ממשות בימי קורונה | טור של הדס אורינגר וייס ברוח לאקאן

ממשות בימי קורונה

הדס אורינגר וייס, מטפלת בגישה לקניאינית, מכון טמיר ת״א

שערו בנפשכם שאתם יושבים בתיאטרון.

המסך עולה ותפאורה מרהיבה נגלית אליכם לראשונה: שנדלירים רבי קומה משתלשלים מטה, קירות תלת ממדיים עמוסי תמונות עתיקות זהובות מסגרת, כורסאות עזות נוכחות מפוזרות בקפידה בטרקלין, בד הקטיפה שלהן מפזר אור תעתועים אדמדם. השחקנית הראשית ניצבת קפוצת מנח, לגופה שמלה עתירת ממדים ופרטי קישוט, שחה את נפשה בלשון פיוטית ותוך כך מערבת אותנו בסיפור המעשה.

אט אט מוחנו מרפה, מאפשר ציפה, נכנע מרצון. אנו מתמלאים באמונה בעולם שמולנו, שקועים בו בחדווה ומתענגים על זמן תעתוע מרטיט. 

שערו בנפשכם שברגע אחד, למשל במערכה השנייה, בזמן שנשכח מליבכם עובדת היותכם ישובים על כיסא מול במה, בזמן הזה שהמבנה נהיה לכם שקוף וכל כולכם מושקעים בסיפור: אין הצגה, אין תיאטרון, אין גוף. וברגע הזה אתם שומעים לפתע את השחקנית צוחקת. יחד אתכם, מהדבר שממנו אתם צוחקים, חוברת אליכם לעמדת הצופה. צחוק קטן, כמעט בלתי נשמע, ועם זאת צורם בקולו החד האומר תקלה, צליל קטן שמתקיף את החוויה ומאיים להכביר בה הכרה. יש לשער שברגע שכזה יפעל מוחכם נמרצות, בדומה לפעולה המתרחשת בחלום צלול, ויצליח לרגע להחזיק בשני ממדי החוויה- בחלום עצמו ובידיעה שהוא חלום. רגע כזה שמוחנו ישלים את הפערים, ולו רק לא להתנער מעולם הבדיון ולהישאר בחוויה הרחמית של ההיסחפות.

והנה הרגע הזה חלף, צלחנו אותו בקושי ואנו שבים מלאי עונג, אך דרוכים, אל ההצגה. ושוב הצחוק הזה. הפעם אין לטעות- השחקנית כושלת בשליחותה להתמזג עם דמותה, ותוך כך גוררת את כולנו אל ההבנה שזוהי הצגה, שהיא שחקנית, ושאנחנו נטועים כעת, וכפי הנראה לנצח, באיזו סתמיות נטולת סיפור, חשופים, מעוקמי מבט אל עבר הריק שנגלה, ערומים מכל מילה שעשויה לארגן את הרגע. 

ימים טרופים עוברים על העולם, ונדמה כי לא נצא מצידו השני של האירוע כפי שנכנסנו. הנגיף הערמומי ומשולל הרסן, עם השם הנשי האקזוטי, מתמקם מולנו כאחרת בולענית, חודרנית, התוקפת אותנו מבעד למעטפת. המעטפת שהיא עורנו הגשמי, המעניק לנו מראה קוהרנטי ומחובר ומגן עלינו חלקית מפני חדירה מבחוץ, אך היא גם אופן המחשבה שמבנה עבורנו סיפור ומשמעות, שנוטע בנו אמונה במבנה שנוצר ומאפשר לנו להעלים עין מהריק והאקראיות שניצבים תחתיו. 

הטראומה היא המפגש עם הממשי, אומר לאקאן. הממשי של לאקאן הוא אזור ללא ניסוח, גם אם יש בו מילים, הן מפורקות וחסרות סדר ואין ביכולתן לשאת את כובד המסומנים אליהן הן אמורות להתייחס. הממשי של לאקאן הוא סתמי, כאוטי, מתקיים כהבזקים בתודעה האנושית, מודע ולא מודע לפערים, נטול מבנה וחמקמק מכל צורה. הוא הדבר שמתרחש עכשיו, האיברים שמתקיימים באקראיות מתחת לעור, המגע של דברים לפני שמבינים אותם, הקיום כולו לפני שנטבלה בו השפה. 

אנו תרים אחרי חיסון לקורונה, זה שישיב לנו את המבנה ויגאל אותנו מהמפגש המצמרר עם בבואתנו השבורה. הקורונה, כמו השחקנית בתיאטרון שהחדירה בנו אל מתחת למעטפת זריקה של הכרה, מקלפת אותנו ממשמעויות ומרופפת את ההגדרות עליהן בנינו את עצמנו כחברה ופרטים. התפשטותה חושפת אותנו לזיופה של המעטפת ואי יכולתה להגן עלינו, חודרת כל מבנה חברתי, כלכלי, מקצועי או פוליטי, מותירה אותנו נבוכים מול התפוררות ההצגה של חיינו. 

בבואנו לייצר חיסון מול פעולתה של הקורונה על חיינו, אנו עסוקים בניסיונות לשקם את השיח, להבנות מחשבה חדשה שתעניק לנו כיוון, אוריינטציה, הכרה במי שאנחנו. קולות רבים נשמעים מכל עבר, מדמים את הקורונה לאם הגדולה- שמחד שולטת בנו באכזריות ומאיימת לכלותנו, ומאידך עשויה להרבות טוב בעולם אם רק נאמין בשליחותה. ימים רבים יעברו עד שנשיג את חותמה של הקורונה בנו, את חדירתה אל תוך המרקם העמוק ביותר בתוכנו, נוטעת אותנו אל מול הלא נודע שמתחולל ברגעים אלה.