט כל דבר שקיים בטיפול נפשי נמצא בבדיקה מחדש: האם זה נכון? האם זה מתאים? אני גם חייב להגיד שזה גם סוג של ניסוי ותעייה. עכשיו, שנה וחצי אחרי שהתחלתי לטפל באוכלוסייה הזו, אני יכול להגיד שאני יודע יותר טכניקות או התערבויות שעובדות, אבל זה אחרי הרבה מאוד ניסיונות. מהבחינה הזאת זה הפך אותי למטפל עם ראייה יותר רחבה, עם סוג של הרפתקנות להתנסות ובאמת עם מגוון כלים שאני מוצא שניתן להשתמש בהם גם במקומות אחרים.

לסיכום?

אני חושב שהעבודה שאנחנו עושים במרכז היא חממה שקצת מנותקת מהסביבה, וזה גם מעלה דילמה, היחס המאוד קשה שהם מקבלים מהסביבה בארץ אל מול מה שקורה כשהם מגיעים לחדר הטיפול וחווים משהו אחר, שאולי יכול לעורר אצלם תקווה, אבל אולי גם יכול לייאש אותם בגלל השאלה "למה לא כולם ככה?". אני שואף ומקווה שבעתיד הפער בין מה שאנו נותנים להם ובין מה שהם חווים בחוץ לא יהיה כל כך גדול.

הלוואי. תודה רבה אייל.