מכון טמיר לפסיכותרפיה
תכנית סלעית
סיוע לנשים במעגל הזנות
ראיון עם נעמה זאבי ריבלין
קרימינולוגית קלינית, עו״ס ומטפלת משפחתית מוסמכת,
מנהלת המרכז הטיפולי סלעית – סיוע לנשים במעגל הזנות -
משרד הרווחה עיריית תל אביב יפו
מראיינות:
יעל ימיני, פסיכולוגית קלינית
עדי נבו, פסיכולוגית קלינית
מכון טמיר תל אביב
שלום נעמה, אשמח לשמוע קצת על סלעית באופן כללי ועל השירותים שאתן מספקות
סלעית הוקמה לפני עשור, כחלק מתכנית לאומית להוצאת נשים ממעגל הזנות, שממומנת על ידי משרד הרווחה ומופעלת על ידי עיריית תל אביב יפו. יש תחנות מקבילות גם בחיפה ובבאר שבע, אך סלעית היא השירות הגדול ביותר. אנחנו בקשר עם כמעט 350 נשים שונות בשנה, ובעשור האחרון - מעל לכ-1,500 נשים.
סלעית מספקת רצף של שירותי שיקום וטיפול לנשים במעגל הזנות וזו הייחודיות שלה. עד הקמתה, לפני כעשור, הנשים הללו היו בפועל שקופות ולא היה שירות ייעודי שיכול היה לתת מענה מיוחד עבורן, על אף שחלקן טופלו במסגרות אחרות, למשל, בבריאות הנפש. אלו נשים שמגיעות עם המון בושה, אשמה וסטיגמה חברתית והן נמנעו מלפנות ולשתף במצוקתן, עד שנפתח השירות שלנו.
את מתארת חשש גדול מפני פנייה לעזרה
לחלוטין.
יש אצלנו נשים שמטופלות במקביל אצל רופא המשפחה או במערכת לבריאות הנפש, אצל פסיכולוגים או פסיכיאטרים, שבעצם לא יודעים שהן עוסקות בזנות.
בסלעית, הנשים הללו פוגשות עוד נשים עם סיפור דומה ונתקלות בחוויה של חוסר שיפוטיות, כך שאפשר לספר.
במערכות הטיפול המקבילות קורה שנשים אלו נתקלות באי הבנה וביחס שיפוטי.
לדוגמא, היתה לי מטופלת שהיתה זקוקה לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי מקביל, בשל מצבה הקשה. לאחר שחיברתי אותה לגורמים במערכת לבריאות הנפש, היא פגשה פסיכולוגית ולאחר מכן התקשרה אליי בוכה, משום שהפסיכולוגית שפגשה אמרה לה שהיא לא מבינה מה הבעיה שלה לעבוד בזנות, הרי היא עובדת ומרוויחה כסף.
אנחנו בסלעית עזרנו לה להבין שזנות היא לא עבודה, אבל בעולם בחוץ התגובות הן אחרות.
זה משהו שאתן נתקלות בו לעתים תכופות, חוסר הבנה חברתי שכזה?
בוודאי.
בעשר השנים האחרונות, עשינו עבודת הסברה רצינית ודיברנו על הזנות כדבר שפוגע אנושות ומצלק את הנפש.
מגיעות אלינו נשים עם פוסט טראומה מורכבת (הפרעה פסיכולוגית שנגרמת בעקבות חשיפה ממושכת, חוזרת ונשנית לאירועים פוגעניים מעשי ידי אדם המסכנים את שלמותו הפיזית והנפשית של האדם), כאשר לרוב יש פגיעה מינית בילדות, אחר כך בהתבגרות וכך הלאה.
המשמעות של זנות היא להיות במצב שבו מדי יום כעשרה גברים מתעללים בגוף ובנפש שלך.
גם אם הם לא מתכוונים לפגוע, נוצרת בפועל פגיעה נוספת.
בהקשר הזה, תוכלי לפרט יותר על האוכלוסיה שמגיעה אליכן?
בהחלט.
מגיעות אלינו נשים שלרוב עברו פגיעות מיניות קשות בילדות. הפגיעה המינית היא שפה אוניברסאלית.
מחקרים בכל העולם הראו שמדובר באחוזים מאוד גבוהים, כ-70%, של פגיעות מיניות בילדות בקרב האוכלוסייה הזו.
אצלנו בסלעית, אנחנו נחשפות לדיווחים של למעלה מ-95% של פגיעות מיניות קשות בילדות ובדרך כלל מדובר בפוגעים מרובים כמו אבא, דוד, ושכן וכו'.
אצל חלק מהנשים מתוארת אווירה מינית מאוד מעוותת בבית. לדוגמה, סבא ואבא שרואים עם הילדה פורנו, זונות שאבא מביא הביתה, דוד ואבא שפוגעים בילדה.
אלו פגיעות שמתרחשות סביב הבית, על ידי האנשים שאמונים על הביטחון האישי של הילדה, ושמתקיימות החל מגיל מאוד צעיר, סביב גילאי 6-7.
הרבה פעמים הן מגיעות עם זיכרונות של אונס קבוצתי קשה בגיל 12-13 אבל בתוך המרחב הטיפולי הן מעלות פגיעות מוקדמות יותר, על יד קרוב משפחה למשל.
אנחנו מקיימות קבוצה טיפולית ייעודית להתמודדות עם טראומת הזנות. הסיפורים שאנחנו שומעות שם קשים ביותר. לעתים הנשים לא זוכרות, ולאט לאט הן מתחילות להעלות זיכרונות ובעצמן לא מאמינות לזיכרונות שעולים.
את מתארת תהליכים דיסוציאטיביים (מושג פסיכולוגי המתאר קשת מצבים שנעים בין ריחוק ועד כדי ניתוק של המודע מרגשות, תחושות או זיכרונות) שנפוצים אצל קורבנות של פגיעה מינית
בהחלט. זה מאוד נפוץ אצלן.
מה לגבי קומורבידיות, תחלואה נלווית?
כמעט לכולן יש הפרעות אכילה, כזו שהיא מעבר לדימוי העצמי הנמוך והצורך להצטמצם ולהיעלם, הנפוצים מאוד אצל נשים שעברו פגיעות מיניות.
אצלן עולה צורך בהקאה, כדי להוציא מתוכן את תחושת הגועל.
אתמול, באמצע פגישה למשל, מישהי יצאה באמצע, אמרה שהיא מצטערת אבל חייבת לצאת להקיא.
כל כך הרבה נוזלי גוף נכנסים אליהן… דרך מין אוראלי, דחיפת איבר המין לגרון, עד שהן נחנקות כמעט. אצלן כל זיכרון טראומטי הוא גם תחושתי. תחושות של גועל ובחילה והפרעות האכילה הן סימפטום נלווה מאוד נפוץ. הפרעת האכילה לפעמים כל כך קשות, כך שנפנה לתל השומר, לבירור אפשרות של אשפוז, או של טיפול במקביל.
מה גורם לאישה להגיע בסופו של דבר לקבל טיפול נפשי?
אנחנו לא מטפלות רק בנשים שרוצות לצאת ממעגל הזנות. אנחנו מטפלות גם בנשים שעדיין נמצאות בזנות פעילה.
יש לנו דירת חירום שמיועדת לתת מענה לנשים שעדיין נמצאות בזנות.
חלקן מגיעות מזנות רחוב קשה, שמעורבים בה הרבה סמים קשים.
חלק מהמנגנון הדיסוציאטיבי, שעוזר להן לאלחש את עצמן, זה השימוש בחומרים.
אנחנו רואות אותן שותות אלכוהול, לוקחות ארסנל של טיפול תרופתי, של נוגדי חרדה. לא כולן מתמכרות לסמים קשים. חלק מהנשים הופכות לתלויות בחומרים, ומוצאות את עצמן בתחנה המרכזית בזנות הרחוב הכי קשה.
לכן הקמנו דירת מחסה אליה הן יכולות לבוא, לתת לעצמן רגע מנוחה, לשים את הראש, לקבל מקלחת ואוכל, ולמצוא את הכוח לאט לאט לצאת מהמעגל הזה בדרך שלהן, שזה אומר לצאת גם ממעגל הסמים.
המצב שלהן שונה ממצבן של נשים שנמצאות בשירותים האקסקלוסיביים יותר. אלו נשים שנמצאות במצב פיזי קשה ביותר.
הדיבור במונחים של ״מעגל״ הוא כי הנשים חייבות את הלקוחות כדי לשרוד את הסמים, הן עבד של הסמים ושל הלקוחות.
אנו מתייחסים לדירה הזו כ"שיקום תחת מזעור נזקים" כי אנו לא ממסדות את מצבן של הנשים שנמצאות בזנות, אלא ממזערות את נזקי הזנות.
מהמקום הזה אפשר להתחיל לייצר אמון בעצמן ובאחרים שאפשר לצאת מהמעגל הזה.
חלק מרצף שירותי הטיפול שאנחנו נותנים לנשים שעדיין לכודות בזנות, הוא קו סיוע ארצי.
זהו קו אקטיבי, אנחנו לא מחכות שנשים יפנו אלינו. כחלק מהשירות שניתן בקו אנחנו יוצאות לסיורים בזירות זנות: ברחוב, בדירות דיסקרטיות, במכונים, ובמרחב האינטרנטי.
גם האינטרנט יכול להיות סוג של סרסור.
לנשים שאנו פוגשות אנחנו מספרות על סלעית ועל תכניות השיקום.
זה תהליך שלוקח זמן רב, אבל 50% מהנשים שאנחנו בקשר איתן דרך קו הסיוע והסיורים, מגיעות בסוף לטיפול.
הדבר שמייצר קשר ראשוני חזק, זה לא הטיפול הנפשי אלא העזרה האינסטרומנטלית שאנחנו מספקות, למשל, סיוע משפטי או סיוע עם חובות להוצאה לפועל.
זה עוזר להן להרים את הראש ולהודות שהן זקוקות לעזרה. הכסף שהלקוחות נותנים להן מתכלה, כך שרוב הנשים מגיעות אלינו עם חובות אדירים.
בקרב אלו שמשתמשות בסמים, ברור שהכסף הולך לשם, אבל מדהים לגלות שגם נשים שלא משתמשות בסמים חייבות כספים לגורמים רבים שניצלו את המצוקה שלהן, למשל הלוו להן כספים בשוק האפור.
כך הנשים הופכות תלויות, הן נשאבות לבור ללא תחתית, עד שמגיעות להתרסקות כלכלית ולחובות אינסופיים. לכן הן חייבות להמשיך לעבוד בזנות.
האיתור שאנחנו עושות עשוי לקחת שנה או יותר. לפעמים הנשים אומרות בהתחלה "לא, אין צורך בעזרה". אבל אז מגיע איזה רגע שהוא בלתי נסבל עבורן, כמו אונס, לקוח קשה שהיה מאוד אלים, הוצאה לפועל שפתאום דופקת בדלת, תחושה שאין עתיד. אני חושבת על אישה שהגיעה אלינו בגיל 40 ואמרה ״די, אני רוצה זוגיות. איזה מן גבר ירצה אותי מתוך עולם הזנות?״
שמתן לב לקשר בין גיל האישה לבין ההחלטה לקבל טיפול?
אין קשר בהכרח.
לא מעט צעירות בגילאי ה-20 פלוס מגיעות אלינו, יותר ויותר.
בשלב הזה הן עדיין מצויות בתוך מאבק, מחד הן מבינות שאין להן חיים, שהסיכוי שלהן ליצור זוגיות נמוך.
הן רוצות משהו לעצמן, ללמוד, רוצות תעסוקה. הן נפגעות מינית באופן יומיומי.
אבל מאידך הן בתוך דילמה, ומרגישות שהן עדיין לא יכולות לצאת מהעולם הזה, כי אין להן מספיק כסף בכדי לשלם את שכר הדירה.
חלקן גם אימהות צעירות.
באופן פרדוקסלי, דווקא ככל שאת יותר שנים בזנות, התחושה היא שזו הזהות שלך ושאת לא שווה שום דבר, אך כמובן שזה אינדיבידואלי.
גם הצעירות מרגישות לעתים שהן לא שוות כלום ושהחברה לא תקבל אותן. זנות היא יותר מהישרדות, היא כל הזהות העצמית שלהן, כל מה שהן היו מאז שהן זוכרות את עצמן.
תוכלי לספר על השירותים הנוספים שאתן מספקות?
התכנית השיקומית כוללת כמה מסגרות שיקום.
האינטנסיבית שבהן היא ההוסטל השיקומי, בו הפונות מקבלות מעטפת מלאה של מגורים וגם שיקום וטיפול.
הן יכולות לגור שם עד לתקופה של שנה ולקבל מעטפת מלאה ומענה לכלל הצרכים שלהן, מבוקר ועד לילה.
בלי המעטפת הזו הנשים חוזרות לזנות ולסמים בדרך כלל. אחרי שנה יש אפשרות להמשך מגורים בדירות המעבר המאופיינות בעצמאות כמעט מוחלטת תוך המשך ליווי שלנו. בנוסף, יש לנו מרכז תעסוקתי-שיקומי שפועל מהבוקר ועד אחר הצהריים. במסגרתו ניתן מענה לנשים שגרות בהוסטל וגם לאלו שלא גרות בהוסטל.
אם ההוסטל מדמה בית שלא היה, אז מרכז היום מהווה הכנה לעולם התעסוקה.
אנחנו עורכות קבוצות שמכוונות להעלאת המודעות העצמית של הנשים, וקידום ההבנה שניצול אינו חיוני במקום התעסוקה. מבחינתן להתקדם בעבודה זה לשכב עם הבוס. הן תוהות ״איך אני אספר למעסיק שכל כך הרבה שנים אני בזנות?״.
יש לנו רכזת תעסוקה שמלווה באופן אישי כל אישה ועוזרת לה למצוא עבודה, הכשרות מקצועיות, לימודים וכו', כדי שתקרת הזכוכית תהיה קצת יותר גבוהה. יש לנו מעסיקים ידידים שיודעים שהן נמצאות בשיקום, שמעסיקים תעסוקה מלאה ומודעים לנפילות שעלולות להיות בדרך. המעסיקים הם חלק מאוד משמעותי בשיקום והם מבינים שיש צורך במידה של סבלנות ולא למהר ולפטר. 40 אחוזים מהנשים שלנו שמתחילות לעבוד, נשארות לעבוד אצל אותו מעסיק במשך שנים. כשפותחים להן את הדלת ומושיטים יד, הן נותנות חזרה את הלב ואת הנשמה ובפעם הראשונה לומדות שהן שוות מעבר לגוף שלהן. פתאום, דווקא עם שכר המינימום הן מצליחות לחסוך . הכסף, שקודם היה כל כך מלוכלך ומשפיל, עכשיו נחווה כבעל ערך ומאפשר להן לחיות בתחושה של כבוד.
הזכרת קודם קבוצה טיפולית. תוכלי לפרט עוד על הקבוצה ועל המודלים הטיפוליים שאיתם אתן עובדות?
בקבוצה אנחנו עובדות עם המודל של ג'ודית הרמן (מחברת הספר "טראומה והחלמה") לטיפול בטווח קצר להתמודדות עם טראומה מינית.
זו קבוצה תחומה בזמן, של 15 מפגשים.
היא עוברת דרך הפגיעה הראשונית והטראומה המוקדמת, דרך ההבנה שהנשים הללו הוסללו כמעט באופן מובהק להיות משרתות המין של החברה. זה התפקיד החברתי שלהן. הן מוכוונות לתת את הגוף שלהן לאחר בכדי לקבל אהבה ותשומת לב.
טובת ההנאה שמלווה את הזנות, הכסף, אינה הדבר המרכזי שהן מחפשות, הוא רק הפיצוי. הזנות היא ההמשך הטבעי של הפגיעה בעברן.
אנדראה דבורקין (מחברת הספר "משגל", הוגה פמיניסטית ידועה) דיברה על הפגיעה המינית כהכשרה מעשית לזנות.
זנות היא השחזור, או הרה-ויקטימיזציה הכי קיצונית.
הן בעצם שמות את עצמן כל לילה, במשמרת ממוצעת של 12 שעות, בין חצי שעה ל-40 דקות כל לקוח.
סופרים כניסות לכל אישה ולפעמים אף נותנים בונוסים לפי מספר הכניסות. לגבר מותר לחדור פעמיים בזמן שלו. יכולות להיות 15 חדירות לגוף בממוצע במשמרת.
אנחנו יודעים שהלקוחות רוצים לממש פנטזיות שאינן מקובלות בהקשר הזוגי הביתי אליהן נחשפו בסרטי הפורנו.
למשל סטיות ולאלימות, כל מיני קשירות ופרקטיקות של סאדו מאזו. הנשים שלנו משמשות שק חבטות אנושי וכמובן שכל אקט כזה מייצר עוד ועוד טראומה.
יש מישהי, שסיפרה על לקוח כזה, שאמר לה, "אני לא יודע להגיד מתי זה נגמר, רק מתי זה מתחיל. אני אחליט על הזמן".
היא התביישה לספר אפילו לנו מה הוא עשה לה. רק עליו היא אמרה שהיא צריכה לדבר כמה שנים טובות בטיפול.
אז היא חשבה, ״איך אני אצא מזה? אין לי כוח. אני רק רוצה למות״.
עצוב. בהקשר הזה, תוכלי להרחיב קצת על הטיפול הנפשי שאתן מספקות לפונות?
יש בסלעית צוות רב מקצועי, שכולל עובדות סוציאליות וקרימינולוגיות קליניות, כולן עם תואר שני בתחום הטראומה המינית, וגם צוות ייחודי של מדריכות, מנטוריות, שהן נשים משוקמות שיצאו מהזנות, בוגרות של תכנית השיקום שלנו. הן מחזיקות את המסגרות של 24/7 שלנו.
מבחינת אופי הטיפול, לרוב הוא טיפול פסיכודינמי באופיו.
לטפל בכאב של הילדות, להבין אותו, ולטפל בטראומה הנפשית.
המטופלות לא תמיד מבינות שהמקור לכך הוא כאב בילדות.
מבחינתן הן דפוקות, ״נמשכות לזה כמו פרפר לאש״, ואוהבות סבל.
המטרה בטיפול היא לתת להן כוח לא לחזור למקום שבו הן הופכות לקורבן. יש לנו מסלולי טיפול גם לנשים שיצאו ממעגל הזנות, וגם לנשים שעוד נמצאות במעגל הזה, כדי לתת תמיכה לשתי הקבוצות.
איך עובדים במטרה לקדם את השיקום והעצמאות במסגרת תהליכים דינאמיים שיכולים לייצר גם רגרסיה, ובמסגרתם לעתים ״חוזרים אחורה״ ומעלים זכרונות טראומטיים מהעבר?
זו בדיוק הדילמה התמידית של הנשים אצלנו.
הן אומרות לעצמן ״למה אני צריכה את זה? אני לא רוצה להתחבר לסיפור שלי, היה לי יותר טוב לא לדעת״.
עם זאת, העדר הזיכרון חושף אותן לעוד ועוד פגיעות.
לכן הטיפול לא מעודד רגרסיה, אלא את הבנת הסיפור שלהן, כדי למנוע מהן לשחזר אותו שוב ושוב.
המטרה היא שיוכלו להגיד לעצמן ״אם פעם הייתי חסרת אונים, לדוגמה במשפחה שלי, היום אני לא חייבת להמשיך ולחזור לקשרים שפוגעים ומשחזרים את הפגיעה בי, ויש לי כוח להבין שאני לא חייבת להיות שם״.
הרבה פעמים יש אשליה בזנות בתחושת ״אני בשליטה״; כי אני יכולה להחליט מי יהיו הלקוחות שלי וכך בעצם בוחרת למי אני נותנת לפגוע בי. מדובר בתחושת שליטה בתוך חוויית חוסר השליטה שהייתה קיימת אצלן קודם לכן. הטיפול נותן להן כוח לא להיות בעמדה שמשחזרת את הפגיעה בהן, ולא פחות חשוב – הכרה, בכך שהן לא אשמות במה שקרה להן.
עד שהן מגיעות לטיפול הן מרגישות אשמות, חושבות שהן דפוקות, משוגעות. כל פעם שהן מרגישות את האשמה הזו הן מענישות את עצמן, על ידי עוד אקט שפוגע בהן ויכול לעורר עוד אשמה.
כשהטיפול מצליח להפחית מהאשמה ולהראות להן שהן הקורבן, אז גם הפגיעה העצמית, שבאה מתוך האשמה מתפוגגת בהדרגה.
בטיפול הן יכולות להתחיל ולהרגיש חמלה לילדות שהן היו, במקום הכעס שהרגישו קודם לכן.
כשמישהי מתחילה להיות חומלת כלפי הילדה שבה, היא יכולה גם לסמוך על מישהו מבוגר שיטפל בה.
זה הרגע של התחלת הטיפול ממש.
נשים כאלו יכולות להיות במערכת לבריאות הנפש שנים רבות אך הטיפול למעשה לא מתרחש, כי הן לא סומכות על אף אדם שיהיה מיטיב עמן, לתחושתן גם לא מגיע להן יחס מיטיב. כשהן מצליחות לראות שכן מגיע להן, הן יכולות לתת למטפלת להיות כמו אמא רואה ומיטיבה. יכולה להיות גם רגרסיה בטיפול בהקשר הזה, בגלל שקשה להיות בעמדה שרואים אותן ואת מה שהן עוברות, כך שיש גם נשירות מטיפול, אבל גם חזרות. התהליכים הם מאד ממושכים
זו נשמעת חוויה מורכבת. עוד בהקשר הטיפולי, מה מנבא לדעתך הצלחה של טיפול, ואיך היית מגדירה אותה?
ככל שאני יותר שנים בתחום, אני פחות נוטה לתת ניבויים.
מבחינתנו, אם האישה כאן, אני אתן לה מה שאוכל בנקודת הזמן הנוכחית.
אנחנו צריכות להיות הכי מיטיבות עבורה כדי שהיא תזכור שיש עולם אחר חוץ מהעולם בו היא חיה.
יכול להיות שההצלחה הטיפולית שלה לא תהיה השנה, אולי היא תהיה בשנה הבאה, או עם אנשים אחרים, אנחנו לא יכולות לדעת.
אנחנו מתמקדות ברגע הזה בניסיון להיות שם עבורה, להתאים את עצמנו אליה ולצרכיה, ולתת לה את הכי טוב שנוכל.
יש נשים שהטיפול עובד איתן מיד, ויש נשים שרק אחרי כמה שנים חוזרות אלינו ומצליחות.
עם זאת, אני יכולה לומר שכשאישה לכודה יותר עמוק בתחושה שהיא לא ראויה, או מגיעה כדי לשחזר את ההרגשה שאין פתרון למצב שלה, שלא רואים או מבינים אותה, אז הסיכוי להצלחה טיפולית קטן. אך גם במקרים אלו, יש פעמים בהן הנשים לפתע רואות שיש מטפלת שנלחמת עליהן ולא מוותרת.
אחת הנשים אצלנו סיפרה לי שהדבר שעזר לה להתחיל את התהליך הטיפולי והשיקומי היה ביום שהיא נעצרה, והמטפלת שלה רצה אחרי השוטר יחד אתה. היא הבינה לראשונה שיש לה גב, שמישהו באמת שם בשבילה.
זה רגע מאד מרגש.
לפעמים יכולות לעבור שנים בטיפול עד שיש איזה מעשה שמראה להן שהן באמת לא לבד, ואז מתחיל השינוי מבחינתן. מתי רגע כזה יקרה, אני לא יודעת, אבל אנחנו כל הזמן כאן.
את מתארת צורך להגמיש את גבולות המסגרת הטיפולית (ה - Setting) או לצאת מהמסגרת המוגדרת, לתת מענה טיפולי שהוא מעבר למענה השגרתי.
לגמרי.
אבל יחד עם זאת, יש גם שמירה חשובה על גבולות וסטינג בטיפול.
יציאות משותפות של המטפלת והאישה לבתי משפט, או לפגישה עם הילד שנמצא באומנה, אמנם לא מהווים סטינג טיפולי קלאסי, אך הן בכל זאת מתוכננות ומובנות. אנחנו עובדות על נושא הגבולות, כי בלי גבולות הנשים האלו ילכו לאיבוד. לכן כדי לעשות את זה נכון חייבים להבין טיפול לעומק.
כל מה שנעשה, נעשה מתוך הבנה, ורציונל טיפוליים.
הטיפול שניתן הוא מאד מקצועי, כך שלא מדובר בשבירה של הסטינג אלא בהגמשה שלו בהתאם לצרכי האישה, כך שלא נעשה משהו שאנחנו לא חושבות שיהיה לטובת האישה, בסופו של דבר. למשל, יש דברים שהאישה מאד תרצה אבל זה לא יהיה נכון טיפולית, ולכן לא נעשה את זה.
אז מדובר במתח עדין, יכולת הגמשה של הסטינג מצד אחד, תוך שמירה על גבולות מצד שני. אני מניחה שזה חשוב בייחוד עם אוכלוסייה שסובלת מטראומה הקשורה בפריצה של גבולות.
נכון.
על כן יש צורך במטפלת שיכולה לחיות בשלום גם עם טשטוש הגבולות הזה, לכאורה, וגם עם טיפול סמכותי, שעשוי לכלול לפעמים דיווח לבית משפט, או לפקידת סעד, אם יש ילד באומנה.
מדובר בטיפול עם חלק משמעותי של גבולות, יחד עם חלק שברמה הרגשית יכול ללכת עד אינסוף עם האישה.
זהו טיפול מורכב שדורש הרבה ניסיון והדרכה.
זה נשמע מורכב. תוכלי להרחיב על החוויה של המטפלות במפגש עם מטופלות כאלו?
במסגרת הטיפולים אצלנו אני יכולה לומר שיש טראומטיזציה משנית, וזה משהו שכולנו סובלות ממנו.
אפשר לראות אצל המטפלות מאפיינים דומים של טראומטיזציה משנית, למשל פלאשבקים של סיפורים שנשים סיפרו לנו שמופיעים במסגרת החיים הפרטיים שלנו, או תקופות של הצטמצמות חברתית.
אני, לדוגמה, חוויתי הצטמצמות חברתית כשהיה לי קשה להסביר לחברים בארוחת שבת, שלא מדובר ב״זונה המאושרת מבחירה״.
אי אפשר להתנתק מהעבודה הטיפולית, היא הופכת להיות חלק מאיתנו.
אנחנו חולקות את התחושה ש״זר לא יבין זאת״.
אני כמנהלת דואגת שיהיו מרחבי הדרכה לצוותים, וגם הרבה ימי כיף לצוות ויציאות משותפות. כך אנחנו יוצרות לנו רשת חברתית אמתית, עושות חיבורים בתוך הצוות, זה נורא חשוב כדי לשרוד את העבודה.
מאד מעניין. נשמע שאתן מתמודדות עם מורכבויות רבות ולא פשוטות. האם יש משהו שהיית רוצה להעביר למטפלים שנתקלים במקרים דומים, שלא בתוך מסגרות כמו סלעית?
כן. יש בחברה חוסר הבנה מוחלט של מושג הזנות, עם תפיסות שגויות שנוגעות למרחב הבחירה של הנשים בזנות, ולכסף שהן מרוויחות.
אנחנו מבקשות להעביר את המסר הנוגע להתמודדויות הקשות של נשים בזנות, למציאות חייהן, ולהשלכות הנפשיות של חיים כאלו.
הרבה נשים שיגיעו לטיפול לא יספרו על המציאות שלהן בזנות, וגם מי שכן תחשוף את זה, תרגיש כי אף אחד לא יכול להבין את זה. נשים אלו מגיעות לסלעית ופתאום פה אפשר לדבר על כך, כי סוף סוף יש מי שתבין.
אני רוצה להעביר לאוכלוסיית המטפלים, לא להתבייש להפנות לסלעית, לומר שיש מקום שיכול לעזור, גם נפשית וגם תעסוקתית.
לפעמים יש אפשרות לעבוד איתנו במשותף.
יש גם מקרים רבים של תחלואה כפולה, חלק מהנשים היו חולות קודם לכן, נוצלו, ובשל כך הגיעו לזנות, ואצל חלקן הקשיים הנפשיים התפתחו בעקבות הזנות, שכוללת את אורח החיים הדיסוציאטיבי, והשימוש בסמים.
כיום הידע על כך במערכות לבריאות הנפש חסר.
אני מבקשת לקדם את המודעות לכך בקרב כל העוסקים במערך לבריאות הנפש.
תודה רבה נעמה, זה באמת נושא מאוד חשוב. שיהיה לכן הרבה בהצלחה בהמשך!
תודה רבה.
לפנייה לסלעית ולפרטים נוספים:
קו סיוע 24 שעות ביממה בטלפון:
1800-200-690
יעל, שורדת זנות, כותבת על החוויה האישית ב-ynet